משאת המלך/בראשית/טו

משאת המלך בראשית טו

משאת המלך על התורה - בראשית טו

ח

במה אדע כי אירשנה ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת וגו' (טו ח)

איתא בתענית בפ' ג' פרקים (כ"ז:) וכן במגילה פ' בני העיר (ל"א:) א"ל קחה לי עגלה משולשת כו', אמר לפניו רבש"ע תינח בזמן שביהמ"ק קיים בזמן שאין ביהמ"ק קיים מה תהא עליהם, אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני וכו', ובשלהי מנחות (ק"י.) אמר ר"ל מאי דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם, כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם וכו', ועוד איתא שם כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם.

ונראה דב' ענינים הם, דבמנחות אמרו דע"י עסק התורה ולימוד הקרבנות חשיב זה כאילו הקריב, ובגמ' דתענית אמרו דמחמת עצם קריאת הפרשה יחשב זה כהקרבה ולא משום התלמוד תורה שבזה, וה"נ דייק לישנא התם בזמן שקוראין בהן לפני וכו' ומשום הקריאה לחוד.

ובילקוט הושע (רמז תקל"ג) עה"כ ונשלמה פרים שפתינו, אמר ר' אבהו מי משלם אותם פרים שהיינו מקריבים לפניך, שפתים שאנו מתפללים לפניך, ויתכן דאין הכונה לתפילה בלבד אלא אף קריאת הפרשה ה"ז בכלל שפתינו וכש"נ. וכיוצ"ב דתפילות דכנגד תמידין הם, היינו דהגם שהם תפילות אבל הם גם חשיבי כקרבנות.

והנה בב"י (ס"ס מ"ז) כתב בשם האגור ז"ל, ותפלה כנגד קרבנות תיקנום והן [נשים] חייבות בתפלה וא"כ חייבות גם בקריאת העולה והקרבנות, ומבואר נמי דאין קריאת הקרבנות מענין תלמוד תורה דהרי נשים פטורות מת"ת, אלא הקריאה עצמה חשיבא כקרבן.

ועיין במחזיק ברכה (סי' מ"ח) שכתב ז"ל, ויען כי באו הדברים סתומים [היינו ברצה שנרמז שהתפלה היא כנגד קרבן], תקנו לקרות פרשת התמיד ולומר לפניה יהי רצון כו', ומפורש באר היטב שיהא שיח שפתותינו חשוב כאילו הקרבנו תמיד ע"ש, והרי מבואר נמי דענין תפילה הוא.

ועיין עוד בשו"ת חוות יאיר (סי' קע"ה) בענין אי שרי לומר פסוקים בע"פ, והביא לר' יונה שכל שהוא חובה לאמרו כגון פרשיות הקרבנות מותר בע"פ, וביאר שכל שהוא שבחות והודאות רחמים ותחנונים לפני המקום שרי ע"ש, והרי מבואר נמי דאמירת הקרבנות הוי כתפילה ולא מענין לימוד וכמוש"נ.

ח

ויאמר וגו' במה אדע כי אירשנה ויאמר אליו קחה לי וגו' (טו ח)

איתא בתד"א (מובא בילקוט רמז ע"ו) לעולם ישמור אדם בלבו שלא יבא לידי חטא ואפילו חטא הקל, צא ולמד מאבותינו הראשונים שלא ירדו למצרים אלא בשביל דיבור קל שדבר אברהם במה אדע כו'. ומבואר שלא חטא בעצם המחשבה אלא בדיבורו, ואף שדיבור זה הוא להקב"ה דיודע מחשבות הוא ומאי גריעותא דדיבור ממחשבה, מ"מ שאני דיבור ממחשבה וכעין שנאמר באיוב, והדברים ידועים ואכ"מ.

מיהו צ"ע קצת דהרי חזינן דבאמת הברית שביקש אברהם לידע כי אירשנה היא היא דאהני ליה, כדכתיב (ויקרא כ"ו מ"ב) וזכרתי וגו' ואף את בריתי אברהם אזכר וכן כמה כתובים באו בענין זה, וא"כ בדין הוא שידאג אברהם ויבקש ברית על זה.

וצ"ל דאה"נ דאלמלא חטא במה שאמר במה אדע לא היו צריכים לברית, והיה סגי בזכותו להגן על זרעו בלא ברית, ורק לאחר שאמר במה אדע היה כבר מעתה זקוק לברית בין הבתרים, וכדחזינן באמת שסמכנו על ברית זאת ולא על זכותו בלבד. [וביותר שהרי אף לא היו יורדים למצרים ויתכן שלא היו חוטאים יותר].

יד

וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול (טו יד)

בפרשת בא (י"א ב') דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב, ופרש"י אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם, ועבדום ועינו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, עכ"ל. וכבר העירו בזה למה תמך זאת במה שלא יאמר אותו צדיק, אטו הקב"ה בלא החשש לטענת אברהם לא היה שומר הבטחתו לעמו ישראל, ומאי האי דתלי ליה במה שאברהם יבא בטרוניא.

ונראה דהנה פרש"י ברכוש גדול בממון גדול כמו שנאמר וינצלו את מצרים, וזהו ע"פ המבואר במד"ר כאן (פמ"ד כ"ב), אמנם בילקוט (רמז ע"ז) איתא זהו שאמר הכתוב וישובו ויחנו לפני פי החירות, כאן נתקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול וכו' ע"ש, נמצא דבאמת נתקיים ואח"כ יצאו ברכוש גדול ב' פעמים, פ"א בוינצלו את מצרים, והפעם הב' בביזת הים, ויש להבין למה באמת זכו לב' פעמים לצאת ברכוש גדול, וגם יש להבין דלכאורה נחלקו המדרשים במה נתקיים יציאתם ברכוש גדול האם בביזת מצרים או בביזת הים, וצ"ב במאי פליגי.

עוד מצאנו פלוגתא בפירוש קרא דכתיב וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי, דרש"י פי' דן אנכי בעשר מכות, וזה ע"פ המדרש (שם) מדכתיב ואחרי כן ולא כתיב ואחר כן, י' יתיר רמז לו לאברהם לעשר מכות, אולם בתרגום יונתן איתא ואוף ית עמא דיפלחון להום דיין אנא במאתן וחמשין מחן, והרי הם המכות שעל הים כמבואר בהגדה של פסח, אמור מעתה במצרים לקו חמשים מכות ועל הים לקו חמשים ומאתים מכות, ויש להבין פלוגתתם דלכאורה הדין עם התרגום יונתן, שהרי בין הכל אכן לקו מאתים וחמשים מכות וא"כ דן אנכי בפשטא אכולהו קאי.

מיהו נראה ברור דהא קרא כתיב וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנוכי "ואחרי כן" יצאו ברכוש גדול, והרי נאמר כאן סדר וזמן החיוב לקיום יצאו ברכוש גדול, שהוא לאחר שיתקיים דן אנכי, אז לאחר זה יבא הזמן של רכוש גדול, וכן הוא ל' המד"ר הנ"ל משאביא עליהם עשר מכות ולאחר כן יצאו ברכוש גדול, ולפי"ז נמצא דזמן רכוש גדול מתלא תלי בפלוגתא קמייתא בכוונת הכתוב דן אנכי, דלמה שפרש"י ע"פ המדרש דן אנכי עשר מכות, א"כ לאחר זה מיד הוא הזמן של רכוש גדול, אולם לת"י שדן אנכי היינו מכות שעל הים, א"כ לא אתיא זימנא דרכוש גדול אלא לאחר שלקו על הים, נמצא דהפלוגתא אי מתקיים רכוש גדול בביזת מצרים או בביזת הים תלי בהנ"ל, דלמ"ד דדן אנכי היינו עשר מכות וא"כ הוי רכוש גדול ביזת מצרים, ולמ"ד דן אנכי היינו מכות שעל הים א"כ מתקיים הרכוש גדול בביזת הים ופשוט.

והנה מאמר השי"ת ואח"כ יצאו ברכוש גדול, הנה מלבד שזה מאמר הקב"ה וזה תורה ומצד זה כבר נתחייב קיום יציאתם ברכוש גדול, הרי אף היה כריתת ברית ע"ז עם אברהם, ומצד ההתחייבות לאברהם בברית ג"כ מחייב קיום צאתם ברכוש גדול.

ומהשתא ניחא היטב הנך ב' ביזות לצורך מה היו, דהרי מבואר במדרש דמדאמר לו הקב"ה ואחרי כן ולא אחר כן, י' יתיר רמז לו לאברהם לי' מכות, נמצא דלפי"ז דהן אמת דהנכון הוא דדן אנכי היינו מאתים וחמשים מכות, אבל מצד הברית עם אברהם הרי תלוי רק במה שנאמר ביניהם בברית, וכיון דלא רמז לו אלא על העשר מכות, א"כ נהי דמצד מאמר הקב"ה אכתי לא אתא זימנא, לפי שעדיין לא נגמר להתקיים דן אנכי עד שילקו אף על הים, אבל מצד הכריתת ברית עם אברהם כבר מטא זימנא, דהא לא רמז לו אלא לעשר מכות, ולכן מצד אברהם הוא דמחייב ליתן להם רכוש גדול מיד, ולא להמתין לקיים יציאתם ברכוש גדול בביזת הים שיהא לאחר שידון אותם בכל המכות, ולכן הוצרך ליתן להם ב' ביזות, ביזת מצרים שהיא מצד אברהם, וביזת הים שהיא מצד עצם המאמר שנאמר כאן.

וא"כ ניחא היטב נמי מה שאמר הקב"ה שלא יאמר אותו צדיק אברהם ועבדום ועינו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, דאכן רק מצד טרונית אברהם הוא דמחייב ליתן להם רכוש גדול מיד, דאילו מצד מאמר הקב"ה הא אכתי לא מטא זימנא, אלא אח"כ לאחר שלקו על הים ונתקיים זה בביזת הים.

*

וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי (טו יד)

הנה לא נאמר וגם את הגוי אשר יעבדו אפרע ממנו וכן הדומה אלא נאמר דן אנכי, ונראה לפי המבואר בראב"ד (פ"ו מהל' תשובה הל"ז) ז"ל, כי הבורא אמר ועינו אותם, והם עבדו בהם בפרך והמיתו מהם וטבעו מהם, כענין שנאמר אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה לפיכך נתחייבו.

ומבואר שהקב"ה מסר את ישראל לפרעה לא לעשות בהם כל אשר יחפצו אלא לעינוי בלבד ולא לכל מה שהוסיפו, ומעתה י"ל דלפיכך אמר הכתוב בלשון דן אנכי, לפי שאצטרך לדונם האם הוסיפו על העינוי שנגזר על ישראל. [ושמא י"ל דהנאמר אל משה (שמות ז' א') ראה נתתיך אלהים לפרעה ופרש"י שופט, היינו נמי בכדי לדון את מעללי פרעה באם הוסיף על הגזירה].

עוד יובן ע"פ הראב"ד הא דאיתא בב"ר (פמ"ד כ"ב) מדכתיב ואחרי כן ולא כתיב ואחר כן, י' יתירא רמז לאברהם על עשר מכות, ולפיכך זהו בא רק ע"י רמז, שהרי באם היה נאמר בפירוש עשר מכות, א"כ הרי נמצא שכבר היתה הידיעה והגזירה שיוסיף פרעה יותר מהעינוי, ושוב חשיב שכבר נגזרה גזרה.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א