משתמש:מי אדיר/טיוטה/קריאת שמע/ב
א
תנן ריש ברכות (ב.) מאימתי קורין את שמע בערבין כו' עד סוף האשמורה הראשונה דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים עד חצות, רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. מעשה ובאו בניו מבית המשתה אמרו לו לא קרינו את שמע, אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות. ולא זו בלבד אמרו, אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר, הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר, וכל הנאכלים ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר. אם כן למה אמרו חכמים עד חצות, כדי להרחיק אדם מן העבירה.
מבואר במשנה שאף שמעיקר הדין כל אלו הדברים זמנם עד שיעלה עמוד השחר תקנו חכמים לעשותם קודם חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ומפשטות לשון המשנה רבן גמליאל חולק על זה וסבירא ליה שיכולים לקרות עד שיעלה עמוד השחר ולא גזרו חכמים. אלא שעדיין יש לדון מה סבירא ליה לגבי שאר דברים שאמרו חכמים בהם עד חצות.
עוד יש לדון לגבי מה אמרה המשנה אם כן למה אמרו חכמים עד חצות, האם לענין כל הדברים השנויים במשנה, קריאת שמע, הקטר חלבים ואברים וכל הנאכלים ליום אחד, או שמא רק לענין חלקם.
גם יש להבין מפני מה דיברה המשנה בנאכלים ליום אחד שמצות עד שיעלה עמוד השחר ולא דיברה בנאכלים לשני ימים שאף בהם יש מקום לגזור מחצי היום השני ולמעלה, וכמו שיבואר הכל בעזרת השם.
ב
והנה כתב רש"י ז"ל אם כן למה אמרו חכמים עד חצות, בקריאת שמע ובאכילת קדשים. כדי להרחיק אדם מן העבירה, ואסרום באכילה קודם זמנן כדי שלא יבא לאכלן לאחר עמוד השחר ויתחייב כרת וכן בקריאת שמע לזרז את האדם שלא יאמר יש לי עוד שהות ובתוך כך יעלה עמוד השחר ועבר לו הזמן. והקטר חלבים ואברים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל ולא נקט להו אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה, והכי נמי תנן בפרק שני דמגילה (כ:) כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים עכ"ל.
הרי דעת רש"י מבוארת שלא גזרו חכמים עד חצות אלא לענין קריאת שמע ואכילת קדשים בלבד. אמנם דעת שא"ר שאף לענין הקטר חלבים ואברים גזרו חכמים סייג שיש להקטירם עד חצות. כ"ד הריטב"א (הובא אף בשיטה מקובצת כאן), וכ"ד התוס' בפסחים (קכ: ד"ה אמר) וכ"פ הרמב"ם (פ"ד ממעשה הקרבנות ה"ב).
ובפשטות סתרו דברי רש"י משנה מפורשת, שכן שנינו בזבחים (פו.) איברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות יחזיר כו' לאחר חצות לא יחזיר, הרי משמע להדיא שאין זמן הקטרתם אלא עד חצות. אך כבר יישב זאת הריטב"א שטעם המשנה שם אינו משום גזירת חכמים שאסור להקטיר אחר חצות, אלא משום שאם היו על המזבח עד חצות הרי הם כמי שנתעכלו לגמרי ואין צריך להחזירם למזבח כמבואר בגמרא שם. וכמו שאמרה שם המשנה עוד, קודם חצות יחזיר ומועלין בהן לאחר חצות לא יחזיר ואין מועלין בהן, שמאחר שהם כמעוכלין הוה דבר שנעשית מצוותו שאין מועלין בו.
וכדעת רש"י משמע לכאורה מלשון המשנה אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות כו' ולענין הקטר חלבים ואברים לא מצאנו בשום מקום שאמרו כן. וכתב הריטב"א שמצינו כעין זה בריש פסחים (ב.) שאמרו שם ובמה אמרו שתי שורות במרתף אף שלא אמרו כן במקום אחר אלא באותה משנה, ואם כן שייך לפרש הלשון 'כל מה שאמרו' אף על הקטר חלבים ואברים על אף שלא מצאנו דין זה במקום אחר.
עוד הזכיר רש"י בדבריו את דברי המשנה במגילה כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים. וכתב השאגת אריה (סימן ד) שנראה שכיוון בזה להוכיח כשיטתו, דאם איתא כדעת הראשונים שאף לענין הקטר חלבים ואברים גזרו חכמים עד חצות מהו שאמרו חז"ל כל הלילה כשר כו' ולהקטר חלבים ואברים, והלא אינו כשר אלא עד חצות. וכבר יישב קושיא זו הריטב"א שעיקר דינא קתני שאם לא עשה עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר.
והוכיח השאגת אריה (שם) שעל עיקר הדין קאי דין המשנה שם, שהרי אמרו בגמרא (מגילה כא.) על סיפא דמתניתין שם דבר שמצוותו בלילה כשר כל הלילה לאתויי מאי, לאתויי אכילת פסחים ודלא כרבי אלעזר בן עזריה. היינו שדעת ראב"ע שאין הפסח נאכל מדאורייתא אלא עד חצות וקמ"ל מתניתין דלא כדבריו אלא כדעת רבי עקיבא דנאכל כל הלילה, והרי אף רבי עקיבא מודה שמדרבנן יש לאוכל את הפסח עד חצות משום סייג, וכל מה שאמר שהפסח נאכל עד שיעלה עמוד השחר היינו מדאורייתא (עי"ש ראייתו). ועל כרחך שהמשנה לא באה להורות אלא את עיקר הדין מדאורייתא אף שמדרבנן גזרו סייג.
אלא שעדיין יש לעיין דאם דין המשנה שם אעיקר דינא קאי, מדוע לא הזכירה המשנה שם אף את הנאכלים ליום אחד שמעיקר הדין מצותן עד שיעלה עמוד השחר, אלא על כרחך שהמשנה אומרת את פסק ההלכה ואם כן הדרא ראיית רש"י למקומה. שהקטר חלבים ואברים כשר כל הלילה אף מדרבנן. ויישב הריטב"א שלא קתני התם אלא דברים הכשרים בלילה דוקא ולא ביום ואילו קרבנות הנאכלים ליום ולילה כשרים אף ביום שקודם ללילה. והא דקתני הקטר חלבים אף שמצותן גם ביום, כתב הריטב"א שאחר שנקטה המשנה שם כמה עבודות הכשרות ביום דוקא אתא לאשמועינן דהקטר חלבים אינו כן אלא כשר אף בלילה.
ג
ובעיקר דעת רש"י יש להבין מפני מה לא גזרו באמת לענין הקטר חלבים ואברים נמי. ובחידושי מהרי"ח על המשניות כתב שלפי שכהנים זריזין הם לא חששו שיתאחרו בהקטרתן. ומה שגזרו באכילת קדשים אף שחטאת ואשם נאכלים לכהנים וכהנים זריזים, לפי שיש בכל הנאכלים ליום אחד גם קרבן תודה הנאכל לבעלים ישראל, וכיון שהוצרכו לתקן משום תודה תקנו בכל הקרבנות.
עוד יש להבין מפני מה לא גזרו בנאכלים לשני ימים ולילה שביניהם שלא לאכול אחר חצות היום השני. ובחידושי מהרי"ח על המשניות יישב בשני אופנים, א' שמאחר שיש זמן גדול לאכול שני ימים ולילה לא חששו שמא יאכלו. ב' שדווקא בדבר שדינו בלילה יש לחוש שמא יבוא לידי אונס שינה.
והנה מה שכתב שלא גזרו אלא בלילה משום אונס שינה, מצאנו כעין זה בדברי הגמרא להלן (ד:) כדתניא חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה כו'. הרי שמבואר להדיא שטעם הגזירה שמא חוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה ולא דחיישינן שישהה סתם.
ועיקר הסברא שיש לגזור יותר במקום אונס שינה מבואר גם בהמשך הגמרא שם, דאמרינן שם וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, ומקשינן בגמרא מאי שנא בכל דוכתא דלא קתני חייב מיתה ומאי שנא הכא דקתני חייב מיתה. ומשני, איבעית אימא משום דאיכא אונס שינה כו' [התוקפתו לעבור על דברי חכמים, הוזקקו להזהירו יותר. רש"י].
אמנם בדברי רש"י במשנה לא הזכיר כלל אונס שינה, אלא שצריך לזרז את האדם שלא יאמר יש לי עוד שהות ובתוך כך יעלה עמוד השחר ועבר לו הזמן. ויש לדעת אם קיצר דבריו אך כוונתו למה שהאריכה הברייתא לבאר שעיקר החשש שמא תחטפנו שינה, או דסבירא ליה שבלאו אונס שינה נמי יש לחוש מצד עצם החשש שישהה ובתוך כך יעלה עמוד השחר.
ובלאו הכי אי אפשר לפרש כן בדעת רש"י שהרי הוא פירש החשש דכל הנאכלים שמא יבוא לאוכלן לאחר עלות השחר, וזה הרי אינו שייך כלל לאונס שינה, כי בשלמא אם החשש הוא שמא יעבור הזמן הרי שפיר יש לומר שמחמת אונס שינה יותר יש לחוש שיעבור הזמן ולא ישגיח בו. אך אם החשש כפי שכתב רש"י שיש לחוש שאחר שיעבור הזמן יבוא לאוכלו לכאורה בזה אין שום תוספת חשש במקום שיבוא לישן, ואולי יש ליישב.
ד
ובסו"ד ציין מהרי"ח לדברי התוס' בזבחים (נז: ד"ה להרחיק) שפירשו באופן אחר וז"ל לנאכלין לשני ימים ולילה אחד לא עשו חכמים הרחקה עד חצות דניכר הוא מתי יהיה שקיעת החמה אבל בלילה אינו ניכר.
והנה יש לדקדק בפירוש רש"י מפני מה שינה רש"י פירושו, שבקריאת שמע פירש שיש לזרז האדם שלא יאמר יש לי עוד שהות ובתוך כך יעלה עמוד השחר ועבר לו הזמן [ועי' לעיל שדנו אם כוונתו לאונס שינה], ואילו באכילת קדשים לא פירש שמא יאמר יש לי עוד שהות ובתוך כך יעלה עמוד השחר ונמצא עובר על לא יניח ממנו עד בקר (ויקרא ז טו) [מקור זה הביאו רש"י כאן (ד"ה עד שיעלה, הב') ובפירוש המשנה לרמב"ם (ד"ה ואיברים) הביא קרא אחר דכתיב (ויקרא כב ל) לא תותירו ממנו עד בוקר], אלא פירש כדי שלא יבא לאכלן לאחר עמוד השחר ויתחייב כרת. והיה אפשר ליישב שהוקשה לרש"י מפני מה לא גזרו על הקטר חלבים ואברים וגזרו על קריאת שמע, ויישב כנ"ל שכהנים זריזים הם, אלא שהוקשה לו דאם כן אף באכילת קדשים לא היה לחכמים לתקן כיון שאשם וחטאת לכהנים נאכלים, ולא ניחא ליה ליישב כדברי מהרי"ח שמשום תודה גזרו אף בשאר קרבנות, ולכך הוצרך רש"י לבאר שהחשש באכילת קדשים אינו איסור בעלמא אלא איסור כרת שיש לחוש שמא יבא לאכול אחר שיעלה עמוד השחר, ומשום הכי גזרו אף שכהנים זריזין הם, ויבואר עוד להלן בעזרת ה'.
ובאמת כפירוש רש"י כן מטים דברי הרמב"ם בפירוש המשנה שכתב וז"ל??? וכן מבואר בירושלמי ??? דאמרינן שם כדי להרחיק אם את אומר עד שיעלה עמוד השחר הוא סובר שלא עלה עמוד השחר והוא אוכל ומתחייב, מתוך שאת אומר לו עד חצות אפילו הוא אוכל אחר חצות אינו מתחייב.
מכל מקום בדברי התוס' בזבחים מבואר לכאורה דלא כפירוש זה שהרי הם נתנו טעם לכך שלא עשו הרחקה משום דניכר הוא מתי יהיה שקיעת החמה כו', הרי שפירשו להדיא שהחשש הוא שמא יעבור הזמן ועל זה כתבו שמאחר שניכר מתי יהיה שקיעת החמה יזדרז לאכול הקרבן קודם שיעבור זמן אכילתו. אך לדעת רש"י שהחשש הוא שמא יבוא לאכול אחר שיעלה עמוד השחר, דכוותה בנאכלים לשני ימים ולילה אחד החשש הוא שמא יבוא לאכול אחר שקיעת החמה ואם כן לשון התוס' היה צריך להיות שניכר מתי הוא שקיעת החמה, או מתי היה שקיעת החמה שלא יבוא לאכול הקרבן אחר השקיעה. ואין לומר שכוונת התוס' באופן כללי שניכר מתי יהיה שקיעת החמה שהרי הוסיפו 'אבל בלילה אינו ניכר' והיינו שבשעת הלילה אין ניכר מתי יהיה עלות השחר ואין כוונתם אחר עלות השחר שניכר שכבר בא עלות השחר.
ולפי מה שנתבאר הרי התוס' הלכו בזה לשיטתם, דהם סוברים בפסחים (קכ: ד"ה אמר) שאף בהקטר חלבים ואברים גזרו עד חצות, ואם כן לא סבירא להו שמשום דכהנים זריזין הם לא גזרו ושוב ממילא לא קשה להו מפני מה גזרו באכילת קדשים ואינם צריכים לדחוק ששאני אכילת קדשים שמשום חשש כרת גזרו אף בכהנים. ומשום הכי פירשו כל החששות בענין דומה שגזרו שמה ישתהה ויעבור הזמן.
ה
אמנם מצאתי בדברי רע"א בגליון המשניות שלא סבירא ליה כן בפירוש דברי התוס'. דהנה עמד שם רע"א על קושיא הנזכרת מפני מה שינה רש"י פירוש ההרחקה באכילת קדשים מההרחקה בקריאת שמע, וביאר שבא לתרץ הא דרבן גמליאל לא פליג אלא על גזירת רבנן לענין קריאת שמע, ואילו גבי אכילת קדשים מודה, ודוחק לחלק דבקריאת שמע עובר רק על מצות עשה ואילו בקדשים עובר על עשה דאכילת קדשים וגם על לאו דלא תותירו. ולכן פירש"י דאכילת קדשים חמורה כיון דיש לחשוש שמא יאכל אחר עלות השחר ויתחייב כרת, וכרת חמירא ועוד שהוא איסור בקום עשה.
עוד הוסיף להביא דברי התוס' בזבחים הנ"ל, והוסיף וז"ל ואף דלרבנן דעשו גם בקריאת שמע הרחקה משום שלא יאמר כו', צריך לומר דגם בזה יש החילוק דניכר ומרגיש שהגיע העונה לשקוע וממהר לאכול מקודם עכ"ד.
היינו שסבירא ליה בתחילה שכל סברת התוס' לומר שניכר מתי יהיה שקיעת החמה היינו לפי ביאור רש"י בחשש דאכילת קדשים דחיישינן שמא יבוא לאכול אחר שיעלה עמוד, ועל זה כתבו התוס' שבנאכלים לב' ימים ולילה אחד אין מקום לחוש כיון שכשיבוא השקיעה ידע שבאה ולא יבוא לאוכלו לאחר השקיעה כיון שנכיר מתי יהיה שקיעת החמה. אך כל זה רק לדעת רבן גמליאל, אך לדעת רבנן שחששו בקריאת שמע שמא יעבור הזמן אם כן אף באכילת קדשים יש להם לחוש שמא יעבור הזמן אף בלא החשש שמא יבוא לאוכלו לאחר הזמן, ועל זה אי אפשר ליישב שירגיש כשיבוא שעת שקיעת החמה כי סוף סוף כבר עבר הזמן ולא אכל. ועל זה הוסיף רע"א דצריך לומר דגם בזה יש החילוק דביום ניכר ומרגיש שהגיע העונה לשקוע וממהר לאכול מקודם. הרי מבואר להדיא דלא כדברינו אלא דעת התוס' כדעת רש"י בביאור ההרחקה דאכילת קדשים.
וכן מבואר בדברי השאגת אריה (סימן ד) שהוא הוכיח כפירוש רש"י שביאור החשש דאכילת קדשים הוא שמא יבוא לידי אכילת נותר, מהא דלא גזרו בנאכלים לב' ימים ולילה אחד. דבשלמא אם החשש הוא משום אכילת נותר שפיר יש לחלק דביום לא יבוא לידי אכילה אחר השקיעה כיון שניכר מתי יהיה השקיעה כמו שכתבו התוס', אך אם החשש הוא משום זירוז הרי גם ביום יש לזרז.
הרי מבואר להדיא שאף הוא למד דברי התוס' ביחס לחששו שלא רש"י שמא יבוא לאכול נותר. וביותר, שרע"א פירש שדבריהם יתכנו בשינוי קצת אף אם נפרש החשש משום זירוז, ואילו השאג"א סבירא ליה שעד כמה שהחשש משום זירוז אי אפשר לחלק בין יום ללילה.
ו
וביישוב הקושיא מפני מה לא גזרו בנאכלים לב' ימים ולילה אחד, לדעת רבנן שחששו משום זירוז בקריאת שמע ודכוותה גבי אכילת קדשים וממילא אי אפשר לחלק בין יום ללילה לפי דעת השאג"א. כתב השאג"א ליישב שאולי אין הכי נמי וגזרו אף בנאכלים לב' ימים, והא דרהיטת התנא באיזהו מקומן גבי נאכלים ליום א' עד חצות וגבי נאכלים לב' ימים נקט סתם ב' ימים ומשמע עד הלילה, הוא אליבא דרבן גמליאל דהלכה כמותו דגבי קריאת שמע נמי לא גזר.
וביאור דבריו, דאף שכבר נתבאר שמודה רבן גמליאל בשאר דברים היינו דווקא באופן שחיישינן שיעבור על האיסור בקום עשה, שיבוא לאכול נותר או להקטיר אחר עלות השחר, מה שאין כן בקריאת שמע שצורת האיסור היא בשב ואל תעשה שלא יקרא ק"ש. והנה בנאכלים לב' ימים כבר נתבאר בדברי השאג"א שאין חשש שיבוא לאכול לאחר שתשקע החמה כיון שהוא ניכר, וכל החשש הוא משום זירוז שמא לא יאכל וזה חשש דשב ואל תעשה ולא חייש לה רבן גמליאל.
והנה כבר הבנו דעת הרמב"ם שפסק גבי קריאת שמע לסייג דחכמים, וביאר בזה הבית יוסף שהוא למד מה שאמרו בגמרא הלכה כר"ג לענין פירוש תיבת בשכבך אך לא לענין הפלוגתא דעד חצות, ולפי דבריו בודאי אין מקום לדברי השאג"א.
ואף לדברי השאג"א צ"ב טובא, מפני מה לא הזכיר רבן גמליאל בדבריו לבניו את הנאכלים לב' ימים ולילה אחד, שהרי עיקר דבריו לומר שיטת רבנן שאף שסוברים לסייג דעד חצות מכל מקום עיקר הזמן עד שיעלה עמוד השחר, ומן הראוי היה שיזכיר נאכלים לב' ימים שחששם שווה לחשש דקריאת שמע [אך אפשר שהזכיר נאכלים ליום אחד לפי שאף הוא מודה בזה, ודוחק].
ז ובעיקר דברי רע"א ביישוב הקושיא מפני מה שינה רש"י פירושו, אפ"ל לפי זה שזה היה מקור הכרחו של רש"י לפרש שלא אמרו חכמים סייג בהקטר חלבים ואברים, שהרי עד כמה שאף בהקטר אמרו חכמים סייג ולא פליג רבן גמליאל אלא על קריאת שמע יקשה כנ"ל מפני מה לא פליג אף בשאר דברים ואי אפשר ליישב כנ"ל שהוא משום איסור כרת שהרי בהקטר חלבים ליכא כרת. ומכח זה הוכרח רש"י לפרש שאף רבנן לא אמרו סייג בהקטרה ולא נאמרה כאן אלא להורות שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה.
איברא דרע"א הזכיר בתו"ד סברא נוספת שבאכילת קדשים עובר על איסור בקום ועשה, מה שאין כן בקריאת שמע, וזה שייך שפיר אף לענין הקטר חלבים ואברים שאסור להקטירם לאחר שיעלה עמוד השחר.
עוד יש לבאר על פי דברי רע"א דעת הרמב"ם בסוף זמן ק"ש של ערבית, וכמו שיבואר. הנה כתב הרמב"ם (פ"א מק"ש ה"ט) אי זהו זמן קריאת שמע בלילה, מצותה משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה. ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו, שלא אמרו עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן הפשיעה, עכ"ל.
וכבר תמהו האחרונים, הלא מבואר להדיא בגמרא (ח:) אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל. ומאחר שדעת חכמים שמשום סייג צריך לקרות את שמע עד חצות ורבן גמליאל פליג עלייהו על כרחך דהוא סבירא ליה שאף משום סייג ליכא, וכמו שכתב שם הרא"ש (פ"א סימן ט) אמר ר"י א"ש הלכה כר"ג ואין צריך להחמיר ולהרחיק עד חצות לגבי קריאת שמע כמו לשאר דברים, דהא חכמים לא פליגי עליה דר"ג אלא בסייג כדי להרחיק את האדם מן העבירה ורבן גמליאל לא מצריך להרחיק.
וביאר הבית יוסף (או"ח סימן רלה) שהרמב"ם מפרש פסק הגמרא הלכה כרבן גמליאל לאפוקי מרבי אליעזר דאמר עד אשמורה הראשונה, היינו שבפירוש הפסוק בשכבך אם פירושו שעה שבני אדם הולכים לשכב כדעת רבי אליעזר או שעה שבני אדם שוכבים כדעת רבן גמליאל בזה נפסק הלכה כרבן גמליאל, אך לא לגבי מחלוקתו עם רבנן אם גזרו סייג או לא שבזה הלכה כרבנן שהם רבים.
אכן השאגת אריה ביאר באופן אחר שדעת הרמב"ם כדעת תלמדי רבינו יונה (א. מדפי הרי"ף) דחכמים סבירא להו שאחר חצות אפילו בדיעבד אינו יוצא, לפי שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשם ואל תעשה, כשם שפטרו בית שמאי סדין בציצית ביום גזירה משום כסות לילה, היינו שמא ילבש סדין שיש בו כלאים עם ציצית בלילה בשעה שאינו מקיים מצות ציצית ויעבור על איסור כלאים.
וסבירא ליה להרמב"ם שלא פליג רבן גמליאל על חכמים אלא לענין דיעבד, היכא דעבר ולא קרא קודם חצות, דלרבנן שוב אינו קורא ולרבן גמליאל קורא כל שלא עלה עמוד השחר. אבל לכתחילה אף רבן גמליאל מודה שצריך לקרות קודם חצות. ואם כן פסק הרמב"ם כרבן גמליאל וכדברי רב יהודה אמר שמואל.
ובקרן אורה (ב. ד"ה והנה) תמה על דבריו שהרי כל הכרח תלמידי רבינו יונה לפרש כן בדעת חכמים הוא כפי שכתבו וז"ל דלכתחילה צריך לכולי עלמא לקרותה מיד בצאת הכוכבים כדאמרינן לקמן (ד:) כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב כו', היינו שאפילו כשיבא מן השדה קודם זמנה אין לו לומר כיון שלא הגיע עדין עונת זמן קריאת שמע אוכל ואשתה תחלה, אלא יש לו לקרות תחלה או לשנות עד יציאת הכוכבים ויקרא ק"ש ויתפלל ואח"כ יאכל, וכיון דחזינן דאפילו כשיבא קודם זמנה חששו שמא יבא לידי פשיעה והצריכו לקרות או לשנות כדי שיתפלל מיד, שמעינן דדברי הכל שצריך לקרות מיד ביציאת הכוכבים עכ"ל התר"י, הרי שכל הכרחם הוא מחמת שלכתחילה צריך לקרות מיד עם צאת הכוכבים ואיך שייך לומר שיש סייג נוסף לכתחילה עד חצות. ומאחר שזהו כל הכרחם איך אפשר לפרש בשיטת הרמב"ם שדעת רבן גמליאל שצריך לקרות עד חצות לכתחילה, הלא מעתה תקשה קושית התר"י על שיטת ר"ג שאף הוא מודה שצריך לקרות לכתחילה מיד עם צאת הכוכבים ומהו הסייג שמוסיף לכתחילה עד חצות. אלא ודאי שדעת תר"י שלר"ג לכתחילה יקרא בצאת הכוכבים ובדיעבד עד שיעלה עמוד השחר ולרבנן יקרא לכתחילה עם צאת הכוכבים ובדיעבד עד חצות.
ולפי דברי רע"א בגליון המשניות נראה לבאר שהכרח אחר היה לרמב"ם לפרש שפלוגתת חכמים ור"ג אדיעבד היא. שהרי כבר נתבאר שלא פליג רבן גמליאל אסייג דחכמים אלא בקריאת שמע מה שאין כן בשאר הדברים, וביאר רע"א שזה הוקשה לרש"י מפני מה מודה בשאר דברים ולכך הוצרך לפרש שחשש חכמים באכילת קדשים משום כרת הוא. אכן כל זה יצדק בדעת רש"י שלא גזרו חכמים אלא באכילת קדשים, אך כפי שכבר נתבאר דעת הרמב"ם שאף בהקטר חלבים ואברים תקנו חכמים סייג עד חצות והתם לאו כרת הוא, ואם כן הדרא קושיא לדוכתה מפני מה מודה ר"ג לענין הקטר חלבים ואברים ואכילת קדשים כיון דפליג אקריאת שמע.
ונראה שמשום הכי הוצרך הרמב"ם לבאר שבאמת אף בקריאת שמע מודה רבן גמליאל לעצם הסייג כשם שישנו באכילת קדשים ובקרבנות הנאכלים ליום אחד, ולא נחלקו רבן גמליאל וחכמים אלא לענין דיעבד. וכעין זה מצאתי בתו"ד השאגת אריה שרצה להוכיח כדעת תר"י מהא דלא פליג ר"ג בשאר דברים, ובשלמא לתר"י לא פליג אשאר דברים כיון דמודה אף בק"ש לכתחילה אך לשאר ראשונים שאין לו סייג כלל בקריאת שמע צ"ב מפני מה בשאר דברים מודה [ויישב כיישוב רע"א הנ"ל משום דבאכילת קדשים והקטר חלבים ואברים עובר בקום עשה].
אלא שעדיין יש להבין אם כן מפני מה באמת לא גזרו חכמים סייג דחצות אפילו בדיעבד אלא לענין קריאת שמע ולא לענין שאר דברים. ואפשר לומר שבאמת לא נאמר דין יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה אלא במצות עשה ולא בלא תעשה, ויש שכתבו בזה ואכמ"ל, ואם כנים הדברים הרי שדוקא בקריאת שמע יכלו חכמים לעשות הסייג אף בדיעבד.
ח
ובעיקר מה שהוקשה לתלמידי רבינו יונה איך שייך לגזור ב' סייגים לכתחילה, היה אפשר ליישב בפשיטות שבאמת הסייג דחצות הוא סייג בזמן שאף שעיקר זמן קריאת שמע הוא עלות השחר תקנו חכמים סייג לקרות קודם חצות. אך הדין דצאת הכוכבים הן אמת שצדקו דברי רבינו יונה שמהברייתא המוזכרת בגמרא מוכח שמיד עם צאת הכוכבים חייב לקרות ולא לאכול ולשתות קודם אך זה הוא סייג שלא לעשות דבר קודם קריאת שמע וממילא צריך לקרות מיד עם צאת הכוכבים אך אין זה סייג בזמן קריאת שמע. וכן מוכח ממה שבברייתא מבואר שאף קודם צאת הכוכבים אסור לאכול ולשתות וכמו שלמד רבינו יונה בדברי הברייתא ועל כרחך שהסייג אינו בזמן אלא באיסור אכילה ועשיית שאר דברים קודם קריאת שמע.
וכעין זה יש לומר בביאור דברי הרמב"ם, דהנה כתב הרמב"ם (פ"א מק"ש ה"ט) אי זהו זמן קריאת שמע בלילה מצותה משעת יציאת הכוכבים עד חצות הלילה, ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו שלא אמרו עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן הפשיעה.
וכתב הכסף משנה וז"ש רבינו כדי להרחיק את האדם מן הפשיעה, דפשיעה היא לאכול ולשתות קודם קריאת שמע ואחר חצות נהי דיצא ידי חובת קריאת שמע בזמנה מכל מקום הרי עבר על דברי חכמים וכדי שלא לעבור על דבריהם יהיה זהיר לקרותה מיד אחר יציאת הכוכבים קודם שיאכל וישתה.
הרי שביאר הסייג דעד חצות שאינו סייג לעצם חיוב קריאת שמע אלא כסייג שלא לעבור על דברי חכמים לקרות קריאת שמע קודם אכילה ושתיה. והיינו שעל ידי שידע שאינו יכול לאחר מלקרות אחר חצות ממילא לא יכנס לאכול ולשתות ולישן אלא יכנס לבית הכנסת ויקרא וישנה ויקרא ק"ש ויתפלל ואחר יאכל, נמצא שעל ידי סייג זה יבוא לקיים עיקר דברי חכמים לקרוא את שמע עם צאת הכוכבים. ואם כן אין כאן ב' סייגים כי באמת הסייג לכתחילה הוא לקרוא קריאת שמע עם צאת הכוכבים קודם אכילה ושתיה אלא כדי לקיים סייג זה הוצרכו חכמים להוסיף תקנה אחרת שלא יקרא קריאת שמע אחר חצות, ונמצא שהוא כעין סייג לסייג אלא דאי לא הא לא קיימא הא.