מראי מקומות/פסחים/סו/א

מראי מקומות פסחים סו א

כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת

כתב המאירי שכל דבר שבעיקרון אפשר לעשותו מערב שבת אף שבאופן מסויים לא היה אפשר לעשותו, לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ואסור לעשותו בשבת. ולכן אם יצא מבית האסורים או בא ממדינת הים ולא יכל להביאו מחוץ לתחום מכל מקום חשיב אפשר לעשותו מערב שבת ואסור להביאו בשבת.

שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו

בירושלמי (הו"ד גם במאירי). הקשה עוד שאי אפשר לשני שבתות (י"ד שנים) שלא יחול בהם י"ד ניסן בשבת.

עוד הקשו האחרונים בלאו הכי מסברא איך יתכן שבני בתירא שכחו את הדין.

ועוד הקשו האחרונים הקשו מדוע לא למדו בני בתירא שפסח דוחה את השבת מהפסח שעשו ישראל בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים, ככתוב (במדבר ט א-ג) "וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים וגו'. ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו. בארבעה עשר יום בחודש הזה בין הערבים תעשו אותו וגו'". ובאותה שנה חל י"ד בשבת, שהרי אמרו חז"ל (שבת פז:) "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן" (שמות מ יז) תנא אותו יום נטל עשר עטרות, ראשון למעשה בראשית וכו'. ואם ר"ח ניסן חל בא' בשבוע הרי י"ד חל בשבת.

עוד הקשה הפני יהושע והמנחת חינוך (מצוה ה) מדברי הגמרא לעיל (נט:) המכריחה שהפסוק "לא ילין לבקר זבח חג הפסח" מדבר באופן שער"פ חל בשבת שאם לא כן אי אפשר להקריב את האימורים גם בלילה ולא רק בבוקר כיון שאין עולת חול קריבה ביום טוב. ואם כן מפורש בפסוק שגם במקרה שחל י"ד בשבת מקריבים את הפסח.

בירושלמי יישבו הקושיא הנ"ל שנתעלמה הלכה מבני בתירא כדי ליתן גדולה להלל.

המאירי ביאר שבני בתירא ידעו את ההלכה אלא שנתעלם מהם הטעם.

התרומת הדשן (ח"א סימן קכו) ביאר ששנים מרובות לא חל להם ערב פסח בשבת ונשתכח מהם הדבר אף על פי שהיתה מילתא דציבור.

הפני יהושע מבאר שבני בתירא ידעו ששחיטת הפסח דוחה את השבת אך לא ידעו האם גם הקטרת האימורים דוחה את השבת מטעם חביבה מצווה בשעתה.

לימוד מפסח בשנה השניה

יישובים שונים נאמרו בדברי המפרשים ליישב קושיה זו מדוע ללא למדו בני בתירא מהפסח השני שעשו ישראל שחל י"ד בשבת:

האור חדש יישב עפ"ד תוס' בקידושין (לז: ד"ה הואיל) שכתבו לדעת רבי ישמעאל הסובר שכל מקום שנאמר ביאה ומושב אינו אלא לאחר ירושה וישיבה, שאף בפסח לא התחייבו אלא בביאתם לארץ והפסח שעשו בשנה השנית ליציאת ממצרים ובעת כניסתם לארץ ע"י יהושע אף שהיה קודם חלוקה, לא היו אלא בהוראת שעה. וממילא ס"ל לבני בתירא שאין ללמוד מפסח זה שנעשה בהוראת שעה לשאר פסחים.

גם המשך חכמה (במדבר ט ז) יישב כעין זה גם להשיטה הנוקטת (בתוס' שם) בדעת רבי ישמעאל שפסח אינו תלוי בירושה וישיבה, אך מכל מקום הקשו שם התוס' מדוע לא עשו פסח כל מ' שנה שהיו במדבר, ויישבו שהיו ערלים ולא עשו בשנה השנית אלא על פי הדיבור. ואם כן אף לשיטה זו לא קיימו את הפסח אלא בהוראת שעה ואין ללמוד ממנו לשאר פסחים.

החתם סופר ובספר סוד ישרים (מאמרים לשבת הגדול שחל בער"פ, ענין י) יישבו שס"ל לבני בתירא כדעת רבי נתן (לקמן עח:) שכל ישראל יוצאין בפסח אחד. ואם כן יש לומר שכשכל ישראל יוצאים בפסח אחד אכן דין קרבן ציבור יש לו, ואפשר שכך עשו ישראל באותה שנה אך אין ללמוד מכך שאף פסח בעלמא שכל אחד ואחד מביא בפני עצמו יש לו דין קרבן ציבור לדחות את השבת כיון דאתי בכינופיא.

אך בהערות בעל כלי חמדה (נדפסו בסוף ספר עצי זית, ח"ב אות ב) תמה על דבריהם שהרי באותה שנה שאלו הטמאים למה נגרע, ואם אף הטהורים לא הקריבו אלא קרבן שלא נאכל שהרי אין בו כזית לכל אחד ואחד, אם כן גם הטמאים בכלל הקרבן הזה כמו שאר קרבנות ציבור כתמיד ומוסף שאף הטמאים בכלל. וע"כ משמע מפשט הכתובים שטענו למה נגרע לפי שכל ישראל עשו כל אחד ואחד קרבנו והם לא יכלו לעשותו כיון שהיו טמאים.

בשו"ת באר יצחק (או"ח סימן יד ענף ב) ביאר עפ"ד התוספות ביומא (נא.) שחילקו בגדר קריאת הפסח בשם קרבן ציבור בין היכא שכל ישראל מביאים את הקרבן אף כשכל אחד ואחד מביא קרבן בפני עצמו, ובין היכא שרק חלק מישראל עושים אותו שאף אין לו כ"כ דין קרבן ציבור, אך למעשה הסיקו התוס' שם שאף באופן זה דוחה את השבת. וממילא נסתפקו בני בתירא שכיון שרוב ישראל לא שבו לארץ ישראל, שהרי לא עלו אלא שני שבטים, שמא בכהאי גוונא אינו חשוב קרבן ציבור לדחות את השבת, ואין להביא ראיה מקרבן פסח שעשו במדבר ששם היו כל ישראל כאחד ובודאי דין קרבן ציבור היה לו.

אם אין נביאים הן בני נביאים הן

בתוספתא (פ"ד) מופיע בנוסח שונה קצת: הניחו להם רוח הקודש עליהן אם אין נביאין הן בני נביאים הן.

ובמהרש"א פירש בני נביאין הן ואולי יהיו זקנים בתוך ישראל שיזכרו היאך עשו כבר.

ויעויין בחובת התלמידים (מאמר א' וב') שפירש שבבני ישראל גם הקטנים שבהם שלא הגיע לדרגת נביא, מ"מ יש בעצמותם ובהתנהגותם ניצוץ של רוח נביאות וע"י מה שינהגו מעצמם אפשר ללמוד מה לעשות.

מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו

בטעם שהוצרך כל אחד להביא סכין מה שלא מצאנו בשאר יום טוב אף שהיו מרובים קרבנות החגיגה ושלמי שמחה, ביאר החתם סופר (יו"ד סימן קיד) שבית השחיטה רותח ונבלע בסכין מפסח זה ואם ישחט בו פסח אחר יבלע מטעם הפסח הראשון ואין הפסח נאכל אלא למנויו וע"כ צריך מריקה ושטיפה בין שחיטה לשחיטה ולכן כל אחד הביא סכין לעצמו.

שכן תדיר וכליל

בירושלמי (פ"ו ה"א) מבואר דחיה נוספת לק"ו מה לתמיד שכן קדשי קדשים. השפת אמת מעיר מדוע הבבלי לא יישב כן, ומבאר שאפשר שזה כלול ב"שכן תדיר וכליל".

עוד הקשה השפת אמת מדוע לא פרכה הגמרא מה לתמיד שכן קרבן ציבור, משא"כ קרבן פסח

---

---

שולי הגליון

---

---

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף