משנה למלך/שגגות/יג

משנה למלך ‏ שגגות יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

וכן אם נשאו ונתנו וכו'. כתב מרן ופסק כלישנא בתרא, ועיין ברכת הזבח (דף ל"ה:) ודו"ק:

ה

כיצד הורו ב"ד לאכול חלב קיבה כו'. (אמר הכותב עיין בס' שער אפרים סימן ס"ב שנשאל כדת מה לעשות על אודות מחט שנמצא תחובה מעבר אל עבר במעי היוצא מן הקיבה סמוך לקיבה מצד אקשתא כמו ג' וד' אצבעות והיה המחט מכוסה קצת בחלב שע"ג אותו המעי. הנמצא בזה כחא דהיתרא ע"פ התורה. והסכים לדבריו הר"ב פר"ח בקונטרס אחרון סימן מ"ח יע"ש. ובריש כל מראי"ן ראיתי ונתון אל לבי לתור ולדרוש אם חלב שע"ג הקיבה ושע"ג הדקין יש בהם עונש כרת ככל חלב דעלמא או לא. וזאת שנית צריך לחקור בשני חלבים אלו אם כל החלב אסור או מקצתו דהיינו קרום העליון עם הנדבק בו והנותר ממנו שומן הוא והיה לאכול. והנה אציגה נא עמך סוגיא דשמעתתא דבעי צילותא:
ועיקרא דהאי מלתא בפ' אלו טריפות (דף מ"ט) א"ר אושעיא חלב שע"ג הקיבה כהנים נהגו בו היתר כר' ישמעאל דתניא ואת כל החלב אשר על הקרב להביא חלב שע"ג הדקין ד' ר"י רע"א להביא חלב שע"ג הקיבה ורמינהו את החלב המכסה את הקרב כו' יע"ש כל הסוגיא. ואיכא למידק טובא, חדא דאף לפום מאי דמשני דר"י אפיך להו סוף סוף תיקשי לן מאי שנא דברייתא קמייתא דרשי ר"י ור"ע תיבת כל ובברייתא שניה לא דרשי ריבויא ותרווייהו ילפי לה מהיקשא. ותו אי ברייתא שניה איירי נמי בפלוגתא דברייתא קמייתא תרתי למה לי והא איפליגו בה חדא זימנא. תו קשיא טובא והיא קושית הראב"ד ז"ל דמה ראה ר"י לאסור חלב שע"ג הקיבה כיון דאינו תותב ולא דמי לחלב המכסה את הקרב וטפי הו"ל למדרש תיבת כל לאתויי חלב שע"ג הדקין. תו איכא למידק במ"ש רש"י דלרבי ישמעאל חלב שע"ג הקיבה מותר והיינו מסייע כהני ממ"ש בגמרא לקמן בדאקשתא כ"ע לא פליגי דאסור כי פליגי בדאייתרא וכתב שם רש"י ולדר"ע נמי דבעי תותב קרום ונקלף מודה בחלב שע"ג הקיבה דדמי לתותב וכיון שכן אמאי לא דריש תיבת כל לאתויי חלב שע"ג הקיבה. תו קשה במ"ש רש"י קרום ונקלף והיינו חלב שע"ג הקיבה וכ"ש חלב שע"ג הדקין דזה הפך ממ"ש רש"י עצמו בפ' גיד הנשה (דף צ"ג) אהא דאמר שמואל ריש מעיא באמתא בעי גרירה וז"ל וזהו חלב שע"ג הדקין שנחלקו בו ר"י ור"ע באלו טריפות והר"ב כנה"ג הניח זה בצ"ע, ולי הדיוט יש לדקדק יותר מזה דאפילו תימא דקושטא דמלתא הכי הוא מ"מ הו"ל לרש"י לכתוב כן לעיל בברייתא קמייתא בדברי ר"ע דדריש לאתויי חלב שע"ג הקיבה כי שם ביתו לאשמועינן דכ"ש חלב שע"ג הדקין:
וראיתי להרמב"ן ז"ל פ' ויקרא שכתב וז"ל כי הכתוב לא אמר כל חלב אשר יקריבו לה' לא תאכלו אבל אמר כי כל בהמה אשר תקרב על המזבח יאסר כל חלב שבה ולא יתכן שנאמר שאסר מה שנקריב מן הבהמה שא"כ יהיו הכליות והיותרת על הכבד אסורין אבל כל הנקרא חלב נאסר אע"פ שאינו קרב למזבח כגון החלב אשר על הטחול ושאינו נקרא חלב מותר אע"פ שהוא קרב כו' יע"ש. למדנו מדבריו דאין איסור אכילת החלב תלוי בחלב הקרב ע"ג המזבח אלא אפילו שקרב ע"ג המזבח יש בו היתר אכילה וכן להפך והכל תלוי בתר השם ושמא גרים. וקשיא לי על הרמב"ן מסוגיא דשמעתין שהרי ר' אושעיא קאמר ואזיל דחלב שע"ג הקיבה נהגו בו היתר כרבי ישמעאל ואם כדבריו מנ"ל דלר"י מותר באכילה דהא איהו לא איירי לענין איסור אכילה אלא לענין הקרבה שהרי קרא דואת כל החלב בהכי משתעי בחלבים הקרבים לגבוה ומנ"ל דשרי באכילה ותו דלר"ע נמי איכא למימר דאע"ג דדריש כל לאתויי חלב שע"ג הקיבה היינו לענין הקרבה אבל לענין אכילה רחמנא שרייה. אלא ודאי מהכא מוכח בהדיא דכל חלב הקרב ע"ג המזבח אסור באכילה ומש"ה כהנים שנגעו היתר בחלב שע"ג הקיבה ע"כ דס"ל דתיבת כל לאתויי אתא חלב שע"ג הדקין:
ואשר נ"ל ליישב כל אלו הקושיות הלא זה הדבר, דבברייתא קמייתא פליגי בתיבת כל לאתויי מאי למר כדאית ליה ולמר כדא"ל והיינו לענין הקרבה מ"ס דאתא לרבות חלב שע"ג הקיבה אבל חלב שע"ג הדקין לא היה עולה על שולחן גבוה משום דמאיס לגבוה ולאו אורח ארעא להקריב לה' חלב שע"ג הדקין שיוצא מהם הרעי ועל זה נאמר הקריבהו נא לפחתך וכההיא דכתב הרמב"ן דהיינו טעמא שצוה הקב"ה להקריב מלח בקרבן מפני שאינו דרך כבוד להיות לחם ה' תפל מבלי מלח כטעם הקריבהו נא לפחתך יע"ש. או לאיזה טעם אחר שיהיה סוד ה' ליראיו. ומש"ה את זו דרש דאתא לרבות חלב שע"ג הקיבה ושכנגדו חלוק עליו ולא חייש להכי וס"ל דאף חלב שע"ג הדקין היה קרב ע"ג המזבח עם שאר החלבים וריבה אותו הכתוב בואת כל החלב וגו'. ובברייתא שניה פליגי לענין איסור אכילה דייקא נמי דילפי לה מהיקשא ולא מרבויא ובהא פליגי דמ"ס מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף אף חלב שע"ג הקיבה כיון דקרום ונקלף חלב מיקרי ואסור באכילה דרחמנא אמר כל חלב לא תאכלו ומ"ס דבעינן תותב קרום ונקלף. זהו ענין הב' ברייתות חדא לענין הקרבה וחדא לאיסור אכילה וכך היא הצעה של שמועה זו נאה דסבר ר' אושעיא דאע"ג דאין איסור אכילה תלוי בהקרבה מ"מ כיון דבתר שמא אזלינן ולמאן דדריש כל לאתויי חלב שע"ג הקיבה אשמעינן קרא דגם זה נקרא חלב בשמו ובמעשיו ראוי לאוסרו באכילה מדרבנן דלא ליתו לאחלופי בשאר חלב דעלמא וכיון שכן כהנים דנהגו היתר בחלב הקיבה ע"כ דס"ל כר"י דדריש כל לאתויי חלב שע"ג הדקין אבל חלב שע"ג הקיבה לא נקרא חלב ולדידיה שרי באכילה כיון דאינו קרב ע"ג המזבח וגם שאינו נקרא חלב. ואהא פריך בגמרא שהרי ר"י גופיה קאמר בברייתא שניה דכל שהוא קרום ונקלף אסור באכילה אלמא דאפילו לדידיה אסור וא"כ הני כהני כמאן ס"ל ומשני איפוך. והצעה של שמועה כך היא דכל אחד אזיל לשיטתיה דמאן דדריש כל לאתויי חלב שע"ג הקיבה אשמעינן נמי בברייתא שניה דאסור באכילה כיון דנקרא חלב ומאן דדריש ליה לאתויי חלב שע"ג הדקין אשמעינן דאסור באכילה ותרוייהו צריכי דחדא מחדא לא אתיא כיון שאין איסור האכילה תלוי בהקרבה כדכתיבנא. כנ"ל לפרש השמועה לדעת הרמב"ן. וקושטא דמלתא דחלב שע"ג הדקין לכ"ע אסור באכילה לא נחלקו בו אלא לענין הקרבה ומש"ה בפרק גיד הנשה דיליף שמואל איסור החלבים מהפסוקים שהם גבי קרבן כדאמרינן התם חלב שעל המסס ובית הכוסות אסורין וזהו חלב שעל הקרב האי תרבא דקליבוסתא אסור וזהו חלב שעל הכסלים ואהא דקאמר שמואל ריש מעיא באמתא בעי גרירה וזהו חלב שע"ג הדקין הוקשה לרש"י וכי היכי מצינו מקרא מפורש דחלב הדקין קרב ע"ג המזבח ולז"א שנחלקו בו ר"י ור"ע והיינו פלוגתא דברייתא קמייתא דהכא ולא בא שמואל לפסוק הלכה כמאן דדריש כל לאתויי חלב שע"ג הדקין דא"כ גנובא גנובי למה לי לימא הלכתא כר"ע אלא היינו הא דאשמעינן דאע"ג דנחלקו בו לענין הקרבה מ"מ לענין איסורא כולן שוין בו: וע"פ הדברים האלה אשכחנא פתרי ליישב מ"ש הרמב"ם ספ"ח מהלכות מעשה הקרבנות וז"ל ואלו האימורין של שור או של עז החלב אשר על הקרב ובכללו חלב שע"ג הקיבה והוקשה לו למרן הכ"מ דכיון דנהגו כהני כר"ע למה לא פסק רבינו כוותיה. והלח"מ פ"ו מהלכות מאכלות אסורות והכנה"ג סימן מ"ח כתבו דאיירי הרמב"ם בחלב דאקשתא דלכ"ע אסור. ולא ידענא מה הועילו חכמים בתקנתם שדרך זה לא נעלם מעיני העדה מרן ז"ל אלא דקשיא ליה דהו"ל לפסוק כר"ע דתיבת כל אתא לרבות החלב שע"ג הדקין שהיה קרב ע"ג המזבח ולא חלב שע"ג הקיבה דלר"ע לא היה קרב וזה ברור בכוונת מרן ומש"ה הוצרך לפרש בהדיא דאמרינן בחלב דאקשתא כ"ע לא פליגי דאסור דהיינו כר"י ולא כפירש"י ודוק. ותו ק"ל דבפ"ז מהלכות מ"א פסק הרמב"ם כר"ע דחלב הדקין אסור: והנה מתוך דברי מרן נראה דאי לאו דנהוג כהני כר"ע לא הוה קשיא ליה על הרמב"ם דפסק כר"י משום דאע"ג דהלכה כר"ע מחבירו שאני הכא דר"י אמר כן משום אבותיו כדאמרינן בגמרא וכיון שכן אין הלכה כר"ע מחביריו. ולפי זה יש ליישב פסק הרמב"ם דלענין איסור אכילה דאשכחן דכהנים נהגו בו היתר כר"ע פסקינן כוותיה אף דר"י משום אבותיו פליגי עליה אבל לענין הקרבה הדרינן לכללין דהלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו דהא איסור אכילה לחוד ולא תליא בהקרבה כדכתיבנא. א"נ ע"פ האמור לעיל דלא פליגי ר"י ור"ע אלא בחלב שע"ג הדקין מ"ס מאיס לגבוה ואינו ראוי להקרבה ומ"ס דראוי אבל בחלב הקיבה כולי עלמא מודו דהיה קרב על גבי המזבח. ומ"ש ר"ע לרבות חלב שעל גבי הדקין לאו למעוטי שעל גבי הקיבה אלא הכי קאמר לרבות אף חלב שעל גבי הדקין. מיהו אכתי קשיא לי על הרמב"ן מסוגיא דפ' בהמה המקשה (דף ע"ה.) בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דכל הסוגיא רהטא דאיסור אכילת החלב תליא בהקרבה. גם בה"ג (דף קל"ב:) כתב וזה לשונו וכל תרבא דלענין הקרבה קרב לגבי מזבח לענין אכילה נמי תרבא הוא ואסור מ"ט איסורא דאכילה בענינא דהקרבה כתיב ע"כ. כלל זה עלה בידינו מסוגיא זו דחלב שע"ג הקיבה דאקשתא ושע"ג הדקין לכ"ע אסור מן התורה בין לר"י בין לר"ע לא נחלקו אלא בחלב שעל גבי הדקין לענין הקרבה. ומעתה הבא נבא למען דעת אם חלבים אלו יש בהם עונש כרת או לא. ולכאורה נראה מדברי הסמ"ג ואו"ה כלל ך' ומרן הב"י ס"ס ס"ה והרשד"ם חי"ד סימן ס"ב דיש עונש כרת בחלב שע"ג הדקין יע"ש. ותלמוד ערוך הוא בידינו בפ"ק דהוריות (דף ג') דאיבעיא לן התם הורו ב"ד חלב מותר ועשו מיעוט הקהל בחלב שע"ג הקיבה ומיעוט בחלב שע"ג הדקין מהו הכא ודאי כיון דבתרי קראי קא אתו לא מצטרף או דלמא כיון דאידי ואידי חלב הוא מצטרף ולא איפשיטא, אלמא מוכח מסוגיא זו בהדיא דחלב שעל גב הקיבה ושע"ג הדקין תרתי לריעותא נינהו והאוכל מהם כזית בכדי אכילת פרס עוונו ישא ונכרתה הנפש ההיא שהרי משנה שלימה שנינו בפ"ב דהוריות אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת והלכה זו רווחת בישראל אין קול ענות חלושה ומלתא דפסיקתא היא. איברא דרש"י ז"ל שם נראה דגריס בגמרא חלב הקרב במקום חלב שע"ג הקיבה וכמ"ש הר"ב באר שבע יע"ש בחדושיו מ"מ לענין חלב שע"ג הדקין מבואר מסוגיא זו:
אמנם קושטא דמלתא נראה דבין חלב שע"ג הקיבה בין חלב שע"ג הדקין אע"ג דאיסוריה מדאורייתא כל אוכליו יאשמו אבל אין חייבין עליהם כרת ובין לברייתא ראשונה דמפיק לה מריבויא דכל ובין לברייתא שניה דיליף לה מהיקשא איסורא לחוד הוא דאיכא דכל שאינו מפורש בתורה אין עונשין עליו והרי טעם כעיקר דלרוב הפוסקים אסור מן התורה ואין לוקין עליו משום הנלמד מהיקש דנזיר דכתיב וכל משרת כמ"ש הרשב"א בת"ה (דף ק"א) הובא בס' פר"ח א"ח סימן תמ"ב ובס' מנחת כהן יע"ש. גם למאן דיליף איסור חלב שע"ג הדקין מתיבת כל הדבר ברור דלאיסורא רבייה קרא ולא לעונש מידי דהוה אחצי שיעור דאסור מן התורה מריבויא דכל חלב ואין לוקין עליו כמ"ש הרמב"ם פי"ד מהל' מ"א הלכה ב', ובפרק אלו עוברין אמרינן על חמץ גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו משום דמתיבת כל מחמצת נפקא לן ובפ"ח מהל' מ"א הלכה ט"ז כתב ה"ה דאע"ג דכ"מ שנאמר לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע מ"מ הרי איסור הנאה כדין חצי שיעור יע"ש. וכ"כ התוס' בפרק העור והרוטב (דף ק"ך). ואגב עיוני ראיתי מ"ש התוס' פ' כל שעה (דף כ"ב ע"ב) וא"ת יהא נהנה בחמץ בפסח בכרת וחילקו בין כל אוכל ללא תאכלו, גם (בדף כ"ג ע"ב) קשיא להו אמאי אינו חייב כרת על תערובת חמץ דמרבינן להו מכל מחמצת יע"ש. וקשיא לי שהרי מבואר בדבריהם שם בפרק העור והרוטב דאיצטריך הנפש לרבות את השותה משום דבהנאה ליכא כרת וא"כ מאי ק"ל על רבי אבהו ולא היו צריכים לחלק בין אוכל לתאכלו:
איברא דנראה קצת סותר לזה מ"ש הרמב"ם פ"ו מהל' מ"א הלכה ד' וז"ל דם התמצית ודם האיברים אין חייבין עליהן כרת אבל האוכל ממנו כזית לוקה שנאמר וכל דם לא תאכלו. הרי דאע"ג דתיבת כל לאתויי אתא דמים בדמים לוקין עליהם ומן שמיא אנהרינהו לעיינין. וראיתי מ"ש הרמב"ם פ"ז מהלכות מ"א הלכה ט"ז כל אלו החוטין והקרומות א"ת שהם אסורין בכלל כל חלב אין לוקין עליהם ויהיו כחצי שיעור כו' וכתב שם ה"ה ואע"פ שדם האיברים האוכל ממנו כזית לוקה מפני שהדם צלול וקרוי דם אבל אלו דם אסרה תורה ולא חוטין וקרומות. הנה נתבאר דטעמא דלקי עלייהו משום דהדם צלול וזהו הדם שאסרה תורה ולאו משום דרבייה קרא בתיבת כל דם. גם בפ"ה מהל' מ"א הלכה י"א כתב ה"ה שדעת הרמב"ם דאיסור אבר היוצא ואבר ובשר המדולדלין הויא מדאורייתא אלא שאין לוקין עליהם והרי הם כחצי שיעור דאתי מריבויא ואין לוקין עליו יע"ש: וראיתי להר"ב פר"ח יו"ד סי' ס"ב ס"ק ז' שכתב ע"ד ה"ה הנזכר והא ליתא דכיון דמרבינן ליה לאיסורא אמאי לא מרבינן ליה למלקות וחצי שיעור שאני דכתיב בה אכילה ואין אכילה פחות מכזית ומלת כל ריבה חצי שיעור וכיון שריבה ומיעט הרבוי ריבה איסור והמיעוט מיעט מלקות וכן מבואר בתשובת הרשב"א סימן תל"ט יע"ש, וקשיא לי עליו שהרי הפר"ח גופיה באו"ח סימן תמ"ג בעמדו על מה שנסתפק הרא"ם אי לוקין על ההנאה עלה בהסכמה דאע"ג דאסור מה"ת אין לוקין עליו כדין חצי שיעור והא התם ליכא שום מיעוט שהרי הנאה בכלל אכילה היא: אך ראה זה מצאתי ראיה ברורה לדברי הרשב"א ממ"ש הרמב"ם בפ"ג מהל' מ"א הלכה ו' אע"פ שחלב בהמה טמאה אסור מן התורה אין לוקין עליו שנאמר מבשרם לא תאכלו והרי האוכל אותן כאוכל חצי שיעור כו' הרי דאיצטריך קרא דמבשרם למעוטי דלא לקי אחלב ומינה ילפינן דכל היכא דרבי קרא מילתא לאיסורא ה"ה לעונש כל היכא דליכא מיעוטא, ותמיה אני על מ"ש ה"ה שם וזהו דעת רבינו דודאי עיקר קרא דבת היענה לאסור עצמה הוא ומדכתיב בת ילפינן לביצתה לאיסורא והוא בנין אב לכל ביצים טמאים אבל אין לוקין עליהם מן הרבוי הזה דומה לחצי שיעור דנפקא לן מכל אוכל חלב ואינו לוקה עליו. שהרי דברי הרמב"ם ברור מללו דטעמא דלא לקי עלייהו משום דמיעט הכתוב לומר מבשרם ולאו משום דאתי מריבויא ולפי דברי ה"ה ז"ל צריכין אנו לומר דהאי דרשא דמבשרם דאייתי הרמב"ם כדי נסבה לא נצרכא אלא להעדפה ובלאו קרא נמי לאיסורא רבייה קרא ולא למלקות, ואיך שיהיה עלה בידינו דכל דבר שאינו מפורש בתורה אף שהוא אסור מן התורה והוא דבר הלמד מריבויא לדעת הרשב"א כיון דרבייה קרא לאיסורא מילקא נמי לקי כיון דליכא מיעוטא בהדי ריבויא ולדעת ה"ה לאיסורא אתרבו ולא לעונש: ומ"מ אף לדעת הרשב"א ז"ל נראה ברור דחלב שע"ג הדקין אין לוקין עליו איבעית אימא קרא ואבע"א גמרא שהרי הכא נמי איכא מיעוטא שמנה הכתוב חלב המכסה את הקרב כו' ומשמע הני אין אחריני לא ואת כל החלב אשר על הקרב ריבה חלב שע"ג הדקין וכיון דריבה ומיעט ע"כ דלאיסורא אתרבי ולא למלקות וה"ז דומה ממש לחצי שיעור דריבה ומיעט. גם הרמב"ם בפ"ז מהל' מ"א כתב שלשה חלבים הם שחייבים עליהם כרת וכתב ה"ה זה מבואר שאלו הן חלבים הקרבים לגבוה ובהם יש עונש כרת בלבד וחלב שע"ג הדקין אינו מכלל חלבים אלו ועד השלשה לא בא ואח"כ בהלכה ט' ביאר הרמב"ם שצריך לגרור חלב זה ולא הזכיר חיוב כרת. גם בספר החינוך פ' צו סימן קמ"ז כתב וג' חלבים הם בבהמה שהם בחיוב כרת שעל הקרב שעל הכליות שעל הכסלים כו' ואח"כ הביא דין ריש מעיא דבעי גרירה יע"ש:
וראיתי להר"ב כנה"ג סימן ס"ד בהגהת הטור אות ט"ז שהביא בשם הסמ"ג והאו"ה שכתבו נמצאת אתה אומר החלבים שענוש עליהם כרת הם החלב המכסה את הקרב כו' וחלב שעל גב הקיבה וחלב שע"ג הדקין וכו'. וכתב הרב הנזכר ואין חילוק בין זה למ"ש הרמב"ם וס' החינוך וחלב שע"ג הדקין היינו חלב הקיבה יע"ש מבואר בדבריו שדעתו דעת עליון נוטה דחלב שע"ג הקיבה ושעל גב הדקין ענוש עליהם כרת. ואנכי לא ידעתי כוונת דבריו שהרי אפילו אי הוה מרבינן חלב שע"ג הקיבה ושע"ג הדקין מריבויא דכל חלב לא תאכלו לא היה ענוש עליהם כרת ולא מלקות מידי דהוה אחצי שיעור דמרבינן ליה מקרא דכל חלב ואין לוקין עליו כ"ש השתא דקרא דואת כל החלב המכסה את הקרב לא איירי לענין איסור אכילה אלא לענין החלבים הקרבים לגבוה ואתא כל לאתויי חלבים אלו שהיו קרבים לגבוה ומינה ילפינן לאוסרן באכילה דפשיטא דאין בהם עונש כרת וכ"ש למאן דדריש תיבת כל לאתויי חלב שעל גב הקיבה וכן פסק הרמב"ם פ"א מהל' מעשה הקרבנות כדלעיל דפשיטא דאין חיוב כרת בחלב שע"ג הדקין דהא איסור אכילתו נפקא לן מכ"ש דחלב הקיבה וזה כלל גדול בתורה באמת אמרו אין עונשין מן הדין. ואבע"א גמרא שהרי בפ' גיד הנשה (דף צ"ג) אמר שמואל חלב שעל המסס ובית הכוסות אסורין וענוש כרת וזהו חלב שעל הקרב עוד שם אמר שמואל האי תרבא דקליבוסתא אסור וענוש כרת וזהו חלב שעל הכסלים ובתר הכי קאמר שמואל גופיה ריש מעיא באמתא בעי גרירה וזהו חלב שעל הדקין ואמאי לא קאמר הכא דענוש כרת כי היכי דקאמר בהנהו דלעיל אלא ע"כ כדכתיבנא. ובר"פ יוה"כ אהא דתנן התם אסור באכילה ובשתיה פריך בגמ' אסור ענוש כרת הוא מוכח דכל היכא דענוש כרת לא תני אסור ומש"ה דחיק לאוקמה לחצי שיעור יע"ש:
עוד יש להביא ראיה דחלב הקיבה אין בו עונש כרת דבפרק אלו טריפות (דף נ'.) איכא תרי לישני בגמרא איכא דאמרי דאקשתא כ"ע לא פליגי דאסור כי פליגי בדאייתרא ואיכא דאמרי דאייתרא כ"ע לא פליגי דאסור כי פליגי בדאקשתא כתב ה"ה ז"ל בפרק ז' הלכה ו' וקי"ל כלישנא קמא לחומרא וכך כתב רש"י שם דקי"ל כלישנא קמא לחומרא דכל היכי דאיכא תרי לישני בגמ' אי מידי דאורייתא הוא זיל לחומרא ובדרבנן זיל בתר בתרא ע"כ. ואילו בפרק בהמה המקשה (דף ע"ה.) פליגי בחלב שליל דלר"י חלבו אסור כחלב בהמה ור"ל ס"ל דחלבו כחלב חיה ואיכא דאמרי כל היכא דלא כלו לו חדשיו לאו כלום הוא כי פליגי היכא דאושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב בן תשעה חי ואכלו ופסק הרמב"ם ברפ"ו מהל' מ"א הלכה ח' כאיכא דאמרי דחלב נפל שלא כלו חדשיו הוי כחלב חיה וכתב שם ה"ה וז"ל וקי"ל כלישנא בתרא שלא לענוש אלא בראיה ברורה וכל שלא כלו לו חדשיו לכ"ע אין כאן חיוב כרת ע"כ. ופירש דבריו הר"ב לח"מ וז"ל דאע"ג דל"ק לחומרא דכי לא כלו לו חדשיו לר"י דקי"ל כוותיה אית ליה דכחלב בהמה הוי דאוירא גרים וה"ל למפסק כלישנא קמא לחומרא כמו שפסק לקמן גבי חלב שע"ג הקיבה דאקשתא אסור כל"ק מ"מ ראוי לפסוק כלישנא בתרא דהיכא דלא כלו פטור מכרת שלא לענוש אלא בראיה ברורה כלומר דלענוש כרת צריך ראיה וכל זמן שיש ספק אם חייב כרת או לא קי"ל כמאן דמיקל ופטור מכרת ע"כ. והשתא נחזי אנן אם איתא דחלב הקיבה ענוש כרת אמאי פסק רמב"ם כל"ק לחומרא ומה בין זו לההיא דחלב נפל שכתב דאין לענוש כרת אלא בראיה ברורה אלא ודאי הדבר ברור ואין בו ספק דחלב הקיבה אין בו אלא איסורא לחוד וה"ה בחלב שעל גב הדקין: אמור מעתה אחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת ואתברר לנו דחלבים אלו שע"ג הקיבה ושעל גב הדקין אין בהם עונש כרת צריכין אנו לומר דהא דאיבעיא לן בפ"ק דהוריות במיעוט שאכלו חלב הקיבה ומיעוט בחלב הדקין וע"פ הוראת ב"ד אם חייבים להביא קרבן היינו משום דס"ל לתלמודא דהא דתנן אין ב"ד חייבים עד שיורו בדבר שזדונו כרת לאו למימרא שאותו דבר בעצמו שמורין ב"ד לעשותו יהא ענוש על זדונו כרת אלא היינו לאפוקי דבר שאין בו כרת אלא ל"ת בלבד כגון כלאים ונבילה וכיוצא ממצות שבתורה אשר לא תעשינה שאין בהם כרת בכה"ג אם הורו ב"ד פטורים אבל בחלב הדקין והקיבה אע"ג דאין באכילתם עונש כרת מ"מ שם חלב חד הוא ועיקרו בכרת. וכ"נ שהוא דעת התוספות בפ"ק דיבמות (דף ח':) שכתבו אין חייבין אלא ע"ד שזדונו כרת למעוטי חייבי לאוין וכו' ולא בע"ז אלא ע"ד שזדונו כרת למעוטי מגפף ומנשק וכ"כ הרשב"א שם בחידושיו. וכוונתם לומר דלענין הוראת ב"ד לא נתמעטו אלא חייבי לאוין שאין בעיקר האיסור עונש כרת אבל לענין ע"ז נתמעט נמי מגפף ומנשק לע"ז אף שעיקרו בכרת, ונראה דמש"ה פלגינהו במתני' לתרי בבי ולא כיילינהו בחדא מחתא לומר אין ב"ד חייבין אלא ע"ד שזדונו כרת וכן המשיח וכן בע"ז אלא להכי נקט מלתא דע"ז באפי נפשה לאשמועינן דלא ראי זה כראי זה ודבר שזדונו כרת האמור בהוראת ב"ד והאמור בע"ז אף דהלשון אחד אין עניינם שוה דב"ד אם הורו שמותר לגפף ולנשק הע"ז כיון דעיקר ע"ז ענוש עליה כרת חייבין להביא קרבן על שגגתם אבל לענין ציבור שחטאו באיסור מגפף ומנשק לע"ז אין חייבין להביא פר לעולה ושעיר לחטאת כיון דלא חטאו בדבר שזדונו כרת, כנ"ל שהוא דעת התוס'. וכי תאמרו מהיכא נפקא לן לחלק ביניהם כיון דבתרוייהו שנו חכמים דבר שזדונו כרת, איכא למימר דכיון דהאי מלתא דאין ב"ד חייבין אלא ע"ד שזדונו כרת ילפינן לה מזקן ממרא בג"ש דבר דבר כדאיתא בפ"ב דהוריות הרי התם גבי זקן ממרא לא בעינן ממש דבר שזדונו כרת אלא אפילו נחלקו בדבר המביא לידי דבר שזדונו כרת אפילו אחר מאה דברים חייב כמ"ש הרמב"ם בהל' ממרים וכיון שכן גבי הוראת ב"ד נמי כיון דעיקר ע"ז הוא דבר שזדונו כרת אף דאיסור גיפוף ונשוק איסורא בעלמא הוא מביאין קרבן על שגגתם. משא"כ בצבור שחטאו בע"ז דילפינן לה מג"ש מעיני מעיני והתם הוא דבר שחייבין עליו כרת והכי דייקי דברי הירושלמי בפ"ב דהוריות דאמרינן התם אין ב"ד חייבין אלא על דבר שיש על זדונו כרת ולא קאמר שחייבין עליו כרת. ויש להכריח דבר זה ביתר שאת ויתר עז מסוגיא דהוריות הנזכר בעצמה וממקומו הוא מוכרח דהא ע"כ ההיא סוגיא ס"ל כר' ישמעאל דדריש כל לרבות חלב הקיבה וחלב שע"ג הדקין מכ"ש נפקא כמ"ש רש"י דאי ס"ל כר"ע דדריש כל לרבות חלב שע"ג הדקין הרי לדידיה חלב שע"ג הקיבה מותר כמ"ש רש"י בפ' אלו טרפות (דף מ"ט) ואין לומר דאיירי התם בחלב הקיבה דאקשתא דלר"ע נמי אסור משום דדמי לתותב כמ"ש רש"י שם (דף נ'.) , חדא דסתמא קאמר מיעוט בחלב שע"ג הקיבה. ועוד שהרי הרמב"ם פי"ג מהלכות שגגות כתב כיצד הורו ב"ד לאכול חלב הקיבה כולו הרי דאיירי בכל החלב שע"ג הקיבה בין דאקשתא בין דאייתרא. ועוד שהרי לפי מ"ש מרן הכ"מ פ"א מהל' מעשה הקרבנות לדעת הרמב"ם ולר"ע ליכא איסור בחלב הקיבה ודלא כפירש"י כמו שיע"ש, מכל זה מוכח דסוגיא דהוריות ס"ל כר' ישמעאל דדריש כל לרבות חלב הקיבה וכיון שכן מהיכא תיתי דמיעוט שאכלו חלב שע"ג הדקין דמצטרף למיעוט שאכלו חלב הקיבה והלא האוכל בעצמו חלב שע"ג הדקין במזיד אינו ענוש כרת ולא חטאת על שגגתו כיון דמק"ו נפקא לן איסור אכילתו ואין עונשין מן הדין ואיך אפשר לצייר דב"ד שהורו לאוכלו יתחייבו קרבן אלא ע"כ לומר דגבי הוראת ב"ד לא בעינן שיהיה באותו דבר בעצמו עונש כרת אלא כל שעיקר איסורו בכרת סגי וא"כ ליכא למשמע מהכא דיש חיוב כרת בחלב שע"ג הדקין ולא בחלב שע"ג הקיבה והדברים ברורים דאיסורא דאורייתא לחוד אית ביה:
ומעתה איכא למידחי מה שנראה מדברי הפוסקים דאין כוונתם לומר דעל חלב הדקין ענוש כרת אלא היינו לומר שהוא איסור חמור שיש בו כרת וראוי להחמיר בו, זו היא כוונת מרן הב"י ס"ס ס"ה והרשד"ם סימן נ"ב ולזה כיון בעל האגור במ"ש ואל תכניס עצמך בספק איסור כרת, וכן מבואר בס' יראים סימן קמ"ד שכתב וז"ל חלב שע"ג הדקין קי"ל כר"ע כו' ואם לא עשה כן עובר על דברי תורה הרי דלא קאמר דענוש עליו כרת גם מדברי הסמ"ג והאו"ה שכתבו החלבים שענוש עליהם כרת ובכללם מנו חכמים חלב הקיבה והדקין אין ראיה זו מכרעת לסתור כל אלו הראיות חזקות שהבאתי לעיל ואיכא למימר דאיסורא לחוד הוא דאית בהו ומ"ש דענוש עליהם כרת קאי אשאר חלבים דמני התם וכיוצא בזה משני בגמ' בפ' בתרא דיומא כי קתני אסור אשארא יע"ש: מעתה אלך לי אל הר המור הוא הראש הרב שער אפרים סי' ס"ב שכתב דמעי הסמוך לקיבה שהוא תחלת בני מעיים אע"ג דלדידן אסור באורך אמה מ"מ לענין נקב סמכינן אפירוש הגאונים שפירשו שהוא סוף המעיים ולדידן לפחות מיסתם קא סתים והביא ראיה לדבריו ממ"ש ר"נ בפ' אלו טריפות גבי חימצא ובר חימצא אינהו אכלי ליה ולדידן מיסתם לא סתים בתמיה זה תורף דבריו והסכים עמו הפר"ח בקונטרס אחרון סימן מ"ח. והנה רש"ל פרק אלו טריפות סימן נ"ד על מה שנסתפק הא"ז בחלב הדבוק לכרס שנחלקו בו רבינו אפרים ור' יואל אם שייך כאן לומר אינהו מיכל אכלי לדידן מיסתם נמי לא סתים כתב על זה רש"ל וז"ל ואני אומר דאין כאן ספק ואינו דומה לבר חימצא דלא הוי אלא איסורא דרבנן ומש"ה מהני סתימה אבל הכא שהאוסרים אותו כתבו שהוא חלב גמור וחייבים עליו כרת כו' יע"ש. ויש תמה על הפר"ח דבסימן ס"ד ס"ק י"ד הסכים לדברי רש"ל הנזכר וזה הפך דבריו בק"א סי' מ"ח דהסכים לדברי הר"ב שער אפרים, ולפי דרכנו שהוכחנו דאין חיוב כרת בחלב הדקין הדין דין אמת דמיסתם סתים אע"ג דאסור מה"ת שהרי לא חלקו רש"ל וסיעתו על הא"ז אלא מטעמא דחלב הדבוק לכרס לדעת רבינו אפרים חייבין עליו כרת ולא ראי זה כראי זה: והנה לענין לבטלו בששים אע"ג דגבי חלב הדבוק לכרס כתב הפר"ח סימן ס"ד דלמ"ד חנ"נ בכל האיסורין ה"ה בחלב זה דלא בטיל בששים שאני התם דלדידן חלב גמור הוא וענוש עליו כרת ומש"ה באיסור חמור כזה החמירו חכמים וגזרו אומר דחתיכה עצמה נעשית נבלה אבל בחלב שעל גבי הקיבה ושעל גבי הדקין כיון דאין בו אלא איסורא דאורייתא נראה פשוט דלכ"ע בטל בששים ולא שייך הכא לומר מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת דזה הכלל עלה בידינו מתורתו של מוהריק"ו שורש ע"ב דדוקא דבר שאסרו חכמים משום ספיקא וחששא שלא לעבור על דברי תורה אמרינן מה לי איסור לאו כו' אבל דבר שהוא מותר מן הדין ומשום גזירה דרבנן מחמרינן בכה"ג איכא למימר דבאיסור כרת דוקא החמירו ולא באיסור לאו יע"ש. וכ"כ התוס' והר"ן בפ"ק דפסחים דהחמירו גבי חמץ בפסח טפי מנזיר משום דזה זדונו בכרת וזה בלאו יע"ש. ועיין מ"ש מרן זקני ז"ל בס' גט פשוט בקונטרס הכללים כלל א' יע"ש וא"כ ה"נ לענין חנ"נ איכא למימר דלא החמירו בו גבי חלב שע"ג הדקין כיון דאין בו כרת: ויש להביא ראיה לזה מהא דתנן בפ' אין מעמידין דאסרו גבינת כותים דמעמידין אותה בעור קיבת נבלה והקשו התוס' (דף ל"ה:) ובפ' כל הבשר (דף קי"ו:) ת"ל משום בשר בחלב ותירץ דלא הוי אלא איסורא דרבנן דדרך בישול אסרה תורה יע"ש ואמאי לא ק"ל משום חלב שע"ג הקיבה דאסור מדאורייתא. אבל לענין סתימה לא נפקא לן מידי דכיון דחלב זה טמא הוא מדאורייתא הרי אמרו חלב טמא אינו סותם ומה לי איסור לאו כו' אידי ואידי חד שיעורא הוא שהרי אין הסתימה תלויה באיסור כרת אלא הכל תלוי במיהדק ולא מיהדק דהרי חלב חיה אינו סותם אע"ג דמותר באכילה וכן חלב העשוי ככובע וכמו שהאריך בזה הר"ב הכה"ג סימן מ"ח בהגהת ב"י, וקשיא לי על מהרש"ל במ"ש לדחות דברי הא"ז דלא דמי לההיא דחימצא דאינו אלא איסורו דרבנן ובאמת שהם דברים תמוהים שהרי בהא דבני בבל וא"י דפליגי בחלב דאייתרא מצינו שנחלקו בדבר חכמי ישראל דרש"י ז"ל כתב בפ' אלו טריפות (דף נ'.) וז"ל כי פליגי דאייתרא בני בבל ס"ל כר"י דאמר כל קרום ונקלף חלב טמא הוא והאי נמי קרום ונקלף הוא כו' אבל הר"ן בפרק גיד הנשה גבי ביעי דחשילתא כתב וז"ל דלא דמי לתרבא דאייתרא דבכל דוכתא שרי בר מאתרא דנהיגי ביה איסורא וכמ"ש למעלה דהתם אפילו בני בבל לא ס"ל דאסור אלא ממנהגא בעלמא הוא שנהגו בו איסור והכי מוכח ממאי דאמרינן לעיל לדידהו מיכל נמי אכלי לדידן מיסתם נמי לא סתים אלמא אפי' לבני בבל לא אסור מדינא דאי אסור מיסתם נמי לא סתים כו' הרי דלרש"י פליגי בני א"י ובני בבל בדינא מ"ס כר"י ומ"ס כר"ע ולדעת הר"ן לא פליגי אלא במנהגא וכיון שכן זה שכתב מהרש"ל דאינו דומה לבר חימצא דלא הוי אלא איסור דרבנן הוא דלא כמאן. ואי קשיא על הר"ב שער אפרים הא קשיא דלא דמי לההיא דחימצא דשאני התם דחלב דאייתרא אינו תותב אלא קרום ונקלף ומיהדק שפיר אלא משום דבני בבל נהגו בו איסור ולדידהו חלב טמא הוא איצטריך ר"נ להכשירו לענין סתימה כיון דבני א"י אכלי ליה ולא סמך ר"נ על טעם זה להכשיר אלא עיקר טעמו משום דלא הוי תותב משא"כ בחלב שעל גב הדקין דהוא תותב כמ"ש רש"י ולא מיהדק וכיון שכן מאי אהני לן דלפירוש הגאונים חלב זה טהור הוא ס"ס לא מיהדק שפיר ונפתח הסתום שהרי ענין הסתימה לא תליא בהיתר אכילה, ותדע שכן הוא שהרי חלב דאקשתא אינו סותם לדעת כל הפוסקים וליטעמיך דכיון דאיכא מאן דאכיל ליה לענין סתימה סמכינן עליה א"כ אף אנו נאמר דכיון דללישנא בתרא חלב דאקשתא בני א"י אכלי ליה ונהגו בו היתר אף דאנן קי"ל כלישנא קמא לחומרא לענין סתימה סתים וזו לא אמרה אדם מעולם שהרי כל הפוסקים כתבו בפשיטות דחלב דאקשתא אינו סותם ותו ק"ל עליו מדברי הר"ן הנזכר: ואשר אני אחזה ליישב דעת הרב ז"ל אותו אדבר דכיון דחלב שע"ג הדקין שאסרה תורה לא פורש אהיכא קאי אם היינו הסמוך לקיבה כפירש"י או אותו הסמוך לכרכשא כפירוש הגאונים והרמב"ם ז"ל הביא שני הפירושים ולא הכריע וגם מרן בש"ע לא פסיקא ליה מלתא וכתב דירא שמים יצא ידי שניהם נהי דלענין אכילה אזלינן לחומרא לאוסרו אע"ג דלהגאונים שרי מ"מ לענין סתימה יש לנו לסמוך על פירוש הגאונים דמה שכתב בגמרא ריש מעיא היינו שע"ג הכרכשא ועל אותו חלב אמרו שהוא תותב ולא מיהדק אבל החלב שע"ג הדקין בסמוך אפשר דמיהדק. ואייתי שפיר ראיה מההיא דבר חימצא דכי היכי דהתם אע"ג דנהגו בו איסור בחלב דאייתרא משום מנהג כדכתב הר"ן כיון דבני א"י אכלי ליה מיסתם סתים כיון דמיהדק ה"ה לענין חלב הדקין כיון דאנן יתמי דיתמי מספקא לן מלתא איזה משניהם אסרה תורה נהי דלענין אכילה חיישינן לשני הפירושים אבל לענין סתימה יש לנו לסמוך על פירוש הגאונים דסבירא להו דחלב שעל גבי הדקין הסמוך לקיבה טהור הוא לפי שאינו תותב ומיהדק שפיר וסותם. ועיין בדברי ראב"ן סימן ר"ף שכתב וריש מעיא הוא המעי היוצא מהקיבה כו' ואם ניקב המעי לצד החלב אינו סותם. ונלע"ד דאין ראיה מדברי ראב"ן שהרי איהו לא אייתי פירוש הגאונים או משום דלא חייש לפירושם או שלא ראה אותו וכיון דלדידיה חלב שע"ג הדקין שאסרה תורה משום דהוא תותב הוא אותו הסמוך לקיבה מש"ה פשיטא ליה דאינו סותם וכן הוא האמת, אבל לדידן דמספקא לן כדכתיבנא לענין סתימה סמכינן על פירוש הגאונים דס"ל דאינו תותב וכיון שכן הוא סותם וזה פשוט. ואי קשיא לך מתשובת הרשב"א סימן שפ"ג שכתב דנקב שנמצא בדקין סמוך לקיבה טריפה לא תיקשי דאיכא למימר דאיירי שלא היה החלב סותמו א"נ איהו אזיל לשיטתיה שדחה פירוש הגאונים ופשיטא ליה דריש מעיא היינו הסמוך לקיבה אבל אנן מספקא לן כדכתיבנא. ולי הדיוט הנה מקום אתי להוסיף נופך משלי תרתי לטיבותא יש בהם בנותן טעם כעיקר דאורייתא להוכיח במישור כחא דהיתרא. זה יצא ראשונה ויסוד דבר זה הלא הוא כמוס לענין דעת חלב הדקין שאסרה תורה אם כולו אסור או מקצתו:
והנה זאת מצאנו בס' הכלבו הביאו מרן הב"י סימן ס"ד שכתב וז"ל המנהג לגרור שניהן מיהו של צד הקיבה ושל צד הכרכשא אין גוררין אותו לגמרי לפי שיש שם חלב טהור אבל מסירין הקרום הארוך עם חלבו שאינו דבוק עם הכרכשא כשאר שומן עכ"ל. וקודם בואי לשאת ולתת בדברי הכלבו צריכין אנו למודע"י בהא דאמרינן בפרק גיד הנשה (דף צ"ב:) א"ר אבא אר"י אמר שמואל ריש מעיא באמתא בעי גרירה וזהו חלב שע"ג הדקין. ופירש"י והרמב"ם דהיינו המעי הסמוך לקיבה אבל מכאן ואילך שומן הוא ושרי. והגאונים פירשו דראש המעי שצריך לגוררו הוא המעי הסמוך לכרכשא והוא סוף המעים כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ז:
ואיכא למידק טובא דבגמרא מוכח להדיא דחלב זה טהור הוא ויש בו היתר אכילה שהרי בפ' אלו טריפות (דף מ"ט) אמר ר"נ חלב העשוי ככובע אינו סותם היכא א"ל חטי דכרכשא וא"ל טרפשא דלבא. הרי שלך לפניך דחלב שעל גב הכרכשא טהור הוא והיינו דאיצטריך ר"נ לאשמועינן דאינו סותם ואם איתא דטמא הוא לא יאכל מאי קמ"ל ר"נ והלא כלל זה עלה בידינו ולעיל מינה מייתי לה בגמרא אמר רבי חלב טמא אינו סותם. ובפ"ז מהל' מ"א הלכה ט' כתב הרמב"ם חלב הלב מותר והרי הוא כשומן וכתב ה"ה פשוט הוא שהוא מותר ומתבאר בפ' א"ט בדין חלב טהור שסותם. וכתב על זה הרב בעל לח"מ וז"ל ואמרו שם טרפשא דלבא ואם איתא דהוא טמא ל"ל טעמא משום דעשוי ככובע תיפוק לי דאינו סותם משום דהוא טמא דודאי לא פליג ארב דקאמר טמא אינו סותם אע"ג דרב ששת פליג עליה מ"מ כרב קי"ל ודוחק לומר דפליג עליה דרב עכ"ל:
ויש לתמוה על הרב ז"ל דאיך אסיק אדעתיה לומר דר"נ פליג עליה דרב והלא בתר הכי מבואר בהדיא דר"נ ס"ל כרב דחלב טמא אינו סותם דהא קאמר גבי חימצא ובר חימצא דחלב דאקשתא לכ"ע אסור ואינו סותם. ואיך שיהיה מלתא דפשיטא היא דר"נ ס"ל דחלב טמא אינו סותם ואשמעינן הכא דחטי כרכשא אע"ג דטהור אינו סותם משום דעשוי ככובע. וכן מבואר בדברי הרמב"ם בפ"י מהלכות שחיטה הלכה י' וז"ל כל נקב שהבשר או החלב המותר באכילה סותם אותו ה"ז מותר חוץ מחלב הלב וחלב המעי האחרון שבאיברים. גם הטור סימן מ"ו כתב שכל חלב טהור סותם חוץ מקרום שעל הלב וחלב שעל הכרכשא שאע"פ שהן טהורים אינן סותמים. הרי מבואר דכל הפוסקים הבינו בדברי ר"נ דחלב שע"ג הכרכשא טהור הוא וזה הפך דברי הגאונים ולפי דבריהם פליגא הא דר"נ אההיא דשמואל דאמר ריש מעיא בעי גרירה ולא ראיתי לשום אחד מהמפרשים שהרגיש בקושיא זו:
ומה שנלע"ד ליישב הוא דס"ל להגאונים ז"ל דהא דאמר שמואל ריש מעיא באמתא בעי גרירה וזהו חלב שע"ג הדקין לאו למימרא דכל אותו החלב אסור דא"כ הול"ל חלב שעל גבי הדקין אסור כדקאמר שמואל גופיה באידך חלבים דמני ואזיל שם באותו פרק ומדשני בדבוריה ונקט לישנא דגרירה ע"כ דהיינו לומר שצריך לגרור הקרום הארוך עם חלבו וזהו מה שאסרה תורה והנותר ממנו חלב הוא כחלב האליה. וכן מבואר בדברי העיטור בסדר הניקור הביאו הטור סי' ס"ה וז"ל וממשיך את החלחולת וקולף קרום של חלב שעליה וכתב מרן שם דהיינו כפירוש הגאונים יע"ש. וכיון דבחלב שעל גבי הכרכשא יש שם חלב טהור וטמא מעורבים זה בזה סד"א דסותם מש"ה אשמעינן ר"נ דחטי דכרכשתא אע"ג דהוא טהור מה שתחת הקרום אינו סותם משום דעשוי ככובע ולא מיהדק ואם לחשך אדם לומר היכן מצינו חלב שמקצתו טמא ומקצתו טהור חלב שעל הכליות וחלב שעל הטחול יוכיחו דקרום העליון אסרה תורה והיה הנשאר יש בו היתר אכילה אף אני אביא חלב שע"ג הדקין דלא אסרה תורה אלא הקרום העליון עם הנדבק בו. ולפ"ז דון מינה ואוקי באתרין דלפירש"י והרמב"ם דריש מעיא היינו הסמוך לקיבה דגם זה אין צריך לגוררו לגמרי עד זיבולא בתרייתא אלא הקרום לבד עם הנדבק בו דהא לא פליגי הרמב"ם והגאונים אלא בפירוש ריש מעיא אהיכא קאי אם היינו הסמוך לקיבה או אסוף המעי אבל בפירוש דברי שמואל שאמר בעי גרירה הכל הולך אל מקום אחד וכולן שוין לטובה דגרירה לחוד הוא דבעי דמנ"ל לאפושי פלוגתא בין הרמב"ם והגאונים מה שלא נזכר בדבריו ולא בדברי שום פוסק ראשונים ואת אחרונים. והרי מרן בש"ע הביא שני הפירושים וכתב וירא שמים יצא ידי שניהם ויגרור אורך אמה מכאן ואורך אמה מכאן אלמא דהשוה הכתוב זה לזה ושקולים הם וכי היכי דאורך אמה דסוף המעי היינו קילוף בעלמא ה"ה אורך אמה דריש מעיא הסמוך לקיבה ולא הוצרך מרן לפרש דנמשך אחר לשון הגמרא והרמב"ם דנקטי לישנא דגרירה דפשטא דהאי לישנא משמע דבעי כדי קליפה לחוד:
ותדע עוד שכן הוא שהרי בפרק כל הבשר (דף קי"ג:) אמר רב משרשיא אין מחזיקין דם בבני מעים תרגמוה אכרכשא ומעיא והדרא דכנתא וכתב הטור סימן ע"ה בשם הרשב"א כשמולחין החלחולת אין מולחין אותה בצד הפנימי אלא בצד החיצון ששם שומן דבוק והביאו מרן בש"ע. והרי איהו גופיה כתב בסימן ס"ד לחוש לפירוש הגאונים דחלב זה טמא הוא לא יאכל ואיך כתב כשמולחין החלחולת דשומן שעליהם דינו כשאר בשר דמשמע דאוכלים אותו השומן אשר הוא חונה שם, והרשב"א ז"ל דכתב כן לשיטתיה אזיל שדחה פירוש הגאונים בשתי ידים כמ"ש הר"ן וה"ה בשמו אבל על הטור ומרן דחששו לפירוש הגאונים קשיא אלא ע"כ לומר כדכתיבנא דגרירה לחוד בעי להסיר הקרום עם הנדבק בו והשאר שומן הוא. הן עתה זכינו לדין שדברי הכלבו סמוכים לעד ומש"ה כתב של צד הקיבה והכרכשא אין גוררין אותו לגמרי לפי שיש שם חלב טהור. גם מור"ם סי' ס"ד סט"ו פסק כוותיה ומטעמיה וכתב וא"צ להסיר רק הקרום עם הדבוק בו שעל אורך אמות אלו: אך הר"ב סדר אליהו בפירושו על הלבוש הוכיח בראיות דט"ס הוא בדברי הכלבו יע"ש. ויש לתמוה שהרי מרן הב"י ומור"ם בס' ד"מ סימן ס"ד ובהגהותיו ורש"ל פרק גיד הנשה סימן ז' ובעל דמשק אליעזר והב"ח סימן ס"ד כולם כאחד העתיקו דברי הכלבו כדמותם בצלמם ואיך אפשר לומר דאגב שיטפייהו לא דייקי באיסור חלב דחמיר וגם שום אחד מהמפרשים האחרונים זה השלחן אשר לפני ה' לא שתו לבם להסיר המכשלה הזאת ואדרבא ראה ראינו להר"ב לחם חמודות דהשיג על הלבוש דהשמיט הגהה זו כמו שיע"ש. ודרך כלל זאת אומרת דודאי הכלבו יודה על האמת דחלב שע"ג הדקין אסור מן התורה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אלא דס"ל דלא אסרה תורה אלא הקרום והנדבק בו וכבר הוכחנו מהיכא נפקא ליה סברא זו, ומבואר למעיין דליכא למידק כלל דכל החלב שע"ג הדקין אסור דלפ"ז צריך למחוק כל הלשון של הכלבו ובעי גרירה מרישיה לסיפיה דמאי אהנו לן רבנן במה שהגיהו דצ"ל של צד הקיבה גוררין אותו לגמרי ושל צד הכרכשא אין גוררין אותו לגמרי והלא כיון דלפירוש הגאונים ריש מעיא דבצד הכרכשא אסור אם אנו חוששין לפירושם להחמיר בספיקא דאורייתא היה לנו לחוש לגמרי ולגרור אותו החלב מכל וכל עד בלתי השאיר לו שריד דהא לדידהו כל אותו החלב אסור ומי שמע כזאת לחוש לפירוש הגאונים במקצת ולהקל במקצת מי כהחכם ויודע פשר דבר ואם כן דברי הכלבו אין להם מקום. וכי תאמר בלבבך דלהגאונים אין כל החלב אסור רק הקרום והנדבק בו וכמו שהוא האמת כדכתיבנא לעיל. אם כן לדידן נמי נימא הכי דבהא ל"פ הרמב"ם והגאונים ומנ"ל לחדש פלוגתא זו ביניהם מה שלא נזכר בדברי שום פוסק: עוד יש להביא ראיה לדבר הזה שהרי כל מה שהוא תותב קרום ונקלף חלב הוא כמ"ש מרן סימן ס"ד ואם איתא דרמ"א ס"ל דא"צ להסיר מריש מעיא הסמוך לקיבה רק הקרום העליון זהו נגד תלמוד ערוך לפי מה שפירש"י תותב קרום ונקלף דהיינו לומר שהקרום הוא ע"ג החלב ונקלף הקרום מעליו שאינו אדוק בו כל כך ולפ"ז כיון דחלב שע"ג הדקין קרום ונקלף אין מקום לדברי מור"ם שכתב דא"צ להסיר רק הקרום ומה שתחתיו מותר שהרי כי יסיר את הקרום נשאר כל החלב במקומו דבוק על הבשר. אמנם אי מהא לא איריא שהרי שרים רבים ונכבדים פליגי על רש"י בזה כמבואר בדברי הראב"ד שפירש הת"כ הביא דבריו הרב קרבן אהרן דס"ל דפירוש קרום ונקלף היינו לומר שהחלב פרוס כשמלה על גבי הקרום בענין שכשנקלף הקרום נקלף החלב עמו וכן דעת הטור סימן ס"ד עיין ב"ח שם באורך. ועל מדוכה זו נחלקו ר' יואל ור' אפרים בחלב הדבוק לכרס כמבואר באריכות במרדכי יע"ש. ומור"ם ס"ל כוותייהו ועל פי זה דן את הדין דא"צ לגרור כל החלב שע"ג אמות דבקליפת הקרום סגי. וממה שלא הגיה מור"ם בס"ד אין שום ראיה לזה שהרי מרן שם סתמא קאמר דכל שהוא תותב קרום ונקלף חלב הוא ולא פירש בדבריו אל איזה מהפירושים דעתו נוטה:
אמנם נראין הדברים באמת ובתמים דיש ט"ס בדברי הכלבו לפי טבע הלשון שהוא מגומגם מצד עצמו לא תוכל האר"ש שאתו. וכבר ראינו למרן ז"ל בס' ב"ה אשר לו דהגיה דצ"ל ונהגו לגרור שניהם מיהו של צד הקיבה גוררין אותו לגמרי ושל צד הכרכשא אין גוררין אותו לגמרי וכ"כ הב"ח בקונטרס אחרון הביא דבריהם הרב כנה"ג יע"ש. ותקון סופרים הוא זה ליישב הלשון למען ירוץ הקורא בו, אבל לענין הדין נלע"ד דאפילו לפי הגהה זו לא אסרה תורה כל החלב שע"ג הדקין. אלא עיקרן של דברים כך הוא דאהא דאמרינן ריש מעיא באמתא בעי גרירה רוב הפוסקים פירשו דהיינו המעי הסמוך לקיבה זולת הגאונים דס"ל דהוי סוף המעי הסמוך לכרכשא ואנן יתמי דיתמי צריכין אנו לחוש להחמיר כדברי שניהם וכמ"ש ה"ה דהרמב"ם מייתי פירוש הגאונים כדי לחוש להם וכ"כ מרן בש"ע וירא שמים יצא ידי שניהם. והנה בין למר ובין למר לא אסרה תורה אלא הקרום עם הנדבק בו והשאר שומן הוא ומותר ומעיקר הדין א"צ להסיר רק הקרום עם הנדבק בו אלא לפי שאין אנו בקיאים לחטט אחריו ולגרור החלב מכל וכל ולא יבצר שישאר ממנו מעט מזעיר זעיר שם זעיר שם דא"א לצמצם להבדיל בין הטמא ובין הטהור ואתי לאיחלופי ונמצא פוגע באיסור תורה ח"ו מש"ה לענין חלב שע"ג הדקין הסמוך לקיבה נהוג עלמא לגררו לגמרי כיון דלרוב הפוסקים אותו החלב אסור מדאורייתא ואיכא למיחש לקלקולא לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לקרמ"א לא תקרב. אבל בחלב שע"ג הכרכשתא כיון דלדידן טהור הוא כשאר שומן דעלמא אף דלכתחלה אנו חוששין לפירוש הגאונים מ"מ לא נהוג עלמא בכה"ג להחמיר כ"כ לגרור לגמרי מדאגה מדבר שמא ישאר ממנו מעט ע"ג השומן שבכרכשתא דכיון דאינו אלא חומרא בעלמא הבו דלא לוסיף עלה כנ"ל. ויש סמך לדבר הזה מדברי הרב הגדול הוא דמשק אליעזר (דף רל"ו.) שכתב וז"ל לפירש"י דריש מעיא הוא היוצא מהקיבה נהי דהחלב אסור מ"מ המעי עצמו שרי ואפשר דאעפ"כ אסור אע"פ שאינו מאוס מ"מ א"א לגרר שם היטב את החלב ע"כ. ואין להוכיח מכאן שכל החלב אסור מן התורה שהרי אפילו המעי אסור בגללו כ"ש החלב שעליו. ויש פתחון פה לדחות ולומר דאע"ג דלא אסרה תורה אלא הקרום עם הדבוק בו מ"מ משום שאי אפשר לגוררו היטב הדק כתב העיטור דחותכו ומשליכו ואדרבא כלפי לייא מדברים אלו יש להוכיח דלא אסר הכתוב אלא החלב עם הנדבק בו והנותר ממנו שומן הוא ומש"ה אתי שפיר שכתב בעל העיטור והצריך לחותכו לכלב תשליכון אותו דא"א לכוין היטב לגרור החלב מע"ג השומן דאי ס"ד דכל אותו השומן טמא הוא מה המצוה הזאת ומה טעם יש בזה לאסור המעי באכילה משום דא"א לגוררו א"כ אפוא רבו פרושים בישראל שלא לאכול חתיכת בשר שצריכה ניקור מהחלב משום דא"א לנקותו היטב אלא ע"כ כדכתיבנא. ומש"ה במעי הסמוך לכרכשתא כתב העיטור דחותכו ומשליכו משום דמאיס ואינו ראוי לאכילה ולא יהיב טעמא משום דאי אפשר לגוררו דכיון דחומרא בעלמא הוא שנהגו לחוש לפירוש הגאונים לא חשו להכי וכדאמרן. גם מדברי הכלבו יש להוכיח כן שהרי בחלב שע"ג הקיבה ושע"ג המסס ובית הכוסות ושעל הכרס כתב צריך ליטול כל החלב ואחרי כן גבי ריש מעיא כתב צריך לגרור החלב שעליו משמע להדיא דמעיקר הדין אין צריך כי אם גרירה אלא שאח"כ כתב שאותו שבצד הקיבה נהגו לגוררו לגמרי ושל צד הכרכשתא אין גוררין אותו לגמרי וטעמא דמלתא הלא היא כתובה לעיל וכיוצא לזו כתב רש"ל פ' ג"ה סי' ד' שכתב הא"ז וז"ל אע"פ שמן הדין א"צ ליטול את הקרום של יותרת הכבד אלא מצד חוץ ולא מצד הריאה מ"מ נהגו ליטול מכל צד דלא ליתי למטעי ע"כ:
ומעתה נתיישבו דברי הב"ח שהם מוקשים לכאורה שבסימן ס"ד כתב כדברי הכלבו ובקונטרס אחרון הגיה הלשון, גם בתשובה אשר לו סימן קי"ח וסימן קנ"ב מוכח מדבריו דחלב שע"ג הדקין הסמוך לקיבה גוררין אותו לגמרי מדלא קשיא ליה אלא על מה שנוהגין שלא להסיר רק הקרום שע"ג החלב הסמוך לכרכשתא ולפי דרכנו יבא הכל על נכון דלעולם ס"ל להב"ח כמ"ש בחיבורו סי' ס"ד דנקט לישנא דגרירה לאשמועינן דלא אסור רק הקרום. ומה שהגיה דברי הכלבו בקונטרס אחרון היינו לומר דהמנהג הוא לגרור צד הקיבה לגמרי ושל צד הכרכשא אין נוהגין לגוררו לגמרי ומש"ה לא קשיא ליה בתשובה הנזכרת כי אם על מנהג החלב של הכרכשא שאין גוררין אותו לגמרי. ויש להביא ראיה עצומה לאשר ולקיים כל הכתוב מדברי הרב כנה"ג סי' ס"ד שהרי באות פ"ט הביא הגהת מרן והב"ח שהגיהו דברי הכלבו דצריך לומר של צד הקיבה גוררים אותו לגמרי ושל צד הכרכשא אין גוררין אותו לגמרי. ואחרי כן באות צ"ג העתיק דברי הלחם חמודות שהשיג על הלבוש שהשמיט דברי מור"ם שכתב וא"צ להסיר רק הקרום שע"ג אמות אלו. ולטעמיה נמצא דהר"ב כנה"ג סותר את עצמו תוך כדי דבור אלא ע"כ לומר דשניהם צדקו יחדיו גם בסי' ס"ה בהגהת ב"י אות ע"ז כתב הרב כנה"ג דמ"ש העיטור וקולף קרום של חלב שעליה על ריש מעיא באמתא לפי פירוש רש"י קאמר יע"ש. וזו היא ראיה שאין עליה תשובה ויתד היא שלא תמוט עולם ועד: כללא דמלתא נמצינו למדין מכל האמור דחלב שע"ג הדקין והוא ראש המעי בין לפירש"י והרמב"ם בין לפירוש הגאונים לא נאסר כי אם הקרום שעליו וזהו שכתב מור"ם ז"ל סט"ו וא"צ להסיר רק הקרום עם הדבוק בו שעל אורך אמות אלו כלומר דמדינא כך הוא ואע"ג דסיים וכתב וכן נוהגין ואילו הכלבו כתב שנהגו לגרור של צד הקיבה לגמרי. אין זה מן התימה דנהרא נהרא ופשטיה. וע"פ הדברים האלה יש מקום וטעם נכון בר נותן טעם דהיתרא להוראת הר"ב שער אפרים להכשיר במחט הנמצא בריש מעיא דכיון דיש שם חלב טהור ודאי דסותם דאע"ג דלענין אכילה אנו גוררין החלב הסמוך לקיבה לגמרי היינו משום חומרא כדי שלא יבא לאכול מהחלב עצמו דאין ברירה אבל לענין סתימה כיון דיש שם חלב טהור אע"ג דלא ידעינן ליה סותם הנקב ואין אנו צריכין לההיא דבר חימצא שהביא הר"ב שער אפרים. וזאת שנית יש טעם נכון להכשיר משום דאהא דאמרינן ריש מעיא באמתא בעיא גרירה נחלקו המפרשים ז"ל דלדעת רש"י ר"ל שיעור אמה בת ששה טפחים אבל הרמב"ם לא הזכיר זה וכתב הרא"ש ז"ל ונראה דמפרש דלבני מעיים קרי אמתא על שם אמת המים וכתב מרן הב"י סי' ס"ד דבדבר מועט סגי וכ"כ ר' ירוחם בדעת הרמב"ם נט"ו ח"י הובא בס' עבודת הגרשוני סי' ס"ו ובד"מ סי' ס"ד יע"ש וכ"כ רש"ל פ' גיד הנשה סי' ז' וכיון שכן יש פנים להכשיר מטעם ס"ס ספק אם חלב הדקין שאסרה תורה הוא החלב שע"ג המעי שבצד הקיבה או אותו שבצד הכרכשא ואת"ל דשל צד הקיבה חלב הוא אכתי איכא לספוקי שמא הלכתא כהרמב"ם דלא בעי גרירה שיעור אמה אלא בכל שהוא סגי והשאר שומן הוא וסותם ואם כן ממ"נ יש מקום להכשיר:
