מראי מקומות/סוגיות/הליכה אחר הרוב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם והשגות הראב"ד נושאי כלים מפרשי הרמב"ם

מראי מקומות סוגיות הליכה אחר הרוב

יסוד דין רוב

דין הליכה אחר הרוב ילפי' בחולין (י"א א') מקרא דאחרי רבים להטות. ובפשוטו יסוד דין רוב הוא משום ההסתברות שהדבר מהרוב והוי כעין הוכחה, ואף שודאי אינו הוכחה גמורה ואזלי' בתר רוב כל דהו (כרוב של חמישים ואחד) מ"מ יסוד הדין הוא משום שיש סברא שהדבר כהרוב.

אמנם כבר הוכיחו בראיות מרובות ומכריחות שהכרעת הרוב אינה משום הוכחה והסתברות, והנה ידוע מה שכתבו רבותינו השמעתתא (ש"ב פט"ו) והגרע"א (כתובות י"ג ב') לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן, דרובא דלית"ק הוא סברא שהדבר כהרוב אך רובא דאית"ק אינו סברא כלל אלא גזיה"כ (ואכ"מ בזה), אך יש להוכיח בהרבה ראיות שגם דין רובא דלית"ק אינו משום בירור והוכחה, אלא יסוד דין רוב הוא שהסתמא והפשטות כהרוב והדבר מוחזק לפנינו כפי הרוב, ונבאר הראיות העיקריות לזה:

ראיות שדין רוב הוא משום סתמא וחזקה

א. התוס' בחולין (י"א א' ד"ה מנא) הקשו ל"ל קרא לדין רוב, דמאחר שילפי' מקרא שאזלי' אחר חזקה כ"ש שאזלי' אחר רוב דרובא וחזקה רובא עדיף. ולכאו' תמוה מאי שייטא למילף רוב מחזקה הרי הוי ב' דינים חלוקים לגמרי ואין כל שייכות זל"ז, (ואטו שייך למילף דין עדים מק"ו מחזקה כיון שעדים עדיפי מחזקה). ומבואר לכאו' שהכרעת רוב והכרעת חזקה דמו בעיקר יסודן, והיינו שגם דין רוב אינו משום בירור והוכחה אלא משום שהדבר מוחזק לן כפי הרוב והכי סתמא דמילתא וכעין דין חזקה.

ב. וכן נראה בד' הגמ' ביבמות (קי"ט ב') שאמרו שאפי' ר' מאיר דחייש למיעוטא מודה היכא דאיכא רובא וחזקה, דכיון שיש רוב וחזקה הו"ל אידך "מיעוטא דמיעוטא" ולא חיישינן. ומבואר שהצד שנגד החזקה חשיב מיעוטא, והדבר פלא הרי במקום חזקה הוי ספק השקול. ומבואר שגריעותא דמיעוט אי"ז משום שאינו מסתבר אלא משום שהוי צד מחודש ורחוק, וגם הצד שנגד חזקה הוי כמיעוטא דהוא הצד המחודש. ומבואר א"כ שרוב וחזקה יסודן אחד שאזלי' אחר הסתמא ולא חיישי' לצד המחודש.

ג. וביותר מצינו דבר חידוש בד' הרשב"א בתורת הבית (בית ב' ש"ג דף מ"ו א'), דהנה קיי"ל שרוב בהמות כשרות הן ולא חיישי' בבהמה דילמא טריפה היא. וכתב הרשב"א שאפי' נולד ספק מסוים על בהמה אם נטרפה, כגון שראינו שנדרסה וספק אם היה ע"י שונרא או כלבא, יש להכשיר משום שרוב בהמות כשרות הן. וכ"כ בכמה גווני ספיקות (עיי"ש בדף ל"ח ב' ובדף נ"ד א'). והדבר פלא הרי בבהמה זו נולד ספק השקול, והנידון אינו אם באה מן הרוב או מן המיעוט אלא הוא נידון על המקרה שלפנינו היאך היה. ומוכרח מד' הרשב"א שדין רוב אינו משום שמסתבר שהיה כהרוב, אלא שכל דבר מוחזק לן כמו הרוב, וחידש הרשב"א שאפי' נולד ספק מסוים לפנינו מ"מ כל בהמה מוחזקת לן בכשרה כיון שרוב הבהמות כשרות.

ד. וכן מבואר בד' הגרע"א גופיה, דהנה השמעתתא (ש"ו פכ"ב) והגרע"א (קמא קל"ו) יסדו שגם למ"ד שבתרי ותרי אזלי' בתר חזקה, ה"מ חזקה דמעיקרא אבל חזקה של סברא ל"מ דלא שייך להוסיף בירור וידיעה על בירורם של העדים. והשמעתתא שם נקט לפי"ז שגם רוב ל"מ כיון שהוי בירור, אבל הגרע"א (שם קל"ז) נקט שרוב מהני, משום שרוב אינו בירור אלא דין הכרעה בעלמא כחזקה דמעיקרא. והנה הגרע"א לא חילק בזה בין רובא דאית"ק לרובא דלית"ק ומבואר שאפי' רובא דלית"ק שנקט הגרע"א שיסודו סברא מ"מ אינו משום בירור, וע"כ הביאור שע"י הסברא נעשה הכי סתמא דמילתא.

ה. ובלשונות הראשונים בהרבה מקומות מבואר שהכרעת רוב היא מדין חזקה, כלשון הראב"ד בס' כתוב שם (קידושין פ' א') "כי כל רובא דליתא קמן כעין חזקה היא" וכעי"ז בחי' יד רמ"ה שם. ולשון הרמב"ן במכות (ז' א') "לא חיישינן דילמא במקום סייף נקב הוה והעמד דבר על חזקתו וזיל בתר רובא" ועי' בריטב"א שם. וכעי"ז ל' הרוקח סי' תס"ד, והריב"ש סי' קס"ג, ובשו"ת רשב"ש סי' תקנ"ב. וכעי"ז רבות בד' הראשונים.

ראיות שדין רוב משום שהוא צד חשוב ואלים

והנה מכל ראיות אלו מוכח שהכרעת רוב אינה משום הוכחה ובירור אלא משום שהפשטות והסתמא כהרוב והכי מוחזק לן. ואמנם אכתי י"ל שיסוד הסתמא הוא מחמת הסברא וההוכחה, שכיון שיש הסתברות שהדבר כפי הרוב ממילא הכי סתמא דמילתא. (ולכאו' כן נקט הגרע"א).

אבל מד' הראשונים בהרבה מקומות מוכח יותר מזה, שדין רוב אינו שייך להוכחה וההסתברות כלל. דהנה מלבד דין רוב בהכרעת ספיקות מצינו עוד דין רוב בתורה שהוא רוב הקובע הגדרת הדבר, וכגון בדין מנהג המדינה שהמנהג נקבע לפי רוב המדינה, וכל כיו"ב. ודין זה אינו מחמת הסתברות כלל אלא שהרוב חשוב לקבוע הגדרת הדבר. ובפשוטו דין זה אין לו שייכות כלל לדין הכרעת רוב בספיקות. אבל בד' הראשונים במקומות רבים מבואר שדימו דין זה לדין רוב בספיקות ונקטו שתרוויהו דין אחד הן:

א. בגמ' בסנהדרין (ס"ט א') איתא בדין בן סורר ומורה, שמי שראוי להיות אב אין בו דין בן סורר ומורה. ודנו בגמ' מאימתי ראוי להיות אב, דמבן י"ג ראוי לעבר אשה, והרי רוב נשים יולדות לתשעה ומיעוט יולדות לשבעה, ואמרו בגמ' שאינו נחשב ראוי להיות אב בז' חדשים ואף שיש נשים שיולדות אז ויש לו אפשרות בפועל להיות אב, משום שהולכין אחר הרוב ורוב נשים יולדות לט'.

והנה רוב זה בפשוטו אינו ענין לרוב בספיקות כלל (לפי' רש"י שם) אלא הוי נידון אם להגדירו ראוי להיות אב מחמת האפשרות של המיעוט, או שהגדרתו נקבעת לפי הרוב. אלא שבגמ' שם השוו דין זה לדין הליכה אחר רוב בספיקות, שאמרו שם שאם אין הולכין בנפשות אחר הרוב לא מהני רוב זה כיון שהוא נוגע לחיוב מיתה. והרי הנידון בהולכין בנפשות אחר הרוב הוא נידון ברוב של ספיקות (וכמו שמבואר בכל הסוגיא שם), ומבואר שרוב לקבוע שמו שראוי להיות אב הוא אותו דין של רוב בספיקות.

ב. הר"ן בעבודה זרה (י"ז ב' מדפה"ר) פי' שם שנחלקו ר"מ ורבנן במקום שמיעוט עיירות עובדין ע"ז ורוב עיירות אין עובדין, אם גוזרין על הרוב אטו המיעוט או לא. ופי' הר"ן שהוא תלוי במה שנחלקו ר"מ ורבנן בעלמא אם הולכין אחר הרוב או חיישינן למיעוטא, שר"מ ס"ל שחיישינן למיעוטא והיינו שהמיעוט כמי שישנו, וה"נ שייך לגזור אטו הרוב, ורבנן ס"ל שלא חיישינן למיעוטא וכמי שאינו, וה"נ אין לגזור אטו הרוב. והנה שם פשוט שאינו ענין לרוב בספיקות כלל אלא הוא נידון אם המיעוט חשוב לגזור מחמתו, ומ"מ הוא תלוי בפלוגתת ר"מ ורבנן ברוב בספיקות.

ג. בסוגיא דהולכין בממון אחר הרוב נחלקו רב ושמואל במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, שרוב בנ"א קונים לחרישה ומיעוט לשחיטה, האם הולכין אחר הרוב לחרישה והוי מקח טעות. ובפשוטו הנידון שם הוי ספק בדעת הלוקח האם נתכוין לקנות לחרישה או לשחיטה, אבל ברשב"ם בב"ב (צ"ב א' ד"ה לשחיטה) מבואר שאי"ז נידון של ספק כלל, אלא הנידון איך לקבוע סתמא של מקח, שהרי הם עשו מקח בסתם ולא פירשו מהו, והנידון האם הרוב קובע את הסתמא שסתמו של מקח הוא לחרישה או לא. (וכן נקטו הפנ"י וההפלאה בכתובות י"ב ב'). ומ"מ תלו לה בסוגיא שם בנידון אם הולכין בממון אחר הרוב, שהוא נידון ברוב של ספיקות.

ד. בריש ב"ב אמרו שחיוב השותפין לבנות כותל כפי מנהג המדינה, וביד רמ"ה שם דן במדינה שיש בה ב' מנהגים אם נקבע לפי הרוב, שהרי אין הולכין בממון אחר הרוב. ומסיק שדין אין הולכין בממון אחר הרוב הוא רק בספיקות אבל שם הוי רוב לקבוע מהו המנהג. ועכ"פ מעיקר נידונו מבואר שרוב לקבוע מנהג שייך לרוב של הכרעה בספיקות.

ה. קיי"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ובפשוטו יסוד הדין הוא שא"א להכריע נגד הקבוע, אך מצינו ברש"י בסנהדרין (ע"ט א' ד"ה לא) שקשיא ליה למה אמרי' רק שקבוע כמחצה דמי, ולא אמרי' שקבוע כרובא דמי, ונכריע כפי הקבוע (באופן שהצד השני אינו קבוע). והדבר פלא מהיכ"ת להכריע כפי הקבוע, ואף אי נימא שמעלת הקבוע שהוא צד חשוב ואלים מ"מ איך יהא לו דין הכרעה, ומאי שייטא לדין רוב שכתב רש"י שנימא שקבוע "הוי כרובא". ומבואר מזה שגם יסוד הכרעת רוב אינו משום שהוא הצד המסתבר, אלא שהרוב הוא חשוב ואלים, ולכן שייך לדון שקבוע יהא לו מעלת רוב דנימא שהוא חשוב ואלים כרוב.

ו. והנה בדין רוב מצינו גם דין ביטול ברוב, שבפשוטו אין לו שייכות כלל לדין הכרעת רוב בספיקות. אבל רש"י בכ"ד (ב"מ נ"ג א', זבחים ע"ב א', חולין צ"ח ב') כתב שדין ביטול ברוב ילפי' מקרא דאחרי רבים להטות. וכ"כ הראשונים בכ"ד. וצ"ב הרי מקרא דאחרי רבים להטות ילפי' דין רוב של הכרעת ספיקות בפ"ק דחולין, והיאך נילף מזה דין ביטול ברוב. ויש שנקטו שבסנהדרין בעי' גם לדין ביטול ברוב וגם לדין הלך אחר הרוב ותרוויהו ילפי' מהתם (עי' כתבי הגר"ח ז"ל ב"ק כ"ז ב') אבל בריהטת ד' הראשונים משמע שכוונתם לילפותא דפ"ק דחולין, וכ"כ להדיא בתוס' יו"ט כלאים פ"ט מ"א (וכ"כ בספרו תורת האשם ל"ט א'). ולכאו' מבואר כמש"נ שגם הכרעת רוב בספיקות הוא משום חשיבות הרוב לקביעת הדבר, ומה"ט אזלי' בספק בתר רובא שהוא הצד החשוב והאלים בספק. ושייך למילף מינה גם ביטול ברוב שהרוב קובע שם כל התערובת, וצ"ע.

· מעבר לתחילת הדף