משנה למלך/איסורי ביאה/כא

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה למלךTriangleArrow-Left.png איסורי ביאה TriangleArrow-Left.png כא

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אור שמח
חידושים ומקורים מנחת חינוך
יצחק ירנן
קרית ספר
שער המלך


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ו[עריכה]

שאין קריבין לערוה כלל. * (א"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ"א מה' סוטה דין ג'):

ז[עריכה]

כיצד מותר האב לחבק בתו ולנשקה וכו'. * (א"ה עיין לעיל פ"א מהלכות סוטה דין ג'):

יח[עריכה]

אסור להוציא שכבת זרע לבטלה. אם נשים מצוות בהשחתת זרע עיין בחידושי הרשב"א ז"ל לנדה ר"פ כל היד דלר"ת נשים שאינן מצוות על פריה ורביה כך אינן מצוות על השחתת הזרע. ולהרמב"ן ז"ל אף שאינן מצוות על פריה ורביה מצוות הן על השחתת הזרע יע"ש. (א"ה עיין מ"ש הרב המחבר ז"ל פ"ט מהלכות מלכים ועיין בתוס' פרק אלו נערות (דף ל"ט) ד"ה שלש נשים כי שם באר"ה פלוגתא דרש"י ור"ת אי נשים מצוות על השחתת זרע יע"ש):

כו[עריכה]

ולא ישא עקרה וזקנה שאינה ראויה לילד. הנה הטור סי' כ"ג כתב ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד ומבואר בפרק כל היד וכתב מרן והטעם מפני שהוא בטל מפריה ורביה כל ימי קטנותה. תו אמרינן התם דטעמא הוא משום דאין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף ונקט הטור קטנה לחידושא אע"פ שלאחר זמן תהיה ראויה לילד. עוד אפשר דהתם ודאי דאיירי בקיים מצות פריה ורביה ומשום דרשא דלערב אל תנח ידך ליכא איסורא כי אם בזקנה ואיילונית אבל קטנה לא. וזה הוא שרבינו ז"ל הכא בפירקין לא נקט כי אם זקנה ואיילונית אבל לעיל בפרק ט"ו מהלכות אישות דין ז' במי שלא קיים מצות פר"ו נקט נמי קטנה וקמ"ל דאע"ג דליכא משום ולערב אפ"ה אסור שמעכבין המשיח אבל משום השחתת זרע פשיטא דלא אסור וכמ"ש הרא"ש בתשובה וכ"כ התוספות בפ"ק דיבמות (דף י"ב) וכ"כ המרדכי וכ"כ הנמוקי בפ"ו דיבמות (דף תכ"ג). ולפ"ז לא ידעתי אמאי הביא הטור דין זה כאן בסי' כ"ג שאין כאן מקומו ובסי' א' היה לו להביאו כי שם ביתו:

כז[עריכה]

וכן מי שגירש את אשתו מן הנישואין לא תדור עמו בחצר כו'. פ"ב דכתובות וכבר הוזכרה הסוגיא בדברי ה"ה ז"ל ונחלקו הפוסקים בדין זה. הר"ן ס"ל דשכונה גדולה ממבוי ובא"א החמירו אפילו בשכונה אבל באשת כהן דליכא אלא לאו די במבוי. וגרושת ישראל שנתאלמנה או נתגרשה דינה כגרושת כהן ואשת ישראל שלא נשאת אסורה לדור עמו בחצר א' אא"כ היו נזהרין שיהיו אחרים עמהם דומיא דאשתו של ר' זכריה בן הקצב. ומי שלוה מאשתו ואח"כ נתגרשה נסתפק אי נפרעת ע"י עצמה אע"ג שאסורים לדור בחצר א' כיון דשרינן להו לדור בחצר א' כשהם נזהרים שיהיו אחרים עמהם וה"נ כיון דאיכא ב"ד ליכא למיחש או דלמא שאני הכא שהם מדברים וטוענין זה את זה ונראה דזה הספק עצמו שייך באשתו של ר' זכריה בן הקצב. ר"י הביאו הר"ן ס"ל בגרושת ישראל שנתאלמנה או נתגרשה דלא הוי דינה כגרושת כהן ומותרת לדור עמו אף במבוי אבל בחצר לא ונסתפקתי אם יהיו נזהרים שיהיו אחרים עמהן אי שרינן להו לדור בחצר דומיא דאשתו דרזב"ה או דילמא לא. ועיין לקמן ד"ה הריב"ש. ולענין ההלואה שלוה הימנה אי נפרעת ע"י עצמה נראה דאי ס"ל דאף באחרים עמהם דאסורים לדור בחצר פשיטא דאינה נפרעת ע"י עצמה משום דעד כאן לא נסתפק הר"ן באשת ישראל שנתגרשה אלא משום דס"ל דבנזהרים שיהיו אחרים עמהם דשרי לדור בחצר ועל כן נסתפק אי ב"ד הוי כאחרים או לא אבל אי אף בנזהרים שיהיו אחרים עמהם אסור פשיטא דלא עדיף ב"ד מאחרים. אבל אי ס"ל דמהני שיהיו אחרים עמהם יראה דהספק עצמו שנסתפק הר"ן בגרושת ישראל שייך לר"י בגרושת ישראל שנתאלמנה או נתגרשה. ולענין גרושת ישראל יראה דשרי לדור בחצר דהא מה שהכריחו להר"ן לומר דגרושת ישראל אסור לדור בחצר הוא מכח הברייתא דקתני ואם היתה חצר שלה ומתמה בה דחצר מאי עבידתא דאי בשנשאת אפי' בשכונה אסור ואי באשת כהן אפי' במבוי אסור ומכח זה הוכרח לומר דמיירי בגרושת ישראל דאף דשרי לדור במבוי בחצר מיהא אסור אבל לר"י דס"ל דבגרושת ישראל שנשאת ונתאלמנה או נתגרשה דלא אסור אלא בחצר אפשר לאוקומי האי ברייתא דאם היתה חצר שלה בגרושת ישראל שנשאת ונתאלמנה או נתגרשה אבל לעולם בגרושת ישראל שרי לדור אפי' בחצר. ולענין אי שכונה גדולה ממבוי יראה דמדקאמר אף במבוי רשאה לדור עמו ס"ל דשכונה גדולה ממבוי ורש"י יראה דס"ל דשכונה קטן ממבוי מדקאמר אבל ישראל כל זמן שלא ניסת תדור בשכונתו ואם איתא דשכונה גדולה ממבוי לאשמועינן רבותא דאפילו במבוי יכולה לדור וגרושת ישראל אי שרינן להו לדור בחצר מפשטא דלישנא דקאמר תדור בשכונתו משמע דדוקא בשכונה אבל בחצר אסור. והא דמוקי ההיא דלוה הימנה בכהן שגירש את אשתו אפשר דס"ל דכשנזהרים שיהיו אחרים עמהם דשרי לדור בחצר וס"ל דב"ד לא גריעי מאחרים דמה שנסתפק הר"ן מפני שהם טוענים ומדברים זה עם זה לא ס"ל לרש"י האי חילוקא ומש"ה מוקי לה באשת כהן אבל כשאינם נזהרים אפשר לומר דאסירי לדור בחצר. אבל ראיתי להריטב"א בחידושיו לכתובות כ"י דבישראל שגירש את אשתו דיכולה לדור עמו בחצר כפנויה בעלמא ומדקאמר כפנויה בעלמא משמע דאף שאינם נזהרים שרו לדור בחצר. ומתוך דבריו משמע דהכי ס"ל בדעת רש"י ומתוך דברי הסמ"ג נמי משמע דהכי ס"ל בדעת רש"י כסברת הריטב"א שכתב ז"ל ופירש"י כל אלה מדבר בכהן ואין לנו ראיה בישראל שיאסר לדור עמה בחצר א' לפירושו ע"כ משמע דס"ל דמדמוקי לה רש"י בכהן משמע דבישראל ליכא שום איסור אפילו כשאינם נזהרים משום דס"ל לסמ"ג דאי הוה ס"ל לרש"י דבאינם נזהרים איכא איסור הו"ל לאוקומי ההיא דלוה הימנה בגרושת ישראל ושאני הכא שהם טוענים ומדברים זה עם זה וכחילוקא דהר"ן. ומ"מ עדיין אפשר לומר דמאי דקאמר הסמ"ג אין לנו ראיה בישראל שיאסר לדור עמה בחצר הוי בנזהרים ומש"ה דן דאין לנו ראיה לאיסור דאם איתא דאסור אף בנזהרים הו"ל לאוקומי ההיא דלוה בגרושת ישראל אבל אה"נ דבאינם נזהרים דאסור ובנזהרים דוקא שרי מש"ה מוקי לה לההיא דלוה באשת כהן משום דס"ל דלא גרע ב"ד מנזהרים אבל מסתמיות דבריו משמע דראשון עיקר: כתב הטור וז"ל ואם היה כהן אפי' לא ניסת ע"כ. האי אפי' צל"ע דהא הוכחנו לעיל דס"ל לרש"י דשכונה קטן ממבוי וא"כ ע"כ אית לן למימר דיותר מחמרינן באיסור לאו מאיסור א"א וא"כ ע"כ האי אם היה כהן לא תדור במבוי מיירי דוקא בלא ניסת דאי ניסת די לה בשכונה וכדכתבו התוס' ז"ל וא"כ איך כתב אפילו לא ניסת. וראיתי למהריב"ל בחידושיו לכתובות שכתב דס"ל לרש"י דהאי ואם היה כהן מיירי בנשאת ובלא נשאת בלא נשאת משום דקיל ובנשאת משום דחמיר טפי דאיכא חומרא דא"א ולאו דגרושה. ולא הבינותי דבריו דאי בא"א דעלמא לא מחמרינן ביה כאיסור לאו משום דחמיר כ"ש בגרושת כהן וניסת דלא מחמרינן ביה משום דחמיר טפי וצ"ע. תו יש לדקדק בדברי רש"י דמוקי לההיא דלוה באשת כהן דאמאי לא מוקי לה אף בגרושת ישראל ובשניסת וכן בההיא דארוס וארוסתו מוקי לה בכהן ואמאי לא מוקי לה אף בישראל ובשניסת. הר"ם הכהן הביאו הר"ן ס"ל דשכונה קטן ממבוי ובטעם החומרא דמחמרינן באיסור לאו יותר מאיסור א"א כתב דטעמא הוי משום דבעלה משמרה אבל התוספות כתבו דטעמא הוי משום דחמיר ומש"ה ליכא למיחש כולי האי אבל באיסור לאו דקיל איכא למיחש ונ"מ בין שני הטעמים כשנתארסה לאחר אי נמי כשבעלה במדינת הים דלפי טעם התוס' ה"נ ליכא למיחש כולי האי ולא אסור אלא בשכונה אבל לטעמא דהר"ם הכהן דהוי משום דבעלה משמרה בארוסה ובשבעלה במדינת הים דליכא האי טעמא אסור אף במבוי וכ"ת אי הכי ליפלוג וליתני הברייתא בדידה ולימא נתארסה לא תדור במבוי הא לאו קושיא היא דאי הוה תני הכי הו"א דבאיסור לאו שרי לדור אפילו בשכונה משום דהו"א דעד כאן לא חששו חכמים אלא באיסור א"א אבל באיסור לאו אימא לא קמ"ל דאף באיסור לאו חששו חכמים והחמירו בו יותר מא"א שנשאת משום דהתם בעלה משמרה ומינה בארוסה ובשבעלה במדה"י דליכא טעמא דבעלה משמרה דאסור אפילו במבוי. וכתב הר"ן שהוא היה גורס כפר קטן נידון כמבוי. רבינו ז"ל ס"ל דגרושת ישראל לא תדור בחצר וע"כ אית לן למימר דלדידיה ליכא חילוק בין נזהרין שיהיו אחרים עמהם ללא נזהרים דבכל גוונא אסור דהא גירסתו היא המגרש את אשתו לא תדור בחצרו ואי אמרת דליכא חילוק בין נזהרים לאינם נזהרים קא פשיט בגמרא לבעיא דאביי מדתניא לא תדור בחצרו סתם משמע דאף בנזהרים אסור אלא אי אמרת דס"ל דלא אסיר אלא באינם נזהרים אבל בנזהרים שרי א"כ כי קא פשיט בגמרא לאיבעיא דאביי להיתרא הוא דקא פשיט ליה והא מנא ליה דלמא לא תדור בחצרו דקאמר הוי אפילו בנזהרים אלא ודאי ס"ל דאף בנזהרים אסור ופשיט לבעיא דאביי לאיסורא מדסתם הברייתא וקאמר לא תדור בחצרו ולא חילק בין נזהרים לאינם נזהרים וגרושת ישראל שנשאת לא נתבאר בדברי רבינו מה יהיה דינה ונראה דדינה הוי כגרושת כהן דאסור אף במבוי דליכא למימר דכיון דחמיר לא מחמרינן בה כולי האי דכיון דלא נזכר בגמרא האי חילוקא מנא לן למימר הכי להקל ולא לומר איפכא דכיון דהיא א"א ראוי להחמיר בה טפי מגרושת כהן וכסברת הרא"ש ז"ל. וראיתי לה"ה ז"ל שכתב וז"ל ויש להוסיף על דברי רבינו לפי גירסתנו שלא להנשא בשכונתו ושכונתו הוא ג' בתים ע"כ וכעת לא הבינותי דבריו. הריב"ש סי' ש"ס ס"ל דשכונה גדולה ממבוי יע"ש ומשמע מדבריו שם דלר"י דס"ל דישראל שגירש ונשאת לאחר ונתגרשה או נתאלמנה שמותרת לדור במבוי אבל בחצר לא דאף ביחוד בית ובנזהרים שיהיו אחרים עמהם אסור ונפשט מה שנסתפקתי לעיל. ומשמע עוד מדבריו דלא שאני לן בין איסורא דרבנן לאיסורא דאורייתא דבכל גוונא אסורה לדור עמו במבוי בכהן שגירש וכל זה הוא למאן דס"ל דגרושת ישראל ונתאלמנה או נתגרשה שדינה כגרושת כהן אע"ג דליכא איסורא דאורייתא כדאמרינן בפרק עשרה יוחסין בעל ולא קידש אינו לוקה אבל לר"י דס"ל דגרושת ישראל שנשאת ונתאלמנה או נתגרשה דלא הוי דינה כגרושת כהן ולא אסור אלא בחצר ה"ה בכל איסורא דרבנן. * (א"ה באיסור דירה נראה מדברי הרב שבות יעקב ח"א סי' קי"ט דהוא מדרבנן וכן נראה מדברי הרמ"ז בספר גט פשוט סי' קי"ט ס"ק מ'. ועיין מ"ש המפרש לעיל ריש פ"א מהלכות גירושין דאיתא בספרי והלכה והיתה לאיש אחר שלא תנשא עמו בשכונה ועיין מ"ש הרמב"ם שם דין ה'. ונראה דהיינו בנשאת אבל כל שלא נשאת לא אסור אלא מדרבנן. ועיקר דינו של הרב שבות יעקב על מי שנצטרעה אשתו וגירשה אם מותרת לדור במבוי כיון דמזוהמת היא בעיניו והעלה להחמיר דכל שנתגרשה לא פליג רבנן והביא ראיה מדתניא באבל רבתי בש"א המגרש אשתו לא תדור במבוי כו' יע"ש. וראיה זו איני מכיר דנהי דלב"ש לא מצי מגרש לה אלא א"כ מצא בה ערות דבר מ"מ דינא קמ"ל דאם עבר וגירשה לאיזה סיבה או שהיא נתרצית בכך לא תדור במבוי. ואולי למד הרב ראיה זו מהירושלמי שהביאו התוס' והרשב"א בפרק הזורק גבי מתני' דבש"א פוטר אדם את אשתו בגט ישן כו'. ונראה דלא דמי דשאני התם דאינו אלא משום גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה מש"ה אמרי' דמסתמא לא גירשה אם לא שמצא בה ערות דבר ולא נתייחד עמה אחר שנתנו לה. ועיין בנדרים גבי אומר אילו היית יודע שאומרי' כך היא וסתו של פ' לגרש נשיו וכמ"ש הרא"ש ז"ל לשם וע"כ ההיא מתניתין כב"ה נמי אתיא אלא ע"כ לומר דאע"ג דבידו לגרשה משום דהקדיחה תבשילו מ"מ כיון דקשים גירושין מסתמא תלינן דגרשה משום דבר ערוה ודוק): וגרושה שבאה עם המגרש וכו'. ז"ל מרן הב"י סי' קי"ט ומ"מ תמיהא לי מלתא דכיון דלהרא"ש אשת ישראל שנתגרשה מותרת לדור אפי' במבוי כמו שכתבתי לעיל משום דאפילו אם יבא עליה ליכא איסור לאו א"כ כי אתו לקמן אמאי משמתינן להו והו"ל לרבינו לפרושי דבכהן שגירש את אשתו מיירי וכדפירש"י וא"נ באשת ישראל שאחר שגירשה נשאת ונתארמלה או נתגרשה דאיכא לאו כו' יע"ש. ודברי מוהריק"א הללו נפלאו ממני דמה צורך היה לו להטור לפרש בלוה ממנה דבאשת כהן מיירי או באשת ישראל שנשאת ונתגרשה כיון דהדבר מוכרח דעל מ"ש תחלה שייך והוא לא הזכיר אשת ישראל שנשאת לאחר. וע"ק טובא שהרי רבינו ז"ל דגריס המגרש את אשתו לא תדור בחצר ובמבוי שרי ופירש ז"ל ברייתא דלוה ממנה בישראל שגירש אע"פ שלא נשאת ואעפ"כ כתב דמנדין אותם ואמאי לא הוקשה לו למרן על רבינו ז"ל דכיון דמותרת במבוי אחד כי אתו לקמן אמאי משמתינן להו אלא ודאי דהא לא מכרעא דכיון דעבר אדרבנן וקרוב הדבר לבא לידי עבירה החמירו שמתא או נגידא ודוק:

כח[עריכה]

ואם הודיעה בתחלה שהוא נושא אותה לימים מותר. דין זה הביא הטור אה"ע סי' ב' בשם רבינו ותמה עליו מרן דלמה תלאו בהרמב"ם שהרי מבואר הוא בפרק החולץ ע"כ. והנה מעכ"ת * (א"ה הוא ניהו מר זקני הר"ם ן' חביב ז"ל בספר גט פשוט ר"ס קי"ט יע"ש, והנה הרי"ף והרא"ש ז"ל השמיטו הנהו עובדי דרב ורב נחמן וכבר נתן טעם מרן הב"י י"ד סי' קצ"ב ולפ"ז אפשר לומר דמש"ה כתב הטור דין זה בשם הרמב"ם וכיוצא בזה רגיל מרן הב"י לתרץ בכמה דוכתי ולעת כזאת אתיא זכירה זכירה מ"ש מרן הב"י אה"ע סי' ע"ח יע"ש) תירץ לזה שני תירוצים האחד הוא משום דמהנך עובדי דמאן הויא ליומא הוקשה להם בגמרא דצריכה לישב ז' נקיים ותירצו ב' תירוצים ותירוצא בתרא הוא דרבנן יחודי בעלמא הוא דמייחדי להו ובכולא תלמודא מסכימים רוב הפוסקים תירוצא בתרא עיקר ולפי תירוצא בתרא אין ראיה משם דאם הודיעה בתחלה שהוא מותר דשאני התם דמייחדי להו בלבד אבל בנישואין ממש דלמא אסור לכך תלאו בהרמב"ם ז"ל דמתיר בנישואין ממש. וקשיא לי בזה מההיא דכתב הטור ס"ס ב' לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא במדינה אחרת ואדם גדול ששמעו ידוע וזרעו מפורסם אחריו מותר