משנה ברורה/אורח חיים/תמה

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to: navigation, search

משנה ברורה TriangleArrow-Left.svg אורח חיים TriangleArrow-Left.svg תמה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
חק יעקב
יד אפרים
כף החיים
מגן אברהם
מחצית השקל
משנה ברורה
ביאור הגר"א



דפים מקושרים

סימן תמה
דין ביעור חמץ

(א) שורפו. עד (א) שנעשה פחמים:

(ב) או פוררו. לפירורים (ב) דקים שלא ימצאנו מי שהוא ויהנה ממנו:

(ג) או זורקו לים. וה"ה (ג) לנהר והטעם בכל זה משום דכתיב תשביתו שאור מבתיכם (ד) בכל דבר שאתה יכול להשביתו:

(ד) ואם היה החמץ קשה. כגון (ה) פת יבש קשה או (ו) חטים יבשים שנתחמצו:

(ה) מפררו. בפת פוררו לפירורים וכנ"ל בחטים (ז) ג"כ מחתכם דק דק (ח) או טוחנם כדי שיהיו נוחים להמיס מהרה בתוך המים ויש מקילין בחטים שאין צריך לחתכם אלא (ט) מפזרן ע"פ המים שלא יוכל אדם ללקטן ודיו. ובמקום הדחק (י) כגון שיש לו חטים הרבה וישתהה עד שיבוא לחתכם או לטוחנם יש לסמוך על סברא זו. ודע (יא) דכמה פוסקים מחמירים אפילו בפת שאינו קשה דבעי פירור כשמטילים לים ולנהר וע"כ הסכימו האחרונים (יב) להחמיר ולעשות פירור בכל מקום. אכן אם משליכו לבה"כ (יג) הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי כיון ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו ואין צריך לפררו קודם שמשליכו אפילו הוא פת קשה וכיו"ב ובלבד שלא ישליכנו שם לפני חזיר שאסור להאכיל לבהמה אפילו היא של עכו"ם והפקר וכמש"כ בסימן תמ"ח ס"ו אבל כשאינו משליכו שם לפני חזיר אע"פ שסופו לבוא לשם אין לחוש לזה(יד). מי שיש לו מים מכונסין ובהם דגים לא ישליך לשם החמץ שצריך לבערו אפילו מפררו קודם שמשליכו שהרי הוא נהנה במה שהדגים יאכלוהו:

(ו) והמנהג לשורפו. דחוששין (טו) לדעת הפוסקים שפסקו כר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה דילפינן מנותר שהוא בשריפה. ומנהג זה הוא אפילו אם שורפו בזמן הראוי דהיינו (טז) בסוף שעה ה' כמנהגנו וכדמבואר לעיל בסימן תל"ד או בכל שעה ששית וכ"ש (יז) במצא חמץ לאחר שש או בפסח גופא דבודאי יש לנהוג לכתחלה לבערו ע"י שריפה דוקא:

(ז) וטוב לשורפו ביום. ומהרי"ל כתב טעם אחר דנכון יותר לשרוף ביום כדי שמתוך זה יזכור לבטל בטול שני שמבטלין ביום. ושורפין בשעה חמישית שהרי צריך לבטל אח"כ ובשש לאו ברשותיה לבטלו [‏מ"א לעיל בסי' תל"ד] אם יש לו הושענות (יח) טוב לשרוף החמץ בהושענות הואיל ואיתעביד בו מצוה חדא ליתעביד בו גם מצות תשביתו:

(ח) הרשות בידו. ואפ"ה (יט) מתקיים מצות תשביתו בזמנו שמשלשים יום ואילך קודם הפסח חל עליו חובת ביעור:

(ט) לא"י קודם וכו'. ואסור ליתן לעבדו ולשפחתו נכרים שמזונותן עליו אם הוא הרבה שא"א שיאכלנו קודם זמן האיסור כ"כ בח"י בשם הב"ח ובספר חמד משה חולק עליהם דלא איכפת לן מה שמזונותיו עליו כיון שאינו פורע לו בזמן האיסור אלא קודם הפסח פורע לו מה שמחויב לו וכשיבוא הפסח אינו מחויב עוד במזונותיו שהרי כבר פרעו קודם רק שאסור לו לומר בפירוש שיחזיק החמץ כל ימי הפסח שא"כ רוצה בקיומו של חמץ שאסור אלא יתן לו בסתם ויאמר לו הילך חמץ זה בחובך ושוב לא יהיה לך מזונות עלי כל ימי הפסח וכן הסכים לדינא הגאון מהרש"ק בחידושיו וכתב שעכ"פ יש לו ליזהר שלא יאכל העבד החמץ בביתו שלא יחשדו אותו שפורע חובו בחמץ וכדמבואר לקמן בסימן ת"נ סעיף ו' במ"ב:

(י) אינו צריך לבער. ומ"מ נכון לינהג שלא להוציא כל חמצו הנשאר לו בנתינתו לעכו"ם ולקיים מצות השבתה בשעה ששית בפירורים שמניח לשורפם שהפירורים נשבתים ועומדים ואפילו מניחם אינו עובר בבל יראה אלא יניח מחמצו לכל הפחות כזית כדי לקיים מצות תשביתו כתיקונה [בית מאיר וכ"כ בח"א ובחמד משה]:

(יא) ליהנות בפחמין שלו וכו'. שהרי החמץ לא נאסר אז בהנאה וה"ה שמותר בשעה ה' לבשל בו ושאר מיני הנאות אכן המנהג לעשות לו מדורה בפ"ע אפי' בשעה ה' כדי שלא יבואו להקל גם בשעה ששית ונוהגין לשרוף אותו בחצר ולא בכירה [אחרונים]:

(יב) אסורים וכו'. ואע"ג דזה וזה גורם הוא שהתנור הוא של היתר והעצים [דהיינו החמץ] של איסור וקי"ל בעלמא דזה וזה גורם מותר שאני הכא דגורם העצים של איסור שבהן הפת נאפית (כ) ניכר יותר ונראה שבחן לעינים וכמו חד גורם הוא ואפילו אם בשעה שנתן הפת לתוך התנור כבר נהפך החמץ לגחלים או אפילו לאפר חם ונאפה על ידן ג"כ אסור (כא) שהרי בחמץ גם גחלים ואפרן אסור וכיון שהפת נאפה מחומם מינכר שבחם בפת כמו בעצים. ואפילו אם גרף האפר והגחלים ואפה ובישל נגד חומו לבד ג"כ אוסרים (כב) כמה אחרונים הפת והתבשיל ועיין בבה"ל:

(יג) בהנאה. ואפילו אם נתערב הפת בככרות אחרות ואינו ניכר (כג) כולן אסורות בהנאה (כד) ואין לו תקנה להתיר פת או תבשיל זה ע"י פדיון דמי הנאת החמץ שישליך הדמים לאיבוד [כמו שמבואר ביו"ד סימן ק"י בש"ך סק"ב ובסימן קמ"ב] וכתבו (כה) האחרונים דיש עכ"פ תקנה למכור הפת לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו דהיינו שינכה דמי הנאת החמץ שהסיק בו התנור מדמי הפת והתבשיל שנוטל מהעכו"ם ונמצא שאינו נהנה כלל מהחמץ שהסיק בו (כו) רק שיזהר לפרר הפת קודם שימכרנו להעכו"ם [אם הוא מקום שנוהגין היתר בפת עכו"ם] דאם לא יפרר חיישינן שיחזור וימכרנו לישראל (כז) ואפילו בלא נתערב פת או תבשיל זה באחרים ג"כ יש תקנה זו דמכירה (כח) ויש מי שאוסר אם לא נתערבה (כט) ובמקום הפסד מרובה או שעת הדחק יש לסמוך להקל:

(יד) וכן הפחמין. וה"ה אפרן וכנ"ל ולכן אסור להתחמם אצל הפחמין או ליהנות לאורו וכה"ג וכן באפרן לכבס בהן בגדים וכדומה ומ"מ מותר לכסות בהן דם שחיטה דמצות לאו ליהנות ניתנו [אחרונים]:

(טו) שלו. ר"ל של חמץ ואם נתערב פחמין של חמץ עם פחמין של עצים ששרפו בו את החמץ (ל) אסור ליהנות מכולם (לא) ואינם בטלין אפילו באלף שהרי יש להם היתר הנאה בלא ביטול דהיינו להשהותן עד אחר הפסח ודבר שיש לו מתירין לא בטיל:

(טז) קודם זמן איסורו. דלאחר זמן איסורו לא מהני שיפקירו שהרי בלא"ה הוציא הכתוב מרשותו ואסרו בהנאה אלא חייב להשביתו ולבערו וכדלעיל:

(יז) במקום שהעורבים מצויים. ותלינן שיאכלוהו ועיין לעיל בסימן תל"ג ס"ו שהעתקנו דדעת כמה אחרונים דדין זה אינו אלא ברחוב שהוא מקום הפקר ולא בחצרו:

(יח) אלא יבערנו. והאחרונים חולקין ע"ז דאם הפקירו וזרקו למקום הפקר קודם זמן האיסור שוב אין עליו חובת ביעור כמ"ש סימן תל"ג [ויש מצדדין לפרש דגם דעת השו"ע כן הוא אלא דמיירי בגווני אחריתא עיין במ"א וח"י וש"א] אלא (לב) דאפילו אם הניחו במקום המופקר לכל צריך שיפקירנו לגמרי בפיו ובלבו ולא יהיה בדעתו בשעת הפקר לחזור ולזכות בו לאחר הפסח שאם יש בדעתו כן אינו הפקר גמור כל זמן שלא זכה בו אחר:

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף


שולי הגליון