משתמש:עכ"פ/דוגמא לתורה תמימה

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


תורה תמימה בראשית פרק א

פרשת בראשית

א בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ: ב וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם: ג וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר: ד וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ: ה וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לָאוֹר֙ י֔וֹם וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם אֶחָֽד: (פ) ו וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם: ז וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֮ אֶת־הָרָקִיעַ֒ וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ וַֽיְהִי־כֵֽן: ח וַיִּקְרָ֧א אֱלֹהִ֛ים לָֽרָקִ֖יעַ שָׁמָ֑יִם וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם שֵׁנִֽי: (פ) ט וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֙יִם֙ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֔ד וְתֵרָאֶ֖ה הַיַּבָּשָׁ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן: י וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לַיַּבָּשָׁה֙ אֶ֔רֶץ וּלְמִקְוֵ֥ה הַמַּ֖יִם קָרָ֣א יַמִּ֑ים וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב: יא וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֙רֶץ֙ דֶּ֔שֶׁא עֵ֚שֶׂב מַזְרִ֣יעַ זֶ֔רַע עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן: יב וַתּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ דֶּ֠שֶׁא עֵ֣שֶׂב מַזְרִ֤יעַ זֶ֙רַע֙ לְמִינֵ֔הוּ וְעֵ֧ץ עֹֽשֶׂה־פְּרִ֛י אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב: יג וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם שְׁלִישִֽׁי: (פ) יד וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַיּ֖וֹם וּבֵ֣ין הַלָּ֑יְלָה וְהָי֤וּ לְאֹתֹת֙ וּלְמ֣וֹעֲדִ֔ים וּלְיָמִ֖ים וְשָׁנִֽים: טו וְהָי֤וּ לִמְאוֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן: טז וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִ֔ים אֶת־שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים אֶת־הַמָּא֤וֹר הַגָּדֹל֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַיּ֔וֹם וְאֶת־הַמָּא֤וֹר הַקָּטֹן֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַלַּ֔יְלָה וְאֵ֖ת הַכּוֹכָבִֽים: יז וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָֽרֶץ: יח וְלִמְשֹׁל֙ בַּיּ֣וֹם וּבַלַּ֔יְלָה וּֽלֲהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֣ין הַחֹ֑שֶׁךְ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב: יט וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם רְבִיעִֽי: (פ) כ וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יִשְׁרְצ֣וּ הַמַּ֔יִם שֶׁ֖רֶץ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֑ה וְעוֹף֙ יְעוֹפֵ֣ף עַל־הָאָ֔רֶץ עַל־פְּנֵ֖י רְקִ֥יעַ הַשָּׁמָֽיִם: כא וַיִּבְרָ֣א אֱלֹהִ֔ים אֶת־הַתַּנִּינִ֖ם הַגְּדֹלִ֑ים וְאֵ֣ת כָּל־נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֣ה ׀ הָֽרֹמֶ֡שֶׂת אֲשֶׁר֩ שָׁרְצ֨וּ הַמַּ֜יִם לְמִֽינֵהֶ֗ם וְאֵ֨ת כָּל־ע֤וֹף כָּנָף֙ לְמִינֵ֔הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב: כב וַיְבָ֧רֶךְ אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹ֑ר פְּר֣וּ וּרְב֗וּ וּמִלְא֤וּ אֶת־הַמַּ֙יִם֙ בַּיַּמִּ֔ים וְהָע֖וֹף יִ֥רֶב בָּאָֽרֶץ: כג וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם חֲמִישִֽׁי: (פ) כד וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ נֶ֤פֶשׁ חַיָּה֙ לְמִינָ֔הּ בְּהֵמָ֥ה וָרֶ֛מֶשׂ וְחַֽיְתוֹ־אֶ֖רֶץ לְמִינָ֑הּ וַֽיְהִי־כֵֽן: כה וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֩ אֶת־חַיַּ֨ת הָאָ֜רֶץ לְמִינָ֗הּ וְאֶת־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְאֵ֛ת כָּל־רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב: כו וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכָל־הָאָ֔רֶץ וּבְכָל־הָרֶ֖מֶשׂ הָֽרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ: כז וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם: כח וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֮ אֱלֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכָל־חַיָּ֖ה הָֽרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ: כט וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב ׀ זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֔רֶץ וְאֶת־כָּל־הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ פְרִי־עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע לָכֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה לְאָכְלָֽה: ל וּֽלְכָל־חַיַּ֣ת הָ֠אָרֶץ וּלְכָל־ע֨וֹף הַשָּׁמַ֜יִם וּלְכֹ֣ל ׀ רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־בּוֹ֙ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה אֶת־כָּל־יֶ֥רֶק עֵ֖שֶׂב לְאָכְלָ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן:

לא וַיַּ֤רְא אֱלֹהִים֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְהִנֵּה־ט֖וֹב מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם הַשִּׁשִּֽׁי: (פ)

תורה תמימה
ביאורים

א

בראשית. בעשרה מאמרות נברא העולם [א], הי נינהו – ויאמר שבפרשה בראשית [ב], [ואע"פ דהני] תשעה הוו, בראשית נמי מאמר הוא, דכתיב (תהילים לג ו) בדבר ה' שמים נעשו [ג]. (ר"ה ל"ב א')

בראשית. תניא, למה נברא העולם בבי"ת ולא באל"ף, מפני שהבי"ת לשון ברכה והאל"ף לשון ארירה, אמר הקב"ה, אינני בורא אותו באל"ף שלא יאמרו איך יעמוד העולם שנברא בלשון ארירה, אלא הרי אני בורא אותו בבי"ת בלשון ברכה ולואי יעמוד [ד]. (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א)

בראשית ברא אלהים. מעשה בתלמי המלך שכנס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ואמר לכל אחד כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד והסכימו כולם לדעה אחת וכתבו לו אלהים ברא בראשית [ה]. (מגילה ט' א')

בראשית ברא אלהים. שאלו המינין את רבי שמלאי, כמה אלהות בראו את העולם [ו], אמר להם לכו ושאלו את אדם הראשון [ז], שנאמר (פ' ואתחנן) כי שאל נא לימים ראשונים למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ, בראו אין כתיב אלא ברא, אמרו ליה, והכתיב בראשית ברא אלהים, אמר להו, וכי בראו כתיב – ברא כתיב [ח]. (ירושלמי ברכות פ"ט ה"א)

את השמים. מאי שמים, א"ר יוסי ב"ר חנינא, שם מים, במתניתא תני, שמים – אש ומים, מלמד שהביאן הקב"ה וטרפן זה בזה ועשה מהן רקיע [ט]. (חגיגה יב.)

את השמים ואת הארץ. מכאן דשמים וארץ ביום ראשון נבראו [י]. (שם שם)

את השמים ואת הארץ. את ואת למה לי, דרש נחום איש גם זו, אלו נאמר שמים וארץ, הייתי אומר שמים שמו של הקב"ה, עכשיו שנאמר את השמים ואת הארץ – שמים – שמים ממש, ארץ – ארץ ממש [י"א], ואת הארץ למה לי, להקדים שמים לארץ [י"ב] [שם שם]

את השמים ואת הארץ. וכתוב אחד אומר (ב' ד) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, קשי קראי אהדדי, אמר ר"ל, כשברא ברא שמים ואח"כ ארץ, וכשנטה נטה ארץ ואח"כ שמים [י"ג]. (שם שם)

את השמים ואת הארץ. שאל אלכסנדר מוקדון את זקני הנגב, שמים נבראו תחלה או ארץ, אמרו לו, שמים נבראו תחלה, דכתיב את השמים ואת הארץ [י"ד], שאלם עוד, אור נברא תחלה או חושך, אמרו לו, מילתא דא אין להפתר, ונימרו לי' חושך נברא תחלה דכתיב וחשך על פני תהום והדר יהי אור, סברי, דילמא אתא לשיולי מה למעלה מה למטה [ט"ו]. (תמיד ל"ב א')

ב

והארץ היתה. מכדי בשמים אתחיל ברישא מאי טעמא השיב מעשה ארץ תחלה, תנא דבי רבי ישמעאל, משל למלך שאמר לעבדיו השכימו לפתחי, השכים ומצא נשים ואנשים, למי משבח – למי שאין דרכו להשכים והשכים [ט"ז] (חגיגה יב:).

תהו ובהו. תניא, תהו – קו ירוק שמקיף את כל העולם שממנו יצא חשך, שנאמר (תהילים יח יב) ישת חשך סתרו סביבותיו [י"ז], בהו – אלו אבנים המשולמות המשוקעות בתהום שמהם יוצא מים, שנאמר (ישעיה לד יא) ונטה עליה קו תהו ואבני בהו [י"ח] (שם שם).

תהו ובהו וגו'. תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים, מכאן שתהו ובהו, חושך, רוח ומים כולם ביום ראשון נבראו [י"ט] [שם שם א']

מרחפת וגו'. דרש רבי יהודה בן פזי, בתחלה היה העולם מים במים, שנאמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים, חזר ועשאו שלג ועשאו ארץ, שנאמר (איוב לז ו) כי לשלג יאמר הוא ארץ [כ] (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א).

ג

יהי אור. מלמד שהאור ביום ראשון נברא, ואע"פ דכתיב (פ' י"ז) ויתן אותם אלהים ברקיע השמים ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי – לא נתלו עד יום רביעי [כ"א] (חגיגה יב.).

ד

כי טוב. אמר רבי אלעזר, אפילו בשביל צדיק אחד עולם נברא, שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב, ואין טוב אלא צדיק, שנאמר (ישעיה ג י) אטרו צדיק כי טוב [כ"ב] (יומא לח:).

כי טוב. א"ר אלעזר, אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב ואין טוב אלא צדיק, שנאמר (ישעיה ג י) אמרו צדיק כי טוב [כ"ג] (חגיגה יב.).

כי טוב. א"ר יהושע בן לוי, הרואה טי"ת בחלום, סימן יפה לו, מאי טעמא, הואיל שפתח בו הכתוב תחלה בטובה, שמבראשית עד כי טוב לא כתב טי"ת [כ"ד] (ב"ק נה.).

ויבדל. דרש רבי זעירא ברי' דר' אבהו, [מניין שאין מברכין על הנר במוצאי שבת עד שיאותו לאורו], דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב והדר ויבדל [כ"ה] (ירושלמי ברכות פ"ח ה"ו).

ה

לאור יום. לא דאור יום הוא, אלא הכי קאמר, קריי' רחמנא לנהורא ופקדי' אמצותא דיממא, וקריי' לחשוכא ופקדי' אמצותא דלילא [כ"ו] (פסחים ב.).

לאור יום. משל למלך שהיו לו שני שרים, זה אומר אני משמש ביום וזה אומר אני משמש ביום, קרא לראשון ואמר לו היום יהא תחומך וקרא לשני ואמר לו הלילה יהא תחומך, הדא הוא דכתיב ויקרא אלהים לאור יום, לאור אמר היום יהא תחומך, ולחשך אמר הלילה יהא תחומך [כ"ז] (ירושלמי ברכות פ"ח ה"י).

ויהי ערב וגו'. מאימתי קורין את שמע בערבין, משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, ומאימתי קורין את שמע בשחרית, משעה שיכיר בין תכלת ללבן, מאי שנא דנקט דערבית ברישא [כ"ח], יליף מברייתו של עולם, דכתיב ויהי ערב ויהי בקר [כ"ט] (ברכות ב.).

ויהי ערב וגו'. מלמד שמדת יום ומדת לילה ביום ראשון נבראו [ל] (חגיגה יב.).

ויהי ערב וגו'. א"ר שילא בשם רבי, כתיב (תהילים קד יט) עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו, משמש ידע מבואו עשה ירח למועדים, ור' יוחנן אמר, ויהי ערב ויהי בקר יום אחד [ל"א] (ירושלמי ר"ה פ"ב ה"ח).

יום אחד. טעה ולא התפלל ערבית, מתפלל שהרית שתים, דחד יומא הוא, דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד [ל"ב] (ברכות כו.).

יום אחד. א"ר יוחנן, גדול יום קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ, שנאמר (הושע ב ב) ונקבצו בני יהודה וגו' ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ וכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד [ל"ג] (פסחים פח.).

יום אחד. יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה, שנאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד [ל"ד] (חולין פג.).

ו

יהי רקיע. רב אמר, יהי רקיע – יחזק הרקיע, יקרש הרקיע, יגלד הרקיע, ימתח הרקיע [ל"ה], ור' יהודה בן פזי אמר, יעשה כמין מטלית הרקיע, כמו שנאמר (פ' פקודי) וירקעו את פחי הזהב [ל"ו] (ירושלמי ברכות פ"א ה"א).

יהי רקיע וגו'. תניא, אנשי משמר היו מתענין בכל יום, בשני היו מתענין על מפרשי ימים [על שם שנאמר בו] ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים [ל"ז] (ירושלמי תענית פ"ד ה"ג).

בתוך המים. אמר ר' בון, יהי רקיע בתוך המים – יהי רקיע בתוך [ל"ח] (ירושלמי ברכות פ"א ה"א).

ויהי מבדיל. ובמה, אמר רב אחא בר יעקב, כמלא נימא [ל"ט] (חגיגה טו.).

ח

יום שני. אמר ר' בנאה בריה דרב עולא, מפני מה לא נאמר כי טוב בשני בשבת, מפני שנברא בו אור של גיהנם [מ] (פסחים נד.).

יום שני. שני לבריאת עולם, אבל לא שני בשבוע, שלא מצינו חשבון לשבוע מן התורה [מ"א] (ירושלמי ר"ה פ"א ה"א).

ט

יקוו המים. תניא, אנשי משמר היו מתענין בכל יום, בשלישי היו בתענין על יוצאי דרכים, [על שם שנאמר בו] יקוו המים מתחת השמים וגו' [מ"ב] (ירושלמי תענית פ"ד ה"ג).

י

ולמקוה וגו'. רבי יוסי אומר, כל הימים פסולין לזבים ולמצורעים ולקדש בהם מי חטאת, מאי טעמא, לפי שהכתוב קראן מקוה, דכתיב ולמקוה. המים קרא ימים [מ"ג] (פרה פ"ח מ"ג)

יא

תדשא וגו'. תניא, רבי אליעזר אומר, מניין שבתשרי נברא העולם, שנאמר תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי, איזה הוא חודש שהארץ מלאה דשאים ואילן מלא פירות, הוי אומר זה תשרי. ואע"פ דכתיב (פ' י"ב) עץ עושה פרי, ההוא לדורות הוא דכתיב [מ"ד] (ר"ה יא.).

עושה פרי למינו. דרש ר' חנינא בר פפא, בשעה שאמר הקב"ה למינו באילנות, נשאו דשאים ק"ו בעצמן, ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקב"ה למינו, אנו על אחת כמה וכמה, מיד כל אחד ואחד יצא למינו, פתח שר העולם ואמר (תהילים קד לא) יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו [מ"ה] (חולין ס.).

יב

ותוצא הארץ דשא. רב אסי רמי, בתלת בשבתא כתיב ותוצא הארץ דשא, וכתיב בששי בשבת (ב' ה') וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע עד שבא אדם הראשון וביקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו, ללמדך שהקב"ה. מתאוה לתפלתן של צדיקים [מ"ו] (שם שם ג').

ועץ עושה פרי. לרבות אילני סרק [מ"ז] (ירושלמי כלאים פ"א ה"ז).

יד

יהי מארת. תניא, אנשי משמר היו מתענין בכל יום, ברביעי היו מתענין על התינוקות שלא תעלה אסכרה לתוך פיהם, [על שם שנאמר בו] ויאמר אלהים יהי מארת – מארת [חסר] כתיב [מ"ח] (ירושלמי תענית פ"ד ה"ג).

לאותות ולמועדים. אמר רבי שילא בשם רבי, כתיב (תהילים קד יט) עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו, משמש ידע מבואו עשה ירח למועדים, ור' סימון אמר, והיו לאותות ולמועדים – ע"י זה וע"י זה [מ"ט] (ירושלמי ר"ה פ"ב ה"ח).

ושנים. [מכאן רמו שמברכין על החמה בתקופתה] [נ] (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ב).

טז

שני המאורות הגדולים. רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן, אמרה ירח לפני הקב"ה, רבש"ע, וכי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה, לכי ומעטי עצמך [נ"א] (חולין ס:).

יז

ברקיע השמים. מכאן שחמה ולבנה כוכבים ומזלות ברקיע הם קבועים [נ"ב] (חגיגה יב:).

כ

ישרצו המים. כתוב אחד אומר ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף, אלמא ממים אברו, וכתוב אחד אומר (פ' י"ט) ויצר ה' אלהים מן האדמה את כל עוף השמים, אלמא מארעא אברו, הא כיצד, מן הרקק נבראו [נ"ג] (חולין כז:).

שרץ נפש חיה. תניא, אנשי משמר היו מתענין בכל יום, בחמישי היו מתענין על המעוברות שלא תפלנה ועל המיניקות שלא ימותו בניהן, [על שם שנאמר בו] ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה [נ"ד] (ירושלמי תענית פ"ד ה"ג).

כא

התנינם הגדולים. הכי תרגימו, ארזילי דימא [נ"ה], ורבי יוחנן אמר, זה לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון [נ"ו] (ב"ב עד:).

כב

ויברך אותם. תנא בר קפרא, בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי, הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים, שנאמר ויברך אותם אלהים פרו ורבו וגו' [נ"ז] (כתובות ה.).

כג

נעשה אדם וגו'. מעשה בתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים והכניסן בע"ב בתים ואמר לכל אחד כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד וכתבו לו אעשה אדם בצלם ובדמות [נ"ח] (מגילה ט.).

נעשה אדם וגו'. א"ר יוחנן, כל מקום שפקרו הצדוקים תשובתם בצדם, הם פקרו בפסוק נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, מה כתיב בתרי' ויברא אלהים את האדם בצלמו [נ"ט] (סנהדרין לח:).

כד

בצלמו. מלמד שנברא אדם הראשון מהול [ס] (אדר"נ ס"ב).

ברא אותו. רב יהודה רמי, כתיב בצלם אלהים ברא אותו וכתיב זכר ונקבה ברא אותם, הא כיצד, בתחלה עלה במחשבה לברוא שנים ולבסוף נברא אחד [ס"א] (כתובות ח.).

זכר. א"ר יצחק א"ר אמי, כיון שבא זכר בעולם בא שלום לעולם, זכר – זה כר, וכתיב (ישעיה טז א) שלחו כר מושל ארץ [ס"ב] (נדה לא:).

זכר ונקבה. א"ר יצחק א"ר אמי, בא זכר בעולם בא ככרו בידו, זכר – זה כר, וכתיב (מלכים ב' ו כג) ויכרה להם כרה גדולה. נקבה – נקיה באה, עד דאמרה מזוני לא יהבי לה, וכתיב (פי ויצא) נקבה שכרך עלי ואתנה [ס"ג] (שם שם).

כח

ויברך אותם. תנא בר קפרא, אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי, הואיל ונאמרה בו ברבה לאדם, [שנאמר ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו] [ס"ד] (כתובות ה.).

וכבשה. האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה, דאמר קרא וכבשוה – וכבשה כתיב, ומי דרכו לכבוש – האיש דרכו לכבוש ואין האשה דרכה לכבוש [ס"ה] (יבמות סה:).

כט

לכם יהיה לאכלה. אמר רב יהודה אמר רב, אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, שנאמר לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ – ולא חית הארץ לכם. ואע"פ דכתיב (פ' כ"ח) ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת, הנהו למלאכה [ס"ו] (סנהדרין נ"ט כ').

לא

כל אשר עשה. א"ר אלעזר, אע"פ שלא נאמר כי טוב בשני בשבת [אפ"ה] חזר וכללו בששי, שנאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד [ס"ז] (פסחים נד.).

יום הששי. ה' יתירא למה לי, אמר ריש לקיש, מלמד שהתנה הקב"ה [תנאי] עם מעשה בראשית ואמר להם, אם ישראל מקבלין את התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו [ס"ח] (שבת פח.).


אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


ביאורי תורה תמימה

  1. ר"ל בעשרה צוויים של הקב"ה נברא העולם וברואים שבו וכדמפרש.
  2. וזה סדרן, ויאמר אלהים יהי אור, ויאמר דיהי רקיע, יקוו המים, תדשא הארץ, יהי מאורות, ישרצו המים, תוצא הארץ דשא, נעשה אדם, אעשה לו עזר, ומפרש ואזיל דהא אין כאן רק תשעה.
  3. נראה דקצור לשון הוא, וצ"ל בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ נמי במאמר הוא, ור"ל דשמים וארץ ג"כ נבראו עפ"י צווי מהקב"ה וכדכתיב מפורש בדבר ה' שמים נעשו. וצריך באור למה לא כתיב מפורש אמירה מהקב"ה לבריאת שמים וארץ כמו ליתר הנבראים, וע' במהרש"א . ויתכן לומר עפ"י מ"ד ביומא נ"ד ב', אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, תולדות השמים משמים נבראו, תולדות הארץ מן הארץ נבראו, ונראה הבאור עפ"י מש"כ הרמב"ן בפרשה זו דשמים וארץ הם היסוד והחומר לכל הנמצא בעולם ומהם נבראו הכל, אלה אשר בשמים ממעל – יסודם בשמים, ואשר בארץ מתחת – יסודם בארץ, ולכן נקראו השמים והארץ אבות בערך כל הנבראים שהם תולדותיהם. ולפי זה סדר כל הנבראים שבעולם הי', שצוה הקב"ה על השמים והארץ שהם היסודות שיוציאו תולדותיהם למיניהם, ולכן כתב בהו אמירה מפורשת, והיינו האמירה ליסודות שיוציאו תולדות, משא"כ בבריאת שמים וארץ גופייהו שלא קדם להם כל יסוד לא כתב בהו אמירה מפורשת, כיון שלא הי' עוד דבר בעולם שאליו יפנה הקב"ה כביכול במאמר וצווי, ואע"פ דכתיב בדבר ה' שמים נעשו, אין זה רק הוראה על רצון נפשי, מלשון והלילה אמר (איוב ב), אמרה יונה (עירובין י"ח ב'), ועי' תוס' נזיר י' א'. ודע דמה שכנה הכתוב עשר הגדות של הקב"ה בבריאת העולם בפעל אמירה, כמש"כ ויאמר ה', ולא בפעל דבור, ואחרי הכתוב נמשכו חז"ל בלשון עשרה מאמרות, ולא כמו עשרת הדברות דמתן תורה דכתיב וידבר ה' וכן בלשון חז"ל – י"ל עפ"י מ"ד בר"ה י"א א' כל מעשה בראשית לדעתן נבראו, ופירש"י ששאלן הקב"ה אם רצונם להברא ואמרו הן, וכנגד זה במת"ת ידוע שכפה על ישראל ההר כגיגית שיקבלו התורה, וידוע בכ"מ דאמירה מורה על לשון רכה ודבור על לשון קשה [ע"ל פ' מקץ מ"ב ל'], ולכן במעשה בראשית שנבראו לרצונם כתיב בפעל אמירה ובמת"ת שהי' בע"כ כתיב לשון דבור לשון קשה. ומה שנוגע מכלל דרשא זו לדינא מבואר בסוגיא כאן דכנגד מספר אמירות אלו אין פוחתין בתפלת מוסף דר"ה מעשרה פסוקים במלכיות זכרונות ושופרות, ובמגילה כ"א ב' מבואר דכנגד מספר אמירות אלו אין פוחתין מעשרה פסוקים בקריאת התורה בצבור, ולא נתבאר טעם ושייכות הענינים לזה. ונראה משום דבראש השנה נברא העולם [ע"ל פ' י"א] לכן עושין באותו היום זכר ורמז לקורות היום שמזכירים עשר עשר פסוקים זכר לעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. ולגבי קריאת התורה עפ"י המבואר בכ"מ בגמרא אי לאו תורה לא הוו מתקיימי שמים וארץ [ע"ל פ' ל"א], לכן קבעו מספר זה בקרה"ת לידע ולהודיע מתוקף תעודת התורה לקיום העולם, ואין להאריך עוד.
  4. אם נפרש כפשוטו קשה הלא מצינו כמה תיבות שמתחילין בבי"ת והם לשון קללה, כמו בכיה, בגידה, בהלה, ביזה, בלע, בתה, ועוד. וכנגד זה מצינו כמה תיבות שמתחילין באל"ף והן לשון ברכה וחביבות, כמו אורה, אהבה, אחוה, אמונה, אילת אהבים, ועוד. ואף גם זאת קשה, שלא בארה לנו האגדה הזאת את סגנון הלשון איך היתה מתחלת התורה באל"ף. ונראה דהכונה היא עפ"י המבואר בדרשא הבאה דבעת שהעתיקו הזקנים את התורה לתלמי המלך שינו בלשון פסוק זה וכתבו לו אלהים ברא בראשית, משום דכבוד הוא להתחיל התורה בשם ה', יעו"ש, וכונת דרשא זו לפרש למה באמת לא הותחלה התורה בלשון אלהים ברא בראשית, אחרי שמדרך הכבוד הוא [וגם אות ראשונה מא"ב היא], ואמר משום דלא רצה להתחיל בענין ארירה, והכונה עפ"י המבואר במדרש רבה פ' נח פ' ל"ג וידוע הוא בכ"מ דשם אלהים מורה על מדת הדין, ואמרו (ב"ר ס"פ י"ב) שאין העולם מתקיים במדת הדין וכמ"ש מי יעמד לפניך בדין, לכן לא התחיל בשם המורה על מדת הדין אשר על ידו אפשר להגרם הריסת העולם. ומדויק הלשון איך יעמוד העולם וכו' ולואי יעמוד, ודו"ק. ומה שבאמת כתוב עתה בהמשך הפסוק השם אלהים ולא שם הויה המורה על מדת הרחמים כנודע [ע"ל פ' תשא ה' ה' אל רחום], מבואר במ"ר פרשה זו שהוא ע"ד הכתוב (תהילים קיט קס) ראש דברך אמת וכתיב (ירמיה י י) וה' אלהים אמת, ע"כ. והמפרשים טרחו בבאור הדברים, ולי נראה דהכונה היא שרצה לרמז מלת אמת בתחלת דברי התורה, לכן כתב השם אלהים שמורה על מדת הדין, ודין מורה על אמת, דאמתת דין בהכרח בא במדת האמת.
  5. מפני שכבוד הוא להתחיל התורה בשם ה', ועיין מש"כ בדרשא הקודמת למה באמת לא הותחלה התורה כן. ותכלית ומטרת תלמי המלך בהעתקה זו אולי [כפי שמשמע מכל השנויים שעשו ומסדר האספה שעשה הוא], היתה למצוא עילה בתורת משה, ולכן הכניסם בע"ב בתים ולא גילה להם מקודם על מה כנסם כדי שלא ישוו דעותיהם בנוסח ההעתקה, והי' זה בהשגחה מאת ה' כי אע"פ שהיו מוכרחים לעשות איזו שנוים בהעתקה כדי שלא יתאנה להם, כפי שיתבאר אי"ה לפנינו בהמשך החבור בכל המקומות ששינו, בכ"ז יצאה העתקת כל אחד שוה ומכוונת זו לזו. ומה שכנם ע"ב זקנים – פשוט הוא שכוון למספר הסנהדרין, ויתכן שכוון בזה להיות בטוח באמונת ההעתקה, ואע"פ דסתם סנהדרין הם במספר ע"א איש כמבואר במשנה ריש סנהדרין ב' א', אך זה נבאר אי"ה במק"א, דלבד הע"א איש הי' עוד אחד על גביהם והי' נקרא מופלא שבסנהדרין, ובס"ה היו ע"ב איש [ע' לפנינו בפ' בהעלתך י"א ט"ז], והנה גם ממעשה זה דתלמי שכנס ע"ב זקנים ראי' לזה, וכ"מ ממשנה זבחים י"א ב' מקובלני מפי שנים ושבעים זקן, ואין כאן המקום להאריך בזה. וטעם השינוי כאן שכתבו לו אלהים ברא בראשית פירש"י שלא יאמר בראשית שם הוא ושתי רשויות הן וראשון ברא את השני, עכ"ל, והתוס' הקשו שהרי בראשית אינו שם כלל אלא באורו בתחלה, ועוד הלא כתבו לו בלשון יונית בתחלה, ועיי"ש מש"כ בזה. ונראה לפרש דברי רש"י עפ"י דרכו, דהכונה היא כמש"כ למעלה דכבוד הוא להתחיל התורה בשם ה', ומדלא הותחלה כן יש לחוש שלא יאמר דהשם אלהים הוא מהנבראים כמו שמים וארץ, ויהי' שיעור הכתוב בראשית ברא [הסבה הראשונה] את אלהים ואת השמים ואת הארץ.
  6. באו לקנטרו במקראות שבהם נזכר שם ה' בלשון רבים, נעשה אדם בצלמנו, הבה נרדה ונבלה שם שפתם, כי שם נגלו אליו האלהים (פ' וישלח) ועוד כהנה, ורצו לקנטרו לאמר כי שתי רשויות הן, והתחילו בשאלה מענין ראשית הבריאה. ובאמת הטעם דכתיב שם ה' בלשון רבים הוא דרך כבוד, כמו אדוני הארץ, אלהים קרובים (פ' ואתחנן), אלהים קדושים (יהושע כד), האלהים האדירים, האלהים המכים (ש"א ד), הלכו אלהים (ש"ב ז), וכן הנהוג במלכותא דארעא לדבר בלשון רבים, כנודע.
  7. ר"ל לכו ולמדו מפסוק המדבר בבריאת אדם הראשון וכדמפרש.
  8. ר"ל, הם שאלוהו למה כתיב אלהים בלשון רבים, דהיחיד מאלהים הוא אלוה, והשיב להם, דלפי טעותם הו"ל לכתוב בראו ג"כ בלשון רבים, ומדכתיב ברא ש"מ שרק רשות ורצון אחד היה בבריאת העולם, ומה דכתיב אלהים בלשון רבים מפני שכן דרך הכבוד וכמש"כ, ולכן לא קשה מה דכתיב לפעמים גם הפעל בלשון רבים שגם זה מדרך הכבוד, וכמש"כ לעיל אות ו'. אך אינו מבואר מה שגו באולתם לשאלו עוד מפסוק בראשית ברא אלהים, והלא כבר ידעו מתשובה הקודמת שגם כאן ישיב להם מי כתיב בראו – ברא כתיב. ונראה שהיה קשה להם הלשון בראשית, כמו שפירש"י כאן דלפי פשוטו הול"ל בראשונה, ופירש"י שאם באת לפרש הלשון כפשוטו צריך לפרש כמו בראשית ברוא, כלומר בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו, אז ויאמר אלהים וגו', ולפי"ז היה נשאר קושייתם מלשון אלהים דהוא לשון רבים, ולא יתכן עוד תירוצו מי כתיב בראו, כיון דהמלה ברא נקראת כמו ברוא, בחולם הר', ועל זה דחה אותם שאי אפשר לפרש כן, דמי כתיב ברוא בו"ו – ברא כתיב, וא"כ מבואר שענינו כהפסוק שהביא למן היום אשר ברא וכו'. ולפי"ז צריך להגיה בירושלמי במקום מי כתיב בראו – מי כתיב ברוא, דדו"ק.
  9. בהמשך החבור נבאר אי"ה ע"פ ההרגש בכ"ע בתלמוד, בהלכה ואגדה, דכל מקום ששאלו בגמרא מאי דכתיב כך וכך או מאי זה וזה, כמו הכא ששואל מאי שמים, יש להדורש ההוא איזה דיוק באותו הלשון שאינו מתישב לפי פשועו, וכך נוטה גם הסברא, עשום דאל"ה מה יכריחנו להדורש לדרוש, וביחוד כאן מוכרח דקשה ליה דבר מה במלת שמים, מדלא פריך גם מאי ארץ, מאי אור ומאי חושך וכדומה. ונראה הכונה כאן דמדייק משום דהפעל ברא יונח על דבר ממשי שיש בו תפיסה משא"כ שמים (שרשו שם והוראתו גובה בחלל הבריאה שיאמר עליו שם ביחס מצבנו וההפך כה, ובלשון חז"ל על דבר רחוק מן האדם, שמי קורה פסחים ח' ב', ב"מ מ"ב, א'), ואחרי דצבא השמים נבראו ביום ד' ולא שייך על ריקות לשון ברא לכן דרשוהו. ודרש ר' יוסי שמים – שם מים, כלומר שביחד עם השמים נברא גם המים. ואף כי לפי"ז חסר עוד מ', אך מצינו בשמות בחבור שתי אותיות שוות תחסר אות אחת, וכמו השם שרה – במקום שררה [רש"י פ' נח, י"א כ"ט], שנאב – במקום שנא אב [רש"י פ' לך, י"ד ב'], ירובעל – במקום יריב בבעל, ירבעם – במקום ירב בעם, ירובשת – במקום יריב בבשת [עיין רש"י ש"ב י"א כ"א], וביחזקאל ט"ז לא כרת שרך במקום שררך וכן השם דרום נגזר מן שני שמות – דר רום, על שם שהשמש ידור ברום הרוח ההוא [עיין מנחות פ"ה א'], וכן יש לפרש ע"פ זה טעם הדרשה בסנהדרין ק"ה א' בשם בלעם – בלע עם [בעי"ן ולא בלא עם כפירש"י, כמבואר בתרגום יונתן שם], וכן הלשון ונבלה שם שפתם במקום ונבלל, וכן השם בבל במקום בבלל. וגם כאן דריש כאלו חסר מ' אחד, אשר בהפרדו הוו כשתי תיבות, שם מים, ורומז להרקיע המבדיל בין המים העליונים למים התחתונים כמבואר בקרא. ומה שראה לנכון לרמז ענין מים כאן, י"ל דקשה לי' מה דכתיב בפסוק הסמוך ורוח אלהים מרחפת על פני המים, כי אחרי אשר עוד לא הזכיר כלל מבריאת המים איך יזכור את השם מים שאינו ידוע לנו כלל מענינו ובריאתו, לכן דריש שמים – שם מים, שביחד עם השמים נברא גם המים, ודו"ק. ומתניתא תנא, שמים – אש ומים, מלמד שטרפן הקב"ה זה בזה ועשה מהן רקיע, וגם המתניתא דייקא השם שמים כמש"כ, ודרשה אש ומים, ואע"פ דמשם אש אין כאן רק אות אחת – השי"ן, אך כמו כן מצינו לחז"ל שדרשו אות שי"ן לשם שלם אש, והוא בקדושין נ"ו ב' דרשו הפ' דפ' תצא פן תקדש – פן תוקד אש. וכן מצינו להם שדרשו השי"ן לשרש שלם ממלה שלמה אחרת, והוא ביומא י' א' דרשו השם ששי, ופירש"י וז"ל, ששי – לשון השאת והשבר, והשי"ן אחד לבדו שרש בתיבה, עכ"ל. ויתכן שיצא להם כלל זה ממה דמצינו במקרא פעמים אין מספר שהשי"ן בא למלא מלה שלמה, והוא כל שי"ן שמושי בתחלת התיבה שממלא המלה אשר, כמו שככה לו – במקום אשר ככה לו, עד שקמתי דבורה – במקום עד אשר קמתי, שככה השבעתנו – במקום אשר ככה, וכן אפשר לפרש עפ"י כלל זה המלה בשגם הוא בשר (ס"פ בראשית) שעמלו בה רבים, ויתפרש כמו באשר גם הוא בשר, ודו"ק וענין הבלילה מאש וממים, י"ל דרומז למ"ש באגדות דמדת הדין נמשלה לאש ומדת הרחמים למים, ואמרו באגדות [ב"ר ס"פ י"ב] ראה הקב"ה שאין העולם מתקיים במדת הדין עמד ושתף אליה מדת הרחמים, וזהו שאמר שהביאם הקב"ה לשתי אלה המדות ושתפם ביחד וברא העולם, ואין להאריך עוד. – וע' בפתיחה לבאור אברבנאל לפרשה זו ד"ה השמים שהאריך לבאר עפ"י דרכו דהמלאכים מכונים בשם שמים, ובנה יסוד על דרשת אחד האמוראים בחגיגה י"ד א', כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה נברא ממנו מלאך אחד שנאמר בדבר ה' שמים נעשו, ע"כ, וכבודו הגדול במקומו מונח, וכאן לא דק, יען שכונת הדורש לסוף הפסוק וברוח פיו כל צבאם, דהשם צבאם, צבא השמים, כנוי למלאכים, כנודע, ואשר על כן הביא הדורש את לשון כל הפסוק.
  10. אינו משמיענו זה לחדוש, דהא כן מבואר בפסוק, אלא חשיב זה בין עשרה דברים שנבראו ביום ראשון [שלא נזכרה בריאתן מפורש בפרשה] חשיב דרך אגב גם שמים וארץ.
  11. לכאורה אינו מבואר האיך הי' שייך לומר דשמים שמו של הקב"ה ואיך יהי' המשך הענין ושעור הכתוב, ונראה דהו"א דשם שמים הוא תואר לשם אלהים דסמיך ליה, וענינו אלהים שבשמים, וכמו אלהי השמים, והיינו מפרשים בראשית ברא אלהים שבשמים את הארץ.
  12. ר"ל שבריאת שמים קדמה לבריאת ארץ ולא שנבראו כאחת, וע"ע בדרשא הבאה.
  13. ויתפרש לפי"ז עשות מענין גמר ותיקון, כמו ועשתה את צפרניה (ר"פ תצא), ולא עשה את שפמו (ש"ב יט), וה"נ ביום עשות – ביום גמרו ותקנו, והיינו כשנטה. – וע' לפנינו לקמן בפסוק המובא כאן הובאה דרשת מירושלמי בזה"ל, בכל מקום הוא אומר את השמים ואת הארץ וכאן אומר ביום עשות ה"א ארץ ושמים, מגיד ששניהם שקולים, ור"ל לא אמרי' שכל הקודם במקרא קודם לבריאה, אלא שנבראו שניהם כאחד, יעו"ש, והנה לפי זה יקשה מאי פריך הכא מסתירת הכתובים, אחרי שבאו במכוון להורות ששניהם שקולים, ונראה דהגמ' שלנו לשיטתה, דבאמת השמים נבראו תחלה, כמבואר בדרשא הקודמת, ואת הארץ להקדים שמים לארץ, ולכן שפיר מדייקים סתירת הכתובים, ודרשו לענין בריאה ונטיה כמבואר.
  14. פירש"י שכונת השאלה היתה אם השמים נבראו תחלה לארץ או השמים והארץ ביחד, עכ"ל, ונראה הא דלא פירש כפשוטו ששאל מי נברא תחלה, השמים או הארץ, וכמו דמצינו באמת שפעם הקדים הכתוב בריאת ארץ לשמים, ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים (ב' ד'), משום דאיתא במ"ר פ' בשלח (פ' כ"ה), בשר ודם שמבקש לבנות פלטין הוא בונה תחלה את התחתונים ואח"כ את העליונים, אבל הקב"ה אינו כן, אלא משברא את העליונים ברא את התחתונים שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ע"כ, וא"כ לא הי' מסופק בזה אם הארץ נבראה תחלה לשמים אלא חקר אולי נבראו ביחד, יען כי בו"ד אינו בונה ביחד משום דאי אפשר, משא"כ בהקב"ה דלא שייך ביה אי אפשרות, והשיבו לו הזקנים דהשמים נבראו תחלה דכתיב את השמים ואת הארץ, ואע"פ שאין חדוש בתשובה זו שהרי גם הוא ידע פסוק זה [דבכלל הי' יודע תורה], י"ל דסמכו על הדרשא בחגיגה י"ב א' ואת הארץ למה לי, ר"ל מה ת"ל ואת, להקדים שמים לארץ וכמובא לפנינו בדרשא לעיל.
  15. ר"ל בסודות הבריאה, ולא רצו להתוכח אתו הרבה, אבל בשאלה הראשונה השיבו מפני שחשבו דלמא באקראי שאל. – והנה מבואר מפורש מכאן דחושך נברא קודם לאור, וכ"מ מפשטות הכתובים ויהי ערב ויהי בקר, מקודם ערב ואח"כ בקר, ואפשר לפרש עפ"י זה דברי המ"ר כאן ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה, מדלא כתיב ולחשך קרא אלהים לילה, מלמד שאין הקב"ה מיחד שמו על הרעה, כלומר על החשך, וזה פלא, שהרי אין צריך כלל לכתוב אלהים בקריאת החשך, כיון דהשם אלהים דכתיב בקריאת האור קאי גם אקריאת החשך, וכדרך הלשון בעלמא. אך לפי המבואר דחשך נברא תחלה לאור י"ל כונת הדרשא מדלא כתיב כסדר הבריאה ויקרא אלהים לחשך לילה וליום אור, מלמד שאין הקב"ה מיחד שמו על הרעה, ולכן הפך סדר הלשון. וע' במ"ר שבהכרח צריך לפרש לשונו ע"ד שכתבנו כדי שלא יהא תמוה כ"כ.
  16. לא נתבאר טעם משל זה, וע' בפרש"י שאינו מבואר כ"כ, ובטורי אבן הקשה עליו ופירש פירוש אחר, אבל פירושו דחוק כפי שיתבאר להמעין. ולי נראה דהכונה משום דהשמים בכלל הם קרובים במעלה למעלת גדולת הקב"ה מקרבת הארץ, יען כי השמים הם מכון לשבתו וכבודו וברואיו הם רוחנים ובלתי נתפסים, משא"כ הארץ שהיא כולה חומר וגשם, וכמש"כ השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, שהכונה שהשמים רוחנים והארץ גשמית, וא"כ מהראוי היה שהשמים ישכימו מהר מהארץ לקריאת הקב"ה ובכ"ז קדמה גם הארץ, ולכן חשב מעשיה קודם, ולפי"ז יכון המשל להנמשל בטעם וסברא.
  17. וסוף הפסוק חשכת מים עבי שחקים, הא למדת שקו החשך מקיף את השמים.
  18. מפולמות הם אבנים חזקות ולחות, ומדכתיב קו תהו ואבני בהו אנו למדין שהתהו קו והבהו – אבנים. – ודע דמכאן יש להביא ראיה לדעת האומרים דחושך הוי בריאה בפני עצמה ולא שהיא רק העדר האור [ע' מזה ברמב"ן פ' שמות בפסוק מי שם פה לאדם], דהא לפי מש"כ כאן הוי יסוד החשך קו ירוק שממנו יוצא חשך, והקו הלא הוא דבר ממשי ששייך בו בריאה. וכן משמע ממה שחשיב בסוגיא כאן את החושך בין הדברים שנבראו ביום ראשון, ואם לא היתה בריאה מיוחדת לא הוי חשיב אותה בין הדברים שנבראו בפועל, ולפי זה יתבאר לשון הפסוק (ישעיה מה ז) יוצר אור ובורא חושך, כיון דשתי בריאות הן.
  19. ומה דלא כתיב מפורש שנבראו י"ל משום דכל אלה הם כולם חלקי הארץ אשר נבראה.
  20. יתכן בטעם הדרשא דקשה לי' למה לא חשיב הכתוב גם בריאת עפר, לכן דריש כי העפר נתהוה מן המים כדמפרש. והנה בבבלי חגיגה ט"ו א' איתא דרשא על לשון מרחפת בשם בן זומא, ונדחית, ולכן השמטנוה.
  21. לשון הקושיא אינו מבואר, דפריך מן ויתן אותם אלהים ברקיע השמים, וא"כ הלא מעצמו מבואר שרק הנתינה ביום רביעי, ומאי קשיא ליה מבריאה, ונראה דקצת חסרון דברים יש כאן וצ"ל ואע"פ דכתיב ויאמר אלהים יהי מאורות ברקיע השמים וכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי, וא"כ עיקר הקושיא היא באמת מלשון ההויה שהיתה ביום רביעי, ומשני דרק הנתינה היתה ביום רביעי וכדכתיב ויתן אותם וגו', והא דכתיב ברביעי יהי מאורות – הוא משום תדוש הנתינה.
  22. דריש כן משום דבשאר הימים כתיב וירא אלהים כי טוב בסתם לאחר כל בריאת היום, וכאן כתיב כי טוב ביחוד על האור, לכן דריש ע"ד רמז ואסמכתא אין טוב אלא צדיק. והבאור הוא עפ"י האגדה שבדרשא הבאה אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, וכיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו לצדיקים לע"ל שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב ואין טוב אלא צדיק וכו', ור"ל אף כי אחרי שלא מצא את הדורות ראוים לאור זה היה לו לבטלו, אך מפני שראיי. את האור שהוא ראוי להברא עבור צדיק שנקרא טוב, לכן לא בטלו אלא גנזו, ומבואר דראויה בריאה מיוחדה להברא עבור צדיק אחד, ודו"ק.
  23. עיין מש"כ באות הקודם בטעם הדיוק מפסוק זה ובבאור דרשא זו בכלל.
  24. כונת ובאור הענין בכלל שיפתור לו האדם חלומו לטובה, יען כי כל החלומות הולכין אחר הפתרון, כמבואר בירושלמי מעש"ש פ"ד ה"ו [ובבבלי ברכות נ"ה ב' הלשון אחר הפה, והכונה – אחר הפתרון], וזה הוא הענין שאמרו בברכות נ"ו ב' שהרואה איזה דבר בחלום שיש לו נטיה לטובה ולרעה יתפוס הלשון הנוטה לטובה קודם שיקדמנו רעיון הפתרון לרעה, וכך יעלה כמו שיפתור לו, כמו למשל הרואה נהר בחלום שכים ויאמר הפסוק הנני נוטה אליה כנהר שלום קודם שיקדמנו פסוק אחר כי יבא כנהר צר, והרבה דוגמאות כאלה [ע"ל פ' תולדות כ"ו י"ט ור"פ מקץ מ"א, י"ג-י"ד], וה"נ הכונה יפתור לו שהט' מורה לטובה מפני שבאה ראשונה בתורה במלת טוב, אבל אין הכונה מפני שהט' כלול במלת טוב, יען כי לעומת זה מצינו את הט' גם במלות שאינן מעולות, כמו טאטא, טביעה, טומאה, טרף וכדומה.
  25. ומטעם זה קי"ל דהסומא אינו מברך על הנר במוצאי שבת, כיון שאינו יכול להבחין ולהבדיל, והא דחייב בברכת יוצר אור, התם טעם הדבר משום דכיון דטעם הברכה הוא משום הנאת האור לכן מברך גם הוא משום שנהנה בזה שאחרים רואין אותו ומצילין אותו מן הפחתים ומן המזיקין, משא"כ כאן טעם הברכה משום הבחנה והבדלה הוא, ומכיון שהוא אינו יכול להבדיל אינו מברך.
  26. יתכן באור הענין, דקשה לי' מאי שייכות קריאת יום לאור ולילה לחשך, הלא באמת אור ויום שני דברים שונים הן, וכן חשך ולילה, שהרי בבית אפל חשך גם ביום ולפני הנר אורה גם בלילה, לכן מפרש שענין הקריאה היתה רק מענין פקודה להאור שישמש ביום, ולחושך – שישמש בלילה. ויתכן דזו היא כונת הגמ' בחגיגה י"ב א' מדת יום ומדת לילה ביום ראשון נבראו, כלומר, המדות המשמשות ביום ובלילה, אור וחושך. וביתר באור וענין בא תוכן דרשא זו בדרשא הבאה מירושלמי.
  27. כבר נתבארה דרשא זו בדרשא הקודמת, וענין אחד להם, אלא שכאן באה בהרחב באור.
  28. כתבו התוס' דהו"ל להקדים של שחרית כדאשכחן בתמידין דכתיב של בקר תחלה (פ' פינחס), עכ"ל, וגם י"ל למ"ד תפלות אבות תקנום, דכיון דאברהם תקן תפלת שחרית הו"ל להתחיל דיני שחרית, כיון דאברהם ראשון לאבות.
  29. וע"ע מענין זה לפנינו בפ' ואתחנן בפ' בשכבך ובקומך, ובפ' תבוא בפ' ופחדת יומם ולילה כתבנו עוד טעם על פתיחת ק"ש של ערבית תחלה.
  30. עיין מש"כ בבאור דרשא זו לעיל סוף אות כ"ו. ועיין בבעל המאור פ"ק דר"ה שכתב דלשון ויהי ערב ויהי בקר ענינו הוית ערב ובקר, והיינו, מפני שאין היום והלילה שוים בזמנם בכל כדור הארץ, יעו"ש, ונראה דלמד כן מדכתיב שתי פעמים ויהי, ויהי ערב ויהי בקר, אע"פ שהיה יכול לכתוב ויהי ערב ובקר, משמע ששניהם נתהוו כאחד, והם הלא סותרים זא"ז, אלא צ"ל שבאמת נתהוו שניהם כאחד, ורק במקומות שונים, באחד יום ובאותו זמן במקום אחר – לילה.
  31. באור הענין, כי, כידוע, אנו מונים החדשים ואחריהם כל המועדים למולד הלבנה [ע' באור ענין זה לפנינו בפ' בא בפסוק החודש הזה לכם], וידוע שחדשה של לבנה הוא כ"ט יום וחצי כשיעור היקף הלבנה [ובצמצום – כ"ט יום, י"ב שעות ותשצ"ג חלקים], ולפי זה אם היה המולד למשל ביום א' היה דרוש שיהיה ראש חדש באותו היום בשעת המולד, קמ"ל, דאעפ"כ אין מונים ר"ח אלא מיום ב' שלמחרת המולד ולא מאמצע יום א', ולפנינו ר"פ מסעי יובא אי"ה ראיה מכרחת לענין זה, וכאן מביאים ראיות אסמכתיות לזה, ר' שילא מפרש עפ"י זה הפסוק עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו, כלומר, שאז יתחשבו המועדים לפי חשבון מולד הירח רק אחרי ביאת השמש של אותו יום ולא באמצע היום, ור' יוחנן מסמיך זה על לשון פסוק שלפנינו ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, דמשמע דרק בהויות יום ולילה יחשב המעל"ע ליום אבל לא ביום לבד, וא"כ בהחשב ר"ח משעת המולד הלא אין לו לאותו הזמן שעד הלילה ערב ובקר ואינו יכול להיות כלול במספר ימי החודש, כי אינו נקרא יום שלם. וע' לקמן בפסוק י"ז והיו לאותות ולמועדים מסמיך ר' סימון ענין זה על הלשון והיו דכתיב בשמש וירח, דמשמע שיהיו ביחד לאותות ולמועדים, והיינו כפי שכתבנו שיהי' המולד ואחריו ביאת השמש של אותו היום. – ונראה דכונה אחת לדרשא זו בכלל עם הדרשא שבבבלי מגילה ה' א' מניין שאין מונים שעות לחדשים וכו', ופירש"י וז"ל, כגון האומר הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד חודש זה והי' אותו החודש חסר ובא משחשיכה ליום כ"ט, אין אומרים עדיין הוא בתוך החודש, שהרי חדשה של לבנה כ"ט יום ומחצה, עכ"ל, וזה מבואר ממש כדרשת הירושלמי שלפנינו. אך לא ידעתי למה הוכרח רש"י לציור כזה ולא פירש פשוט שנ"מ למנות ר"ח משעת המולד ויהי' חציו השני של אותו היום נחשב ליום שלם ולמחרתו יום שני וכן להלאה וכמו שבארנו, וזה הלא נ"מ גדולה ופשוטה בחשבון כל המועדים וכלל חשבון השנה וענינים רבים מאד, כמובן לכל מעין, וצע"ג.
  32. וכפי המתבאר בגמרא הוי טעם זה רק לתוספת בעלמא, משום דלדינא קיי"ל דאין בתפלות משום עבר יומו וזמנו, משום דרחמי נינהו וכל אימת דבעי מצלי, ולכן גם טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים אע"פ דשני ימים הם. – וע' בתוס' וברא"ש שהקשו הא קיי"ל תפלת ערבית רשות ולמה לן לאהדורי בשחרית, ונדחקו ליישב. ולי נראה פשוט דמשמיענו רק דמי שרוצה למלא את התפלה שחסר בערב יכול ורשאי למלא זה בשתי תפלות שחרית, משום דהלילה והיום חד יומא הוא, ומשמיענו רק דאין זה מעות שלא יוכל להתקן, חבל בודאי אין זה חובה עליו כתפלת הערב עצמה בזמנה, ובזה תתורץ גם קושיתם השניה כפי שיתבאר להמעין בדבריהם, ודו"ק.
  33. אינו מבואר כלל ענין הדמיון בזה, ואם רק שווי המלות בודאי קשה מאי שייכות זל"ז. ונראה דבא להעיר דאין הכונה דרק ראש אחד יהי' להם ותו לא, דזה לא יתכן, כי כנהוג בחיל צבא מתחלקים הצבא לחלקים ולמחנות, ולכל חלק ומחנה ראש ומנהיג, יען כי מנה אחד לא יספיק לכלכל הנהגת צבא רב, ואמנם לאלה השרים ומנהיגים יש ראש אחד שנשמעים הם למשמעתו, והוא בערך שר השרים, גבוה מעל גבוה, וזה הוא שאמר דמה שכתוב ושמו להם ראש אחד לאו דוקא אחד ממש אלא ראש וראשון לשרים רבים, ומביא ראי' דלשון אחד אינו מורה על אחד ממש רק על אחד מיוחד מלשון שבכאן יום אחד, דבודאי באורו יום ראשון, יען כי לא יתכן לומר יום אחד, שהרי ימי הבריאה שבעה הם, אלא הענין הוא שכל שבעת ימי הבריאה ראשונים הם לכל שבעת הימים שבימי עולם, וממילא הוי יום הראשון שבבריאה ראשון לראשונים, והוציאו הכתוב בלשון אחד, וכך הוא באור הלשון ראש אחד. ועל דרך צחות הענין אומר דיום קבוץ גליות יהי' בערך גדולת היום שנבראו בו שמים וארץ, כי כמו אותו היום דבריאה הי' ראשון לראשונים, כך הראש שיוברר ביום קבוץ גליות יהי' ראשון לראשונים, וידוע דאותו הראש קאי אמלך המשיח.
  34. כלומר, כלל הוא לכל התולדה וכן לכל דיני התורה שהיום הולך אחר הלילה, לבד לענין אכילת קדשים קיי"ל שהלילה הולך אחר היום שלפניו דילפינן מדכתיב (פ' צו) ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר, אלמא לילה שלאחריו קרי יום קרבנו עד הבקר, ושם נכתוב אי"ה טעם הדבר, וכן לענין ברכת התורה הלילה הולך אחר היום שלפניו משום דאנן אגירא דיממא אנן, יזפינן ביממא [לצרכי הויות העולם ומו"מ] ופרעינן בלילא, כמ"ש בעירובין ס"ה א'. וע' לפנינו בפ' אמור בענין אותו ואת בנו ילפינן ביחוד שהיום הולך אחר הלילה שלפניו, ושם נבאר טעם הדבר מה דצריך למוד מיוחד שם.
  35. מדייק כלל הענין שאמר הקב"ה כאן ביום השני יהי רקיע, דמשמע שהרקיע, דהיינו שמים, נבראו ביום שני, ובאמת הלא דבר ידוע הוא שהשמים ביום ראשון נבראו, ולכן דריש הלשון יהי שתהי' לו להרקיע הויה, והיינו שיתחזק או יקרש ויגלד. וטעם הדבר, דרב לשיטתי' בירושלמי כאן ובמ"ר דביום הראשון היו השמים לחים ולכן הוצרכו להתחזק ביום שני, ויהי' הענין יהי רקיע מלשון הפסוק באיוב (לז) תרקיע עמו לשחקים חזקים כראי מוצק, וע"ע באות הבא.
  36. גם הוא מדייק כמו שדייק רב, ואף הוא ס"ל שביום ראשון נבראו השמים ובשני נתחזקו, אלא שסובר שנתחזקו ע"י מטלית כמו כל הדברים המתחזקים ע"י צפוי טס של ברזל וכמש"כ וירקעו את פחי הזהב, הרי שהרקוע ע"י טסים ופחים, וכן כתיב (פ' קרח) ועשו אותם רקועי פחים צפוי למזבח לחזק ע"י צפוי היינו ששטחום ע"ג המזבח, וכן כאן יהי רקיע שיעשה לה צפוי כמו טס של צפוי, ולפ"ז יותר נכון לגרוס מטלית לרקיע ולא מטלית הרקיע, וכ"ה בב"ר ריש פרשה ד'.
  37. אנשי משמר ענינם ידוע שהם שומרים משמרת הקודש בבית המקדש ומהם בוררים אנשים מיוחדים שיהיו שלוחי כל ישראל להקרבת קרבנות צבור, ונקראים אנשי מעמד על שם שעומדים על הקרבן בשעה שנקרב [וע' לפנינו בפ' פינחס בר"פ תמידין] והם מתענין ומתפללין על צרכי בני ישראל ושלומם. ומה שאמר מתענין בכל יום, לאו דוקא בכל יום ממש אלא בריב ימי השבוע, בשני בשלישי ברביעי ובחמישי [ע' תענית כ"ו א'], ובכל ימי השבוע קורין בתורה במעשה בראשית משום דבזכות הקרבנות העולם מתקיים [ע' תענית כ"ז ב'. ומפרש טעמי התעניות, כי בשני היו מתענין על מפרשי ימים שיעברו בשלום, משום דכתיב בי' יהי רקיע בתוך המים, ופירש"י בתענית כ"ז ב' וצריך להזכיר ולרצות על הדבר, עכ"ל. ובשלישי היו מתענין על יוצאי דרכים ע"ש שנאמר בו יקוו המים וגו' ותראה היבשה, כלומר שתהא היבשה ראויה להולכים שלא יפלו בפחתים ולא יזוקו מפני חיות רעות, וברביעי מתענין על התינוקות שלא תעלה אסכרה לתוך פיהם משום דכתיב בי' והיו למארת וכתיב מארת חסר ווי"ן שענינו לשון מארה וקללה, ואותו יום צריך רחמים ביחוד על מחלת האסכרה משום דאמרו (שבת לג.) אסכרה באה על עון לשון הרע, וביום הרביעי הי' עון הראשון ללה"ר בזה שרגנה הלבנה על החמה לפני הקב"ה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, כפי שיבא לפנינו לקמן פסוק ט"ז, ובחמישי היו מתענין על מעוברות שלא תפלנה ועל המיניקות שלא ימותו בניהן, על שם דכתיב בי' ישרצו המים שרץ נפש חיה.
  38. ר"ל מכוון באמצע. ובא לפרש הלשון ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע (פ' הבא), שכשיעור החלל שבין הרקיע למים התחתונים כך השיעור שבין הרקיע למים העליונים. ודריש בתוך כמו בתוך. והנה אע"פ שכפי דמשמע מירוש' כאן מוסבים דברי ר' בון לענין אחר, אבל כפי המבואר מפירש"י למ"ר כאן ר"פ ד' הוי הבאור כמש"כ, וכ"ה פשוט ומבואר, וכ"מ במדרש שוח"ט סי' י"ט, וע' בבאור ס' חרדים לירושלמי, וקרוב לודאי שהדברים בירושלמי חסרים וקטועים, ובעקרם מכוונים לדברי המ"ר ושוח"ט.
  39. ואיזו מן החכמים אמרו שיעורים אחרים בזה, וכונת כולם נראה שבאו לרמז את זה, כי בשר ודם כשצריך להבדיל דבר מחבירו, מכיון שאי אפשר לו לצמצם הבדלה מכוונת ומצומצמת, לכן בהכרח הוא מבדיל יתר מכשיעור, משא"כ בהקב"ה צמצם בהבדלה כל שהוא כמלא נימא. וזה מעין כונת אותה הדרשא בברכות ד' א' על מאמר הקב"ה בחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, ומשה שינה ואמר כחצות, והיינו משום דהקב"ה יודע לצמצם ולכוין את הנקודה החוצה את הלילה, משא"כ בשר ודם, ולכן אמר משה כחצות.
  40. ועי' המשך לדרשה זו לקמן בפסוק ל"א, ועיין מש"כ בסמוך פסוק י"ד לענין מה שנוהגים שלא להתחיל דבר ביום שני. ומה שכתב רש"י כאן (בפ' ז') דלכן לא נאמר בו כי טוב מפני שלא נגמרה בו מלאכת המים וכל דבר שלא נגמר ונתקן אינו נקרא טוב – הנה לבד שהסברא עצמה מורה על זה, י"ל עוד דזה מרומז בדרשת חז"ל בסוטה י"ב א' בהא דכתיב במשה ותרא אותו כי טוב הוא מלמד שנולד מהול, וזה מבואר עפ"י מ"ש בנדרים ל"א ב' דכל זמן שלא נימל אברהם לא נקרא שלם, והיינו טעמא, שלא נגמרה עוד שלמות קנין גופו, וא"כ במשה דכתיב בתולדתו כי טוב הוא ש"מ שלא היה חסר דבר לשלמות הקנין בגוף, דאל"ה לא יונח לשון טוב, והיינו שנולד מהול, וה"נ מכיון שלא נגמרה בו מלאכת המים אינו נקרא טוב.
  41. ר"ל שלא מצינו שתציין התורה איזה מאורע למספר ימות השבוע, לומר שזה אירע ביום פלוני מימות השבוע כמו שתציין מספר ימות החודש. וצ"ע במנהגנו בכתובות וגיטין וקנינים וכן בכתבי רשות לציין הדבר ליום השבוע, באחד בשבת, בשני בשבת וכו', וזה דלא כנהוג בתורה ובכל המקרא. ועי' מש"כ בפ' יתרו בפ' זכור את יום השבת.
  42. ענין דרשה זו נתבאר לעיל בפסוק ו' אות ל"ז, יעו"ש וצרף לכאן.
  43. ר"ל דבטהרת כל אלה כתיב מים חיים, ומים חיים הוו רק מי מעיינות שהחיות בא להם ממקום אחר דהיינו מנקשי הקרקע שבתחתיתן, אבל מי הימים אין מעיינות שבתחתיתן עשויין להיות נובע להן משם מים חיים, אלא אדרבה, דרך שם מוציאין חיותן כל הנהרות שבעולם, ולכן קרא אותן הכתוב מקוה.
  44. ור' יהושע ס"ל בניסן נברא העולם, ודריש ותוצא הארץ דשא עשב ועץ עושה פרי, איזהו חודש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מוציא פירות הוי אומר זה ניסן [כ"ה גירסת הב"ח בדברי ר"א ור"י, ונכון]. והנה אע"פ דמציע בסוגיא י"ב א' דחכמי ישראל מונין לתקופות כר' יהושע, בכ"ז כנראה הוי סוגיא דעלמא כר' אליעזר, וכן קבעו בתפלת ר"ה זה היום תחלת מעשיך, ואמרו בר"ה כ"ז א' דנוסח זה אתיא כר"א, וכל הסוגיא שם שקיל וטרי לאוקמי אליבא דר"א, ולכן קבענו דרשתו של ר"א, וע"ע מש"כ בזה לקמן בפסוק י"ד אות נ'. ותוס' באותה סוגיא כתבו דאלו ואלו דברי אלהים חיים, די"ל דבתשרי עלה במחשבה להבראות ולא נברא עד ניסן, יעו"ש. ויש ליישב עפ"י סברתם קושית הר"ן לר' יהושע מאי שייך מנין ר"ה מתשרי וכך הנוסח שבתפלת ר"ה זה היום תחלת מעשיך אחרי דס"ל דבניסן נברא העולם, יעו"ש, אבל לדברי התוס' דגם הוא ס"ל דבתשרי עלה במחשבה להבראות ניחא, ולא קשה למה מנינן מזמן המחשבה ולא מזמן המעשה, מניסן, יען כי באמת דמחשבה ומעשה שייך רק בבשר ודם, דכל זמן שלא נעשית המעשה בפועל אפשר עוד שלא תתקיים מחשבתו, משא"כ בהקב"ה מכיון שחשב לברוא שוב לא ינחם, וא"כ הוי באמת כבנוי מתשרי, ודו"ק.
  45. שכולם מזדרזים ומתאמצים לעשות רצון קונם אף שלא נצטוו. וכלל יחס ק"ו אל דשאים כתב מהרש"א דהוא עפ"י מ"ש אין לך כל עשב שלא יהי' לו מלאך מלמעלה הממונה על גדולו, ומתייחס זה המאמר אל המלאך, ורק עפ"י שטחות הלשון יחסו אותו אל הדשאים עצמן, ועיין בתוס' חולין ז' א' ד"ה אמר כתבו ג"כ קרוב לענין זה.
  46. ולא קשה מכאן למ"ד בעירובין י"ח ב' אדם הראשון צדוקי הי', דשם איירי אחר החטא כפי המבואר שם דיליף כן מלשון איכה. וענין עמידת הדשאים על פתח קרקע הוא שהיו צמאים למי גשמים, כי לא המטיר ה' עד שנברא אדם ביום הששי.
  47. מדייק מה שבצווי כתיב תוצא הארץ עץ פרי עושה פרי, ובמעשה כתיב שהוציאה עץ עושה פרי ודריש לרבות שאפילו עץ סתם עשה פרי, והיינו שגם אילני סרק עשו פירות. ומה שבאמת עשתה הארץ כן יבואר לפנינו לקמן בפסוק ארורה האדמה בעבורך, יעו"ש ובפירש"י כאן. ובעל פני משה כאן בירושלמי הבין דהפי' לרבות אילני סרק שהוציאה הארץ גם אילני סרק, ופי' זה תמוה מאד, שהרי דרשא זו באה גם במ"ר כאן ס"פ ה', ושם פירש המ"ר עצמו דרשא זו בזה"ל, אפילו אילני סרק עשו פירות, וצ"ע.
  48. ענין דרשא זו בכלל וכן יחס קללת אסכרה ליום ד' נתבאר לפנינו לעיל בפסוק ז' אות ל"ז, יעו"ש וצרף לכאן. ועיין ביו"ד סי' קע"ט ס"ב שנהגו שלא להתחיל בב' וד', וכתב הט"ז וז"ל, הטעה הוא מפני שהכוכבים הצומחים בהם הם קשים, עכ"ל, וכמה קשה טעם זה, ויותר נכון להסמיך על הדרשא שלפנינו דכתיב ברביעי מארת חסר ו' שהוא לשון מארה וקללה, וכן בשני מפני שלא נאמר בו כי טוב כמו בשאר הימים כמבואר לעיל בפסוק ח'. ובזוהר פ' עקב רע"ג א' כתב אין מתחילין בב' ואין מסיימין בד', ולא אדע יסוד ומקור ללשון זה, ואולי מפרש מאמר חז"ל לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב שיצא ויכנס בימים שנאמר בהם כי טוב, והיינו לבד יום שני וגם לא ברביעי שנאמר בו מארת, ומפרש יצא – התחלה וכניסה – סיום, והוא הדין שאין מתחילין בד' ומסיימין בב', אבל זה צ"ע דהמאמר יצא ויכנס בכי טוב מוסב לענין אחר לצאת ולכנס בעוד יום כפי שיתבאר לפנינו ס"פ מקץ. אמנם בכלל אין לחקור הרבה אחר זה, דכתיב תמים תהיה עם ה' אלהיך, וכפי שיתבאר לפנינו שם אי"ה [ואפשר להמליץ על זה לשון הפסוק חרב אל הבדי"ם], וגם יש סמך ראי' שהגמרא לא חששה לכל ענין התחלה בד', שהרי אמרו מפורש בכתובות ה' א' בתולה נשאת ברביעי' גם לבד הטעם שבמשנה שם, יעו"ש ואין להאריך.
  49. דרשא זו כפולה בענינה לעיל בפסוק ה' בדרשא ויהי ערב וגו', ושם נתבארה גם דרשא זו, יעו"ש וצרף לכאן.
  50. תקופת מחזור החמה סביב לגלגלה היא אחת לכ"ח שנה, שאז תגיע החמה לאותה הנקודה בגלגלה מכוון כמו שהיתה באותה שעה שבראה הקב"ה במעשה בראשית, ונקרא זה המחזור מחזור גדול, והיא חלה תמיד בתקופת ניסן, והתקופה ההיא תחול לעולם באותה השנה בתחלת יום רביעי בשבוע, מפני שברביעי נתלו המאורות כמבואר בפרשה זו, ולכן בנץ החמה של אותו היום מקדשין החמה בברכה ברוך עושה מעשה בראשית, ועיין באו"ח סי' רכ"ט [ובדורנו זכינו לזמן ברכה זו בשנת תרנ"ז], ומפרש כאן רמז בתורה לברכה זו מלשון ושנים דכתיב כאן, דמקודם כתב והיו למועדים הוא רמז על הלבנה וחדושה, יען שר"ח ומועדים מתחשבים למהלך הלבנה [ע' לפנינו בפ' בא בפסוק החודש הזה לכם], ושוב כתב ושנים רמז לחמה שמחזרת בגלגלה ממשך שנים לשנים, כמבואר. אך צ"ע דלכאורה הוי חיוב ברכה זו רק לר' יהושע דס"ל (ר"ה יא.) בניסן נברא העולם ולא כר' אליעזר דבתשרי נברא, וברייתא זו סתמא היא, ולפי"ז יהי' מכאן ראי' למה שכתבו התוס' בר"ה כ"ז א' דשתי הדעות אמת, והיינו שבתשרי עלה במחשבה להבראות ולא נברא עד ניסן, יעו"ש ובמש"כ לעיל בפסוק י"א אות מ"ד.
  51. נענשה על שקנאה בגדולת החמה ורצתה לעמוד בערך גבוה ממנה, ולפי"ז ניחא שתי הלשונות, דמתחלת ברייתם היו שניהם גדולים ושוים ואח"כ נתמעט אחד. וע' בחדושי תוס' על התורה תמהו על עיקר קושית הגמרא מסתירת הלשונות, דמאי קשה לי', דהא אפשר לומר דהכונה דבכלל שניהם גדולים רק האחד קטן מחבירו, יעו"ש, אבל האמת י"ל דהדיוק מדויק מאד, דבכ"מ דכתיב המספר שני במקום שגם בסתמא היינו תופסים שנים, כמ"ש בעלמא מעוט רבים שנים, בא להורות על השתוות אלה השנים, וכה דרשינן ביומא ס"ב ב' על הפ' שתי צפרים (פ' מצורע), שני שעירי עזים (פ' אחרי) מה ת"ל שתי, שני, ללמד שיהיו שוים במראה ובקומה וכו', ובקדושין ס"ח ב' דרשו כי תהיינה לאיש שתי נשים שתהיינה שוות מעם אחד, ובתו"כ פ' אמור לחם תנופה שתים, שתהיינה שוות, והרבה כהנה, וא"כ קשה גם כאן מה ת"ל שני, ע"כ מורה ששניהם שוין, וא"כ איך כתיב אח"כ המאור הגדול והמאור הקטן, ומפרש שבאמת מתחלה נבראו שניהם גדולים ואח"כ נתמעט אחד, ודו"ק. – ודע דמה שאמרו בכ"מ בגמרא, הנעלבים ואינם עולבים, שומעין חרפתן ואין משיבין, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו [ע' שבת פ"ח ב' ובכ"מ] לא נתבאר שייכות ענין זה לתגבורת השמש, ולפי הדרשא שלפנינו יתבאר בטוב טעם, דכמו הכא שביישה הלבנה את החמה נענשה ונתקטנה ומפני זה נתגדל אור החמה, כמו כן אלה הנעלבים ואינם עולבים וכו' יתגדל כבודם והעולבים יענשו וחרפה תשוב אל חיקם.
  52. כי בכלל שבעה רקיעים הם, ולכל אחד יש סגולה מיוחדת מה שאוצר בתוכו, ומפרש דזה הנקרא רקיע אוצר הוא לחמה וללבנה ולכוכבים ומזלות, שכן מפורש בקרא ויתן אותם אלהים ברקיע השמים.
  53. כלומר ממקוה שיש בו מים ויבשה. ואפשר לומר דרקק נקראו המים הנקרשים באגמים ובבצות ע"י האדים העולים מהם וחום השמש תלהט עליהם עד שנעשו גס וגוש, והמקום הזה מורכב מעפר וממים ולכן יש לעופות תכונה מורכבת מבהמה ומדגים כי בעוד שתיים הם על הארץ כבהמה יראו על רגליהם סימני דגים.
  54. ענין דרשא זו נתבאר לעיל בפסוק ו' אות ל"ז, יעו"ש וצרף לכאן.
  55. הוא ראם שבים, והזכירו ביחוד מפני שהוא הגדול שבחיות, ויונח עליו תואר גדול.
  56. רומז ללויתן זכר ולויתן נקבה, שהזכר מכונה נחש בריח מפני שזקוף הוא דבריח, והנקבה מכונה עקלתון מפני שמקפת את כל העולם שנחש שדרכו להקיף. ומה שלא ניחא לי' לר' יוחנן בדרשא הקודמת דקאי על הראם שבים, י"ל משום דכיון דבראם לא שמענו שגם הנקבה היא גדולה כמו הזכר, לא הו"ל לומר תנינים גדולים בלשון רבים אלא התנין הגדול, ולכן דריש דקאי על לויתן זכר ונקבה, ושפיר כתב בלשון רבים.
  57. ובסמוך פסוק כ"ח דריש שאלמנה נישאת בחמישי ונבעלת בששי משום שנאמר בו ברכה לאדם, ויתכן לומר שלכן סידר ברכה דדגים גבי בתולה וברכה דאדם לאלמנה, משום דבבתולה שייך יותר ברכה דדגים, כי לה יאות ברכת פו"ר מלאלמנה אשר אולי כבר ילדה, ובדגים כתיב וידגו לרוב, אבל ברכה דאדם שייך גם באלמנה, משום דשם אדם כולל זכר ונקבה כמש"כ זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם (ה' ב') ובדחז"ל (יבמות סג.) כל מי שאין לו אשה אינו אדם, יעו"ש, ולכן כשנשאת עתה לאיש שייך לו ולה תואר אדם. – וכמה נפלא הדבר שלא ראינו ולא שמענו מי שיחוש למצות או לעצת חז"ל בזה, בין בנשואי בתולה שתנשא ברביעי ולהבעל בחמישי, ובין בנשואי אלמנה שתנשא בחמישי ולהבעל בששי, ואף כל הפוסקים השמיטו דבר זה, כי אע"פ די"ל דלפי מסקנת הגמ' בכתובות ד' א' דבמקום שבתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום, וכתבו התוס' דהא דלא חיישינן לטעם דברכה הוא משום דמטעם זה לבד לא היו קובעין יום מיוחד, עכ"ל, אך פשוט הדבר דהכונה שאין לקבוע חוב ומצוה מחמת זה, אבל עכ"פ הכל מודים דעצה טובה יש בזה, ומי גרע מנהג זה מכמה וכמה מנהגים שנוהגים לעשות בנשואין לסימן ברכה והוקבעו בפוסקים למנהג הלכה, כמו לישא במחצית ראשונה של חודש בעוד שהלבנה במלואה ולעשות החופה תחת כפת השמים לסימן טוב שיהיה זרעם ככוכבי השמים ועוד כאלה, ומכש"כ זה שנאמר מפורש בגמ' במקומו וענינו. ואף כי י"ל שמונעים לישא ברביעי משום המנהג שאין מתחילין בב"ד [כמש"כ לעיל בפ' י"ד אות מ"ח], אך מאן ספין לבטל מנהג הלכה שבתלמוד מפני מנהג בעלמא לבד, ועוד כי הלא אפשר להנשא וגם להבעל בליל חמישי. ולכן נראה דמי שרוצה לחוש לעצת חז"ל בזה, טוב לצרף גם לענין נשואי בתולה הטעם דברכה דאדם שאמרו גבי אלמנה [ע' פ' כ"ח], והיינו שתנשא בחמישי ותבעל בליל השייך לששי, ובאופן כזה יש סימנא דדגים ודאדם גם יחד, ולא קשה מ"ש בר קפרא שתנשא ברביעי ותבעל בחמישי, יען כי הוא אמר טעמו רק נוסף לטעם המשנה ריש כתובות בתולה נשאת ליום הרביעי שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בשני ובחמישי ואם יהיה לו טענת בתולים ישכים לב"ד ביום ה', אך זה הוא רק עד ימות עזרא שהיו ב"ד יושבים בשני ובחמישי, אבל מן אז והלאה שב"ד יושבים בכל יום בודאי גם בר קפרא מודה שראוי שתנשא ביום החמישי ותבעל בליל השייך לששי כדי לצרף ברכה דדגים ודאדם יחד, וגם בזה היו נמנעים מעבור על המנהג שאין מתחילין בב"ד כמש"כ, ודו"ק בכל זה.
  58. ולא ככתוב בלשון רבים כדי שלא יאמר שתי רשויות הן. ומה שבאמת כתיב בלשון רבים הוא משום דמדרך הכבוד והגדולה כך הוא, וכמו במלך בו"ד שמדבר בלשון רבים, אלא שתלמי לא היה מקבל זה מפני שאולי היה רוצה למצוא עילה בתורת משה. ונראה דאע"פ שהיו יכולים להביא לו ראיה דרשות אחת בבריאה מדכתיב בפסוק הסמוך ויברא אלהים את האדם וכמ"ש בדרשא הבאה, בכ"ז לא היו רוצים להתוכח אתו הרבה וכמ"ש כהאי גונא בתמיד ל"ב א' באלכסנדר מוקדון וזקני הנגב, יעו"ש ולפנינו לעיל בפסוק א'. ומה שנוגע עוד לאגדה זו בארנו לעיל בפ' בראשית ברא אלהים, יעו"ש וצרף לכאן.
  59. ומה דכתיב באמת בלשון רבים הוא משום דכן הוא מדרך הכבוד והגדולה וכמש"כ בדרשא הקודמת ולעיל בפסוק א' אות ו' יעו"ש.
  60. יש לפרש טעם הדרשא דכיון שנברא בצלם הקב"ה בודאי לא היה צריך עוד שום תיקון להקרא תמים, ואמרו בנדרים ל"ב א' עד שנמול אברהם לא היה נקרא תמים, ומכיון שאדה"ר שהיה תמים בבריאתו מבואר בהכרח שנולד מהול.
  61. ר"ל בתחלה עלה במחשבה לברוא שני גופים מיוחדים ולבסוף נברא גוף אחד וממנו ברא את האשה, ועיין ברכות ס"א א' ועירובין י"ח ב' שנוי נוסחאות בענין זה ויובא לקמן ה' ב'. ובגמרא כאן מבואר נ"מ בדרשא זו לענין ברכת חתנים, דאם ניזל בתר מחשבה שתהיינה שתי יצירות צריך לברך בברכת חתנים לבד ברכת אשר יצר את האדם בצלמו עוד ברכה יוצר האדם, רמז ליצירת חוה [ע"ש הכתוב (ה' ב') זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם], וכן קיי"ל.
  62. כר פירושו מנחה והוא סימן שלום, ודרשת נוטריקו"ן היא, ועיין מש"כ לקמן פ' לך (י"ז ה') מענין דרשות נוטריקו"ן בכלל. וענין הדבר שהזכר רוח שלום בו יש להסביר עפ"י מ"ד בסוגין האיש מקבל פיוס ואין האשה מקבלת פיוס [כלומר אינה נוחה לקבל פיוס כמו האיש], וכשנתפייס אדם מראה בזה דרך לשלום, כי טבע הפיוס מונע רוגז, ולכן מכיון שבא זכר בעולם באה עמו מדת השלום שדרכו וטבעו בכך, כמבואר. וגם יש לפרש עפ"י מ"ש בב"ר פ' פ"ט בשעה שהשנים יפות הבריות נעשין אחין אלו לאלו ואהבה ואחוה בעולם, עי"ש, וכיון שהזכר מביא ככרו, דהיינו פרנסתו, לעולם, מביא שלום לעולם.
  63. ע' מש"כ באות הקודם בדבר דרשת נוטריקו"ן, ור"ל עיקר העבודה והפרנסה תלוי בהאיש, אבל האשה עד שמבקשת פרנסה מאביה או מבעלה אין לה כלום, כי האשה אין לה קנינים עצמיים, עד נשואיה – מעשה ידיה לאביה, ומשנשאת – כל מה שקנתה אשה קנה בעלה, כנודע. ולסימן לדבר סמך זה על לשון הפסוק נקבה שכרך עלי ואתנה, לרמז כי שכרה וטובה שיש לה נתונים המה לה ולא מקניניה. – ודע כי בכלל השמות זכר ונקבה הושאלו לא רק לציון מיני האנשים ויתר בעלי החיים שבעולם, אלא גם על כל מיני נבראים שבעולם, ואפילו מדומם וצומח, שגם הם נפרדים לזכרים ונקבות, ומפורש אמרו בב"ב ע"ד ב', כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם, ובשבת נ"ז ב' ארזא ושוחא, פירש"י ארז זכר וארז נקבה, ובפסחים נ"ו א' דקל זכר ודקל נקבה, ועיי"ש נ"ג א'. והענין הוא, שכל נברא שבעולם יש במינו כח המשפיע וכח המקבל, ומכונה כח המשפיע בשם זכר והמקבל בשם נקבה. ולפי"ז יתבאר הלשון בבכורות נ"ה א' זכרותא דמיא – פרת, כלומר כח המשפיע ממים הוא נהר פרת, ועוד שם זכרותא דירדנא מערת פמייס, זכרותא דדמא כבדא. וגם אפשר לפרש ע"פ זה כונת הגמרא בחגיגה ט"ו א', כל מה שברא הקב"ה בעולמו ברא כנגדו, ברא הרים ברא גבעות, ברא ימים ברא נהרות, ועל זה נאמר (קהלת ו) גם את זה לעומת זה עשה האלהים, והמפרשים נדחקו בבאור הענין, ולפי מש"כ הוי הלשון ברא כנגדו כמו עזר כנגדו, והכונה שנבראו בדוממים נקבות כנגד זכרים, והם גבעות כנגד הרים, נהרות כנגד ימים: ואף יתבאר היטב ע"פ זה כונת הגמרא בר"ה י"א א', מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, מדלג על ההרים – זה זכות אבות, מקפץ על הגבעות – זה זכות אמהות, וכן בירושלמי סנהדרין פ"י ה"א כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, ההרים ימושו – זה זכות אבות, והגבעות תמוטינה – זה זכות אמהות, וכל זה מתבאר יפה ע"פ הגמרא דחגיגה שהבאנו ובארנו דהרים הם בערך זכרים וכנגדם גבעות – נקבות, ואין להאריך עוד.
  64. עיין מש"כ לעיל בפסוק כ"ב בדרשא כיוצא בזו לענין נשואי בתולה וצרף לכאן.
  65. פירש הרע"ב במשנה כאן, האיש דרכו לכבוש את האשה, וכנראה רומז למ"ש במ"ר פרשה זו האיש כובש את אשתו שלא תצא לשוק, אבל לו"ד י"ל פשוט דקאי על כבוש הארץ במלחמה וכמ"ש בקדושין ב' ב' דרכו של איש במלחמה ואין דרכה של אשה במלחמה, ולפי פירוש זה הוי כונת הדרשא מענין לשון זה הכתוב ומלאו את הארץ וכבשוה, דאחרי ד"וכבשה" כתיב משמע דרק עליו היה הצווי של כבישת הארץ (והכבישה היא ע"י הרבוי) ולא על האשה וממילא פטורה היא מההשתדלות להרבות אנשים. ותהיה אפוא המצוה "וכבשה" התכלית להצווי הקודם "פו"ר". אבל לפי' הרע"ב לא נתבאר איך נסמכה דרשא זו על זה הפסוק. וכן יתבאר לי לפי פירושנו זה מה שטרחו רבים לכוין טעם הדבר שמשונה מצות פו"ר משארי מצות שחיובם יותחל מבן י"ג שנה, ורק מצות פו"ר היא מבן עשרים, כמש"כ הרמב"ם בפ' ט"ו ה"ב מאישות [כי אף שאמרו בן י"ח לחופה הוא רק לשיעור הראוי, אבל לעבור על מ"ע עוברים מבן עשרים], ולפי הטעם שמבואר בזה דחיוב פו"ר תלוי במי שדרכו לכבוש במלחמה, ודבר ידוע הוא שחיוב לצאת לצבא הוא מבן עשרים שנה ומעלה, כמפורש כ"פ בתורה. – ויש פוסקים שכתבו דאף שאין האשה מחויבת במצות פו"ר בכ"ז חייבת במצות לא תהו בראה לשבת יצרה (ישעיה מה) והיא מצוה דרבנן [עיין באה"ע סי' א'], וזה יצא להם משום דחשבו מצות פו"ר ומצות לשבת יצרה לשתי מצות, אבל לא ידעתי מהיכי תיתא לומר כן, כי בודאי פשוט הדבר, דהא דלשבת יצרה הוא רק באור וטעם למצות פו"ר, וא"כ בפטור עיקר המצוה יפול גם הטעם, ובאמת ברמב"ם לא מצאתי כל רמז למצות לשבת יצרה, וכנראה ס"ל דאשה פטורה ממצות פו"ר פטור מוחלט ואפילו מדרבנן, שכן כתב בפ' כ"א הכ"ו מאס"ב ורשות לאשה שלא תנשא לעולם או תנשא לסריס, ואם היה בזה עכ"פ חיוב מדרבנן לא הי' סותם הדברים, ועוד יש ראיות לזה בכ"מ בחבורו. ואמת שמצאתי בר"ן ריש פ"ב דקדושין סברא חיובית לנשים בזה שכתב וז"ל, אע"פ שאין האשה מצווה בפו"ר מ"מ יש לה מצוה מפני שהיא מסייעת לבעלה לקיים מצותו, עכ"ל, ואף גם מצאתי קצת סמוכים לסברא זו בתוס' ר"ה ו' ב' דאע"פ שאשה לעצמה פטורה משמחת יו"ט [משום דהוי מ"ע שהז"ג] מ"מ חייבת בשביל בעלה שא"א לו לשמוח בלעדיה, וכן כתב מעין סברא כזו בס' חרדים דמחויבים ישראלים לשמוע ברכת כהנים כדי שיוכלו הכהנים לקיים מצותם, אך אפי' א"כ הוא אין זה אלא למצוה בעלמא וגם רק לזו שהיא תחת בעלה, וגם בכלל סברא מחודשת היא, ולדעתי לא שמיע לי' להרמב"ם, אחרי כי אין לה מקור בגמרא, ובכן לפי המבואר אין סברא יסודית לחיוב אשה במצות לשבת יצרה. והנה כתב המג"א בסי' קנ"ג ס"ק ט' וב"ש באה"ע סי' א' ס"ק ב' דהא דקיי"ל מוכרין ס"ת להשיא יתומים – הוא הדין יתומות, משום דגם האשה מחויבת במצות לשבת יצרה, עכ"ל. והנה לפי מש"כ דאין יסוד לחיוב נשים במצוה זו, לפי"ז יתקיים הדין הקדום דאין מוכרין ס"ת רק בשביל נשואי יתומים זכרים. אך עם כ"ז יש לקיים חדושם של המג"א וב"ש אף כי לא מטעמם, והוא ע"פ מ"ש בגיטין ל"ט א' דמשום חשש הפקר התירו לשחרר שפחה אף כי עוברים בזה על עשה לעולם בהם תעבודו, יעו"ש, וכן ביתומה עניה יש לחוש לזה מכיון שאין מי שידאוג לה ולהשגיח על תום דרכה מוכרין גם ס"ת כדי להשיאה.
  66. ומצינו ששייך מלאכה בדגים ובעופות כמ"ש בב"ק נ"ה א' הנהיג בעיזא ושבוטא, ופירש"י קשר קרון לדג שבים ולעז ביבשה על שפת הים ושניהם מנהיגין אותו, וכן מצינו דישה באווזין ותרנגולין (ב"מ צא:), וכן החיות, ואפילו הנחש, היו משמשין לו לאדם בשעת הבריאה. – ודע דעפ"י דרשא זו יש להסביר מה שמצינו במדרשים דממספר השבע מצות שנצטוו ב"נ חסרה מצות אבר מן החי לאדה"ר [לא כסוגית הגמ' בסנהדרין כ"ו ב' והרמב"ם בריש פ"ט ממלכים תפס עיקר בהמדרש עי"ש בכ"מ] ודבר זה צריך טעם, ולפי דרשא זו יתבאר היטב, דכיון שנאסרה עליו אכילת בשר בכלל ממילא לא שייך בו צווי על איסור אבר מן החי, אבל כשבא נח והותר לו בשר – נצטוה אז על אבר מן החי. והנה דעת מ"ד זה דאיסור אכילת בשר נמשך עד הזמן שיצא נח מן התיבה, ומסמיך זה דכתיב שם כירק עשב נתתי לכם את כל, דבכללו גם בשר, ולא נתבאר בכלל טעם איסור אכילת בשר לאדה"ר, ומצאתי במדרש אגדה על התורה [נדפס מכ"י בוויען תרנ"ד] וז"ל, הותרה בשר לנח לפי שהקריב קרבן, ועוד שהכל למיתה עומדים, אבל לאדם לא הותר, לפי שהכל לחיים עמדו עד שחטא. ונגזרה גזירה על כל בריה למות, עכ"ל, והענין מבואר
  67. דהלשון את כל אשר עשה קאי על בריאת כל ששת ימי הבריאה. ובטעם חסור כי טוב בשני בשבת נתבאר לעיל בפסוק ח'. – ובמ"ר כאן איתא והנה טוב מאד זה המות, ותמהו רבים איך שייך לכנות את המות בשם טוב, ולי קשה עוד מאי שייכות דבר זה בגמר מעשה בראשית. ונראה בכונת הענין, דאין הכונה על מיתת האדם לבד אלא גם בכלל על הפסד ואבדן כל דבר מהנמצא בעולם, הן בע"ח והן דומם וצומח, יען דכל מין כליה כלול בשם מיתה וכמ"ש בב"ק נ"ג א' בשבירת כלים שבירתן זו היא מיתתן. והביאור הוא, כי לולא הי' כל דבר נפסד וכלה בעולם אזי לא הגיעו בני האדם לתכלית השלמות, יען כי מכיון שכל דבר הי' מתקיים לנצח לא היו משתדלים להמציא הדבר מחדש ולמצוא בו את השלמות הנמצא, ובהיות כן הנה כל דבר חדוש שאנו רואים בעולם נובע מסבת אבדן ויפסד הדבר הקודם לו, ולכן כל דור ודור משלים כחות הבריאה ויסודי הטבע שקבע והטביע הקב"ה בששת ימי הבריאה. וזה הוא שאמר בסוף גמר הבריאה וירא אלהים כי טוב מאד זה המות, כלומר, האבדן וההפסד שבא לעולם הוא גורם עוד להתחדשות והשתלמות הבריאה היסודית, וזה באמת טוב מאד, וגם שייך הענין בגמר הבריאה בששת ימי בראשית, ודו"ק.
  68. מדייק מה דלא כתיב יום ששי כמו בשאר הימים בלא ה' הידיעה, ופירש"י ותוס' דמרמז על ששי בסיון שבו נתנה התורה, ויהי' הפירוש יום הששי – יום הששי המיוחד וכמו הרבה דרשות כאלה בחז"ל.


שולי הגליון


·
מעבר לתחילת הדף