ודין זה דאדם גדול דשרי יצא לו מההיא דפ"ק דיומא ופרק החולץ דאמרינן שאני רבנן דפקיע שמייהו וע"כ לא חילקו בגמרא בין ת"ח לשאר העם אלא לפי תירוצא קמא דס"ל שהיו באים עליהם אבל לפי תירוצא בתרא שלא היו באים עליהם אלא דיחודי הוא דמייחדי להו אין אנו צריכים לחלק בין ת"ח לשאר העם דהא איתרצא ליה ג"כ קושיא קמייתא דלא ישא אדם כו' וכ"כ התוס' בפרק החולץ וז"ל ומשום נושא במדינה אחרת נמי ליכא למיחש שאם אירע שבא עליה ונתעברה ממנו היה מוליכו עמו לעירו ע"כ. וראיתי למעכ"ת שתמה על זה בס"ק ג' דאמאי איצטריכו התוס' לומר הך תירוצא והלא בגמרא אמרו דמשום נושא אשה במדינה אחרת ליכא דשאני רבנן דפקיע שמייהו. ול"נ דהתוספות ס"ל כסברת ר"י שהביאו התוס' בפ"ק דיומא אמרי מאן הויא ליומא לא אמרי מאן הויא ליומא ליבעל אלא ליחודי בהדה בעלמא והוקשה להם דאי הכי הול"ל ליחודי בעלמא כלומר היו מודיעים להן שלא היו רוצים אלא ליחוד בעלמא ולזה תירצו דמש"ה נקט האי לישנא יחוד בעלמא משום דאתא לשנויי מה שהקשה לא ישא אדם אשה במדינה זו כו' וע"כ הוקשה להם בפרק החולץ דאם איתא דבתירוצא בתרא איתרצא ליה ג"כ קושיא קמייתא ולא מחלקינן בין ת"ח לשאר העם א"כ לא הוי פת בסלו שהרי לא היו יכולין לבא עליהן משום ההיא דלא ישא אדם אשה במדינה זו לזה תירצו ומשום נושא אשה במדינה זו ליכא למיחש שאם אירע שבא עליה ונתעברה ממנו היה מוליכו עמו לעירו כלומר דאיכא פת בסלו כיון שהיה יכול לבא עליה ואם תתעבר יוליכהו עמו לעירו וכה"ג כתבו התוס' בפ"ק דיומא וע"כ אית לן למימר דהתוס' בפרק החולץ ס"ל כסברת ר"י שהיו מודיעין אותם מתחלה שלא היו רוצים אלא ליחוד שהרי כתבו בתחלת דבריהם וכיון שפעמים לא היה בא עליה לא מיחמדא ואם איתא שלא היו מודיעין אותם מתחלה מנא הוו ידעי אלא ודאי שהיו מודיעין אותם מתחלה שלא היו רוצים אלא ליחוד ומש"ה לא מיחמדא * (א"ה עיין בתשובת הב"ח סי' קי"ח). ואף למאן דלא ס"ל האי פירושא דר"י מ"מ ס"ל דבהאי תירוצא דמייחדי להו איתרצא ליה קושיא קמייתא דלא ישא אדם כו' ואין אנו צריכין לחלק בין ת"ח לשאר העם דהא ליכא למיחש למידי וכ"כ הראב"ד לעיל בפי"א מהלכות אלו דין י' וז"ל. ואני איני אומר כן אלא כיון שהנשים היו מיוחדות להם ולכשירצו ישאום פת בסלו הוא ואתרתי קושייתא קא מתרץ לה ע"כ. וליכא למימר דדוקא לפירוש הראב"ד הוא דאתרתי קושייתא קא מתרץ אבל לפירוש רבינו ז"ל עדיין צריכי' אנו לתירוצא קמא דשאני רבנן דפקיע שמייהו וכדמשמע לכאורה מדברי הראב"ד. דהא ודאי ליכא נפקותא כלל להא מילתא בין שני הפירושים אלא כוונת דברי הראב"ד כך היא דרצה לאשמועינן דכי משני בגמרא יחודי בעלמא לאו אז' נקיים בלחוד קאי אלא לכל הימים שהיו יושבים שם נמי שלא היו נושאים אותם ומש"ה כתב ואתרתי קושייתא קא מתרץ וע"כ אית לן למימר דכי משני בגמרא יחודי בעלמא לאו אז' נקיים בלחוד קאי אלא כל הזמן שהיו שם ג"כ לא היו נושאין אותם דאם איתא דלא קאי אלא אז' נקיים אכתי לא איתרצא ליה קושיא קמייתא דלא ישא אדם כו' ואה"נ דלפירוש רבינו ג"כ שפירש דכי משני בגמרא יחודי בעלמא הוי לאחר נישואין אי ס"ל דלעולם היו מתייחדין עמהם ולא בועלים דאתרתי קושייתא קא מתרץ וכ"כ הרשב"א בת"ה הארוך וז"ל וא"נ שלא יהיו באים עליהן לעולם כו' וכדי לתרץ שתי הקושיות תירצו כן משמע דמאן דס"ל דכי משני בגמרא יחודי בעלמא לאו אז' נקיים בלחוד קאי אלא לעולם ע"כ ס"ל דכדי לתרץ שתי הקושיות תירצו כן וכ"כ הרא"ה שם בב"ה יע"ש: א"כ הדרינן לקושיין דאם איתא דמה שהביא הטור דין זה בשם רבינו הוי טעמא משום דללישנא בתרא אין ראיה משום דבנישואין ממש אם הודיעה דשרי וא"כ ע"כ אית לן למימר דס"ל דכי משני בגמרא יחודי בעלמא לאו אז' נקיים בלחוד קאי אלא לעולם וכיון שכן ע"כ לומר דס"ל להטור דכי משני בגמרא יחודי בעלמא אתרתי קושייתא קא מתרץ וכדהוכחנו לעיל. ולפ"ז ללישנא בתרא אין ראיה מהנהו עובדי לחלק בין ת"ח לשאר העם. וא"כ למה זה הביא הטור דין זה דאדם גדול בסתמא הו"ל להביאו בשם רבינו כיון דלפי לישנא בתרא לא נפקא האי דינא כי היכי דהביא דין דאם הודיעה בשם רבינו ומשום דללישנא בתרא לא נפקא האי דינא. ואפשר לדחוק ולומר דכיון דכבר שמעינן מדינא דאם הודיעה דס"ל לרבינו דפסקינן הלכתא כתרי לישני מש"ה דינא דאדם גדול לא הביאו משם רבינו דכיון דפסקינן הלכתא כתרי לישני ממילא נפקא האי דינא:
ומ"מ דברי הטור הללו תמוהים מצד עצמם שהרי הרי"ף והרא"ש לא כתבו אלא דברי ראב"י בלבד ולא חילקו בין ת"ח לשאר העם משמע דס"ל דהא דאמרינן בגמרא שאני רבנן דפקיע שמייהו לאו הלכתא היא. וטעמא נלע"ד משום דס"ל דכי משני בגמרא יחודי בעלמא אתרתי קושייתא מתרץ ולפי תירוצא בתרא אין אנו מחלקין בין ת"ח לשאר העם ואינהו ז"ל ספוקי מספקא להו אי פסקינן הלכתא כלישנא קמא או כלישנא בתרא וכמ"ש מרן הב"י י"ד סי' קצ"ב ומש"ה לא הביאו ההיא דשאני רבנן לפסק הלכה. וא"כ איך כתב הטור דאם הוא אדם גדול דשרי ופליג אהרי"ף והרא"ש אביו וצ"ע, וכ"ת דזאת הקושיא בעצמה צודקת לדינא דהודיעה דמדלא הביאו הנהו עובדי דרב ור"נ משמע דס"ל דאף אם הודיעה אסור דאם איתא דס"ל דאם הודיעה שרי היה להם להביא הנהו עובדי דרב ור"נ לאשמועינן האי דינא. הא ליתא משום דלעולם דס"ל דאם הודיעה שרי ומה שלא הביאו הנהו עובדי דרב ור"נ הוא משום דטעמא דאיסורא הוי משום אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך וממילא נפקא דאם הודיעה שרי שהרי אינה יושבת לבטח עמו ומש"ה לא הוצרכו להביא הנהו עובדי לאשמועינן האי דינא. * (א"ה והכי מוכח מדפריך בגמרא לרב ור"נ מברייתא דלא ישא אשה במדינה זו כו' ומההיא דרבא ואמאי לא פריך נמי מברייתא דלא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה אלא ודאי דפשיטא ליה דכל שמודיעה שרי). תו קשיא לי דאם איתא דלפי תירוצא בתרא אף אם הודיעה אסור וע"כ לא הוו קאמרי רבנן מאן הויא ליומא אלא משום דמייחדי להו בלבד אבל בנישואין ממש מתסר א"כ לא הוי פת בסלו שהרי לא היו יכולים לבא עליהם משום איסורא דאל תחרוש על רעך רעה תו קשיא לי לפי דברי מעכ"ת שדחה התי' של הב"ח והפרישה משום דאם כדבריהם הו"ל להטור לומר דהרמב"ם ורש"י פירשו שאם הודיעה מותר א"כ לפי תירוץ מעכ"ת נמי תיקשי דהול"ל דהרמב"ם והסמ"ג כתבו דאם הודיעה דשרי שכן כתב במל"ת סי' קכ"ו וכן על רי"ו תיקשי דאמאי תלה דין זה דהודיעה בהרמ"ה הו"ל להביאו משם הרמב"ן ג"כ: עוד ראיתי שהקשה מעכ"ת אעיקרא דדינא מההיא דאמר בספ"ב דנדרים וברותי מכם המורדים והפושעים בי אלו בני ט' מדות וחד מינייהו בני גרושת הלב ומרב ור"נ דעבדי הכי לא קשיא ליה למר דאיכא למימר ייחודי הוו מייחדי להו כלישנא בתרא וקשיא לי דא"כ לא הוי פת בסלו שהרי לא היו יכולין לבא עליהן כי היכי דלא ליהוו בני גרושת הלב. עוד כתב מעכ"ת ואפי' ללישנא קמא י"ל דקודם ביאה היו גומרים בדעתם שלא לגרשה אם תתעבר כי היכי דלא ליהוו בניהם בני גרושת הלב משמע דס"ל למר דאיסורא דבני גרושת הלב לא הוי אלא אם תתעבר אבל אם אינה מתעברת לא שייך איסורא דבני גרושת הלב. ול"נ דהיינו דוקא למאן דסבר דקרא דוברותי מכם המורדים והפושעים בי קאי אבנים אבל לסברת הראב"ד שהביא מרן הב"י א"ח סי' ר"מ דס"ל דקרא קאי לבועלים שהבועלים בא' מט' מדות אלו הם מורדים ופושעים אף שלא תתעבר אסור וא"כ לסברת הראב"ד קשיא לל"ק דס"ל שהיו באים עליהם היכי עבדי הכי: עוד כתב מעכ"ת דבני גרושת הלב לא מיקרו אלא כשאינו מודיעה אבל אם מודיעה שרי ודברי תימה הם שהרי טעמא דאיסורא דבני גרושת הלב כתב הרא"ש ספ"ב דנדרים דהוי כי מתוך שגמר בדעתו לגרשה מהרהר באחרת א"כ אף אם הודיעה שייך האי טעמא דמהרהר באחרת ולעיקר הקושי' נ"ל לומר דע"כ לא אמרי' כשגמר בלבו לגרשה דאסור לבא עליה אלא כשרוצה לקחת אשה אחרת דאז שייך טעמא דמהרהר באחרת אבל כשאינו רוצה לקחת אשה אחרת שרי דלא שייך טעמא דמהרהר באחרת וא"כ רב ור"נ שכבר היה להם אשה בעירם וכשהלכו לעיר אחרת רצו לקחת אשה לימים שיתעכבו שם אף שגמרו בלבם להוציאה לאחר זה הזמן מ"מ לא היו מהרהרים בנשותיהן ואף מרן ז"ל שכתב סתם ואם הודיעה מותר בכה"ג קא מיירי:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף