משיב דבר/א/א
|
|
להמופלג ושנון מו"ה אהרן נ"י.
אשר התחר מעל' את דברי המג"א (בסי' ט' סק"ח) אשר כתב בפשיטות דרשאי לעשות ציצית של צמר בטלית של פשתן ע"י הפסק כנף עור, ומעל' כתב מסברא כיון שאין הציצית ראוי להתחבר עם הטלית אינו פוטר על ידי הפסק ג"כ והביא ראיה לדבריו מיבמות (דף ד) שהקשה הגמ' טעמא דכתב רחמנא צמר ופשתים הא לאו הכי לא הא תני דבר"י כל מקום שנאמר בגדים צמר ופשתים וכו' ואי איתא לדברי המג"א מאי ראיה דלמא מיירי ע"י הפסק עור, ואומר אני דשערי תירוצים לא ננעלו, חדא דנוכל לאמר לפי מה שכתב הספר יראים דהא דהפסק עור בין פשתן לצמר מותר מחלוקת תנאים היא במסכת כלאים (פ"י מ"ט) ור' יוסי אוסר, ואם כן נוכל ליישב דהגמ' ביבמות מקשה אליבא דר' יוסי. ותו יש לישב, דבאמת עיקר הדין אם הכנף של עור מחויב בציצית מדינא פלוגתא היא בגמ' מנחות (דף מ:) ורבא דדריש הכנף מין כנף סבר דאזלינן בתה עיקר בגד, והיכא דהטלית של בגד וכנפיה של עור חייב בציצית ורב אחאי אזיל בתר כנף ולדידיה הדין איפכא עיין פירוש רש"י שם, והיכא דהכנף של עור פטור כמבואר שם. והגמ' ביבמות שם לא ידע עוד מהא דרבא דדריש הכנף מין כנף וע"כ דריש הכנף כרב אחאי דאזלינן בתר כנף וממילא היכא דהכנף של עור פטור לגמרי מן ציצית ושפיר הקשה מהא לתני דבר"י דלסברת המקשן ליתא כלל הך דיכא דהמג"א ולדידן דפסקינן כרבא דדריש הכנף מין כנף ואזלינן בתר עיקר בגד כמבואר בשו"ע (סימן י' ס"ד) דחייבת ושפיר פסק המג"א דלענין כלאים מותר על ידי הפסק כנף עור.
אולם אחרי העיון ראיתי להיפוך דיש להביא ראיה מהסוגיא דיבמות להמג"א דלפי המסקנא דגמ' דכתב רחמנא צמר ופשתים ללמד דפשתן פוטר בשל צמר ועשה דוחה לא תעשה, ולכאורה קשיא נימא דאין עשה דוחה לא תעשה משום דחמיר מיניה כדאיתא שם (דף ז) וקרא קאתי היכא דיש הפסק עור וצריכא קרא דפוטר באופן זה אלא על כרחך דפשיטא להגמ' דלהא לא מצרכינן קרא יתירא דפשוט הוא דמותר, וכי תימא אכתי מכל מקום קשיא נימא דהכתוב מיירי בהפסק עור וקא משמע לן דאף על גב שאינו מינו דהכנף, ועיין במנחות שם (דף לח) וברש"י (לט ע"ב) בד"ה חוטי הא לא קשיא דכיון דהכנף של עור והחיוב הוא משום עיקר הבגד ובזה לא משכחת מינו דהכנף כלל ומצד הסברא פוטר כל חוטין שיהיו את הבגד ובטלית של צמר או של כלך וכנפיה של משי עושה ציצית של משי, ורבא דסבירא ליה כל המינין חייבין בציצית דהכנף מין כנף כתיב דבזה שייך מין דהכנף אבל בכנפיה של עור דלא משכחת מינו דהכנף עושה איזה חוטין שיהיו ומשום הכי קאמר רבא במנחות דהיכא דכנפיו של עור אזלינן בתר עיקר הבגד וחייבת ומשום הא לא איריא, על כל פנים מיהא קשיא נימא דקא משמע לן דאף על גב דכלאים אסור מכל מקום פוטר בהפסק עור אלא ודאי דלא צריך קרא להא.
ומה שהקשה מע"כ עוד מפירוש רש"י במנחות (דף לט:) דהא דאמר שמואל משמיה דלוי דחוטי צמר פוטר בשל פשתן ופירש"י שם דקמ"ל דאף על גב דליכא השתא מין כנף דהוי של צמר כיון דתכלת פטרי לבן נמי פטרי כו' ולא קא מפרש דקמ"ל הרבותא דאף על גב דאיכא איסור כלאים וע"כ מיירי בהפסק עור דליכא כלאים ומכל מקום פוטר דוקא במקום דאיכא תכלת, ומוכח דלא כהמג"א. ולדעתי אין מפירש"י שום קושיא להמג"א דרש"י לא מיירי בהפסק עור כלל דאי נימא כפי' כת"ר דלהכי לא קמפרש רש"י הרבותא משום כלאים משום דמיירי בהפסק עור הלא מכל מקום קשיא גם לטעמיה אמאי לא פירש"י באמת בלא הפסק עור, והרבותא הוא משום כלאים כפי' התוס' בד"ה לבן אלא על כרחך דרש"י לא רצה לפרש הרבותא משום כלאים מפני כמה טעמים, חדא דנוכל לומר דרש"י יסבור דכלאים הותרה אף במקום דליכא תכלת דלא כפירוש התוס' דעיקר הוכחת התוס' הוא משום דקשה להו מהא דריש לקיש במנחות (דף מ ע"א) דכיון דאפשר במינן לא דחי כיון דאתה יכול לקיים שניהם עיין תוס' שם ד"ה כיון, וגם להתוס' גופייהו לא פשיטא להו הך חילוקא כמבואר שם באותו הדיבור א"נ מדאורייתא שריא ורבנן הוא דגזרי, אבל רש"י יסבור דמותר אפילו במקום דליכא תכלת והך מימרא דשמואל (דף לט) דחוטי צמר פוטר בשל פשתן על כרכך מיירי במקום דאיכא תכלת כדמוכת שם בגמרא מהא דאיבעיא להו חוטי פשתן מהו שיפטרו בשל צמר לכך מפרש רש"י דעיקר הרבותא משום דליכא מין כנף כמבואר הוכחה לזה דרש"י מפרש בהדיא המתניתין דתכלת אינו מעכב את הלבן דאי עביד ארבעתן לבן יצא עיין שם בפירוש רש"י.
ואף אם נרצה לדחות דבאמת שמואל מפרש המתניתין דהא דאינו מעכב רק לאקדומי ע"ש (בדף לח ע"ב) ואם כן נוכל לומר דלדידיה רק במקום דאיכא תכלת בכל זאת מיושב פירש"י מהך טעמא גופיה דלא רצה לפרש הרבותא בהך מימרא דשמואל משום כלאים דהא זה ידעינן מהא דמפרש שמואל לעיל המתניתין דלבן אינו מעכב את התכלת לא נצרכה אלא לסדין בציצית (וסתם סדין הוא פשתן עיין רש"י (דף מ) ד"ה סדין דמצוה לאקדומי לבן ברישא וכו' וממילא מוכח מזה לשמואל דמשום כלאים מותר ומיושב בזה קושית התוס' בד"ה לא) ואם כן ל"ל לשמואל למימר הך מימרא דחוטי צמר פוטר בשל פשתן לכך קמפרש רש"י דעיקר הרבותא משום דליכא מין כנף ובאמת מיירי היכא דאיכא כלאים ולא צריכינן לדחוק דרש"י מיירי בהפסק עור דבאמת בהפסק עור לא שייך פירש"י דהרבותא משום מין כנף דבזה האופן לא שייך הכנף מין כנף כלל כמש"כ לעיל ולא מיירי בזה האופן רק בלא הפסק עור ושייך בזה הרבותא דמין כנף, והיינו מימרא דרבא (דף ד) ובכ"מ רבא רמי הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים הא כיצד צמר ופשתים פוטרין בין במינן וכו' ועיקר הרבותא דצמר ופשתים אף באינו ממין כנף.
ועל פי דרך החידוד נוכל לומר דלהכי לא מפרש רש"י הרבותא משום כלאים דלישנא דפוטר קשה לרש"י דלימא מותר כקושית רש"י (דף מ) בהא דסדין בציצית בית שמאי פוטרין ואליבא דבית שמאי שפיר קמפרש רש"י דלהכי תני בית שמאי פוטרין משום דס"ל ציצית חובת טלית ואף דלא כהלכתא היא מכל מקום נוכל לומר דבית שמאי יסברו זה אבל על שמואל תשאר הקושיא דל"ל למימר פוטר ועדיפא הוי ליה למימר חוטי צמר מותר ולומר דשמואל יאמר דלא כהלכתא דחוק ליה לרש"י לומר כך במימרא דאמוראי ומפני זה לא רצה לפרש דהרבותא משום איסור כלאים, רק אף היכא דליכא איסור כלאים קא משמע לן הדין דפוטר אף היכא דליכא מין הכנף דשם ליכא איסורא. אבל התוספות שפיר קא מפרש דהרבותא משום כלאים ולא קשיא לדידהו דהול"ל לישנא דמותר משום דהתוס' לטעמייהו אזלי בסוכה (דף ל) ד"ה מתוך דשמואל מודה דבדאורייתא חייש משום מצרה הבאה בעבירה. ולדידהו היכא דאיכא איסורא אף בדיעבד לא יצא ושפיר קאמר הך לישנא דפוטר ואשמעינן דהיכא דאסור כגון לפי האיבעיא בחוטי פשתן בשל צמר דאסור אז אף בדיעבד לא יצא ואינוו פוטר ושפיר נקיט האי לישנא דפוטר ואינו פוטר כמשמעו לאשמועינן הדין דהיכא דיש עבירה אינו פוטר כלל ואינו דומה להא דסדין בציצית בית שמאי פוטרין דהתם ודאי אין הלשון מדויק לפירש"י דב"ש מחייבי סדין בציצית אלא דס"ל דתכלת לא פטרי משום דהוי כלאים דלא דריש סמוכין, ועיקר הדין קא משמע לן דכלאים בציצית אסור שפיר נשארו התוס' בקושיא דהכי מיבעי ליה למימר ב"ש אוסרין, ולא נוכל לומר דקא משמע לן הך דינא דמצוה הבאה בעבירה הוי ליה למיתני ב"ש אומרים אינו פוטר והוי ידעינן דאף בדיעבד אינו פוטר והיכא דקא משמע לן הדין דאסור לא שייך למיתני הלשון דפטורא דלפירש"י הוא ההיפך מהוראת הלשון כמובן אבל בהך דשמואל דהלשון פוטר הוא כמשמעו ועיקר הקושיא דהל"ל מותר נוכל לומר בפשיטות דקמ"ל דהיכא דאסור אינו פוטר אפילו בדיעבד ולא דמי גם כן להא דאיתא בריש יבמות (דף ג) ומאי איריא דתני פוטרות ליתני אוסרות דהתם אי תני אוסרות אין טעות דמכל מקום פוטרות כיון שאין כאן יבום כלל, מה שאין כן אי תני פוטרות עדיין יש לטעות כמ"ש התוס' שם אבל הכא להיפך כיון דאמר אינו פוטר וע"כ משום כלאים הוא דאסור ומשום הכי אינו פוטר אבל רש"י מיאן בזה דלשיטת רש"י אף דאסור יכול להיות דבדיעבד מותר דשמואל לא חייש למצוה הבאה בעבירה אף בדאורייתא נמצא דרש"י ותוס' לטעמייהו אזלי בדעתא דשמואל במצוה הבאה בעבירה אבל לכולי עלמא לא מיירי בהפסק עור ומש"כ דיש לגזור שלא יעשה אף בלא עור ליתא שהרי כיון שטורח לעשות כנפות עור וע"כ משום חשש כלאים שוב אין מקום לגזור וכמו דאיתא בסוכה (דף יב) גבי חיטט בגדיש דליכא גזירת אוצר ע"ש פירש"י ד"ה אמר לך ר"י אבל נענע כשר דהא אסיק אדעתא לתקן כו' ובגיטין (דף סב) השתא תקוני קא מתקן כו' וזה פשוט: