מראי מקומות/סנהדרין/עז/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף יד רמ"ה מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א ערוך לנר רש"ש |
מראי מקומות
סנהדרין עז א
יפה מראה[עריכה]
בגמ' נזקין שעשה בהן שוגג כמזיד. הקשה המחנ"א הלכות נז"מ סי' ו' לפמש"כ המלחמות בפ' הגוזל בתרא דגרמי באונס פטור, א"כ מצמצם הרי כתבו הראשונים דהוא גרמי א"כ יפטר באונס, וא"כ מאי ק"ו איכא [וצ"ע בדבריו א. דהק"ו הוא דנזקין חמירי טפי דחייב אף באונס וממילא נחייב מצמצם ברצון, וככל מדת ק"ו, ב. דלפ"מ שיבואר בהמשך דמצמצם הוא מזיק בידים בכה"ג בודאי חייב אף באונס וצ"ע, שו"ר באמרי בינה הלואה סי' ל' (ד"ה ברם) שעמד בזה ע"ד המחנ"א] ותי' עפמש"כ הרמב"ן בקונטרס דד"ג דיש ב' אופנים דגרמי, יש גרמי ע"י מעשה בידים כגון שורף שטרותיו ויש גרמי שאינו עושה מעשה אלא בדיבור, וכל הדין דגרמי באונס פטור הוא רק בגרמי בלא מעשה, וא"כ במצמצם שעושה מעשה בידיו חייב אף באונס.
שם. הקשה באחיעזר ח"ג סי' ל"ז דמצמצם בשוגג יפטר דנימא דיו וכרציחה דפטור בשוגג, [ויעוין כעי"ז במהרש"א בתוד"ה בנזקין במש"כ דבמידי דלא אשכחן ברציחה ליכא למילף לנזקין]. ותי' דכיון דמכח הק"ו ילפינן דהוא בכלל מכח בהמה ישלמנה, ממילא אין חילוק בין אונס לרצון, ונתעוררתי די"ל באופ"א דהק"ו הוא דחשיב מעשה, דאי חשיב מעשה ברציחה ה"ה לענין נזקין, וממילא דינו כנזקין דחייב בין באונס ובין ברצון, ומתבאר יותר הק"ו, דלכאו' ילה"ע דמה דפטור בשוגג הוא משום דחיוב מיתה לא נענש אלא המזיד, ומה טעם הוא לפטור במצמצם, אבל אי הק"ו הוא בגדרי המעשה דבשוגג פטור שאינו מעשה דידי' כ"כ א"ש, ועי' בסמוך.
שם. באחיעזר ח"ב סי' ה' אות ו' וח"ג סי' ל"ז דן בבן נח דכתב הרמב"ם דחייב ברציחה בגרמא א"כ נילף בק"ו דיתחייב בנזקין בגרמא, כיון דקי"ל כרבינא דעביד ק"ו, ולקמן יבואר האם קי"ל להלכה כק"ו דרבינא, ובשי' הגרש"ר (אות רמג) כתב דהכא הק"ו הוא דאי חשיב מעשה ברציחה כ"ש בנזקין, משא"כ בן נח דחייב בגרמא אין הביאור דחשיב מעשה דידי'.
במצמצם אי חייב מדינא דגרמי
בראשונים דנו כמאן הלכתא בדין מצמצם בנזקין, וכתבו הרא"ש בעה"מ רמב"ן בקונטרס דד"ג, וכ"כ ה"ה פ"ו מחו"מ הי"ב בשיטת הרמב"ם והביא כן גם מהרמ"ה, וכ"כ בחי' הר"ן דהלכתא כמאן דמחייב דקי"ל כמאן דדאין דינא דגרמי. וכתבו דמה"ט השמיט הרי"ף לסוגיין. [ובסב' הי' מקו' לדון דמצמצם גרע מגרמי וכמש"כ אהא"ז פ"ד מנ"מ ה"ג דכל גורם עושה מעשה בהתקרבות ההיזק אבל מצמצם אינו עושה כלל רק מניח הדבר כמו שהוא ומעכב שלא ישתנה מקודם ולכן לא דמי לגרמי ורק דגזה"כ לחייב מצמצם].
ולכאו' הי' נראה בכוונתם דס"ל דפלוגתא דרבינא ורב אחא בר רב הוא בדינא דגרמי אי חייב או פטור, וקשה דהא מדמחייבינן מצמצם ברציחה ע"כ עדיפא מגרמי, דהרי אין חיוב מיתה ברוצח באופן דגרמי, וכמו שמבואר בראשונים בסוגיין דאין חיוב מיתה על גרמי, וכ"כ בשמ"ק ב"ק דף כ"ו ע"ב בשם המאירי וז"ל שאין ענין דינא דגרמי נאמר לענין מיתה אלא לענין ממון עכ"ד, וכן שמעתי להוכיח בראי' נפלאה דקי"ל בחו"מ סי' ל"ח שעדים שהודו שהעידו שקר חייבין לשלם מדינא דגרמי, ואילו עדים שהעידו על חיוב מיתה והוזמו אם הרגו אין נהרגין וכדתנן במכות הרגו אין נהרגין, ולמה לא יתחייבו מדין רוצח שנהרג הנידון על פיהם, אלמא דאין חיוב מיתה בדינא דגרמי [ויש לדחות דמדין רוצח א"א לחייבו דהו"ל שנים שהכו, ותליא בפלוגתא דקמאי לקמן דף עח. בשנים שהכו במקל אחד] ועמחנ"א הל' נז"מ סי' ז' בדין חיוב מיתה בדד"ג דהביא תשו' מהר"ם דחייב, ועמחנ"א משכ"ב, ויעויין שי' הגרש"ר (אות עדר) שדחה הראי' מהמהר"ם, [ובאבנ"ז אהע"ז סי' כ"א אות י"ז כתב דגרמי חייב ברציחה כמבואר בתוד"ה בנזקין וצ"ע] ואשר ע"כ נראה בכוונת הראשונים דעד כאן לא כתבו אלא דרב אחא דפטר ע"כ ל"ל דינא דגרמי, וכיון דקי"ל דדינא דגרמי חייב ממילא יש לחייב מדינא דגרמי, והפלוגתא הוא אי מצמצם חשיב כמעשה בידים וכדאשכחן ברציחה, ולהלכה קי"ל דלענין נזקין חייב מיהת מדינא דגרמי, וכ"מ במאירי, ולפ"ז י"ל דלא קי"ל כק"ו דרבינא דיליף ק"ו מרוצח אלא דמ"מ חייב מדד"ג, אלא דלכאורה מאחר דלא קי"ל כרב אחא דפטר, דלרב אחא איכא קרא דגרמי פטור בנזקין דהרי הקרא גלי לן דמצמצם פטור וכ"ש גרמי, וכיון דלא קי"ל כרב אחא וליכא קרא לפטור, הדרינן לק"ו דרבינא דהא לא איפריך ק"ו דרבינא ודו"ק. ועמהרש"א בתוד"ה בנזקין דכ' בדעת הרא"ש דקי"ל כק"ו דרבינא.
ונפ"מ טובא אי חייב מדינא דגרמי או מדין מזיק בידים:
א. להסוברים דגרמי הוא קנסא ונחלקו בדין מודה שחייב בדד"ג האם הוי כמודה בקנס דפטור, והובא פלוגתא זו בקצוה"ח סי' שפ"ח ס"ק י"א.
ב. בקצוה"ח סי' ש"ח ס"ק ב' כתב שאין חיוב ד' דברים במזיק בגרמי [ובקה"י ב"מ סי' מ"ז פירש דגרמי כיון דאינו מזיק בגופו, אלא גורם שדבר אחר יזיק הו"ל כממון המזיק, דהדבר שבא מכחו הוי כממונו שהזיק, ובחי' ר' שמואל ב"ק סי' י"ט פי' דחיוב חבלה הוא כדין רציחה שאינו חייב אלא במזיק בגופו ולא בגרמי].
ג. הנמו"י בפ' הפרה (כ"א ע"א מדפי הרי"ף בסוה"ע) הביא רא"ה ז"ל בשם רבו ז"ל דאין חיוב גרמי אלא באדם המזיק ולא בבהמה שהזיקה.
ד. באונס נחלקו הפוסקים האם גרמי חייב באונס, ועמש"כ לעיל מהמחנ"א נז"מ סי' ו' לענין מצמצם באונס.
ה. הש"ך בחו"מ סי' שפ"ו הביא בעה"ת בשם הראב"ד דגרמי דגרמי פטור, היינו אם זה ב' פעמים גרמי ה"ז פטור וא"כ נפ"מ אי מצמצם הוא גרמי יפטר באופן דעשה מצמצם ע"י גרמי, אבל אם הוא מזיק בידים יתחייב, ועיין אהא"ז פ"ד ה"ג (ד"ה ולפ"ז) שכתב דמצמצם בגרמי תליא בפלוגתא דגרמי דגרמי.
ו. ולכאו' יל"ד עוד דלעיל הובא פלוגתא האם במצמצם יש דין שיעשה מעשה בגופו, ויל"ד אם החיוב מדין גרמי ג"כ תליא בפלוגתא זו, ומד' הטור והרמ"א סו"ס שפ"ג שכתבו לדינא דבעינן שיעשה מעשה בידו, מבואר דהוא אף בדינא דגרמי ועי'. וצ"ע לפ"ז השמטת הרי"ף דינא דמצמצם דחייב כמזיק בידים, ולמש"כ האהא"ז (שם) דאע"ג דמצמצם חייב לא נתרבה דהוא כמזיק לכל דבר וע"כ פטור בגרמי לא ק' נפ"מ ד' ה'.
וראיתי במלא הרועים [אות ג' גרמי כ'] שדן בזה בשיטת רבינא האם ס"ל דינא דגרמי חייב מדחייב מצמצם או"ד דאדרבה ס"ל דגרמי פטור מדאיצטריך ק"ו, וכתב די"ל דס"ל דגרמי חייב, ואעפ"כ איצטריך ק"ו לומר דמצמצם חייב דנפ"מ שחייב מדין מצמצם דכמזיק בידים ולא מדין גרמי א. דגרמי קנסא ולא קנסו בנו אחריו. ב. גרמי באונס פטור. ג. לדעת המרדכי דגרמי דלא שכיח פטור א"כ אין לחייב מצמצם מדינא דגרמי דאין לך לא שכיח גדול מזה, ודייק מדברי הרמב"ם שכתב דין מצמצם בנזקין בפ"ו מחובל ומזיק ולא בפ"ז בהדי דינא דגרמי, אלמא דחיובו מדין מזיק בידים, וכדילפינן ק"ו מרציחה.
אמנם הפרישה סי' שפ"ג ס"ק ו' כתב וז"ל למד ק"ו מרוצח דלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון חייבה התורה לצמצם נזקין שעשה בהן שוגג כמזיד ואונס כרצון אינו דין שיחייב את המצמצם "משום דינא דגרמי" עכ"ד, וצ"ע בכוונת דבריו, וכ"נ מדברי המחנ"א שהובא לעיל דס"ל שחיובו מדין דד"ג וצ"ע.
ומצאנו בזה דברים לאחד מקמאי, בקונטרס הראיות להריא"ז בסוגיין וז"ל רבינא מחייב ורב אחא בר רב פטר, פי' תרוויהו ס"ל דגרמא בנזיקין פטור, דאפילו למאן דדאין דינא דגרמי אינו אלא דרך קנס ולא מן הדין, כדפרישית בפ' הגוזל עצים, והכא פליגי במצמצם אי הוי כמזיק בידים אי לא, דרבינא דמחייב ס"ל כמזיק בידים דמי, דאי גרמא הוי לא היה מחייב בו את הרוצח, שאין הורגין את הנפש ע"י גרמא, שההורג בדרך גרמא ודאי פטור הוא, והכא כעושה מעשה בידים דמי, ורב אחא דפטר סבר אע"ג דגבי רוצח עבדיה רחמנא כעושה מעשה בידים, גבי נזיקין אינו אלא כשאר הגרמות, ומז"ה מפרש בפסקיו שהמצמצם הוא גרמא ממש, וזה דחוק בעיני מאד, דהא ברוצח אמרינן כפתו ומת בחמה ובצינה פטור, סוף חמה לבא סוף צינה לבוא, וע"כ סוף חמה לבא סוף צינה לבא גרמא הוא, ולמאן דדאין דינא דגרמי בנזיקין, בקטלא כה"ג פטור הוא, שאין לחייב מיתה על הגרמות, וכדאמרינן נמי גבי בדקא דמיא, דבכח ב' גרמא בעלמא הוא, וכשכפתו בחמה ומת, זו היא כשכבש עליו בתוך המים, ודאי כעושה מעשה דמי עכ"ד. וע"ע אמרי בינה דיני הלואה סי' ל' (ד"ה ברם) מש"כ בזה.
ודעת הרא"ה בב"ק דף נ"ו ע"א [הובא בשמ"ק שם] דמצמצם הו"ל גרמא וחייב ברוצח ופטור בנזקין עי"ש, והוא כדברי מז"ה שהביא הריא"ז, וצ"ע דבפסקי הרי"ד שלפנינו איתא דהוא גרמי.- ולד' הרא"ה דנתחדש דמצמצם חייב אע"פ שהוא גרמא צריך לבאר בהא דאמרי' בסמוך דסוף חמה לבא פטור, אין זה משום גרמא, אלא דלא רבי רחמנא מצמצם בכה"ג, ומד' הטור והרא"ש דבעינן שיעשה מעשה בגופו נראה דבמצמצם לא נתחדש דחייב בגרמא, דא"כ מדוע ניבעי מעשה בידים, ומשמע דבמצמצם נתחדש דסגי במעשה בנהרג אע"פ שאין כאן מעשה בהורג, וע"ע משנ"ת במשנה בדעת הר"מ דנתחדש במצמצם דאע"ג דלאו איהו הרגו אלא עושה שדבר אחר יהרגנו חייב.
במצמצם בגלות ובשאר איסורי תורה
בגמ' ברוצח הוא דחייב לן מצמצם בנזקין לא חייב לן מצמצם. ויל"ע בדין רוצח בשגגה לענין גלות ובשאר איסורים שבתורה מה הדין במצמצם, וספק זה יש להסתפק אף אליבא דרבינא, דבנזקין יש ק"ו אבל בשאר איסורי תורה אין ק"ו.
ולענין גלות מסתברא דשוה לרוצח, [וכ"ש לפ"מ שיבואר בהמשך בשם הגרי"ז דהריבוי בקרא הוא בעיקר הגדר ברציחה ודו"ק], והנה בתוס' הרא"ש בגיטין דף ע' ע"ב (ד"ה שמא) כתב במה שאמרו שם דשחט בו שנים או רוב שנים פטור דשמא רוח בלבלתו, כתב וז"ל ודוקא בשוגג ולענין גלות אבל במזיד חייב מיתה אע"פ שבלבלתו הרוח דהא אפי' מצמצם בתוך המים וכפתו לפני ארי חייב, [א"ה מש"כ כפתו לפני ארי צ"ע דבסוגיין אמרינן דפטור] והיינו טעמא משום דגבי גלות כתיב ויפל עליו וימות דמשמע מה שהפיל עליו גרם לו המיתה ולא דבר אחר עכ"ד, למדנו מדבריו דמצמצם פטור מגלות, ומוכח כן מהא דאינו חייב על מה שרוח בלבלתו, והרי אין לך מצמצם גדול מזה, ומ"מ אין טעמו דלא איתרבאי מצמצם רק לענין לרוצח, אלא דהוא מיעוט מיוחד בגלות דבעינן בידים, וצ"ע בשאר ראשונים ובתוס' שם שלא פירשו כן, דאדרבה מבואר בדבריהם דגלות חייב במצמצם אכן י"ל דס"ל דהוא רוצח גמור, ועמש"כ בכתובות (עמ' פח), וע"ע בתוס' בשבת עה. ד"ה הצד דצד חלזון אינו חייב על נטילת נשמה מפני שהוא קירב את מיתתו, ועי' דובב מישרים ח"ב סי' כ"ה.
ולענין שאר איסורי תורה, הנה כתב הרמב"ם פט"ז מאיסו"ב הי"ב הרי שכפת את האדם ושסה בו כלב או שאר חיות עד שעשאוהו כרות שפכה או שהושיבו במים או בשלג עד שביטל ממנו איברי תשמיש אינו לוקה עד שיסרס בידו וראוי להכותו מכת מרדות עכ"ד, וה"ה לא הראה מוצא דין זה, ומצאנו כמה דרכים באחרונים א. המגדול עוז והקר"ס [ויש ספרים שנדפס כן במגיד משנה] פירשו משום לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, [וצריך לבאר מ"ט חשיב אין בו מעשה ועי' להלן]. ב. הגר"א באהע"ז ס' ה' ס"ק כ"ט פי' עפ"ד הרמב"ם לעיל מינה דמשקה עיקרין לאדם או לשאר מינים כדי לסרסו ה"ז אסור ואין לוקין עליו, ופי' ה"ה דכל היכא דלא נגע באברים ממש לא מיחייב, ויעוי"ש בהגר"א עוד הוכחה לזה מדפטר ר' יוסי סירוס בביצים אלמא דבעינן שיגע באיברי הזרע ג. הגר"א הביא לבאר הגולה שכתב מקורו מסוגיין, ופי' הגר"א מדמצרכינן או לרבות את המצמצם, והיינו דמכלל דבשאר דיני התורה פטור, ופי' בזה הברכ"ש בב"ק סי' ל"ט בשם הגרי"ז וז"ל והנה ודאי דלענין רציחה אם הושיב ע"ג שלג ומת חייב מיתה, ומ"ש הכא גבי סירוס, ואולם לפי הדברים שאמרנו א"ש, דגבי רוצח ליכא דין בידים מגזה"כ, אלא דבעינן דין בידים רק כדי שיהי' מכחו, ואם הוא שלא מכחו אז פטור, וע"כ הוי שפיר בידים גבי רציחה אם הושיב ע"ג שלג ומת, משא"כ לגבי סירוס דבעינן דיני מעשה בגברא מגזה"כ דאפי' אם מכחו הוא נמי אינו חייב עד שיעשה בו מעשה בידים, וע"כ הכא כשהושיבו ע"ג שלג ליכא עכ"פ דין מעשה סירוס בגופו, ולהכי פטור, ובהרה"מ כתב דהוי לאו שאין בו מעשה שאין בו מלקות, ובכ"ז מוכרח כדברינו דהא גבי רציחה מחייבינן מיתה באופן זה עכ"ד הגאון האמתי האב"ד דבריסק (שליט"א) [זצ"ל] עכ"ד, [במה שהוכיח הגרי"ז בסו"ד מדמחייבינן מיתה ברציחה אלמא דחשיב מעשה, נתעוררתי להקשות דבחיוב מיתה א"צ מעשה וכדתנן לעיל דף ס' ע"ב דהאומר אלי אתה חייב. ורק במלקות בעינן דומיא דלאו דחסימה], ובמנ"ח מ"ע רצ"א [ו] תמה טובא מדוע אסר הרמב"ם והרי אם פטור מטעם דהוי כגרמא הרי בשבת גרמא שרי, וכן במחיקת השם שרי בגרמא.
ד. ובשו"ת בית אפרים אהע"ז סי' ב' (ד"ה ולפ"ז נראה) כתב בתו"ד וז"ל והך דהושיבו במים או בשלג. נלענ"ד דמיירי שלא כבש עליו רק דמעצמו אינו יכול לעלות דאם כבש עליו במים חייב שהרי בשעת ביטול האברים ידו היתה במעל הזה וכמבואר בסנהדרין דבכה"ג חייב מדין רוצח עכ"ד, ונראה דפי' דמיירי שהושיבו באופן שיכול לעלות ולבסוף נמנע ממנו העלי'.
וכמו"כ ס"ל להבית אפרים שם במה שאמרו בשבת דף ק"כ ע"ב מי שהי' שם כתוב על בשרו יורד וטובל ואמרינן התם דזה גרמא, והקשה [בד"ה ועוד נלענ"ד] דהרי כיו"ב ברוצח חייב וכדתנן במשנתינו בכבש עליו לתוך המים [ולכאו' הכא זה מעשה גמור וכמשנ"ת לעיל דרק במה שטבע בהאדם לעלות לא חשיב מעשה דידי', משא"כ הכא] ותי' דשאני הכא דאע"פ שיורד לתוך המים אינו נמחק אז רק מחמת שהשם מתלחלח הרבה במים ממילא הוא הולך להמחק ומ"מ כיון דעכשיו בשעת עשי' אינו נמחק גרמא מיקרי עכ"ד, והוא כהמבואר בהמשך הסוגיא דכל שאין הנזק מתחיל מיד הו"ל גרמא, [וצ"ע לפמשנ"ת דהתם הוא כמעשה בידים, ובזה לא אשכחן חילוק אם ההיזק מתחיל מיד ויעוין בתוס' ד"ה סוף, ועוד העירני ח"א שליט"א דהרי הוא מצמצם ידו בכל רגע, וברגע השני כשמתחיל ההיזק הוא ג"כ מצמצם את ידו ובההיא שעתא ייאסר, וכל החילוק בסוגיא בין מתחיל ההיזק מיד הוא כשלא עשה הפעולה רק ברגע הראשון וכיון שבאותה שעה לא התחיל ההיזק הרי הוא פטור, אבל התם הרי מניח ידו במים בכל שעה] ויעוי"ש במה שתמה ע"ד הרשב"א [וכ"ה בריטב"א החדשים] בשבת שם שפירשו דמיירי שהוא ספק שמא ימחק וע"כ הוי גרמא. [ואין ראי' מדבריהם דמצמצם מיתסר במחיקה דנתבאר דהתם הוי כמעשה בידים] וכפל דבריו ביו"ד סי' ס"א (ד"ה והנה מה), ויעויין בחזו"א או"ח סי' ל"ח ס"ק ה' (ד"ה ק"ך) וביו"ד סי' קס"ד ס"ק ב' (ד"ה והא) מש"כ לבאר בזה, ויעוי"ש שהוכיח מהא דאיתא לק' קיג. דבשריפת מזוזות בעיר הנדחת עובר משום לא תעשון כן, והא אשו משום ממונו, וכן קרא כתיב ואשריהם תשרפון באש, אלמא דבכה"ג חשיב איבוד ע"ז ומחיקת השם עי"ש, [ובאחיעזר ח"ב סי' מ"ח אות ב' הובא קו' זו בשם גדול אחד] אשר ע"כ פי' החזו"א על דרך הרשב"א.
המורם מן הדברים, דהגר"א פי' דמצמצם חייב רק ברוצח, והובא מהגרי"ז דשורש החילוק בדברים שהתורה אסרה את עשי' דגברא פטור מצמצם, ובדברים שהאיסור במה שנפעל מכחו אסור מצמצם, ודעת הבית אפרים דשוה רוצח לשאר איסורי תורה, וכן דעת החזו"א, וראיתי להעיר דלהבאר הגולה והגר"א איסורא מיהא איכא וכדחזינן בר"מ שכתב שלוקה מכת מרדות.
ובאחיעזר ח"ב סי' מ"ח א' כתב בתו"ד במוסגר ואפשר דדוקא למיתה נתרבה מצמצם וגלי קרא ובנזקין ילפינן מקו"ח שעשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון, משא"כ בשארי איסורין אבל תמוה הדבר שיהי' דין איסורין קילא מדין חיוב מיתה עכ"ד, ולדבריו אף למאן דס"ל דמצמצם פטור בנזקין מ"מ י"ל דשאר איסורים ילפינן מרוצח דהרי לא מסתבר דאיסורין קילא ממיתה, ויש לדחות דאיכא קרא ברוצח הוא דחייב לן מצמצם. [ויעוי"ש מש"כ בדברי הבית אפרים הנ"ל ע"ד הרשב"א בשבת, ונקט ג"כ דהי' שם כתוב על בשרו ונזדמנה לו טבילה של מצוה דיורד וטובל זה דמי למצמצם ולא הוי מעשה בידים, ויל"ד בזה וכמשנ"ת], וע"ע ברמ"א או"ח סו"ס רנ"ט דאסר סגירת התנור בשבת דעי"ז גורם להתבשל, וראיתי להעיר דאיסורו מדין מצמצם, ויל"ע בזה דהרמ"א בחו"מ סו"ס שפ"ג כ' דמצמצם לא מיתסר אא"כ עשה מעשה בגופו, ועוד יל"ד דלכאו' הבישול הוא ע"י החום שמתוסף ע"י שהתנור סגור והו"ל כסוף חמה לבא דפטור במצמצם, אכן י"ל דאיסורו מדרבנן, וכבר האריכו בגרמא אי מיתסר מדרבנן, [ונפ"מ לסגירת חדר שיש שם קדירה ע"ג האש שלא נתבשלה כ"צ וע"י סגירת הדלת הוא גורם לבשל]וע"ע באו"ח סי' רנ"ז סעי' ג' ובנו"כ שם.
בתוד"ה בנזקין משמע דמחייבי טפי ברוצח מבנזקין וכו'. ק' דאשכחן להיפוך דרוצח בשוגג ואונס פטור ובנזקין חייב וכדאמרינן לעיל, ובמהרש"א רמז לזה, ויעויין בעל"נ, וי"ל דהכא נידון התוס' הוא בגדרי מעשים היכן אשכחן דהחמירה תורה, וע"ז כתבו דאשכחן דמצמצם חייב במיתה ופטור בנזקין, אלמא דבגדרי מעשה מחמרינן טפי ברוצח מבנזקין, והא דפטרינן רוצח בשוגג ואונס, אין זה משום דלא חשיב מעשה אלא דלא הענישה תורה על שוגג ואונס, [ומ"מ שפיר עבדינן ק"ו לעיל לחייב מצמצם בנזקין מק"ו דרוצח דפטר בו שוגג, דבגדרי ק"ו דנים אף בכה"ג וכדמוכח בדוכתי טובא] ופשוט.
וצ"ע בר"ן לקמן ע"ב שכתב דאין חיוב מיתה ברוצח באש, משום דרוצח אקיל רחמנא גביה דלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון וכיון שכן בעינן שיעשה פועל ממש את"ד, מבואר דזה סברא בגדרי המעשים דקיל טפי ופטור על אש ולא הוי כמעשיו, אע"ג דלענין נזקין הוא כמעשיו. [וברשב"א ב"ק דף כ"ו ע"ב [הובא בשמ"ק שם] פי' בטעמא דרוח בלבלתו הוא פטור רק בשוגג וז"ל דכיון ששגג במיתתו ועל שגגתו אתה מחייבו אי אתה מחייבו אלא בשאין שם גורם אחר במיתתו ואפילו פרכוס ואפילו רוח עכ"ד].
בא"ד ונראה לפרש דאכותל קאי. דעת הר"מ וכ"ה בשו"ע סי' שצ"ו סעי' ג' דחייב הפורץ על נזקי הבהמה, ועל קו' תוס' מהוציאוה לסטים הביא המ"מ תשו' הר"מ דתליא בכוונתו, וכל שנתכוין לפרוץ גדר חייב וכ' הגר"א דכל דמתכוין להזיק חייב משום גרמי, ויקשה קו' תוס' מתריס, ויבואר לק' ע"ב בעזה"י דדעת הר"מ גם בתריס דחייב, והראב"ד השיגו והובא ברמ"א שם, ועי"ש בנו"כ, ודעת הרמ"ה הובא בטור דחייב על הבהמה, ועוד יתבאר בעזה"י לק' ע"ב בענין זה.
בא"ד ומיהו יש לדחות וכו'. נתבאר לעיל דכן שיטת הרמ"ה דחייב על הבהמה ופטור על נזקיה, ובטעמא דמילתא כ' הב"י והב"ח סי' שצ"ו דכיון דפרצו גדר מפניה הוי כאילו אבדוה בידים.
כפתו ברעב
בגמ' אמר רבא כפתו ומת ברעב פטור. פירש"י דבשעה שכפתו אין כאן דבר הריגה והרעב בא מאליו והולך וחזק לאח"ז וכו' ובתוס' הוסיפו לבאר דכיון דאם לא היה מתחזק עליו הרעב לא הי' מת הו"ל סוף רעב לבא וכו', וע"ע ברמ"ה. וקשה בכפתו בחמה באופן שמת מחמת הצמא הרי ג"כ הוי ככפתו ברעב, ומ"ש רעב מצמא, ויש לחלק דהחמה הוא דבר הממית והו"ל מצמצם בדבר הממיתו, משא"כ ברעב, דהרעב העתיד אינו קיים, וכמו"כ יש לבאר מ"ש מכבש עליו לתוך המים, אם מת מחמת שאין לו אויר הרי בשעה ראשונה הי' לו אויר, וליהוי כסוף חמה לבא, [ואין לומר דמיירי שכבש עליו עד שמת ונמצא שכבש עליו ברגע אחרון דז"א דמבואר ברמב"ם (פ"ג מרוצח ה"ט) דכבש עליו עד שאין בו כח לעלות, וא"כ הרי עדיין הוא חי] וי"ל ג"כ כדרך הנ"ל, דהמים חשיבי מזיקים, דהוא דבר המונע את האויר, משא"כ רעב.
והנה כתב הרמב"ם (שם) והוא הדין למניח ידו על פי חבירו וחוטמו עד שהניחו מפרפר ואינו יכול לחיות וכו' בכל אלו נהרג עליו שזה כמי שחנקו בידו עכ"ד, וקשה מדוע חייב בהניח ידו על פיו והא ליהוי כמצמצם ולא התחיל הנזק בשעתו, דבשעה ראשונה עדיין יש לו אויר, ואפשר דהתם ג"כ חשיב כדבר המזיק שהניח ידו על פיו, או די"ל דהתם הוא כרוצח בידים ואין זה מדין מצמצם, וברוצח בידים בזה א"צ שהנזק יתחיל מיד, [ויעויין לקמן בזה], וצ"ע בסידור ההלכות ברמב"ם האם דין הניח ידו על חוטמו הוא מדין מצמצם או מדין רוצח בידים, עי"ש. ועי' אהא"ז משכ"ב.
ולהמבואר בתוס' דטעמא דפטור בכפתו ברעב משום דאין כאן עדיין רעב ההורגו משמע דאם כפתו ברגע אחרון שבזה נהרג חייב, ויש כאן חידוש, דאע"ג דאין כאן דבר המזיק לפנינו אלא מניעת הצלה בלחוד אעפ"כ חייב, וצריך לבאר מדוע לא נחשב מה שכפתו בתחילה לכפיתה אריכתא, והא בכל דיני התורה כיון שעשה מעשה בתחילה נחשב הכל מעשיו, וזה קשה ג"כ בסוף חמה לבא מדוע אין דנים דהוא כפתו על משך זמן שסוף חמה לבא וצ"ב, וביותר ראיתי להעיר דאטו הזורק חבל על חבירו שיכפתנו, וכשזרקו עדיין לא הי' חמה וכשהגיע החבל על האדם כבר הי' חמה אטו יפטר, דהו"ל סוף חמה לבא, א"כ כ"ש כשכפתו בידים חשיבי מעשיו ממש ומ"ט פטור על המשך הכפיתה.
בגמ' ואמר רבא כפתו בחמה ומת וכו'. צ"ת מאי חידושא דרבא, הא דין זה נלמד מהמשנה בכבשו במים ובאויר, ואולי י"ל דהכא מת בצמא, ובא רבא ללמדינו שאין זה ככפתו ברעב וכמשנ"ת, א"נ י"ל דבמשנה איכא לפרושי דכבש עליו לתוך המים היינו שכבש ידו עליו עד רגע אחרון שמת בו, אבל בדברי רבא מיירי שכפתו בחמה והלך לו ומת אח"כ ואעפ"כ חייב ע"ז, ויבואר עוד בהמשך.- בר"ן הק' מאי קמ"ל רבא בכפתו ומת ברעב הא היינו מת בחמה ותי' דקמ"ל דאע"ג דהתחיל בו הרעב פטור וכפלוגתא דלקמן.- כתב הר"מ פ"ג מרוצח ה"ט כפתו והניחו בצנה או בחמה עד שמת וכו' מדבריו נראה שהביאו למקום החמה, וראיתי להק' דא"כ למ"ל לדין מצמצם הא רוצח גמור הוא וכדחפו למים וכמשנ"ת במשנה.
כפתו לפני ארי
בגמ' ואמר רבא כפתו לפני ארי פטור. פירש"י דאי נמי לא היה כפות לא היה יכול להציל עצמו מן הארי, וכתב המאירי כגון שהיה הארי בר תרבות אצל זה הכופת ולא אצל האחר, ובסנהדרי קטנה פי' דמיירי שהארי הי' אוכל א' מהם, וע"י שכפתו יאכלנו הארי והכופת יברח וינצל, וקמ"ל דפטור, אע"פ דשמא הכפות הי' ניצל והכופת הי' נאכל מ"מ מספק פטור וצ"ע. וברמ"ה הקשה על פירש"י ב' קושיות א. דמשמע דאי קאי באופן שיכול לינצל וכפתו חייב, ואמאי הרי סוף חמה לבא הוא, ועוד היכי פסיקא ליה דמיירי בלא יכול לינצל, והא פעמים הוא סמוך לנהר או לדקל ויכול להציל עצמו, וע"כ דחה הרמ"ה פירוש זה, ובקושי' ראשונה צ"ל בשיטת רש"י דכל שההיזק מזומן לפנינו אע"פ שלא התחיל הנזק ג"כ חשיב ככפתו בחמה.- וצריך לבאר לד' רש"י מאי קמ"ל הא לאו מידי עביד דבלא"ה הי' מת, ולד' הסנהדרי קטנה לק"מ, ושמא י"ל דמ"מ הקדים את מיתתו, וצ"ב דא"כ מדוע אין לחייבו ע"ז, ושמא אין חיוב הקדים את מיתתו אלא בהרגו בדב"א דחשיב הורג אדם חי, אבל הכא שצמצמו לארי והארי הי' הורגו אין לחייבו וצ"ע בסב' זו.
והתוס' פירשו דהארי לא התחיל לחבול בו, וא"כ הו"ל כסוף חמה לבא כיון שעדיין לא התחיל הנזק, וכן פירש הרמ"ה, ועוד פירש דלפני ארי פטור שהרי אינו מזיק אם אינו רעב, וכ"כ בפסקי הרי"ד, וכ' לדמותו לנחש למ"ד מעצמו הוא מקיא דאיתא לק' עח. דפטור, וכ' דיתושים בודאי מצערים וע"כ חייב, והוא שלא כד' תוס' בד"ה סוף שכתבו בטעמא דלמ"ד מעצמו מקיא פטור משום שאין הארס בעולם, ונתעוררתי דאזדו רש"י ותוס' לשיטתם דרש"י פי' בכל הסוגיא דהחילוק אם ההורג מזומן, אבל תוס' פי' דבעינן שיתחיל ההיזק, וא"כ בכפתו לפני ארי לא התחיל ההיזק.
ובחי' הר"ן כתב וז"ל וי"מ דהא דכפתו לפני ארי דפטור א"צ לומר אם כפתוהו ואח"כ בא ארי ואכלו שהוא פטור אלא אע"פ שהיה הארי שם וכפתוהו לפניו פטור משום דארי אדעתא דנפשיה קא אכיל, ואין זה כמצמצם לתוך המים או לתוך האור דהתם עכ"פ ישרף או יטבע במים אבל הכא אין ההיזק מחוייב לבא, וגדולה מזו תנן במשסה את הכלב ואת הנחש שפטור משום דאדעתא דנפשיהו קא אכלי, אבל הדבר פשוט שאם התחיל הארי לאוכלו והוא היה בורח ממנו ובא זה וכפתו לפניו עד שהמיתו זהו ודאי ככבש עליו המים וכו' עכ"ד, וע"ע לקמן ע"ב מש"כ הר"ן בסברא זו. [במש"כ הר"ן בטעמא דמשסה את הנחש דפטור משום דאדעתא דנפשייהו דאכלי, יעויין ברמב"ן בקונטרס דינא דגרמי וברא"ש פ' לא יחפור שכתבו טעמים אחרים].- עי' ביבמות קכא. נפל לגוב אריות אין מעידין עליו שמת, ופירש"י בברכות לג. שפעמים שאינם רעבים ואין אוכלין אותו.
מביא עליו ארי
יש לחקור באופן שהוא מביא עליו את הארי האם חייב, ולטעמו דרש"י בודאי יש לחייב דהכא לא הי' כאן ארי, ולדברי התוס' ג"כ י"ל דחייב דעד כאן לא פטרינן בסוף חמה לבא אלא בדין מצמצם ולא במזיק בידים, ועוד דלהמבואר בתוס' דמקרב דבר אצל האש בסוף חמה לבא חייב, ואם אם קירבו לפני ארי חייב, וא"כ כ"ש בהביא ארי דהו"ל מקרב האש אצל הדבר דיתחייב, ולטעמא דהרמ"ה שאינו מזיק אם אינו רעב, י"ל ג"כ דפטור זה הוא רק בדין מצמצם ולא במזיק בידים, אבל לטעמו דהר"ן דארי אדעתא דנפשי' אכיל משמע דבכה"ג ג"כ יפטר, דהרי הר"ן מדמי לה למשסה את הכלב דפטור, והתם מתעסק אצל הכלב ומ"מ פטור דלא חשיב מזיק.
והא דפטרי חכמים במשנה בהשיך בו את הנחש, והרי הביא עליו את המזיק, י"ל דהתם טעמייהו דרבנן כדמפרש לקמן דף ע"ח ע"א דארס נחש מעצמו הוא מקיא ואין כאן עדיין ארס בעולם וכסב' תוס' להלן.
והנה בב"ק דף נ"ו ע"ב פליגי התוס' והרשב"א במעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו, דדעת תוס' שם בד"ה המעמיד דחייב מדינא דשן ופטור ברה"ר, ודעת הרשב"א דחיובו מדין אדם המזיק, [ומ"מ ברציחה י"ל דמודה הרשב"א דפטור]. וא"כ ה"ה מביא את הארי ג"כ הוי כמעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו [ויעוין באהא"ז פ"ד מנ"מ ה"ג במש"כ לבאר מדוע לא הוי מצמצם, וביאר משום דבעינן עוד לפעולת הבהמה שתזיק, עי"ש עוד], וק' בשיטת תוס' מ"ט אין כאן אדם המזיק וכמשנ"ת.
ובמג"א בסי' שכ"ח ס"ק נ"ג אוסר להעמיד עלוקה המוצצת דם ע"ג חולה בשבת, וכתב בתו"ד וז"ל ובסנהדרין דף ע"ח שהשיך בו נחש ר"מ מחייב משום דהוי כתוקע סכין בבטנו ולאו גרמא הוא שהרי כלי משחיתו בידו ע"כ ואפי' רבנן דפטרי היינו משום דס"ל דארס מעצמו מקיא אבל גבי עלוקה הוי כמו שעושה בידים עכ"ד, ויעויין באבן העוזר [נדפס בסוף השו"ע] שהאריך להשיג עליו, ויעוי"ש שהביא מדינא דמעמיד בהמה דחשיב אדם המזיק, דה"ה דייחשב מעשיו לענין רציחה, ובחזו"א ב"ק סי' ב' סוס"ק א' כתב דלא חשיב כח אדם לענין רציחה וראי' מהשיך את הנחש דלא גרע ממעמיד, ועמש"כ ע"ז האמרי בינה דיני שבת סי' כ"ז.
והנה בתוס' בסוגיין ד"ה סוף הקשו בהשיך בו את הנחש דליחייב מדין מקרב הדבר אצל האש לפ"מ שפירש בשמעתתא דפי פרה דמיירי ששם ידו לתוך פי הנחש, ויעויין במהרש"א שהאריך מדוע לא הקשו תוס' אף אי מיירי באופן שהוא הביא את הנחש עיי"ש באורך, ומבואר דמקרב הדבר אצל האש עדיף טפי לחיובא ממקרב האש אצל הדבר, אכן סברתו שם הוא לענין כשאין האש בעולם עי"ש.
והגרשש"ק ב"ק סו"ס כ"ב תמה בכ"ז מדוע מעמיד בהמת חבירו לא יתחייב משום אש, וכתב דהרי המוציא בהמה לרה"ר ליחייב מדין אש וכגחלת ששורפת, והרי פסקה תורה שאינו אש, אבל אם אדם יקרב אדם אחר אצל שור יתחייב, דבזה לא נתחדש דאינו אש, ויעוין בסוף חידושי הגרשש"ק עמ"ס ב"ב שנדפס מכתב לנכדו והאריך בענין זה שאין חיוב במעמיד בהמה על קמת חבירו וכיו"ב וכמשנ"ת לעיל, ויסד מזה דאין חיוב אלא או במקרב הדבר אצל האש, או ביוצר את האש עצמה, אבל מקרב האש אצל הדבר פטור, וסיים והוא ענין נפלא, אבל לפי השקפתי כן מוכח הענין וכו' והוא ענין מחודש שלא נתבאר לי כהוגן וכו' והדבר צריך תלמוד כי אולי למדו ענין זה מהא דחייב באש, מה שהרוח מקרב האש, שאם הי' המקרב נחשב לבעל מזיק הי' פטור בעל האש וצ"ע עכ"ד, וא"כ לפ"ז יל"ד טובא בד' המג"א דלא ייחשב מעשיו בשבת, כיון שהעלוקה היא המוצצת ולאו מעשיו, ויעויין בשי' הגרש"ר (אות רעו) שהביא שמ"ק ב"ב כו. בשם תוס' שאנץ דמבואר דיש לחייב בהמה משום אש עי"ש משה"ק ע"ד, [ולא תיקשי לדידי' שכל שן ורגל יתחייב מדין אש, דיעויי"ש שכתב דכ"ז בברי היזיקא, ויעויין בתוס' בב"ק נו: ד"ה המעמיד דכתבו על מעמיד בהמת חבירו וז"ל אבל אין לפרש דמחייב מטעם אש דברי הזיקא וכו' עי"ש, וראיתי להעיר מ"ט הוסיפו תוס' ברי היזיקא הרי בכל אש א"צ ברי היזיקא ועי'] וע"ע תוס' ב"ק כב: ד"ה חציו דהמוסר אש לחש"ו ורוח מצוי' שיזיקו חשיב חיציו של הנותן, ולכאו' הוא רק קירוב האש, ואפשר דמיירי שהוא ג"כ הבעיר את האש, ועי' בס' זכר דבר סי' י"ב שהאריך בנזקי בהמה האם חייב מדין אש, וע"ע מש"כ בע"ב מד' החזו"א ב"ק סי' ב' סוס"ק ט' ודוק.
בגמ' רב אשי אמר אפילו לפני יתושין נמי פטור הני אזלי והני אתו. יעויין פירש"י ותוס', וצ"ב לד' רש"י דהא הפטור לר"א הוא כדין סוף חמה לבא, והא בארי נתבאר לפרש"י שאין כאן פטור סוף חמה לבא דההורג מזומן, א"כ ה"ה ביתושים ההורג מזומן, ועיין בחי' הר"ן מש"כ בטעמא דרבא דמחייב בכפתו לפני יתושין דס"ל דכל היתושין כגוף אחד וה"ז ככפתו במים זוחלין דחייב אע"ג דהני אזלי והני אתו, וראיתי להעיר דבמשנה בפשוטו מיירי בכבשו במים היינו שכבש עליו עד שמת, וא"כ אע"ג דהמים זוחלין מ"מ הרי ברגע אחרון ג"כ כבש עליו ויתחייב משום הכבישה במים אחרונים שברגע אחרון, והנך מיא לא אזלו אלא כבשו בהם, אבל הכא שכפתו לפני יתושין והלך לו בזה י"ל דכיון דהנך אזלו והנך אתו פטור, והר"ן לא ס"ל לחלק בזה, והובא לעיל מהר"מ דמיירי בכבשו עד שלא נשאר בו כח לעלות, ולא מיירי עד שמת.- וצ"ב לפמש"כ הר"ן בטעמא דפטור בארי משום דאדעתי' דנפשי' עביד, ואינו חייב אא"כ התחיל לחבול בו, וא"כ מה מועיל דכולם כגוף אחד הא מ"מ האחרים לא התחילו לחבול בו.
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם השמיט דין כפתו לפני ארי, ומשמע דסמך עמש"כ דסוף חמה לבא פטור, וכעין שכתב הר"ן על השמטת הרמב"ם לדין כפתו לפני יתושין וכ"ש הכא, ולפ"ז צ"ל דהרמב"ם פירש בטעם הפטור בכפתו לפני ארי משום דסוף חמה לבא וכדברי התוס'. ובליקוטי הלכות (למרן הח"ח) בעין משפט כתב על דין כפתו לפני ארי עיין פירש"י והרמב"ם לא העתיק הדין ואפשר משום דפשוט הוא, משמע דכוונתו דהרמב"ם פירש הסוגיא כדברי רש"י וס"ל דדין פשוט הוא ולא הוצרך להביאו.
אמנם העירני ידידי ח"א שליט"א דיש להוכיח דהרמב"ם פירש הסוגיא כדברי תוס', דהנה כתב הרמב"ם בפ"ט ממלכים ה"ד בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו, וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפני ארי או שהניחו ברעב עד שמת, הואיל והמית מכל מקום נהרג עכ"ד, שיטת הרמב"ם דבן נח נהרג על גרמא ומה"ט ס"ל בכפתו לפני ארי דנהרג עליו, וכ"ז מתבאר לדרך תוס' דהוא משום דסוף חמה לבא והו"ל גרמא, וע"ז קמ"ל דנהרג עליו, אבל לדרכו של רש"י לכאו' בן נח ג"כ לא נהרג עליו דהרי בלא"ה הי' מת.
וכמו"כ מבואר מדברי הרמב"ם פ"ב מרוצח ה"ב וז"ל אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו או שכפת חבירו והניחו לפני הארי וכיו"ב והרגתו החיה וכן ההורג את עצמו כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין עכ"ד, מבואר ג"כ דכפתו לפני ארי הו"ל גרמא וזהו כדרכו של תוס', ובאמת דדברי הרמב"ם ברור מללו דמיירי בכפתו והניחו היינו דהוא ג"כ הביאו לכאן, ובכה"ג לדעת רש"י יש לחייב, ולקמן יבואר דשיטת הרמב"ם דמקרב הדבר אצל האש פטור ממיתה, דהכא הא הוי מקרב הדבר אצל האש. וזכינו דהר"מ פי' הסוגיא כרש"י, ועוד דאין כאן השמטה דהרי כ' הר"מ להדיא בפ"ב שאין מיתת ב"ד, וכפי שציין הכס"מ דמקורו מסוגיין, ותימה על הליקוטי הלכות שלא הביא זאת.
וצ"ב מדוע בשני המקומות הללו שבק הרמב"ם אופן דסוף חמה לבא, והביא האופן דכפתו לפני הארי, [ובירושלמי איתא כוונו לפני הסוס, ומשמע דחייב, ותיקשי מסוגין דכפתו לפני ארי פטור. ואפשר דמיירי בכפתו והביאו לשם דבכה"ג חייב בין לרש"י ובין לתוס', וכמשנ"ת, אבל להרמב"ם תיקשי].
[עוד בדין כפתו והביאו לפני הארי, יש ללמוד מהשלכת יוסף אל הבור שהיו בו נחשים ועקרבים, ולהרמב"ם בן נח חייב ע"ז, ויעויין באוה"ח פ' וישב עה"פ ועתה לכו ונהרגהו (לז, כ) מבואר שם דהשלכה לבור שיש בו חי' חשיבא רציחה, וע"ע ברמב"ן שם דמבואר דבן נח פטור על שיסה את הכלב, ועיין כ' הגרי"ז פ' וישב].
כפה עליו גיגית
בגמ' איתמר כפה עליו גיגית ופרע עליו מעזיבה רבא ור"ז חד אמר חייב וחד אמר פטור. לעיל הוכחנו מכאן דבדין מצמצם א"צ שיעשה מעשה בגופו, דהא בכפה עליו גיגית אינו עושה מעשה בגופו ואעפ"כ חייב, והובא שם ד' הטור והרמ"א בסו"ס שפ"ג שכתבו היתה בהמת חבירו במים וכבש עליה שלא תעלה ומתה במים או שהיתה בחמה ואחזה שלא יכלה לצאת עד שמתה חייב ודוקא שאחזה בידו אבל סגר עליה הדלת שלא תצא נראה שפטור מדיני אדם עכ"ל הטור, ומבואר דבעינן מעשה בידים, ולא סגי במה שסגר עליה הדלת, ובדוחק י"ל דלהלכה קי"ל דחיובו מטעם גרמי ובזה בעינן מעשה בידים, אבל ברוצח דחיובו מדין מצמצם בזה א"צ מעשה בידים, אמנם הב"י למד כן מלישנא דמצמצמא לחיותא דהוא במעשה בידים, והתם בפשוטו חיובו מדין מצמצם ולא מדין גרמי וכמשנ"ת בהרחבה לעיל, מלבד דעת הפרישה [המובא שם] דס"ל דחיובו מדין גרמי וצ"ע.
והנה מדברי הטור נראה דבעינן מעשה בגופה עד רגע הנזק דהיינו שיאחזנה במים או בחמה עד שתמות, ותיקשי ע"ז מכל הסוגיא בכפתו בחמה ומת דלא מיירי בכפתו עד שמת, דהרי מחלקים בין כפתו בחמה או בסוף חמה לבא, והכי משמע לישנא דכפתו והלך לו הכופת, וכבר האריך בזה הכנה"ג והכריע שם דא"צ מעשה בכל שעה וסגי במעשה הראשון, והביא ראי' לדבר מדברי הרמב"ם פ"ו מחובל ומזיק שכתב או שהניחה בחמה וצמצם עליה המקום כדי שלא תמצא צל חייב, אלמא דסגי מעשה שבתחילה, וכן מדברי הרא"ש בפ' החובל סי' ג' [הובא בטור ס' ת"כ] דמכניס אדם לחדר וסגר עליו את הדלת חייב משום שבת אלמא דא"צ מעשה בכל שעה אלא סגי במעשה הראשון עיי"ש באורך. וצ"ב בגדר הדברים מאי מהני מעשה הראשון, ויעויין באהא"ז פ"ג מרוצח שג"כ האריך בשיטת הרמב"ם דכל שעשה מעשה בתחילה חייב וצ"ת בביאוה"ד, ואמרו בפשיטות דמעשה דידי' עומד בכל שעה דכפות מחמתו [ועי' מה שנתקשינו לעיל דמה"ט אף סוף חמה לבא יתחייב] ויעויין בהגר"א חו"מ ס' ת"כ ס"ק ט"ז שכתב ע"ד הרא"ש שאם הי' בחדר וסגר עליו הדלת פטור וז"ל כמ"ש בסנהדרין ע"ז א' סוף חמה כו' ועתוס' שם ד"ה סוף כו' וכ"ש לענין נזקין דהא פליגי במצמצם בנזקין שם עכ"ד, וצ"ע הדמיון לסוף חמה לבא.
עכ"פ למדנו מדברי הרא"ש והטור דמצמצם אינו חייב [בנזקין] אא"כ עשה מעשה בגופו, ותיקשי מכפה עליו גיגית, והי' מקו' לומר דכפה עליו גיגית ופרע עליו מעזיבה אין זה מדין מצמצם אלא דבזה הו"ל מזיק בידים, דבכפתו בחמה שכבר הי' במקום החמה התם הוא דהוי מצמצם, אבל בכפה עליו גיגית ופרע עליו המעזיבה הרי הביא בידים הנזק עליו, ובכה"ג א"צ לעשות מעשה בגופו, אך לפ"ז עולה דרבא דפטר סבר דאף במזיק בידים אי לא מתחיל בשעתי' פטור, והוא תימה דהא דין סוף חמה לבא הוא רק בדינא דמצמצם וכמש"כ תוס' בד"ה סוף בתח"ד, ועמש"כ בתוד"ה בסוף דלתי' בתרא אין הכרח לזה ועמש"כ שם. ויעויין ברמ"ה לק' ע"ב (ד"ה אמר) דכ' אף בבידקא דמיא בסוף חמה לבא פטור עי"ש.
בגמ' ופרע עליו מעזיבה. פירש"י שנכנסה בו הצינה לאח"ז, ובירושלמי (ה"ב) איתא וירדו עליו גשמים והרגוהו.
כתב הרמב"ם פ"ג מרוצח ה"ט או שבנה עליו מקום עד שמנע ממנו הרוח, וכו' בכל אלו נהרג עליו שזה כמי שחנקו בידו, וכתב הכס"מ (בהלכה י') ומ"מ יש לתמוה מה בין כפה זה למה שכתב לעיל בסמוך שאם בנה עליו מקום עד שמנע ממנו הרוח שהוא חייב, ושמא י"ל שהבונה עליו מקום מכל צדדיו קודם שיסתום הכותל האחרון כבר נתמעט הרוח וכשסתם הכותל הרביעי אז כלה הרוח ונתרבה ההבל שהמיתו ולפיכך חייב משא"כ בשכפה עליו גיגית וצ"ע עכ"ד, ועיין באהא"ז מש"כ ע"פ דרכו בביאו"ד הרמב"ם, וע"ע או"ש משכ"ב, ועי' בס' מאורי אש (להגרשז"א) פ"ג שהאריך הרבה ולמד מזה לענין אור האלקטריא (חשמל) עי"ש.
בכל הנך דסוגיין דפטרינן רוצח כתב התו"ח דמ"מ חייב בנזקין מדינא דגרמי, ותי' עפ"ז קושית תוס' מפורץ גדר דהתם חייב מדד"ג, ובחמרא וחיי האריך לדון בכ"ז האם הוי גרמי עי"ש, שו"ר בראב"ן שכתב שחייב מדד"ג.
ראיתי להקשות לפמש"כ תוס' בד"ה סוף שאם כפתו והביאו למקום שסוף חמה לבא חייב, א"כ בכפה עליו גיגית יתחייב דהרי כפתו למקום שיבא ההיזק ומה לי הביאו למקום החמה, ומ"ל הביא החמה עליו, ולהמבואר במהרש"א שם דמקרב האש אצל הדבר לא אמרי' סוף חמה לבא א"ש.
עייליה לביתא דשישא
בגמ' דאר"ז האי מאן דעייליה לחבריה בביתא דשישא ואדליק ליה שרגא ומת חייב טעמא דאדליק וכו'. הש"ס בעי לאוכוחי דר"ז סבר כפה עליו גיגית פטור משום דאין כאן עדיין את כל ההבל המזיקו, ומה"ט בעיילי' לביתא דשישא פטור דעדיין אין כאן כל ההבל המזיק, ודחי דאין כאן עדיין הבל כלל, וממילא פטור כדין סוף חמה לבא, ויש לתמוה לפ"מ שכתבו התוס' דאם הביאו וכפתו במקום שסוף חמה לבא חייב, דהו"ל מקרב הדבר אצל האש, א"כ ה"נ יש לחייבו דהרי הוא הביאו לביתא דשישא [וכדאמר האי מאן דעייליה לחברי', וצ"ת באמת מדוע נקיט לה ר"ז בכה"ג ולא באופן שכבר הי' שם ונעל את הדלת, ואי בעינן מעשה בגופו ניחא, א"נ לרבותא קמ"ל דאעפ"כ פטור בלא אדליק שרגא] וימות שם בהבלא.
והי' מקו' לומר עפ"ד תוס' דכשאין הארס בעולם א"א לחייבו מדין מקרב הדבר אצל האש וה"נ אין ההבל בעולם, אך צ"ע מדוע תוס' לא הוכיחו סברא זו מגוף הסוגיא ומדוע הוצרכו להביא ממרחק לחמם, ותלו קושיתם במה שפירשו בסוגיא דב"ק והרי קו' זו מוכרחת בסוגיין, והעירוני די"ל דזה הוה פשיטא לתוס' שאם אין המזיק בעולם לא חשיב מקרב הדבר לאש, אלא דהוו סברי דבנחש יש כאן מזיק והו"ל מקרב הדבר אצל המזיק, ודחו דאין הארס בעולם, אבל בשמעתין דאין המזיק בעולם פשיטא דאין כאן מקרב הדבר אצל האש, אמנם יש להוכיח דהתוס' בס"ד לא סברו כלל דבעינן שהמזיק בעולם, דהרי תוס' לעיל מינה הקשו באשקיל בידקא דמיא מדוע לא יתחייב מדין מקרב הדבר אצל האש, והתם הרי אין האש בעולם, ויש לדחות לפמש"כ רש"י דבדקא דמיא הוא בעומד על שפת הים א"כ י"ל דיש כאן כבר את המזיק בעולם.
וי"ל עוד דסוגיין אתיא כמ"ד אשו משום ממונו, ולמ"ד אשו משום ממונו מודה דאין חיוב במקרב הדבר אצל האש דלא עדיף מהבערת האש עצמה דלא הוי חיציו, והתוס' כתבו דמקרב הדבר אצל האש חייב למ"ד אשו משום חיציו, שוב העירוני דכיון דבשעה שעייליה עדיין הדלת היתה פתוחה, ולא הי' הבל רק לאחר שסגר הדלת, א"כ במעשה שבתחילה אין כאן קירוב הדבר לאש, דבעינן עוד מעשה ופשוט, שו"ר בעל"נ שהאריך בקו' זו.
ברמ"ה כתב דלמסקנא י"ל דאדרבה כ"ד ר"ז דאדליק ליה שרגא חייב הוא כשיטתו שא"צ שיהיה כל המזיק קיים, אמנם מדברי הרמב"ם שהביא דינא דר"ז להלכה מבואר דבאדליק לי' שרגא חייב אע"פ דפסק בכפה עליו גיגית דפטור, ואפשר דסבר הרמב"ם דאדליק לי' שרגא חייב מדין מעשה בידים דיש כאן אש הממעט את ההבל, ובמעשה בידים א"צ שיהא עכשיו את כל המזיק, ועוד דחייב משום אשו משום חיציו. [ויעויין לקמן עוד בשיטת הרמב"ם באשו משום חיציו לחיוב מיתה ואפשר דהכא הוא כמקום גחלת] אמנם יל"ע דבפשוטו בהכניסו לביתא דשישא צריך אח"כ לסגור את הדלת כדי שימות בהבל, ובשעת הדלקת הנר עדיין לא הי' יכול למות וא"כ הא מפסקי גירי', ומה שאח"כ נעל את הדלת א"א לחייבו, דלא נשלם ההיזק וכדברי הרמ"ה וצ"ע.
העירוני מדוע קאמר אדליק לי' שרגא הא אף אם אחר הדליק ג"כ יתחייב, וכ"ש לפמשנ"ת דבלא"ה א"א לחייבו משום מעשה ההדלקה, דבשעת ההדלקה הא פסוקי מפסקי גירי', אכן באמת אליבא דר"ז דחייב בכפתו ברעב בודאי חייב אע"פ שאחר הדליק שרגא, עוד העירוני מדוע לא נדון את האדם עצמו - המת - כשרגא, דהרי מת מחמת ההבל שעשה בעצמו, וא"כ כשהכניסו לבית ה"ז כמכניס נר בידו דהוא עצמו כנר ייחשב, ואפשר דכיון דכל רגע נשימתו מתחדשת לא חשיב הורג מזומן, אכן ברש"י נראה דהחיוב הוא על מה שהדליק השרגא, ובהכרח צ"ל דהדלקת השרגא חשיבא מעשיו, וא"כ צ"ל דלא הי' צריך לסגור הדלת וע"כ חשיב מעשיו.
בתוד"ה סוף דלא רבי רחמנא מצמצם אלא במקום שהתחיל בו ההיזק כבר.' אפשר דהביאור דכיון דמצמצם לא עשה את מעשה הרציחה אלא מנע ממנו את ההצלה כ"ז הוא באופן שנמצא במצב של היזק ע"כ מניעת ההצלה נחשבת לרציחה, אבל אם עדיין אין חמה אלא שסופה לבא, לא חשיב מניעת הצלה, וה"ט דבמעשה בידים ל"ש חילוק זה וא"צ שיהא כל ההיזק מזומן, וכן במש"כ תוס' בסמוך בהביאו למקום שסוף חמה לבא חייב, דהוא כמזיק בידיים.
מקרב הדבר אצל האש
בא"ד ומיהו אם כפתו בפנים והביאו במקום שסוף חמה לבא וכו'. כתב הרא"ש פ"ח דב"ק סי' ג' שבת דהדקיה באדרונא ובטלו ממלאכתו נותן לו דמי שבתו, ומסתברא דמיירי שהכניסו לחדר וסגרו בתוכו, אבל אם היה כבר בחדר וסגר עליו הפתח גרמא בנזקין הוי וכו' וכה"ג כתבו התוס' בפרק אלו הן הנשרפין גבי כפתו במקום שסוף חמה לבא או סוף צינה לבא שאם הביאו ממקום אחר וכפתו שם חייב עכ"ד, וכבר עמד הפלפולא חריפתא דהתוס' כתבו באופן שכפתו ואח"כ הביאו לפנים והרא"ש מיירי בהביאו לפנים וכפתו, וכתב דאין חילוק בזה, והביאור דבמה שהביאו ואח"כ כפתו אין כאן ב' מעשים אלא דחדא מעשה אריכתא הוא דכופתו בכל שעה ומ"ל כופתו בידיו ומ"ל כופתו בחבלים, וממילא אין חילוק בין אם כפתו בפנים או כפתו בחוץ, אלא דהי' מקו' לומר דאם הביאו ואח"כ כפתו אע"ג דבכל שעה הוא כפות מ"מ בכל רגע הוה מעשה המתחדש, דהרי אם יעזוב את ידיו הרי ילך הלה לביתו, א"כ בכל רגע הוא מעשה המתחדש, (עמש"כ לעיל בדעת הרמב"ם פט"ז מאיסו"ב שאם הושיבו במים ויכול לעלות אע"ג שהושיבו עד שביטל ממנו איברי הזרע מ"מ זה נידון כב' מעשים ומצד המעשה הראשון כיון דיכול לעלות אינו חייב, ומדברי הרא"ש מבואר דמצטרף למעשה אחד) וע"ע שמ"ק ב"ק נו. בשם הרא"ה שכתב כד' הרא"ש שאם הביאו וכפתו חייב.
ובעיק"ד הרא"ש צע"ט מה למד מד' התוס' הרי באופן שכפתו והביאו לחדר וסגר עליו הדלת הרי זה כמי שהכניסו לחדר סגור דזה מעשה גמור בידים, וכדחפו למים ואין יכול לעלות משם דחייב, והתוס' באו לחדש בדין מקרב הדבר אצל האש.
בא"ד ואין חילוק בין מקרב האש אצל הדבר למקרב הדבר אצל האש כדמוכח בריש הכונס וכו'. יעוי"ש בגמ' דלא קאמר דהוי חיציו וי"ל דחייב משום ממונו ואף לר"ל חייב בזה, וביותר דהתוס' ב"ק כב. בד"ה אשו משום ממונו הוכיחו מהגמ' בהכונס דחייב משום ממונו, ובדף נו. כתבו כדבריהם כאן, וצ"ע כוונת תוס', ומשמע דס"ל דהא בהא תליא אי חשיב ממונו ה"ה דחשיב חיציו ודוק. ועי' היטב בסו"ד התוס'.
התוס' בסוגיין נקטו דמקרב הדבר אצל האש חשיב חיציו, וכן נקטו תוס' בב"ק דף נ"ו ע"א ד"ה אילימא ובחולין ט"ז ע"א ד"ה אבל, ובתי' בתרא כאן ס"ל לתוס' דאינו חייב מיתה במקרב הדבר אצל האש, וכן יש להוכיח מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ג מרוצח ה"י או שכפתו והניחו במקום שסוף הצנה או החמה לבוא לשם והמיתתו וכו' משמע דמיירי שהביאו לכאן, וכן יש להוכיח מדברי הרמב"ם בפ"ב שם ה"ב ופ"ט ממלכים ה"ד דכפתו והניחו לפני ארי דהו"ל גרמא, אע"ג דהוא כפתו והניחו משמע דהביאו לכאן, ובהמשך יבואר עוד בדעת הרמב"ם בזה.
ובשיטת תוס' דמקרב הדבר אצל האש חייב, היינו דבכה"ג מתייחס אליו מה שהאש עושה, ומתבאר לפמש"כ החזו"א ב"ק סי' ב' ס"ק ח' [הועתק כאן] וז"ל דלר"י דאשו משום חיציו ס"ל דכל שהאדם עושה מעשה בתחלה ואח"כ משתתפים עמו טבעיים המסיימים את הנזק חשיב כמעשיו וכו' עכ"ד.
ומתו"ד התוס' נראה דחשיב כה"ג כחו אף לענין שחיטה דבעינן כח גברא, דהתוס' לא ס"ל לחלק בין שחיטה לרציחה, וכמו שביאר החזו"א דברציחה ג"כ בעינן כח גברא, וברמב"ם פ"ב משחיטה הי"ג מבואר דאם מביא בהמה לבידקא דמיא בכח שני לא הוי שחיטה, וי"ל דהרמב"ם לשיטתו וכמשנ"ת דלא ס"ל דמקרב הדבר אצל האש חשיב חיציו, והעירוני לד' תוס' דא"כ לענין נט"י ג"כ ליהוי כח גברא והדין אינו כן דהמביא ידיו למקום שנשפך מים לא חשיב כח גברא וצ"ע, ושמעתי לומר דע"י קירוב הדבר לאש מתייחס אליו חיבור האש לדבר, וחיבור האש לדבר הו"ל מזיק, אבל בנט"י לא סגי בחיבור המים לידו, דהרי טבילת ידים אינה כשירה ובעינן נטילה וע"י קירוב הדבר למים אין כאן נטילה ודו"ק היטב.- ויל"ד עוד סב' בכ"ז דביסוד ד' תוס' דמקרב הדבר אצל האש חשיב כחו, צ"ב דבשלמא במבעיר אש כיון דהולכת מכחו חשיב כחו, משא"כ הכא דבלא"ה האש היתה הולכת מדוע חשיב כחו, אלא י"ל דהוא סב' לחייבו ברציחה ונזקין שבא מכחו, משא"כ בשבת ושחיטה י"ל דלא חשיב כחו, אכן לפמשנ"ת מהחזו"א דברציחה בעינן כח גברא בהכרח צ"ל דיש כאן כח גברא.
בא"ד וההיא דאשקיל עליה בידקא דמיא דבסמוך אפילו כפתו והביאו שם ואח"כ אשקיל פטור. יעויין במהר"ם ב"ק נ"ו ע"א בתוד"ה אילימא במש"כ בביאו"ד התוס' דכוונתם להוכיח מכח שני דפטרינן עי"ש.
בא"ד וא"ת וההיא דהשיך בו וכו' לפ"מ שפירש וכו'. עיין מהרש"א, וכתבנו בזה לעיל בגמ' בענין מביא עליו ארי.
בא"ד דודאי הנחש יקיא. צ"ב מדוע בעינן לודאי יקיא הא כל שהוא רוח מצוי' חייב, ועי' בסמוך.
בא"ד שעדיין אין הארס בעולם. בשי' הגרש"ר (אות רעט) הק' דבב"ק כג: מייתי נמי משיסה בו את הכלב, ופי' התוס' שם בד"ה דאפקי' דמיירי בכה"ג שהושיט יד חבירו אל פיו ונשכו, ויקשה מ"ט אינו חייב מדין אש, והתם הכלב בעולם, וכן כ' התוס' ששיסה בו את הנחש פטור אע"פ שהכניס ידו לתוך פיו אלא שלא דחק ידו בשיני הנחש, וק' דהא הארס בעולם, ולפמש"כ התוס' בקושייתם דבודאי יקיא, א"כ התם אינו ודאי, ועי' בס' אהלי ישועה ב"ק סי' ט"ל אות ו' משכ"ב.- עמש"כ בגמ' (בכפתו לפני ארי) מד' הרי"ד דפליג ע"ד תוס', וכן הרמ"ה לק' עח. (ד"ה פיסקא) כ' בטעם הפטור משום סוף חמה לבא.
חיוב מיתה באשו משום חיציו
בא"ד ומיהו קשה וכו' אלא לתחת פטור וכו' וצריך לומר דהיינו למ"ד אשו משום ממונו. בספר חידושי רח"ה בהל' שכנים ובחי' מרן רי"ז הלוי בהל' רוצח הקשו ע"ד הרמב"ם דס"ל אשו משום חיציו ואעפ"כ כתב הכא דחיובו מטעם כחו ולא מטעם חציו ובעינן שיבא מכחו, ויעוי"ש מש"כ בזה ויבואר בהמשך, ולפלא שלא הזכירו שבתוס' תי' עוד תירוץ דאין לחייב התם אלא משום כחו ולא משום חיציו.
ובחי' הר"ן לקמן ע"ב הביא לרבינו דוד שתי' בשם רבותיו בעלי התוס' דהירידה למטה אין בה פועל של כלל אלא שמחמת כבדה היא יורדת ואף אם הרגו בירידתו לא נעשה זה בפועל אלא כובד האבן הוא שהזיק מאליו עכ"ד, ויעויין בר"ן במה שתמה עליו, ויש לתמוה עוד מגמ' ב"ק דף כ"ו ע"ב היתה אבן מונחת לו בחיקו ועמד ונפלה חייב גלות, אלמא דאע"ג שהמית מכח כובד האבן חייב גלות ולכאו' כמו"כ תימה מהא ששנינו רפ"ב דמכות הי' מעגל במעגילה משלשל בחבית עולה בסולם, דבכל הנך הוא מחמת כובד הדבר, וצע"ג.
והר"ן האריך לתרץ דאין חיוב מיתה על אשו משום חיציו, ואע"ג דחיציו הוא וחייב בארבעה דברים מ"מ אין חיוב מיתה, ומדבריו נראה קצת דחיובו מדין גרמי, ובחלק"י חו"מ סי' ז' הקשה דא"כ מדוע חייב בד' דברים הרי בגרמי פטור בד' דברים כדאיתא בחו"מ סי' ש"ח, ויעוי"ש בקצוה"ח דהביא פלוגתא בזה, ושפיר י"ל בדעת הר"ן דסבר דגרמי חייב בד' דברים, שו"ר שכ"כ האבנ"ז.
ובחי' מרן רי"ז הלוי הל' רוצח תמה ע"ד הר"ן מגמ' ב"ק דף כ"ב דאיתא דיש פטור קלב"מ לריו"ח באשו משום חיציו, ויעוי"ש מש"כ ליישב באורך, דבאמת אין חיוב מיתה ומ"מ יש פטור מחודש מדין מכה אדם דפטור מתשלומין עיי"ש בכ"ד, ובמנ"ח מ"ע נו [י] הוכיח מדברי הר"מ דאין חיוב מיתה באשו משום חיציו, מדפטר בכפתו והניחו במקום שסוף תמה לבא, [וצ"ע דשפיר י"ל דמודה הרמב"ם דיש חיוב מיתה באשו משום חיציו, אבל מקרב הדבר אצל האש פטור וכתירוץ בתרא דתוס'] והא דפטר הרמב"ם במדליק גדיש ועבד כפות מדין קלב"מ והרי אינו חייב מיתה, ותי' המנ"ח דנתחייב בנפשו באותה שעה מדין רודף, ומ"מ אליבא דר"ל דאשו משום ממונו לא הוי רודף [ויש להאריך בזה ואכ"מ, והארכנו בב"ק שם].
ואולי היה מקום לחדש בזה דמודה הר"ן דחייב גלות באש, וכ"ד הוא רק לענין חיוב מיתה, [וצ"ל לפ"ז דהסוגיא בע"ב מיירי לענין מיתה, ובזרק צרור בכותל נחלקו רש"י ותוס' אי מיירי לענין גלות או מיתה, ובר"ן שם כתב דאיכא לפרושי לענין מיתה] ויש לעשות סמוכין מד' הר"ן שכתב וז"ל שאין לדמות נזקי ממון לרוצח לענין חיוב מיתה משום דרוצח אקיל רחמנא גביה דלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון וכיון שכן בעינן שיעשה פועל ממש וכו' עכ"ד, וא"כ י"ל דכ"ז לענין מיתה אבל גלות חייב, וא"ש הגמ' בב"ק בדף כ"ב שיש קלב"מ דהוא מדין חייבי מיתות שוגגין, [ועיין בסמוך עוד בחילוק זה] וכ"ז מחודש, ובאהא"ז פי"ד מנ"מ ה"י כתב בדעת הר"ן דיש פטור קלב"מ, דהר"ן אתי עלה מטעם דאקיל בי' בשוגג, וא"כ פוטר מממון כדין חי"מ שוגגין, וא"ש הגמ' בב"ק דף כ"ב, וצ"ע בזה דמ"מ מאחר שאין חיוב מיתה איך יש קלב"מ, אבל לדברינו י"ל דהגלות יפטור מממון, וכד' המאירי בכתובות דף ל"ז, וראיתי להעיר דא"כ כ"ז באופנים שחייב גלות ולא הי' קרוב למזיד וכיו"ב משאר פטורי גלות ויל"פ בזה.
ובחידושי רבינו חיים הלוי כתב בדעת הרמב"ם דבאבנו סכינו שהניחן בראש גגו בזה אין דין אשו משום חיציו עי"ש בכ"ד, [ולדבריו יפטר מארבעה דברים, וכן משמע קצת ברמב"ם סוף הל' נז"מ, שו"ר באו"ש פי"ד מנז"מ ה"ד שכ"כ בשיטת הרמב"ם, ומתבאר כדרכו של הגר"ח] ובחזו"א ב"ק סי' ב' ס"ק א' [הועתק כאן] כתב כן בתי' בתרא דתוס', ואשכחן כן להדיא שיטת הרא"ה בב"ק דף נ"ו ע"א [הובא בשמ"ק שם], וע"ע בכתבי הגר"ח [שפ"ז].
נמצא דאיכא ד' שיטות א. שיטת תוס' [בתי' קמא] דכל אשו חייב מיתה והוי כמעשיו לכל דבר. ב. וכן שיטת רבינו דוד אלא דס"ל דכובד האבן אינו חייב מיתה ג. דעת הרא"ה וכ"כ הגר"ח בשיטת הרמב"ם וכ"כ החזו"א בשיטת תוס' בתי' בתרא דאשו משום חיציו חייב מיתה, אבל באסו"מ שהניחן בראש גגו לא הוי חיציו ד. שיטת הר"ן וכן נקט המנ"ח בשיטת הרמב"ם דאין חיוב מיתה כלל באשו משום חיציו, וע"ע אהא"ז פי"ד מנז"מ ה"י בשיטת הרמב"ם [ובטור סי' תי"ח כתב דחייב מיתה על אשו משום חיציו].
בא"ד ושמא אינו מצוי וכו'. בפשוטו כוונתם דה"ז כרוח שאינה מצוי', אכן ראיתי לפרש כוונתם עפ"ד בב"ק כב: ד"ה חציו דלמ"ד אשו משום חציו לא מחייב אלא באש שיכול להזיק ברוח מצויה הרבה וקרוב לודאי היזק כעין חציו עכ"ד.
בא"ד והא דתנן בפ"ב דחולין נפלה סכין 'מידו'. לפנינו ליתא במשנה תיבת מידו, ומ"מ כתב המאירי בחולין דף י"ב ע"ב, וז"ל ונפלה משמע בין מידו בין מחיקו בין ממקום אחר עכ"ד, ויש לפרש כוונתם בהוחלק הסכין מידו, והוא מדין אסו"מ שהניחן בראש גגו, אבל אין כאן מעשה דידי', ויעויין בהגהות ר"ב הכהן מש"כ בזה, ויעויין תבוא"ש יו"ד סי' ג' ס"ק ב' שכתב לחלק כן, וע"ע בסמוך.
נפלה סכין מידו ושחטה
בא"ד אם לא נחלק בשחיטה ולא מסתבר לחלק כיון דאפילו מיתה גמרינן מממון. בחידושי רח"ה הל' שכנים האריך לייסד דאע"פ דאשו משום חיציו והוי כאילו עשה את המעשה מ"מ אינו כשר לשחיטה, דבשחיטה בעינן כח גברא עיי"ש בכ"ד, וע"ע בכ' הגר"ח בענין אשו משום חציו ובחולין קז. בענין נתינת קוף לנט"י שהאריך בזה, ובחזו"א הביא לד' תוס' דידן וכתב והגאון ז"ל פי' דכונתם דאין לומר דגזה"כ הוא בנזקין דהא גמרינן גם מיתה מנזקין, אבל נראה דכונת תו' דאין לחלק בין שחיטה לנזקין משום דבשחיטה בעינן כח גברא דהא אפי' מיתה דבעינן כח גברא ילפינן מנזקין וש"מ דאש מקרי כח גברא עי"ש, ובחזו"א הביא ב' ראיות מוצקות דאין לחלק בין שחיטה לרציחה א. דלקמן ע"ב משוה הש"ס קידוש מי חטאת לרציחה, ולד' הגר"ח הא י"ל דשאני קידוש דבעינן כח גברא ב. מגמ' חולין דף ט"ז ע"א דמשוה שחיטה לרציחה, ועי"ש עוד, ויעויין לקמן ע"ב משי"ת בעזה"י בראיות החזו"א, וע"ע אב"ע פי"ד מנז"מ הט"ו מש"כ לבאר בזה.
ובעיקר הדין בנפלה סכין ושחטה האם כשר לשחיטה כבר נחלקו קמאי דהרשב"א בתורת הבית בית הראשון סוף שער הראשון (י"א א' מדפי הספר) כתב וז"ל ואיכא למידק היכא דנפלה מידו או מחיקו אי דיניה כהפילה הוא אם לאו דהא לגבי נזקין דיניה כהפילה וכדאמרינן בשילהי כיצד הרגל היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ונפלה לענין נזקין חייב, וע"ע בחידושיו בחולין לא. שכתב כעי"ז, ובבה"ב [להרא"ה] כתב ע"ז ותמהני על דברי זה החכם ועל ראיותיו מה ענין זו אצל זו גבי נזקין כל היכא דאיהו גרים חייב ואדם מועד לעולם עכ"ד, וצ"ב אי כוונת הרא"ה לחלק בין נזקין לשחיטה דבעינן כח גברא וכסברת הגר"ח, או דקושיתו בפשיטות דנזקין חייב מדין אשו משום ממונו, ומאי ראי' לדין שחיטה, והוא פלא ע"ד הרשב"א, ועמד בזה האבי עזרי פי"ד מנז"מ הט"ו, וביאר דכוונת הרשב"א דהתם ע"כ מוכח דחשיב מעשיו מדשו"ט התם לענין שבת האם יש כאן מלאכה, וכן לענין גלות, והעירו דהתם נפלה ע"י עמידתו וחשיב כחו וכמש"כ המלחמות בפ' המניח (יג. מדפי הרי"ף) וז"ל ולא דמי להיתה אבן מונחת לו בחיקו דהתם כיון שעמד ומפני עמידתו נפלה ה"ל כחו ואדם המזיק הוא עכ"ד, אכן בתוה"א לא כ' ועמד, אלא היתה אבן מונחת לו בחיקו ונפלה, ועמש"כ לעיל עו: בתוד"ה רוצח מד' הנמו"י, ולדבריו בהכרח מיירי בעמד.
ובדעת הרא"ה ע"כ צ"ל דכוונתו דלענין שחיטה בעינן כח גברא משא"כ לענין שבת, דבשבת חייב באשו משום חיציו וכן דעת הנמו"י בפ' כיצד, [ועחזו"א ב"ק י"ד ס"ק י"ב מש"כ לדון בזה], ועדיין קשה דהא לענין גלות מחייבינן התם, והא דעת הרא"ה בב"ק דף נ"ו דברציחה בעינן כח גברא וכמו שהוכיח החזו"א, ובאהלי ישועה עמ"ס ב"ק כתב לצדד דבגלות מודה הרא"ה דחייב אף בלא כח גברא [ועמש"כ לעיל בשיטת הר"ן לחלק בין חיוב גלות למיתה].
ובטור וברמ"א יו"ד סי' ג' פסקו כדברי הרא"ה דפסול, עי"ש בהגר"א, ויעויין בתבואות שור שם סעי' א' במש"כ דפותח ידו והפיל סכין לא כשר לשחיטה ופי' הטעם וז"ל שלא הלכה מכחו רק עד עתה היתה מעוכבת בידו וכשסר כחו ממנה הלכה בעצמה ואנן בעינן דכח אדם יעשה פעולה שתלך ותשחוט וכו' עכ"ד, ויעוי"ש בס"ק ב' וג', והיינו דזה סברא שאין כאן מעשה דידי' אלא דעזב ידו והפסיק מלהחזיק, ויעויין בפמ"ג במ"ז ס"ק א' כדרכו של התבוא"ש, וברמ"ה לקמן סוף ע"ב כתב דמי שהיתה אבן בידו ונתכוון להניחה כדי שתפול על האדם ותהרג וירדה והרגה חייב אע"ג דלאו כחו הוא גירא דידיה הוא 'דלא גרע מבידקא דמיא' עכ"ד, ולדעת התבוא"ש צ"ל כמשנ"ת דבבידקא דמיא יש כאן מעשה האדם במה שהסיר את המונע למרוצת המים משא"כ הכא אין כאן מעשיו, ובחלק"י יו"ד סי' ב' תמה ע"ד התבוא"ש דהא בשבת דף ג' ע"ב איתא דאם פתח ידו ונפל חפץ הו"ל הנחה לענין שבת [והו"ל לאקשויי מגמ' ב"ק דף כ"ו וכמשנ"ת דאיתא התם דחשיב מעשיו לענין שבת], וע"ז י"ל דכ"ד התבו"ש הוא לענין שחיטה דבעינן כח גברא, ועוד הקשה דכל קידוש מי חטאת כך הוא שיש בידו אפר ופותח את ידו ונופל האפר לכלי, והרי בקידוש מי חטאת בעינן כח גברא, וע"כ דבכוונה בודאי חשיב מעשיו, וצ"ע הסברא לחלק בין בכוונה לשלא בכוונה, וכבר נתקשה התבוא"ש שאין סב' לחלק בין בכוונה או שלא בכוונה, ועי' מה שהארכנו בסי' ג'.
בא"ד אלא נראה דאתיא ההיא סוגיא כמ"ד אשו משום ממונו. וכתב החזו"א ב"ק סי' ב' ס"ק ט' [הועתק כאן] דכוונתם דלמ"ד אשו משום חיציו יפרש המשנה דנפלה סכין דפסול משום דאין כוונה, דאל"כ יקשה לדידי' מן המשנה, והק' החזו"א דהא רבא דייק לה התם, ורבא סבר בב"ק כב: כר"ל, וכבר קדמו הרע"א בקושיות עצומות בקו' זו, וע"ע בה"ל ח"ג סי' כ"ג, ומלבושי יו"ט חו"מ סי' ט', ועיין תורת האהל למהריל"ד מש"כ בזה.
בא"ד ומיהו קשה וכו' וי"ל דשאני התם דמתוך שמושך למעלה נופל יותר למרחוק. עחזו"א [שם] שביאר דע"י שמושך למעלה כשנפסק ושב למטה הולך בכח טפי מאילו היה נח ונפל, ועי"ש מש"כ דכיו"ב צריך לפרש כל הנך דיני דתנן במשנה במכות שם, ויעויש"ה במשנה וצ"ע כיצד מפרשינן לה, ואכתי העירו דכ"ד התוס' ניחא על דרך עלי' די"ל דהי' מושך יותר למרחוק וכיו"ב, אבל תיקשי מדרך ירידה מדוע חייב הרי אין כאן מעשיו, ומוכרח דכל נידון התוס' הוא כשנעשה היפוך כוונתו אבל כל שחפץ להורידו בודאי חשיב מעשיו, ומה"ט הפותח יד ונפל הסכין חשיב מעשיו.
בא"ד עוד יש לפרש וכו' דדמי לכח כחו. מדברי תוס' נראה דבדבריהם בתי' בתרא מתיישב ג"כ מה שהקשו מנפלה סכין ולא נתפרש, והעירוני דאי נימא דט"ס הוא בדברי התוס' לעיל וקו' בנפלה סכין ולא מידו, אלא בהניח הסכין ונפלה א"ש, ושמא יש לפרש דסב' תוס' דאשו משום חיציו הוא כשמדליק אש, והאש הולכת ודולקת ונמשך כחו, וע"כ חשיב כחיציו, אבל מקרב הדבר אצל האש, דאין האש המשך לכחו, אלא הוא כח הפועל מצד אחר לא חשיב כחו, ודמי לכח כחו, וא"כ ה"ה נפלה סכין מידו דאין זה המשך לכחו.
בא"ד ואש נמי שלא המיתה אלא ברוח מצויה. המהרש"ל הגיה רוח שאינה מצוי', ותמה עליו המהרש"א, ואשר ע"כ פי' המהרש"א דהא דאש חשיב חיציו הוא רק באש ההולכת מעצמה אבל באש ההולכת ע"י רוח לא, [ובזכר דבר סי' י"ב האריך דכדברי המהרש"א מבואר בתורא"ש עי"ש]. והק' החזו"א ב"ק רס"י ב' ע"ד המהרש"א דבב"ק כג. מקשי למ"ד אשו משום חיציו טמון באש דפטר רחמנא היכי משכח"ל, ולד' המהרש"א משכח"ל בהלך ע"י רוח שאינו חיציו, עוד צ"ב מה תי' תוס' על הגמ' בע"ב באזיל לתחת הרי התם ליכא רוח, ובחזו"א האריך בכוונת תוס', ובס"ק א' תמה ע"ד המהרש"א מגמ' ב"ק דאף באש ההולכת ע"י רוח ג"כ חשיב חיציו לריו"ח, ומתחילה פי' דכוונתם לחלק בין אופן שהרוח נמצאת עכשיו דחייב אבל אם באה רוח אח"כ פטור, ובס"ק ב' חזר בו וכתב דכוונת תוס' על אבנו סכינו דזה לא הוי חיציו וכמשנ"ת לעיל, וכתב דקרוב הדבר דט"ס בל' התוס' וצ"ל ואבנו או דא"ש ר"ת אבנו שכינו או דצ"ל א"ס והוא אבנו סכינו, וביאר הטעם דאבנו המונחת בלי שום תנועה ועדיין אין צורת מזיק נמצאת בה עד שבא רוח היותר חזק מקרי כח שני, ובד"ה (ב"ק) [כ"ב א'] חזר בו ופירש ד' תוס' דכוונתם דאם זרק אש למקום אחד ומשם הרוח מביאה לשרוף את האדם הוי כח שני כיון שבשעה שיצתה מידו עדין לא התחיל כח הרוח עד שהגיע האש למקומו, וב' כחות אלו אין מצטרפין זה עם זה ולא מקרי האש חציו עכ"ד. וע"ע מלבושי יו"ט חו"מ סי' י' שנתקשה בד' המהרש"א והאריך בד' תוס'.
ונמצא דנחלקו ב' תי' התוס' במה שאמרו בגמ' סוף חמה לבא פטור דלתי' קמא הוא סב' במצמצם, וכמש"כ בתח"ד דלא רבי רחמנא מצמצם בכה"ג, אבל לתי' בתרא י"ל דכל שסוף חמה לבא הוא כח כחו ואין כאן אש כלל, ואין זה דין במצמצם, וצ"ב מ"ט אמר רבא הך דינא במצמצם הא אף במעשה גמור פטור, וראיתי לדון נפ"מ לענין נזקין דבזה חייב אף בכח כחו וכמש"כ תוס', אבל לתי' קמא לא רבי רחמנא מצמצם בכה"ג.- ע"ע בתוס' בכתובות לג: סוד"ה דלמא דנפל מן הגג ברוח מצוי' חייב גלות, והוא שלא כתי' בתרא דהכא דאסו"מ שהניחן בראש גגו ונפלו דפטור ממיתה דה"נ להא דמיא, אכן לביאור החזו"א דהטעם משום דלא התחיל הרוח מיד, א"כ י"ל דהתם הרי שהה בראש הגג כשהי' רוח, ועל אותה שעה יש לחייבו, שו"ר בחזו"א ב"ק סי' א' ס"ק ב' (סוד"ה ונראה דאפי') שהניח ד' תוס' בכתובות בצ"ע, והוא עפ"מ דנקט בכוונת תוס' דהוא סב' באסו"מ דלא הוי מזיק עדיין וכמשנ"ת, וע"ע בג' חזו"א על הגר"ח הל' יסודי התורה שכתב מד' תוס' דידן דאם עלה לראש הגג ונפל ברו"מ אינו חייב מיתה, כיון דלא המית בכחו, ומ"מ חשיב רוצח ויהרג ואל יעבור. [ובעיק"ד החזו"א שם ראיתי להעיר מתוספתא פי"ב דשבת ה"י במי שאוחז יד חבירו וכותב בה (עי"ש במפרשים ובהגר"א) דמבואר דהכל מתייחס אל מי שאוחזו, וע"כ דרציחה שאני דמ"מ כל שנעשה רציחה מחמתו חייב, משא"כ בשבת איסורו הוא הטורח במלאכה].
בסוה"ד ולא דמי לחצי נזק צרורות. עיין מהרש"א בביאו"ד, ועיין תורא"ש, ועחזו"א ב"ק סי' ב' ס"ק ב' (ד"ה כ"ב א').
בד"ה כפה וי"ל דהכא חייב טפי כדמסיק דמתחיל בי' בשעתי'. יל"ע אי כוונתם דממילא הוה כאשקיל בידקא דמיא בכח ראשון, ולפ"ז ק' דמיון הש"ס לכפתו ברעב דהתם הוא בדין מצמצם, וכמשנ"ת בתוד"ה סוף דדין סוף חמה לבא הוא בדין מצמצם, ולפמשנ"ת לעיל דלתי' בתרא שם אין הכרח לזה א"כ י"ל דשפיר מדמי הש"ס זל"ז, ועוד י"ל בדוחק דהש"ס מדמי האם דנים הכל כדבר אחר וממילא הוא מצמצם וה"ה דחשיב בידקא דמיא בכח ראשון וכ"ז צ"ע. [הכת"ס או"ח סי' נ"ה ביאר בד' תוס' במס' יו"ט כב. דמסתפק מן השמן חייב משום מכבה דמכהה אורו, דכוונתם דבאמת החיוב הוא על כיבוי הנר לבסוף, אלא דזה בלחוד הוא גרמא, ומאחר שמכהה אורו מיד ע"כ חשיב הכל מעשיו].