עוד רגע אדבר במ"ש עוד הר"ב פרי חדש בקונטרס אחרון סימן מ"ח וז"ל ומסתברא נמי דחלב דסוף המעים נמי אע"ג דמיכל לא אכלי ליה מיסתם קא סתים ע"כ. וראיתי שהקשו עליו דאשתמיט מיניה מימרא דר"נ (דף מ"ט:) וש"ע סימן מ"ו סעיף א' מביאו וז"ל כל חלב טהור סותם וטמא אינו סותם חוץ מקרום הלב וחלב שע"ג הכרכשא אע"פ שהן טהורין אינן סותמים כו' הרי מבואר להדיא דעל גבי הכרכשא החלב שלו אינו סותם אע"פ שהוא טהור ואיך כתב דאפילו לדעת הגאונים מיסתם קא סתים עכ"ל. ולכאורה היא תפיסה גדולה על הפר"ח ואשתומם כשעה חדא והיו עיני ולבי עומדים צפופים למען דעת אם יש עליו מליץ כי דברים הללו יש בהם משום מחוסרי אמנה דהרב ז"ל כי רב גובריה בכל מכל כל נתעלמה ממנו הלכה חלילה. עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו אם לא ביד חזקה הלא זה הדבר דהנה אהא דאמר שמואל ריש מעיא באמתא בעי גרירה כתב הרמב"ם וז"ל ויש מהגאונים שאומרים שראש המעי שצריך לגוררו הוא המעי שיוצא בו הרעי שהוא סוף המעיא ע"כ, והרשב"א ז"ל בפ' גיד הנשה כתב וז"ל ומשם אחרים כתב שהיא המעיא הנמשך מן הכרכשא ולמטה ולא מחוור דכרכשא לא מיקרי מעיא אלא הדקין וכדאמר לקמן תרגמא אהדרא דכנתא וכרכשא והעולם קוראין חלחולת או כרכשא עכ"ל:
והנה מקום אתי ליישב בעד הגאונים ולסלק מעליהם קושיא זו והוא זה, דהדבר ברור מדברי הרמב"ם והרשב"א אלו שהגאונים לא אסרו אלא החלב שבראש הכרכשא והוא סוף המעים שהן הדקין המלופפים ומשם ואילך מתחיל הכרכשא ועל אותו חלב אמרו הגאונים דבעי גרירה עד אמתא אבל משם ואילך עד סוף הכרכשא שומן הוא ומותר וכן מבואר בדברי רבינו ירוחם נט"ו ח"י בהביאו פירוש הגאונים ז"ל גם בסי' ס"ה כתב הטור בשם העיטור בסדר הניקור שלו וז"ל וממשיך את החלחולת וקולף קרום של חלב שעליה וכתב על זה מרן הב"י וז"ל אפשר שחלב שבראש הכרכשא קאמר וכמ"ש בסי' ס"ד שי"מ כן על ריש מעיא באמתא בעי גרירה ע"כ. גם בערוך ערך רי"ש כתב וז"ל וי"א המעי הנמשך מכרכשא ולמטה, הרי דלא אסרו הגאונים אלא החלב שע"ג ראש הכרכשא שהוא סוף המעים ומש"ה קאמר שמואל ריש מעיא כלומר סוף המעיא ולא קאמר ריש כרכשא משום דהוה משמע סוף הכרכשא. ולא נעלם מעיני הגאונים דזה המעי שמו כרכשא או חלחולת ולא מעי סתם אלא דס"ל דה"פ סוף מעי דהיינו תחלת הכרכשא בעי גרירה כנ"ל:
ומעתה נסתלקה הקושיא הנזכרת מעל הפר"ח ולא קשיא מידי דמה ענין פירוש הגאונים לההיא דסי' מ"ו והלא הגאונים איירו בראש הכרכשא והתם איירי בסופה כמבואר בסי' מ"ו כתוב לאמר וחלב שע"ג הכרכשתא פי' מעי הדבוק בפי הטבעת וזה ודאי אינו סותם משום דעשוי ככובע. אבל תחלת הכרכשא שהוא סוף הדקין אינו עשוי ככובע אלא הוא תותב והיינו טעמא דקאמר רב נחמן חלב העשוי ככובע אינו סותם ולא קאמר בהדיא חטי דכרכשא ודוק. וע"פ זה יש ליישב דברי העיטור שכתב וז"ל ומוציא ראשיהם של בני מעים באותו חלחולת המטונפת כו' ומחתך אותה חלחולת עם אמה מבני מעיים ומשליכו לפי שאינו ראוי לאכילה וכתב על זה מרן הב"י נראה דהיינו ריש מעיא באמתא. עוד כתב בעל העיטור וממשיך את החלחולת וקולף קרום של חלב שעליה וכתב על זה מרן ואפשר שחלב שבראש הכרכשא קאמר כו' וכתב הר"ב כנה"ג אות ע"ז דמדברי מרן אלו מוכח דמ"ש העיטור לעיל ומחתך אותה חלחולת קאי על ראש המעים כפירש"י. ולא ידעתי איך חשב כזאת על מרן ז"ל דאיך אפשר לצייר שיאמר העיטור דריש מעיא הסמוך לקיבה שהוא נקי ובר משליכו לפי שאינו ראוי לאכילה וסוף הכרכשא שהוא גרף של רעי קולף החלב שעליו והיה לאכול אין זה אלא דברי תימה ועוד שהרי מרן הב"י בסוף הסימן כתב ע"ד העיטור שהשמיט קצת דברים שיש בהם שורש ומני בהדייהו דין ריש מעיא באמתא ולפי דברי הרב ז"ל הרי העיטור הביא דין זה וחשש לפירש"י ולפירוש הגאונים וצ"ע:
אמנם לפי דרכינו יבא הכל על נכון דמעיקרא איירי העיטור בסוף הכרכשא שהוא המעי המטונף ועלה קאמר דחותכו ומשליכו לפי שאינו ראוי לאכילה ובסוף דבריו אייתי פירוש הגאונים דריש מעיא היינו ראש הכרכשא דבעי גרירה כלומר לקלוף קרום החלב שעליו ונמצא שלא הביא פירש"י והרמב"ם וזהו שכתב מרן דהשמיט דין ריש מעיא וזה מבואר בדברי מרן. ואני תמיה על המקשה אדקשיא ליה על הפר"ח דאשתמיט ליה מימרא דר"נ תיקשי ליה על פירוש הגאונים גופיה מההיא דר"נ ולא ידעתי היאך מצא ידיו ורגליו ליישב פירוש הגאונים עם מימרא דר"נ דקשה לזווגם כקריעת ים סוף אם לא על פי אחד מהשני דרכים שכתבתי:
עוד נראה לומר ליישב הוראת הפר"ח כי מודעת זאת דהאי דאמרינן חלב טהור סותם נחלקו בו הראשונים ז"ל דלרש"י ובה"ג הוא סותם אפילו נקב שבאבר שכנגדו ולדעת התוספות והרשב"א אינו סותם אלא אותו האבר בעצמו כאשר מבואר בסי' מ"ו ולפי שיטת רש"י וסיעתו הא דאמרינן חלב העשוי ככובע אינו סותם ואמרי לה חטי דכרכשא היינו לומר דאם ניקבו הדקין וחלב הכרכשא סותמן לאו סתימה היא אע"ג דהוא חלב טהור משום דעשוי ככובע ואינו סותם אלא הנקב הקרוב אליו באבר עצמו לא את שכנגדו ומש"ה לא קאמר ר"נ ניקב הכרכשא טריפה אלא סתמא קאמר דחלב שע"ג הכרכשא אינו סותם ואמטו להכי ס"ל להפר"ח דאע"ג דראש הכרכשא החלב שעל גבו טמא הוא לא יאכל לפי פירוש הגאונים מכל מקום כיון דלדידן טהור הוא וקי"ל דחלב טהור סותם אית לן למימר דאע"ג דחלב זה לא יהיה לו דין חלב טהור לגמרי להיות סותם אפילו נקב של אבר אחר מ"מ לנקב הכרכשא גופיה סותם כיון דלדידן שרי באכילה, ועוד דכיון דקי"ל דחלב טהור סותם יש לנו לומר דאע"ג דחלב הכרכשא אינו סותם ואין לך בו אלא חדושו דהיינו לאבר שכנגדו לא לכרכשא עצמה זהו טעמו של הפר"ח. אמנם דברי מרן הב"י ס"ס מ"ו עומדים לנגדו כמו שיראה המעיין: כל הרשום בכתב הוא דרך שקלא וטריא להליץ טוב בעד הרב שער אפרים והרב פרי חדש שהסכימו להכשיר וטעמם ונמוקם עמם ועוד הוספתי תרי טעמי דיש להם על מה שיסמוכו אך אם המצא ימצא איזה מורה צדק מגבורי ישראל היושבים ראשונה על כסא ההוראה שדעתו יהיה נוטה לאיסור מי יבא אחרי המלך חלילה לי מעשות זאת אפילו להחמיר במקום שהוא מיקל כל שכן דאין בי כח להקל במקום שהוא יחמיר וכההיא דאמרינן בפרק אלו טריפות רב ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל רק כוונתי רצויה להליץ בעד שני המאורות הגדולים הרבנים הנזכרים והמעיין יבחר והנלע"ד כתבתי להלכה ולא למעשה):

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף