משאת המלך/דברים/ו
ז[עריכה]
ושננתם לבניך (ו ז)
כתב הרמב"ם (בפ"ג מהל' ת"ת הל"ה) ז"ל, תחילת דינו של אדם אינו נידון אלא על התלמוד ואח"כ על שאר מעשיו, לפיכך אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה בין לשמה בין שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, עכ"ל. וצ"ב מאי לפיכך וכו' והאיך תלי האי לפיכך במה שתחילת דינו של אדם על התלמוד.
ונראה פשוט דהנה ז"ל הרמב"ם לעיל בהל"ג, אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד ת"ת, אלא ת"ת כנגד כל המצות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה, לפיכך התלמוד קודם למעשה בכ"מ, ובהל"ד כתב היה לפניו עשיית מצוה ות"ת, אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו, ובהל"ה כתב תחילת דינו של אדם וכו', והנה התוס' בקידושין (מ':) הקשו דהכא אמרו אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה, ואילו בשבת (ל"א.) אמרו כשמכניסין אדם לדין אומרין לו נשאת ונתת באמונה, ע"ש, ונראה דהרמב"ם יישב קושיא זו דאמנם דין ראשון הוא נידון אם נשא ונתן באמונה, אלא שלפני שהוא נידון יש לברר תחילה באם היה לו ללמוד, שאל"כ יכול לפטור עצמו ששוגג אני, וזהו הכונה אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה היינו שלפני כל דין בתחילה צריך לדון על התלמוד, דרק מכח זה אפשר לדונו על כל דין ודין.
וזהו שיעור דברי הרמב"ם שלאחר דפתח שהתלמוד מביא לידי מעשה אמר דהעולה מכך ג' ענינים, א. מש"כ בהל"ד שלכן ת"ת קודם לעשית מצוה, ב. תחילת דינו של אדם על ת"ת וכמוש"ב דרק ע"י התלמוד אפשר לדונו בשאר מעשיו, ג. לפיכך אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה בין לשמה בין שלא לשמה וכו' והטעם לפי שע"י עסק התורה והתלמוד יבוא אל המעשה, נמצא לפי"ז דמש"כ לפיכך אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם וכו' אכן אי"ז קאי על מה שקדם תחילת דינו של אדם וכו', אלא קאי אדלעיל שהתלמוד מביא לידי מעשה, [ועוד הוסיף בזה גם טעם נוסף שמתוך שלא לשמה בא לשמה וקצ"ב].
[ובעמדי בזה יש לי להעיר דדרגה הפשוטה של תלמוד לשמה נקבע באם לא היה מצוה ולא רצון הקב"ה האם היה ממשיך בתלמודו, וכל או"א שיודע בעצמו שבאם לא היה מצות ת"ת ולא היה רצון הבורא בכך היה פוסק ממשנתו, אין ספק שתלמודו דין לשמה עליה].
ושננתם לבניך ודברת בם (ו ז)
תנן בב"מ (ל"ג.) אבדת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת, שאביו הביאו לעוה"ז ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העוה"ב. ונראה דלא נאמר כאן דמצות כבוד רבו אלימא ממצות כבוד אב, אלא שלענין אבדה ה"ז ענין מסויים דמשיב הוא לו עתה גמול עבור שהוא מביאו לעוה"ב.
וכן מבואר ממש"כ הרמ"א (חו"מ סי' רס"ד ס"ב) דאם האב משלם שכר לרבו אזי אבידת אביו קודמת, וכמו"כ אם אדם אחר נותן שכר לרבו הרי אבדת אותו האדם קודם לאביו ורבו ע"ש בש"ך, והנה אם נימא דהכא הענין שכבוד רבו עדיף מכבוד אביו, הרי בודאי לא יקנה אביו או זה האדם דין כבוד רב לעצמו במה שמשלמים שכר לרבו, אלא ע"כ כמוש"נ דהוא ענין מסויים למי שמביאו לעוה"ב להשיב לו גמול, ולכן תליא מילתא במי שמשלם וטיבותא למרא ולא לשקיא.
ט[עריכה]
וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך (ו ט)
הנה מהנאמר בביתך נתחייבו פתחי הבתים ומהנאמר בשעריך נתחייבו שערי בתים ושערי חצירות ומדינות וכדאיתא ביומא (י"א.). מיהו נראה דחלוק דין חיוב פתח הבית מחיובא דשערי חצרות וכו', דבבתים עיקר הבית חייב אלא שמקום הקביעות הוא בפתח [ומ"מ יתכן דאם מזוזת הפתח אינו שלו יפטר], משא"כ שערי חצירות ומדינות אי"ז חיובא דהחצירות והמדינות, אלא השער הוא המחייב באם הוא שער לחצירות ומדינות.
ולכן הגם דנחלקו המרדכי והרשב"א (עיין שו"ע יו"ד רפ"ו ס"א ברמ"א ובהגר"א) בשותפות עכו"ם בבית האם חייב או פטור ואפי' במיעוט עכו"ם, מ"מ באבולא דמחוזא ביומא (י"א.) שהם שערי עיירות פרש"י שם והיו רובן ישראל, דמשמע דתליא ברוב ישראל ואין שותפות העכו"ם פוטרת (וע"ש בגבור"א וברעק"א) וצ"ב, אולם לחילוק הנ"ל מובן דלענין שערי חצירות שעצם השער הוא המחייב, הלכך הדבר תלוי בשם העיר דאם רוב ישראל ה"ז חשיב שער ישראל ואם רוב עכו"ם ה"ז שער עיר עכו"ם. [וע"ע מש"כ בזה בחי' על סדר הרמב"ם] .
טז[עריכה]
לא תנסו את ה' אלקיכם כאשר נסיתם במסה (ו טז)
בירושלמי יומא (פ"א הל"ד) אמתני' דלא היו מניחין לכה"ג לאכול הרבה בערב יוה"כ משום חשש קרי, והק' ולא מן הנסין שהיו נעשין בביהמ"ק הן [שלא ראה כה"ג קרי], ומשני א"ר אבין על שם לא תנסון, הרי מבואר דיש איסור לסמוך על הנס מקרא דלא תנסון, וקשה מהא דאמרו בתענית (כ':) דאל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס שמא אין עושין לו נס וכו' ע"ש, ומשמע דהכל משום חשש סכנה ולא משום איסורא דלא תנסו, וכן קשה מנחום איש גם זו (שם כ"א.) דא"ל פנו את הכלים ואח"כ את מטתי, וסמך על הנס שלא יפול הבית ע"ש, וכעין זה הקשה מהרש"א בברכות (ל"ג.) האיך נתן ר"ח בן דוסא עקבו על חור הערוד במקום סכנה ע"ש, וצ"ע.
ונראה לישב דבגמ' פסחים (ס"ד:) סבר אביי דלא נעלו דלתות העזרה אלא מעצמן ננעלו וסמכינן אניסא, ורבא פליג וס"ל דנעלו דלא סמכינן אניסא, וכתב שם הצל"ח דאביי ס"ל בעלמא נמי כדרבא דלא סמכינן אניסא, ושאני הכא דבדיעבד גם אם נכנסו כולם ולא נשחט הפסח בג' כיתות ה"ז כשר, ע"ש. והנה סברת הצל"ח יתכן אך אי נימא דהא דאין סומכין על הנס הוא לפי שאין לבטוח דאנו ראויין לנס, בזה שייך לחלק בין היכא דצריך להנס שלא יפסל דיעבד להיכא שאינו אלא לצאת הלכתחילה, אבל אם הא דאין סומכין על הנס הוא משום לא תנסון הרי אין סברא בזה לחלק בין לכתחילה לדיעבד, וא"כ נמצא להצל"ח דמבואר מהסוגיא דפסחים דכל הך טעמא דאין סומכין על הנס הוא משום דאין לבטוח בנס [ולרבא אין לבטוח גם במצוה דלכתחילה] אבל אין בזה משום לא תנסון, ודלא כהירושלמי, וא"ש גמ' דתענית וברכות דסומכין על הנס במי שבטוח בזכויותיו ואין זה משום לא תנסון ודלא כהירושלמי, וע"ע ברד"ק שופטים (ו' ל"ט) בשם הרס"ג דס"ל נמי דשרי לנסות אם ראויין לנס, ע"ש.
והנה איתא בתענית (ט'.) אשכחיה ר"י לינוקא דר"ל א"ל אימא לי פסוקיך א"ל עשר תעשר (י"ד כ"ב) וכו', א"ל עשר בשביל שתתעשר, א"ל מנ"ל א"ל זיל נסי א"ל ומי שרי לנסוייה להקב"ה והכתיב לא תנסו את ה', א"ל הכי אמר ר"ה חוץ מזו שנאמר (מלאכי ג' י') הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת וגו', ומבואר מכאן דאף לנסות אם ראויין להנס הוי בכלל לא תנסון, דהרי כאן אין מנסה יכולת השי"ת [דזהו בודאי נאסר וכמש"כ שם הרד"ק] אלא אם ראוי הוא להנס, וא"כ ה"ז כהמבואר בירושלמי דאף בזה איכא משום לא תנסו, ובפי' לרס"ג להגר"י פערלא (ל"ת קכ"ז) כתב דמהאי קרא ילפינן לעיקר הדין בעלמא דלנסות אם ראויין לנס לית בזה משום לא תנסון, מיהו זה נראה דוחק ועכצ"ל כמוש"כ דסוגיא זו אזלא כשי' הירושלמי.
מיהו יל"ע בזה דהנה אם נאמר דלנסות אם ראויין לנס ה"ז ג"כ נכלל בלא תנסון ומדברי קבלה הוא דלנסות במעשר שרי, וקשה האיך נסמוך על דברי קבלה לעקור דברי תורה לעולם, והרי אך בהוראת שעה יש כח ביד הנביא לעקור דבר מהתורה, ולכאורה צ"ל דהלכתא הוא ובא מלאכי ואסמכינהו אקרא.
אמנם ביותר נראה דיש לפרש דמאי דאמרו דבמעשר יש בזה משום לא תנסו, הוא משום שמנסה מאמר התורה עשר בשביל שתתעשר, דבזה בודאי יש משום לא תנסו דלא גרע ממנסה את הנביא שמבואר דהוי בכלל לא תנסו, וא"כ שוב ליכא הוכחה מגמ' דתענית הנ"ל כהירושלמי דיש לאו דלא תנסו במנסה אם ראוי לנס, ועיין במאירי בתענית שם שכתב דבאמת אסור לבחון במעשר יעוי"ש פירושו בגמ', וכפה"נ כן היא שיטת הרמב"ם דהשמיטה.
[מה שאמר לו ר"י (בתענית שם) אי מטינא להתם לא הוי צריכנא לך ולרבך, נראה דהמכוון דאין ע"ז דין לומר בשם אמרו ולפי שאין זה אלא גילוי מילתא בעלמא, ואמנם חזינן שם בסוגיא דר"י אמר להאי הלכה ולא אמר בשם ר' הושעיא, ע"ש].
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א