מראי מקומות/נדה/סד/א

מראי מקומות נדה סד א

ראתה יום ט"ו לחודש זה ויום ט"ז וכו'. הנה בביאור וסת זו, אי מיירי בוסת החודש או וסת הפלגה או וסתות אחרות, הנה מצינו בראשונים כמה דרכים. והנה בתו"דה איתמר פירשו דמיירי בוסת החודש, שראתה ט"ו באייר וט"ז בסיון וכו', והיינו וסת הדילוג. וכ"כ הראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סי' ג' ס"ב, והו"ד ברמב"ן ד"ה ראתה, ורשב"א ד"ה ואיכא למידק, ובמאירי ד"ה ומ"מ לענין ביאור בשם גדולי המפרשים, וכ"פ בתורא"ש ד"ה רב, וחי' הר"ן ד"ה ראתה, ובתוס' ר"פ ב"ק ל"ז: ד"ה ושמואל.

וברא"ה בבדה"ב ב"ז ש"ג, ט. ד"ה עוד כתב, פי' דמיירי שראתה ט"ו ימים לאחר מולד הלבנה, ואח"ז ט"ז ימים לאחר מולד הלבנה וכו', והו' בחי' הר"ן ד"ה ראתה. ועי' לחו"ש סי' קפ"ט סק"ד, כ"ט שחידש דכ"ה דעת רש"י כהרא"ה לענין דינא, וכ"ה הגרא"ז בהע' על הרמב"ן דמודה להרא"ה, וע"ע קנה בושם בירורי השיטות סי' קפ"ט ס"ג. וע"ע להלן משנ"ת בשי' זו, וכן עי' להלן בשם האשכול.

וברמב"ן ד"ה וקורא, פי' דמיירי בוסת הפלגה שראתה בהפלגת הימים שבין ט"ו לחודש זה לט"ז שבחודש זה, ועיי"ש עוד ביאור בזה, ויעו"ש דכ"ה דעת הרמב"ם. ועי' בהע' הגרא"ז מלצר שם, שביאר דהרמב"ן מיירי באופן שכל החודשים מלאים או חסרים, והיינו הפלגות שוות, ואף שהראייה הראשונה לא נגמרה מחמת הפלגה, מ"מ כיון שבראייה השניה ניכרת ההפלגה, מיצטרפת גם הראייה הראשונה, [ועיי"ש דמש' מדבריו דמ"מ להרמב"ן גם המולד משפיע על ראיית האשה, אך עי' קנה בושם שם, שתמה עליו, דאין לומר כן ברמב"ן], ויעו"ש בד' הגרא"ז דיל"פ מש"כ דהכא מיירי בוסת הדילוג, היינו הפלגות שוות בדילוג התאריך בחודש. והנה לשי' הרמב"ן, פלוגתת רב ושמואל היינו משום דכיון שראתה בתחילה בט"ו לחודש ואח"ז בט"ז לחודש, אף דהפלגה שווה היא, מ"מ שמא ט"ז לחודש הוא הגורם [כלו' שמא מרחק ט"ז ימים מהמולד הוא הגורם, הגרא"ז], ומשו"ה אין ראייה ראשונה מיצטרפת למנין, וצ"ב כוונתו. ועי' פרדס רימונים בפתיחה לסי' קפ"ט ח"ב ד"ה עתה נבאר לבאר, לתמוה דד' הרמב"ן סתומים, ועייש"ע מש"כ לבאר. וע"ע קנה בושם בירורי השיטות סי' קפ"ט סי' ג', שכ' לבאר באופ"א. והנה הראב"ד שהק' לפי' זה, שהרי במספר הימים שבין ט"ו בחודש זה לי"ז בחודש זה, אין דילוג בהפלגה. ועי' יין מישרים, [דאם כל החודשים מלאים או חסרים הרי"ז הפלגה שוה ולא דילוג, ואם אחד מלא ואחד חסר, ג"כ אין הפלגה שוה ואין דילוג מסודר, לפימש"כ הב"י סי' קפ"ט ד"ה לשו' הרמב"ן ושא"פ דבהפלגה מונים גם את יום הראייה הא' וגם את יום הראייה הב', ודו"ק].

עוד מצינו דרך נוספת, בתורי"ד ד"ה איתמר, שפי' דמיירי בוסת הפלגה, ואין הכוונה שראתה בט"ו לחודש, אלא שראתה בהפלגת ט"ו ימים ושוב בהפלגת ט"ז ימים וכו'.

והנה הראב"ד שם כ' דמהכא יש מקור לדין "וסת החודש", וכ"מ בראשונים הנ"ל. והנה בתוד"ה איתמר, הביאו הוכחה נוספת לדין וסת החודש, מלעיל ל"ט: דחזאי ריש ירחא וריש ירחא וכו', ואפי' שאחד מלא וא' חסר, דקביעות החודש גורם, וכ"ה בתוס' בב"ק ל"ז: ד"ה יום ט"ו. אולם יש שדחו דהתם נמי מיירי בוסת הפלגה, וכ"כ הרמב"ן שם ד"ה אלמא. וע"ע ריטב"א שם ד"ה אלמא, ובחי' הר"א שם ד"ה אלמא, וע"ע חוו"ד יו"ד סי' קפ"ט ביאורים סקי"ד. ואכמ"ל. ובעיקר הענין אי איכא דין וסת החודש, הנה עי' רש"י ד"ה קבעה, דיש דין וסת החודש, וכן עי' תוד"ה איתמר דיש דין וסת החודש. וכ"ה בתוס' בב"ק ל"ז: ד"ה יום ט"ו, וראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סי' ג' ס"ב, והו"ד ברמב"ן ד"ה ראתה, ורשב"א ד"ה ואיכא למידק, ובמשמרת הבית ב"ז ש"ג ד"ה אמר הכותב, וכ"פ בתורא"ש ד"ה רב, וברא"ש פ"ט סי' ג' הב', וחי' הר"ן ד"ה ראתה, תוס' ר"פ ב"ק ל"ז: ד"ה ושמואל. ועי' ש"ך שם סקי"ג שכ"ה דעת האגודה, ושו"ת מהר"י מינץ סי' ט', וכ"מ מהטור ושא"פ. אולם הרמב"ן ד"ה וקורא אני, פליג וס"ל דאין דין וסת החודש, ויעו"ש דכ"נ מהרמב"ם, ויעו"ש דבע"נ יחמיר בזה, וכ"פ הרמב"ן בהל' נדה פ"ה הי"ב, דין וסת החודש, [ולכאו' היינו עפימש"כ הכא דבע"נ יחמיר, אמנם עי' כרו"פ סי' קפ"ט סוסק"ז להק' סתירה בד' הרמב"ן, ועי' להלן בזה]. וכ"כ בערול"נ ד"ה בא"ד ואמאי, בדעת הר"ח, שהו' בתוד"ה איתמר, דס"ל דאין דין וסת החודש. ועי' בשי' הרמב"ם, במ"מ איסו"ב פ"ח ה"ו, ובש"ך סי' קפ"ט סק"מ, ומרכה"מ שם פ"ו קונטרס גופי הלכות פסח ט"ו.

והנה עיי"ש ברמב"ן שכ' להכריח דאין דין וסת החודש, דודאי כיון החודש אינו תלוי רק במזלות אלא גם ע"י קידוש החודש, וא"כ היאך יום קידוש החודש שנקבע ע"י הסנהדרין, ישפיע על טבע ראייתה, ויעו"ש דכ"נ מהרמב"ם שלא הזכיר בספרו דין וסת החודש, ועי' בזה במ"מ איסו"ב פ"ח ה"ו שפי' בד' הרמב"ם כדעת הראב"ד, וע"ע בש"ך סי' קפ"ט סק"מ, ומרכה"מ שם פ"ו קונטרס גופי הלכות פסח ט"ו. ועי' עוד רא"ה בבדה"ב ב"ז ש"ג דף ט. ד"ה עוד כתב, והו' בחי' הר"ן ד"ה ראתה, שהסכים לטעם הרמב"ן, אך כ' משום כן באופ"א, והנה יל"ע בכוונת הרמב"ן, אי ר"ל דאין סברא דיום החודש יגרום ראייה, או משום דיום החודש תלוי בקידוש ב"ד, ובזה ליכא סברא דיהא נפ"מ לענין ראייתה. ועי' רא"ה בבדה"ב ב"ז ש"ג דף ט. ד"ה עוד כתב, והו' בחי' הר"ן ד"ה ראתה, דמש' שנקט ברמב"ן כהצד ב'. וכ"מ בכרו"פ סי' קפ"ט סק"ז, ובשו"ת חת"ס ח"ג סי' ו' ד"ה אבל נראה, ובשיעורי שבה"ל סי' קפ"ט ס"ו סק"ד, שיישבו שם שי' הרמב"ן מהירושלמי, והו' להלן. ועי' להלן משנ"ת מהכרו"פ בישוב סתירת הרמב"ן, דמוכח כהצד הב'. וע"ע בשם הגרא"ז דמש' כהצד הב', ועי' קנה בושם בירורי השיטות סי' קפ"ט ס"ג, והנה הכרו"פ קפ"ט סוסק"ז הק' להרמב"ן דסותר למש"כ בהל' נדה פ"ה הי"ב דין וסת החודש, וכ' די"ל דבשנה פשוטה שא' מלא וא' חסר, מודה הרמב"ן לחוש לוסת החודש, כיון דאינו תלוי בקביעות ב"ד. ועי' יין מישרים, להק' דא"כ אמאי לא פירש הרמב"ן בסוגיין משום וסת החודש ובשנה פשוטה. וע"ע פרדס רימונים בפתיחה לסי' קפ"ט ח"ב ד"ה הנה עד כה, [דלא הי' להכרו"פ חי' הרמב"ן הכא, שכ' להדיא דאין לנו וסת אחר זולת וסת הפלגה].

אמנם הרז"ה שם כ' משום קו' הרמב"ן [דאין קביעות ב"ד ישנה טבעה], דאזלי' בתר מולד הלבנה, ויש לחשב שעת ראייתה כמה היא רחוקה ממולד הלבנה, והו' בחי' הר"ן ד"ה ראתה, והסכים לזה. ועי' לחו"ש סי' קפ"ט סק"ד, כ"ט שחידש דכ"ה דעת רש"י. וע"ע בהערות הגרא"ז על הרמב"ן דמודה לוסת זו של הרא"ה, כיון דהוא הפלגות שוות, אולם עי' קנה בושם בירורי השיטות סי' קפ"ט ס"ג, [שתמה על הגרא"ז דלא מש' כן ברמב"ן דסובר כהרא"ה]. (ועי' אשכול רצב"א סי' ל"ו שכ': שאין חושבים לקביעות החודש שלנו אלא למולד הלבנה משעה שראויה לקדש והוא שוה להפלגת הימים. וזה צירוף שתי השיטות הנ"ל). ועיי"ש בכרו"פ מש"כ תמיהה לשי' זו, שהרי כל חשבון המולדות שלנו הוא "המולד האמצעי" וטבע הוסתות ודאי תלוי במולד האמיתי, וא"כ כל אשה תלמד חכמת מהלך הכוכבים. ועי' עוד מו"מ בשי' הרא"ה, בכרו"פ שם, ובחזו"א סי' פ"ה סקע"ב. והנה בנובי"ת סי' פ"ג כ' דלהרא"ה, אין משגיחין על עונת המולד אלא מספר הימים שעברו מהמולד, ולפיכך אף אם מולד ניסן היה בלילה וראתה בליל ט"ו מהמולד אע"פ שאין מספר העונות שמעת המולד שוה לראייתה הקודמת, שבכל דבר המופלג אין משגיחין על מנין העונות אלא על מנין הימים, אולם עי' לחו"ש שם סקכ"א דפליג, ויעו"ש משה"ק להנוב"י. ועי' תפארת למשה שם ד"ה בשו"ע סי' קפ"ט ס"ה. וע"ע הפלאה שם ס"ח ד"ה עוד אני. שיעורי שבה"ל שם סק"א. וע"ע סוגה בשושנים סי' ד' סק"מ.

והנה בישוב הטענה היאך קידוה"ח ישפיע על טבע ראייתה, עי' משמרת הבית להרשב"א ב"ז ש"ג ד"ה אמר הכותב, דכל מה שבי"ד שלמטה עושה מסכימים מלמעלה עמהם ומתאימים הטבע לזה, וכדדריש בירושלמי נדרים פ"ו ה"ח, ובסנהדרין פ"א ה"ב, וכתובות פ"ה ה"ב, לגבי בתולה פחות מבת ג"ש ע"י שעיברו ב"ד את השנה, שבתוליה חוזרים, עיי"ש. וכ"ה בהאשכול רצב"א סי' לו. ועי' ש"ך שם ס"ק יג, ועי' פליתי שם ס"ק ז בבאור מחלוקת הראשונים בזה. ועיי"ש בש"ך הוכחה לזה, מלעיל ל"ח. דמבו' דקביעות החודש ע"י בי"ד, משפיעה לגבי דיני ימי נדה וימי זבה.

אמנם בישוב שי' הרמב"ן, עיי"ש בכרו"פ דד' הירושלמי נאמרו רק לגבי איש הישראלי שהם מושפעים מהקב"ה, ולא כלפי בע"ח חומריים, ודי"ז של וסת הדילוג נאמר גם לגבי שור המועד בב"ק ל"ז. ובשו"ת חת"ס ח"ג סי' ו' ד"ה אבל נראה, כ' ליישב באופ"א, דודאי הטבע משתנה עפ"י קביעות בי"ד, אבל דוקא באופן שאל"כ יהיה סתירה בין הטבע לקביעות ב"ד, וכקטנה שבתוליה חוזרין ומשו"ה נעשה נס, משא"כ הכא שאי"ז סתירה. ובשיעורי שבה"ל סי' קפ"ט ס"ו סק"ד, די"ל באופ"א, דלהרמב"ן טבע הוסתות אינו תלוי בתאריך בחודש, אלא במהלך הלבנה, ומשו"ה אין קביעות החודש משפיע על הטבע.

בדין וסת השבוע

והנה התוס' בב"ק שם ד"ה היום, כ' ע"פ הגמ' שם לענין שור המועד, דאף שם היום בשבוע גורם וסת, כגון שראתה שלש פעמים באחד בשבת קבעה לה וסת באחד בשבת, וכ"כ הרמב"ן ורשב"א נדה שם, ובתוה"א שם בשם רבותינו הצרפתים, וברשב"א שם דייק כן מלעיל יא א: דקפיץ בחד בשבת וחזאי וכו', וכ"כ המ"מ איסו"ב פ"ח ה"ה; טוש"ע שם. ועי' רמב"ן שם שנ' מדבריו שהראב"ד חולק ע"ז שלא הזכירו, וכ"כ בשמלה ס"ק יב בד' הראב"ד וע"ש בבאור שיטתו. וע"ע פרישה שם סק"ח, וב"ח שם סקי"ד, שכ' דוסת זו היא דווקא בחזרה וראתה אחר ג' שבועות בא' בשבת, דאל"ה הו"ל בימי זיבתה, וכ"כ הש"ך שם סקי"ד.

רב סבר חמשה עשר ממנינא ושמואל סבר וכו'. עי' רמב"ן ד"ה ולעיקר המחלוקת, שכ' בביאור פלוגתתם, דרב סבר דכיון שחזי' דרואה לפי התאריך בחודש [אלא בדילוג] י"ל דהראייה הראשונה ג"כ שייכת לסדר זה של דילוג, ונימא דמתחלתה לדילוג כיונה, ושמואל סבר דלעולם בעי' לראות בפועל ג' דילוגים. וכ"כ הרשב"א ד"ה ופלוגתא. וע"ע ר"ן ד"ה ראתה, שהוסיף דהא איגלאי מילתא שאותו היום גורם לוסת שיבוא. וע"ע בתוד"ה איתמר, משנ"ת בשי' הר"ח.

והראב"ד בבעה"נ שער תיקון הוסתות סי' ג' סכ"ב, שכ' באופ"א, דרב ס' דאין לחלק בין וסת החודש שסגי בזה ג' ראיות לוסת הדילוג, ושמואל דימה וסת הדילוג לוסת ההפלגה, דבעי' שם ד' ראיות, וטעמי' דשמואל לדמות, משום דהדילוג האחרון עוקר את הדילוג הראשון, וכשקובעת הוסת הרי אותם הימים שבהם נקבעה הוסת מותרים, ורק הימים שאחריהם בדילוג מותרים, ועייש"ע בדין ב'.

והנה יל"ע בדין וסת הפלגה בדילוג, [דלרוב הראשונים סוגיין מיירי בוסת החודש, וכמשנ"ת לעיל, ושורש נידון זה כבר מבואר בתוד"ה איתמר], אי רב ושמואל פליגי בזה נמי דלרב בעי' ד' ראיות, ולשמואל ה' ראיות, או דלכו"ע בוסת זו בעי' ה' ראיות, או דלכו"ע סגי בד' ראיות, והנה עי' ט"ז יו"ד סי' קפ"ד סק"ו, ובש"ך שם סק"ח וכן בביאור הגר"א שם סק"ז, כצד א' דלרב ושמואל פליגי בזה נמי דלרב בעי' ד' ראיות, ולשמואל ה' ראיות, ועיי"ש ביאור לשון התוס' לפי"ז, וכ"נ בפרישה שם סקל"ז, ויעו"ש מה שיישב לפי"ז הסתירה בד' הטור שם, וכ"ה בלחו"ש שם סק"י מהגהות מרדכי רמז תשד"מ דלשמואל בעי' ה' ראיות. וכפי' זה, נקטו גם בפלתי שם סק"ה, ובסד"ט סק"ה, ובחוו"ד בחידושים סק"ה, ובשו"ע הרב שם סקט"ו, וע"ע סוגה בשושנים סי' ד' סקט"ז. אמנם עי' רש"ש בתוד"ה איתמר, ובחזו"א יו"ד סי' פ"ו סק"א, שנקטו כהצד הב' או דלכו"ע בוסת זו בעי' ה' ראיות, ויעו"ש להוכיח כן מתורא"ש ד"ה תיובתא, וטור סי' קפ"ט, ד"ה לשון הרמב"ן, ויתבארו להלן, ויעו"ש שסמכו דבריהם על לש' התוס' ד"ה איתמר, וכן יעו"ש להוכיח זה מתוס' לעיל ט: ד"ה פיחתה. וכ"מ מד' הב"י שם ד"ה וכיצד קובעתו. עוד מצינו שיטה נוספת בזה, דעי' לחו"ש סי' קפ"ט סק"י שנקט כהצד הג' דלכו"ע סגי בד' ראיות, ויעו"ש להוכיח כן מהרמב"ן, ויעו"ש לדקדק כן מתוד"ה איתמר ומרא"ש פ"ט סי' ג' הב', וכ"ה תפארת צבי שם סק"ה, וכ"ה בפרדס רימונים בפתיחה לענייני וסתות, בענין וסת הדילוג, בדפו"ח עמ' כ"א, ויעו"ש להוכיח כן מהרמב"ן, וכ"ה במקור מים חיים על השו"ע סי' קפ"ט סי"ג, ובחזו"א שם ד"ה ואמנם, בדרך אפשר בד' הראב"ד. וע"ע אמרי אברהם סי' א'. וע"ע שו"ע סי' קפ"ט ס"ה דוסת הפלגה בדילוג נקבע בד' ראיות.

והנה בביאור שי' הסוברים דרב ושמואל פליגי גם בזה, היינו דשמואל ס' שצריך לראות בפועל ג' דילוגים, ונמצא שכדי לקבוע וסת הפלגה בדילוג בעי' לה' ראיות, שביניהן ד' הפלגות, ומתוכן ג' דילוגים, ורב סבר דאי"צ לראות בפועל ג' דילוגים סגי לפי"ז בד' ראיות. והנה בסוגה בשושנים סי' ד' סקט"ז שר"ל דאם ההפלגה הראשונה היתה לל"א ואח"כ לל"ב ושלישית לל"ג, קבעה וסת לדילוג אף לשמואל, כיון שסתם נשים רואות לל' יום, וא"כ הראייה הראשונה נמי חשיבא דילוג, אך יעו"ש דבש"ך לא מש' כן.

ובביאור שי' הסוברים דלכו"ע בעי' ה' ראיות, עיי"ש בחזו"א דרק לענין וסת החודש סבר רב דסגי בג' ראיות, כיון שיום ט"ו לחודש גרם ראייתה, וכן יום ט"ז, משא"כ בוסת הפלגה בדילוג, אין להפלגה ישרה קשר עם הפלגת דילוג, [וצ"ב כוונתו]. ועיי"ש ברש"ש וחזו"א שהביאו הוכחה לשי' זו בתוס' לעיל ט: ד"ה פיחתה, דמבו' שם דבוסת הפלגה בדילוג בעי' לרב ה' ראיות, [אמנם עי' רש"ש לעיל ט: בתוס' שם, ביאר דבריהם באופ"א, עיי"ש, וע"ע חוו"ד סי' קפ"ט סק"ו שהוציא מהתוס' שם, דס"ל דבכל וסת הפלגה די בג' ראיות ובוסת הדילוג ד' ראיות, ולפי"ז אין להוכיח מהתם]. עוד עיי"ש בחזו"א שהביא הוכחה ממש"כ הטור סי' קפ"ט ד"ה לש' הרמב"ן וכו', דוסת הפלגה בדילוג נקבעת בה' ראיות. ובעיקר עיי"ש בטור בתחילת הסימן שכ' דוסת הפלגה בדילוג נקבעת בד' ראיות, ועי' ב"ח וט"ז שם סק"ו וש"ך שם סק"ח שעמדו בסתירה זו, ועיי"ש מה שביאר.

עוד עיי"ש בחזו"א בביאור שי' הסוברים דבוסת הפלגה בדילוג לכו"ע סגי בד' ראיות, דרק בוסת החודש ס"ל לשמואל דאין קובעת וסת עד שתראה ג' דילוגים בפועל, כיון שראייה ראשונה אינה מן המנין שלא באה בדילוג, משא"כ בוסת הפלגה, וצ"ב סברתו. ועי' עוד ביאור בזה, בלחו"ש סי' קפ"ט סק"י בד"ה ובאמת.

ועיי"ש באחרונים הנ"ל שהביאו הוכחה לפי' זה מהרמב"ן בהל' נדה פ"ה י"ב שהזכיר רק ד' ראיות, ואף שפ' כשמואל. ועי' טור שם, שהביא בשם הרמב"ן דבעי' ה' ראיות, אמנם לפנינו שם פ"ה הי"ב איתא ד' ראיות, ויש בזה חילוקי גרסאות בכת"י.

וסת הפלגה בדילוג עונות.

הנה לענין וסת הפלגה בדילוג עונות, [כגון ראתה ביום ואח"כ ביום ל', ואח"כ בליל ל"א, ורביעית ביום ל"א], עי' תפארת למשה ד"ה בשו"ע סי' קפ"ט ס"ה, דקבעה וסת לדילוג עונות, וצריכה לחוש אח"כ לליל ל"ב ואח"כ ליום ל"ב. וכ"ה בשיעורי שבה"ל שם סק"א. אולם עי' חי' הפלאה שם ס"ח ד"ה עוד אני, שנסתפק בזה. ועי' נחל אשכול סי' ל"ו סקי"א דלא מצינו שקבעה וסת. ועי' סוגה בשושנים סי' ד' סק"מ, דדי"ז תלי' בפלוגתת השו"ע הרב ונוב"י אי מונים וסת ההפלגה לפי ימים בלבד או לפי עונות. וע"ע נובי"ת סי' פ"ג שכ' עפ"י בעה"נ להראב"ד דלפי ימים, ולא כמו שהבינו בד' הנוב"י בפת"ש שם סק"ט, ובערוה"ש סכ"ו, ותמהו עליו, ועי' מסגרת השלחן סי' קנ"ה בציוניו אות פ"ט, אך בשו"ע הרב שם סקל"ו כ' דלפי עונות, וכ"כ בלחו"ש שם סקכ"א, וע"ע שו"ע הרב סי' קפ"ד סקכ"ב, ועייש"ע מש"כ תשו' מהרי"ל סי' קע"ג, והגהות שערי דורא סי' ו', ותרוה"ד סי' מ"ז, ועייש"ע בסי' קפ"ו סק"ח וסי' קפ"ז סקמ"א, וסי' קפ"ט סק"ג, וע"ע שו"ת חת"ס יו"ד סי' קס"ו, ובשו"ת שו"מ תניינא ח"א סי' ל"ג, ובשו"ת בית שלמה יו"ד ח"ב סי' ט"ו. ועי' מסגרת השלחן שם סמ"ט דיש להחמיר כשניהם.

והנה נחלקו הראשונים, אי דין וסת הפלגה בדילוג היינו דוקא כשמוסיפה כל פעם יום אחד או אפי' בהרחיקה דילוגה הרבה, [כגון ראתה ט"ו י"ז י"ט], דעי' רא"ה בבדה"ב ב"ז ש"ג ד"ה עוד כתב וסת ההפלגה, דבהרחיקה דינה כאשה שאי"ל וסת. אולם הרשב"א במשמרת הבית שם, נחלק. וכ"נ ברמב"ן בהל' נדה פ"ה הי"ב, וכ"מ ברש"י ד"ה לא קבעה, וכ"פ בשו"ע סי' קפ"ט ס"ה.

למודה שאני. עי' רמב"ן ד"ה וראיה לדבר, דלפי"ז בנגח ד' שוורים ואח"כ חמור וגמל, נעשה מועד רק לשוורים, ולא דמי לספק הגמ' בב"ק ל"ז. גבי נגח ג' שוורים ואח"כ חמור וגמל, אי השור הג' מיצטרף להם להעשות מועד לכל, ועיי"ש ברמב"ן דה"ה ראתה ג"פ בט"ו לחודש, ואח"כ בט"ז וי"ז לחודש, דהוא בכלל ספק הגמ' בב"ק שם. אולם הרא"ה בבדה"ב ב"ז ש"ג נחלק, וס"ל דנידון הגמ' בב"ק שם בנגח ג' שוורים ואח"כ חמור וגמל, תלי' בסברת רב "למודה שאני" דלפי"ז ודאי אמרי' דהוא מועד רק לשוורים, [ואזיל לשיטתו דשמואל פליג על למודה שאני]. ועי' חוו"ד סי' קפ"ט סק"ו להק' לפי' זה אמאי אין מפרש בגמ' בב"ק שם, דנידו"ז תלי' בפלוגתת רב ושמואל, ויעו"ש בחוו"ד דיל"פ באופ"א, דלמודה שאני אינו שייך להך דב"ק שם, דהתם איננו באים לעקור מועדותו לשוורים ורק אמרי' דנעשה מועד אפי' לכל, משא"כ הכא דע"י הוסת החדשה נעקר הוסת הישנה, וע"ז שייך לומר למודה שאני, ועייש"ע מה שהוסיף.

א"ל שמואל הב"ע וכו'. עי' חוו"ד סי' קפ"ט סק"ו דיל"פ דשמואל לא פליג על סברת למודה שאני, ומודה דראייה שנגרמה מחמת וס"ק אינה מיצטרפת לקבוע וסת אחרת, והכא שאני דמלבד ראייה זו יש עוד ג' ראיות אחרות, אלא שבשאר וסת הדילוג מצריך ד' ראיות, והכא שהי"ל וס"ק סגי בג' ראיות כיון דחזי' הדילוג. אמנם בעיקר הענין אי שמואל פליג על סברת למודה שאני, עי' בדה"ב ב"ז ש"ג, דשמואל פליג, וכמבו' הכא, וכ"נ החוו"ד סי' קפ"ט סק"ו, בד' הש"ך שם סקי"ח, אולם עיי"ש חוו"ד, דשמואל לא פליג על סברא זו, וכנ"ל. וכ"מ בש"ך סי' קפ"ט סוס"ק כ"ו, וכ"נ בט"ז שם סק"ח, וכ"מ ברמב"ן ד"ה ראתה.

עי' דרישה סי' קפ"ט סק"ג, שחידש דאם היתה למודה ליום אחר שאינו קודם לדילוג, כגון ברגילה לראות בט"ו, ואח"כ ראתה בחודשים הבאים בכ"א כ"ב כ"ג מודה שמואל דקובעת וסת, ול"ב ד' ראיות, [ויל"ע בביאור הסברא בזה], והו"ד בש"ך סקי"ח, ויעו"ש דכ"מ מלש' הטור, אך יעו"ש להק' ע"ז, ונחלק ע"ז. וכ"כ בב"ח שם סק"י, וט"ז שם סק"ח. ועיי"ש בש"ך דצ"ב להדרישה, אמאי נקט הכא שהי"ל וס"ק ליום כ' ולא נקט לכל יום אחר, ועיי"ש בדרישה שעמד כבר בזה. והנה לשי' הש"ך יל"פ דבסוגיין מיירי דוקא בגוונא שהדילוג היה יום לאחר התאריך של הוס"ק, ועיי"ש ביאור החידוש בסוגיין לפי"ז. ועי' ב"ח וט"ז שם. ועי' חוו"ד שם סק"ו מה שביאר באופן מחודש דדעת הש"ך כהרא"ה דשמואל פליג על סברת למודה שאני.

דלא קיימא בימי נדתה אימא לא קמ"ל. מוכח דחוששין אף לוסת שא"ק, ואפי' בימי זיבה, וכ"מ בטור סי' קפ"ט, ובשו"ע סי' קפ"ד ס"ב.

והנה עי' רא"ה בבדה"ב ב"ז ש"ב דכל דין וסשא"ק, היינו דוקא בהי"ל וס"ק ושינתה ליום אחר, דחיישי' שמא תקבע וס"ק באותו יום, ודלא כשא"פ.

בגדר חיוב פרישה

והנה עי' נוב"י רס"י מ"ו בגדר חיוב פרישה בוסת שא"ק, דאינו מדאו' אפי' להסוברים דחיוב פרישה סמוך לוסת הוא מדאו' [עי' לעיל בד"ה והזרתם], כיון דליכא חזקה שתראה, וכ"כ בשו"ת חת"ס סוס"י קע"ט. אולם הרא"ה בבדה"ב ב"ז ש"ב כ' דאף וסת שא"ק מדאו', אלא שלדעתו אין חוששין לוסשא"ק רק בהי"ל וס"ק ושינתה פעם אחת לעונה אחרת. ועי' שו"ת להורות נתן ח"ד סי' ע"ז, באות כ"ו וכ"ז, ומש"כ ליישב הרא"ה עם החת"ס, אך עיי"ש שחזר והק' בבדה"ב דף ו' ע"ב, וע"ע ריטב"א שבועות י"ח: והנה ה"ה לענין עו"ב דאינו מדאו', וכ"מ ברש"י לעיל ט"ז. ד"ה אם יש לה וסת, ועי' חי' רע"א שם. וע"ע חזו"א סי' פ' סקי"ב. ולפי"ז בעבר הוסת ולא בדקה אי מותרת לכו"ע בלא בדיקה, ועי' רש"י לעיל ט"ו. ד"ה בתוך ימי עונתה, דמותרת, וכ"מ בתוה"א ב"ז ש"ג ט"ו: [ויעו"ש דהטעם משום דלא הרגישה בדם, והועתק בט"ז סי' קפ"ד סקי"ג, ופרישה סי' קפ"ט סקס"ה בתי' הב', וסד"ט סי' קפ"ט סקכ"ז, וד"ח על הרא"ש דף ס"ג. סי' א' סקי"א]. וכ"מ בטור סו"ס קפ"ד, וכ"מ בשו"ע סי' קפ"ד ס"ט, ובש"ך סי' קפ"ד סק"ל. וכ"ה בט"ז שם סקי"ג, ובסי' קפ"ט ס"ד. ועי' עוד בזה בשאילת משה א', שיעור ט"ז, ושיעור י"ד, ואכמ"ל.

והנה בעיקר מו"מ אי הטעם לטהר בלא בדיקה היינו משום דלא הרגישה, עי' רשב"א הנ"ל, ועי' חדוד הלכות ט"ו. בתוד"ה אפי', בסופו. ועי' תוס' לעיל ט"ו. ד"ה אפי', ורא"ש בריש נדה סי' א', שמוכח בדבריהם דאין הוכחה ממה שלא עבר הוסת ולא הרגישה, וע"כ דאין טהורה משום כן, ודלא כהרשב"א הנ"ל, וכבר עמד בזה בחדוד הלכות שם. וע"ע חזו"א יו"ד רס"י פ' שדן אי מה דלא הרגישה הוי הוכחה שלא ראתה, ויעו"ש בסק"ז מה שהביא מהתוס' לעיל נ"ז: ד"ה קתני, ועי' שאילת משה שם, ועייש"ע מו"מ אי בוסת שא"ק ועבר הוסת אי צריך לשואלה אם לא הרגישה דם, ויעו"ש להוכיח מטור הנ"ל דאי"צ לשואלה, וכ"מ להדיא בש"ך סי' קפ"ד סק"ל. אולם עי' סד"ט בחדוד הלכות לעיל ט"ו. בתוד"ה אפי' בסופו, דאפשר דלהרשב"א הנ"ל, שמא צריך לשואלה.

אבל תרי זימני בחדא זימנא מיעקר וכו'. והנה יל"ע אי וס"ק עוקר וסשא"ק, ומצינו פלוגתא בזה, דעי' ראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סי' ג' הכ"א, בשינויי נוסחאות, דאינו עוקר וסשא"ק, אולם עי' הל' נדה להרמב"ן פ"ו ה"ב דעוקר וסשא"ק. וע"ע ש"ך שם סק"מ, מש"כ מעדני מלך בדברי חמודות על הרא"ש אות כ"ז. וע"ע שו"ת משנת ר"א סוס"י כ"ב. ועי' חזו"א יו"ד סי' פ"ה סקל"ח, דודאי כל שחוזרת לראיית וסתה הקבוע, אינו חוששת לסושא"ק, דא"א שיהיו לה ב' וסתות. ועי' להלן בד"ה היתה למודה, מה שהו' להוכיח מהר"ן ד"ה היתה למודה, דוס"ק עוקר וסשא"ק.

והנה עי' סד"ט שם סקי"ט ד"ה אלא, דילה"ק להסוברים דעוקר, ק' מאי מוכיח מהברייתא דבראתה פעמיים בוסשא"ק הרי"ז נעקר בפ"א, דהא התם איכא ב' עקירות, א' במה שעבר יום ל' ולא ראתה, וב' ששבה וראתה ביום כ'. ועי' יין מישרים, דכן ילה"ק להש"ך שם סקל"א דוסת קצר עוקרת וסת ארוך. ובעיקר הענין, עי' להלן בשם ר"ן ד"ה היתה למודה, שגרס בברייתא דמיירי ביום הל', וכ"ג הרשב"א שם, [ויעו"ש בסד"ט דבהכרח כל הראשונים שגורסים בברייתא שם דלא ראתה ביום הל', ס"ל דוס"ק אינו עוקר וסשא"ק, אולם עי' רמב"ן לעיל שכ' להדיא דעוקר וסשא"ק, אף דגרס שם דלא כהר"ן, עוד ילה"ק דהסד"ט שם הוכיח מרש"י דגרי' כהראשונים הנ"ל, ורש"י פי' הברייתא בוסת החודש, ועי' חוו"ד שם סקט"ו דאף להראשונים דס"ל דעוקר וסשא"ק, היינו בב' וסתות הפלגה או וסת הפלגה עם וסת החודש, אבל בב' וסתות החודש, כו"ע מודו דאינו עוקר וסשא"ק, וכבר עמד בזה ביין מישרים].

והנה עוד יש לדון בענין חשש וסת שאינו קבוע באשה שקבעה וסת, דעי' שו"ע סי' קפ"ט סקי"ג, דאינה חוששת, ומצינו בזה ג' שיטות, ועי' בזה ב"ח שם סמ"א, מ"ג, הגהות דרישה סקי"ח, ושו"ע הרב בקו"א סק"ד. ושא"ר נו"כ שם.

עוד יל"ע לענין אי אשה שקבעה ב' וסתות [כגון וסת החודש ווסת הפלגה] עוקרת אחת מהן ע"י פעם אחת או ע"י ג"פ, וכן יל"ע אי ה"ה בקבעה ב' וסתות החודש, ועי' ב"י שם ד"ה וכן היא חוששת, מה שנקט דעוקרת ע"י פ"א, ועי' בדרישה שם סקי"ט ד"ה בב' וסתות החודש. ועי' פרדס רימונים שם ש"ח ס"ק ע"ב ד"ה וראיתי, משה"ק על הדרישה, דכל האחרונים לא הביאו ד' הב"י, ושמא חזר בו מזה. וע"ע לעיל מה שהו' מהחוו"ד שם סקט"ו לענין אי וס"ק עוקר וסשא"ק בב' וסתות החודש. וע"ע חזו"א יו"ד סי' פ"ה סקל"ח.

היתה למודה להיות רואה יום עשרים וכו'. הנה יש שפירשו דמיירי בוסת החודש, וכ"מ ברש"י בע"ב ד"ה ונאסר, וראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סי' א' סי"ב. וע"ע מו"מ וביאור לפי' זה, ברש"י שם. ועי' להלן בשם הר"ן דפליג. אולם הרמב"ן ד"ה היתה למודה, פי' דמיירי בוסת הפלגה, דקדוק לזה מלש' הברייתא. רמב"ן ד"ה היתה למודה, [ויעו"ש דכן מדוקדק בברייתא, ואזיל לשיטתו שנחלק על דין וסת החודש, וכמשנ"ת לעיל בד"ה ראתה ביום ט"ו לחודש זה ויום ט"ז וכו']. רשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ג, וע"ע בחידושיו ד"ה ה"ג, ועי' מה שצויין שם. וכ"כ הר"ן ד"ה היתה למודה. וברז"ה בהשגות לבעה"נ שער תקון הוסתות סי' א' אות ח', וכ"כ בחכמ"ב ד"ה היתה למודה, ובלחו"ש שם סקכ"ט, ובאו"ש בדעת הרמב"ם בהל' איסו"ב פ"ח ה"ח, וע"ע טושו"ע סי' קפ"ט סי"ד, ובט"ז שם סקכ"ח, ובש"ך שם סק"מ, מה שהשיג על הט"ז.

והנה עיי"ש ברמב"ן דילה"ק לפי' זה, מסיפא דאמרי' הגיע יום ל' ולא ראתה והגיע יום כ' וראתה, דהא אי"ז אלא הפלגת נ', ולא קיי"ל כר"פ לעיל ל"ט: דמונין ההפלגה ממנין הראוי, ותי' דר"ה ברדר"י לעיל ל"ט: מודה באירע לה ראייתה ביום הראייה המדוייק לפי מנין הראוי דחשיב כיום וסתה הקבוע, ועיי"ש עוד מו"מ בזה. וע"ע פלוגתת המפרשים באופן שלא ראתה בכלל אי ס"ל לר"ה ברדר"י דאין מונין לה הפלגה כלל עד שתשוב ותראה, או דבכה"ג מודה דמני' למנין הראוי עד שיעברו עליה ג"פ כ' יום ולא תראה, ולא פליגי ר"ה ור"פ אלא באופן שראתה ביום אחר, ועי' בזה בטושו"ע סי' קפ"ט סי"ד, ובב"י שם, ובש"ך וט"ז שם. ומהרמב"ן הנ"ל מוכח כהצד הא', וצ"ב מש"כ בסד"ט סי' קפ"ט סק"כ ד"ה אמנם מה שעלה, דכוונת הרמב"ן לתרץ דאם לא ראתה ראייה אחרת באמצע מני' למנין הראוי, וכבר עמד בזה ביין מישרים, [שהרי הרמב"ן הוצרך לסברת רגל"ד, ולשי' זו אי"צ לזה].

והנה הר"ן ד"ה היתה למודה, גרס בברייתא, הגיע יום ל' וראתה יום כ' וראתה הותר יום ל' ונאסר יום כ', ולפי"ז מיושב קו' הרמב"ן הנ"ל. וכ"ה ברשב"א ד"ה ה"ג, אולם עי' רמב"ן שם, דגרס כמבו' לפנינו, וכ"ה הסד"ט שם סקי"ט ד"ה אלא, מרש"י. וע"ע ט"ז שם סקכ"ח דלגיר' הר"ן, עולה דהי"ל וס"ק וראתה ג"פ בהפלגה אחרת, אף שלא קבעה וסת אחרת נעקר הוסת לגמרי, אף תשוב ותראה בהפלגתה הקבועה. ועי' סד"ט שם ד"ה ומש"כ עוד, [דאע"פ שבכמה מקומות מדוקדק כן בד' הרמב"ן בהלכותיו, מ"מ כיון דהטושו"ע לא הבינו כן, צריכין אנו לבטל דעתינו]. והנה מפי' הר"ן מוכח דוסת קבוע עוקר וסת שאינו קבוע, ועי' סד"ט שם סקי"ט ד"ה אלא, [דלהחולקים על הר"ן, ע"כ ס"ל דוס"ק אינו עוקר וסשא"ק, והו' לעיל בד"ה אבל תרי זימני]. ובעיקר הפלוגתא בזה אי וס"ק עוקר וסשא"ק, עי' הל' נדה להרמב"ן פ"ו ה"ב. וע"ע ש"ך שם סק"מ, מש"כ מעדני מלך בדברי חמודות על הרא"ש אות כ"ז.

והנה החזו"א יו"ד סי' פ"ה ס"ק ל"ח הק' להר"ן מאי מוכיח לעיל מברייתא דאי"צ ב' עקירות לב' ראיות, דשאני התם שחזרה וראתה ביום וסתה הקבוע, ומשו"ה אין חוששת לוסשא"ק, וצ"ל דס"ד בהוו"א דב' פעמים חשיב וס"ק ומשו"ה אינו נעקר בפ"א, אבל מ"מ חוששת להפלגת ל' כיון שעדיין לא נעקרה, שאין עקירה אלא כשיבוא ג"פ יום ל' ולא תראה בו, ועייש"ע משכ"ב באופ"א, ועייש"ע בסקל"ט.

רד"ה קבעה וכו' וכן לעולם. עי' ב"ח סי' קפ"ט סק"ט דיל"פ דרש"י חידש דאם חודש אחד לא ראתה חוששת לחודש הבא ליום שאחרי.

רד"ה הותרו וכו' ואפי' י"ח הבא לא יאסר וכו'. אולם בכס"מ איסו"ב פ"ח ה"ז בדעת הרמב"ם שם, כ' דחוששת אף ליום י"ח, שמא אין טבעה לדלג ותראה אף בחודש הבא ביום י"ח, ועי' מרכה"מ שם סיוע מתוספתא פ"ט ה"ג כלש' הרמב"ם, וכ"ה בכרו"פ שם סק"ט, ויעו"ש לתמוה אמאי השמיט השו"ע ד' הרמב"ם, ועי' הגהות הגר"א על התוספתא להגיה לש' התוספתא.

רד"ה לא קבעה וכו' וזה שני ימים וכו'. מוכח דבדילגה ב' ימים ג"פ ג"כ קובעת וסת הדילוג, וכ"נ הרשב"א במשמרת הבית ב"ז ש"ג, וכ"נ ברמב"ן בהל' נדה פ"ה הי"ב, וכ"פ בשו"ע סי' קפ"ט ס"ה. אולם הרא"ה שם ד"ה עד כתב וסת ההפלגה, פליג וס"ל דדוקא במדלגת יום אחד.

רד"ה הנ"מ וכו' בתוך ימי זיבתה כגון שהיתה למודה לראות ליום ט"ו וכו'. עי' מהרש"א להק' אמאי הוצרך לפרש שהי' לה וס"ק, הא אפשר לפרש אף בוסשא"ק, ועי' להלן.

בא"ד וראתה בתוך ימי הזוב וכו'. עי' מהר"ם לבאר דאח"כ חזרה וראתה ביום וסתה הקבוע, חוששת ליום י"ז מאותה ראייה בימי הזוב, ועיי"ש ההכרח לזה, וכ"נ הסד"ט בד' המהר"ם, [ומש"כ דחוששת ליום י"ז מראיית ימי הזוב, היינו לפי מה שגרס ברד"ה אימא, יום עשירי, ולפנינו הגיר' יום עשרים, עי' להלן]. ועי' מהרש"א שם, מה שהוסיף להק', אך יעו"ש שהק' למהר"ם דא"כ עיקר חסר מן הספר, ויעו"ש לדחות הכרח המהר"ם. ועי' סד"ט סי' קפ"ט סקי"ד מה שביאר במהר"ם, והנה לפי' הסד"ט במהר"ם נמצא דראייה באמצע ההפלגה אינה מפסקת את חשבון ההפלגה הראשונה. ועי' במהרש"א דילה"ק לפי' המהר"ם, דכיון שראתה בהפלגת ו' ימים לאחר הפלגת הי"ז, אמאי אין הפלגה זו עוקרת את הפלגת הי"ז, ויעו"ש לדחות משו"כ פי' המהר"ם. ועי' סד"ט סי' קפ"ט סקי"ד, די"ל דהפלגה קצרה אינה עוקרת הפלגה ארוכה, מו"מ ופלוגתא בנידו"ז אי ראייה באמצע הפלגה עוקרת חשבון הפלגה הראשונה. סד"ט שם. ובעיקר הענין, עי' רמ"א יו"ד סי' קפ"ט סי"ג, וט"ז שם סקי"ח דאינה עוקרת חשבון הפלגה הראשונה, והוי כאילו לא ראתה, וכ"כ בדרכי משה הארוך, והב"י שם ד"ה אבל קשה, וכ"ה בתורת השלמים שם סקכ"ב, ויעו"ש להוכיח מד' הראב"ד. אולם עי' ש"ך שם סקל"א, דפליג, וכ"ד הב"ח סט"ז ד"ה כיצד, וכ"כ הסד"ט שם בד' המהרש"א שהק' לפי' המהר"ם, אולם עי' יין מישרים די"ל דהמהרש"א מיירי בראתה בהפלגת כ"ב מראיית הי"ז, ומשו"ה הקשה. וע"ע נקודות הכסף שם סק"ד, ועי' סד"ט שם סקי"ד ועוד מש"כ בד' הש"ך. וע"ע פרישה שם סקכ"ח, דהפלגה קצרה עוקרת הארוכה, לענין שאין לחוש לו לכתחילה אבל אם חזרה וראתה קבעה. ועי' ט"ז שתמה ע"ד. ועי' חוו"ד שם סקי"ד שהוכיח מהרמב"ן ור"ן לעיל ל"ט: דהפלגה ראשונה עוקרת הקצרה את הארוכה, אך לאחר ב' הפלגות שוות אינה עוקרת. ועי' מקור מים חיים, משכ"ב, [ועי' רמב"ן הל' נדה פ"ה הכ"א, ועי' ב"י שם ד"ה אבל קשה, ובדרכי משה הארוך סק"ז ששניהם פירשו בדבריו דקצרה אינה עוקרת ארוכה, וע"ע פרדס רימונים שם מ"ז סקי"ח ד"ה אמנם נראה, אמנם עי' ב"ח שם סט"ז ד"ה כיצד, בד' הרמב"ן, דקצרה עוקרת ארוכה, אמנם עי' רמב"ן בהל' נדה שם פ"ו ה"ב מש"כ, ועי' סד"ט שם סקי"ט ופלתי שם סקי"ח ובית מאיר, ושו"ע הרב שם סקמ"ג, שכ' דמוכח מדבריו שם דאינה עוקרת ארוכה, ועי' לחו"ש שם], ועי' חזו"א סי' פ"ה סקל"ג, שהסכים לחוו"ד, ועי' פרי דעה שם ש"ל סק"מ, דהש"ך אינו כהחוו"ד. וע"ע חוו"ד שם סקי"ח, ופרדס רימונים שם ש"ח סק"מ, מה שיישב הש"ך עם החוו"ד. וע"ע שו"ת חת"ס סי' קס"ו כהש"ך, וכ"נ בחשב האפוד סי' קכ"ו אות ג', ויעו"ש דכן מנהג העולם, וע"ע שו"ת משנת ר' אהרן סי' כ"ב, לתמוה על החת"ס. ועי' לבושי עז סק"ה ד"ה ולמעשה, דההוראה בירושלים הי' כהש"ך. אולם עי' לחו"ש שם לחם סקל"ד, ובסוגה בשושנים סי' ה' סק"ז, ובשו"ת שבה"ל ח"ב סי' פ"א, ועייש"ע בח"ה סי' ק"ז, ובלבושי עז סק"ה ד"ה ולמעשה בשם החזו"א, וכ"נ מד' בסי' פ"ה סקל"ד, שפ' כהשו"ע הרב וסייעתו, דאינה עוקרת הארוכה, אבל מונין מיום הראייה הקצרה, והו' להלן. ועי' פרדס רימונים שם ש"ח סוסק"מ, דאין ראיה מכרעת לשום צד. ועי' רשב"א לעיל ל"ט. ד"ה ויש מפרשים, ועי' להלן משנ"ת בדעתו. וע"ע רשב"א ס"ד. ד"ה ה"ג, ובר"ן ס"ד. ד"ה היתה למודה, דמוכח מד' דאין קצרה עוקרת ארוכה, ועיי"ש בהע' מה שצויין בזה. ועי' סד"ט שם סקי"ד שדקדק מהרא"ש בפסק הקצר סוף נדה, ובשו"ת הרא"ש כלל מ"ז סי' א', דחוששת להפלגה הארוכה, אולם עי' פרדס רימונים מ"ז סקי"ח ד"ה ונראה ליישב, לדחות ראייתו, ועייש"ע בפרדס רימונים שם ש"ח סק"מ ד"ה ולכאורה, להוכיח מהרא"ש שם, כדעת הב"ח והש"ך דהפלגה קצרה עוקרת את הארוכה, אולם בסוגה בשושנים סי' ה' סקכ"ו לדחות ראייתו, ועי' בלבושי עז סק"ה ד"ה והנה הסד"ט, להוכיח עוד מד' הרא"ש דצרה עוקרת הארוכה. והנה ע"ע רמב"ן בהל' נדה פ"ו ה"ב, שהביא פלוגתא אי קצרה עוקרת הארוכה, דיש שהורה [היינו הראב"ד, ועי' לעיל משנ"ת בדעתו] דצריכה לחוש ליום ל' מיום ראייתה האחרונה, ויש שהורה [הרמב"ם איסו"ב פ"ח ה"ח] דאינה חוששת כלום להפלגה הארוכה, ויעו"ש ברמב"ן דלזה דעתו נוטה.

והנה עוד עיי"ש בסד"ט דלפי' המהר"ם הנ"ל, דאם לאחר הפלגה ארוכה באה הפלגה קצרה, מונין את ההפלגה הארוכה מיום ראיית ההפלגה הקצרה, כהרמ"א וט"ז שם דס"ל שמונה מיום ראיית הי"ז. ועי' בית מאיר על השו"ע שם, דכ"מ מהראשונים דמונין מיום ההפלגה הקצרה, וכ"כ הכרו"פ שם סקי"ח, ובשו"ע הרב שם סקמ"ג, ובלחו"ש, ויעו"ש דכ"מ מהרמב"ן בהל' נדה פ"ו ה"א, וכ"כ בפלתי שם סקי"ח ובסד"ט שם סקי"ט ובית מאיר בד' הרמב"ן, [אולם עי' בב"י שם ד"ה אבל קשה, ובדרכי משה הארוך שם סק"ז, בדעת הרמב"ן בהל' נדה פ"ה הכ"א, דמונין מיום הראיה הקודמת, ועי' לעיל משנ"ת בד' הרמב"ן], ובלחו"ש שם, וכן בסוגה בשושנים סי' ה' סק"ז, הביאו דכ"מ בראב"ד בבעה"נ שער תיקון הוסתות, [ועי' להלן בד' הראב"ד] וע"ע הגיר' במהדו"ב של הראב"ד, וכן אנו נוהגים. ועי' ב"ח שם, דכשאין הפלגה קצרה עוקרת הארוכה, מ"מ ה"ה מפסקת את המנין, אולם ברמ"א שם ובדרכי משה שם, וכן בט"ז ובב"י שם ובתורת השלמים שם, נקטו דמונה מיום ראיית הי"ז, [ויעו"ש בתה"ש שהוכיח כן מהראב"ד שם, אולם עי' פלתי סקט"ז ד"ה והנה, וסד"ט שם סקי"ד ד"ה ומדברי, וסוגה בשושנים סי' ה' סק"ז, לדחות ראייתו, ויעו"ש דאדרבה מוכח משם דלא כהרמ"א, אמנם עי' פרדס רימונים מ"ז סקי"ח ד"ה ולפי"ז אין, דאין להוכיח מהראב"ד דלא כהרמ"א עיי"ש באורך, וע"ע סוגה בשושנים וחזו"א סי' פ"ה סקל"ד מש"כ עוד להוכיח מהראב"ד דאינה עוקרת את הארוכה, ועי' במהדו"ב של הבעה"נ, וע"ע מלבושי טהרה סק"ז משכ"ב]. וע"ע לעיל מש"ה מהפוסקים שכתבו כהשו"ע הרב. והנה ע"ע רשב"א לעיל ל"ט. ד"ה ויש מפרשים, דיש למנות וסת ההפלגה מיום הראוי לראות כהרמ"א, ועייש"ע מש"כ בשם הרמב"ן, וע"ע רשב"א ס"ד. ד"ה ה"ג, ובר"ן ד"ה היתה למודה. ועי' רא"ש בפסק הקצר סוף נדה, וכ"ה בשו"ת הרא"ש כלל מ"ז סי' א', מש"כ, וע"ע מעדני יו"ט שם אות א' משה"ק להרא"ש, ועי' סד"ט שם סקי"ד שדקדק מהרא"ש דחוששת להפלגה הארוכה מיום הראיה הקודמת, אולם עי' פרדס רימונים מ"ז סקי"ח ד"ה ונראה ליישב, לדחות ראייתו. וע"ע משנ"ת לעיל בד' הרא"ש, אי הפלגה קצרה עוקרת הארוכה.

ובביאור הפלוגתא אי קצרה עוקרת הארוכה, עי' חזו"א סי' פ"ה סקל"ו דלהסוברים דעוקרת, ס"ל דההפלגה הקצרה אינו אלא מקרה ותוספת דמים, דעיקר וסתה הוא לל', וא"א שיהיו לאשה ב' וסתות ההפלגה, והחולקים ס"ל דיש לחוש דב' הוסתות הם אמת.

והנה עוד עיי"ש בסד"ט בסו"ד שכ' דאפשר לפרש באופ"א דלעולם הפלגה קצרה עוקרת הפלגה ארוכה, ואעפ"כ הפלגה ו' ימים אין עוקרת הפלגת הי"ז, עפ"י הראב"ד [בעה"נ שער תקון הוסתות, סי' ג' סט"ו, ט"ז] דדם הבא בימי זיבה הוא דם אחר מדם הבא בימי נדה, ונ"מ שראיית ימי נדה אין עוקרת ראיית זיבה, [ולא הבי' את ד' הראב"ד]. וכ"כ בשו"ע הרב סי' קפ"ז בקו"א סקי"ג ד"ה אלא ודאי, בד' המהר"ם, ולפי"ז מיושב משה"ק המהרש"א, וע"ע שו"ע הרב סי' קפ"ט בקו"א סק"ד ד"ה ומסתימת הגמ'.

ובעיקר הענין עיי"ש במהרש"א שכ' לפרש ברש"י באופ"א, דר"פ ס"ל דכיון שראתה באמצע ימי הפלגתה מספק מונין הפלגה גם מראייה אחרונה, וגם ממנין הראוי, ור"פ הכא חידש דחיישי' לוסש"ק, היינו דכששינתה וראתה ביום שאינו וסתה הקבוע, חוששת לב' חששות, להפלגה זו שראתה עכשיו, וגם דמונה הפלגתה הקבועה מיום זה שראתה עכשיו, ועיי"ש עוד ביאור בזה, וישוב לפי"ז.

רד"ה אימא וכו' דכי הדר מטי יום ט"ו לטבילתה וכו'. עי' מהרש"א להק' אמאי לא פי' דחיישי' להפלגת כ"ז כדין וסת שא"ק, ועיי"ש מה שפי' משום כן. אולם עי' מהר"ם ליישב.

בא"ד קיימא לה בימים הראויים לנדה וכו'. עי' מהרש"א שהק' דלר"פ לעיל ל"ט: דמונין הפלגה במנין הראוי, א"כ מונין כ"ב מיום הפלגת כ"ב שהיתה אמורה לראות בו, ונמצא שיום זה ה"ה בימי זיבה.

בא"ד ויגיע יום עשרים. ובמהר"ם גריס יום עשירי, ועיי"ש מו"מ לפי"ז. מהר"ם, וע"ע מהרש"א, שהק' אמאי תחוש ליום עשרים, ולהגיר' יום עשירי, נמי קשה דהא יום י' לטבילתה אינו אלא הפלגת י"ב יום, ואמאי תחוש להפלגה זו, ועיי"ש משכ"ב.

תוד"ה איתמר וכו' דווקא בכה"ג אבל ראתה בג"ח וכו'. מבואר דמיירי בוסת החודש, שראתה ט"ו באייר וט"ז בסיון וכו', והיינו וסת הדילוג, וכ"ה בראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סי' ג' ס"ב, והו"ד ברמב"ן ד"ה ראתה. ורשב"א ד"ה ואיכא למידק, וכ"פ בתורא"ש ד"ה רב, וחי' הר"ן ד"ה ראתה, תוס' ר"פ ב"ק ל"ז: ד"ה ושמואל.

בא"ד כדאמר לעיל בסוף בנות כותיים וכו'. וכ"ה בתוס' בב"ק ל"ז: ד"ה יום ט"ו. אולם יש שדחו דהתם נמי מיירי בוסת הפלגה, וכ"כ הרמב"ן שם ד"ה אלמא. וע"ע ריטב"א שם ד"ה אלמא, ובחי' הר"א שם ד"ה אלמא, וע"ע חוו"ד יו"ד סי' קפ"ט ביאורים סקי"ד. ואכמ"ל.

בא"ד והיכא דבראשונה אין לה שיעור שתהא השניה נראית דילוג וכו'. כלו' וסת הפלגה בדילוג. ועי' משנ"ת בגמ' בד"ה ראתה יום ט"ו וכו', בדין וסת הפלגה בדילוג.

י"א דבוסת ההפלגה בדילוג נחלקו ג"כ רב ושמואל אי בעי' ד' ראיות או ה' ראיות, ולשיטה זו, יל"פ לשון התוס', דכו"ע כלו' רב ושמואל, דאין הראשונה מן המנין, ובעי' שתשלש בדילוג, כלו' לשמואל, וכן מתפרש לדעת ט"ז יו"ד סי' קפ"ד סק"ו, ובש"ך שם סק"ח וכן בביאור הגר"א שם סק"ז, שנקטו דבוסת הפלגה בדילוג ג"כ נחלקו רב ושמואל אי בעי' ד' ראיות או ה' ראיות, ועיי"ש ביאור לשון התוס' לפי"ז, וכ"נ בפרישה שם סקל"ז, ויעו"ש מה שיישב לפי"ז הסתירה בד' הטור שם, וכ"ה בלחו"ש שם סק"י מהגהות מרדכי רמז תשד"מ דלשמואל בעי' ה' ראיות. וכפי' זה, נקטו גם בפלתי שם סק"ה, ובסד"ט סק"ה, ובחוו"ד בחידושים סק"ה, ובשו"ע הרב שם סקט"ו, וע"ע סוגה בשושנים סי' ד' סקט"ז. ועי' עוד ביאור בד' התוס', ושיטות נוספות בדין וסת הפלגה בדילוג, עי' משנ"ת בגמ' בד"ה ראתה יום ט"ו לחודש זה ויום ט"ז לחודש זה.

בא"ד דאין הראשונה מן המנין. עי' רש"ש דלאו דווקא בוסת הפלגה בדילוג, אלא ה"ה בכל וסת הפלגה.

בא"ד ומשו"ה נקט ט"ו בחודש זה. כלו' דדוקא בכה"ג שקובעת לפי ימי החודש סגי בג' ראיות, אבל בוסת הפלגה אף לרב בעי' ד' ראיות, וכ"מ בב"י רס"י קפ"ט ד"ה וכיצד קובעתו, וכ"מ ברש"ש, [ועי' להלן בשם החוו"ד באופ"א].

והנה נחלקו הראשונים אי וסת הפלגה נקבעת בג' ראיות או בד' ראיות, דלהתוס' לפי ביאור הנ"ל, מבו' דבעי' ד' ראיות, [ואף שכ' די"ז על וסת הפלגה בדילוג ה"ה וסת הדילוג לבד נמי, אך החוו"ד סי' קפ"ט סק"ו, דייק מהתוס' דדוקא בוסת הפלגה בדילוג בעי' ד' ראיות, אך בוסת הפלגה שוה סגי בג'], וכ"ה התוס' בב"ק ל"ז: ד"ה יום, וראב"ד בבעה"נ שער הוסתות סי' ג' דין כ"ב. ורשב"א ד"ה איכא למידק, ובתוה"א ב"ז ש"ג, וכ"נ ברא"ש סי' ג'. ומאירי ד"ה זה שביארנו, וכ"פ בטושו"ע יו"ד סי' קפ"ט ס"ב. אולם עי' רמב"ן ד"ה ולעיקר המחלוקת, שכ' דלוסת הפלגה סגי בג' ראיות, וכ"כ הרא"ה בבדה"ב ב"ז ש"ב. אמנם עי' רמב"ן בהל' נדה פ"ה הי"א שכ' להלכה דוסת הפלגה נקבע רק בד' ראיות. ועיי"ש בתוס' בב"ק שהביאו הוכחה דלהפלגה בעי' ד' ראיות, ממתני' דשינתה ג"פ ליום כ' הרי"ז קובעת וסת להפלגת כ', והרי א"א שתראה ג"פ בהפלגת כ' אלא בד' ראיות שביניהן ג' הפלגות, [ועיי"ש דהי' אפשר לדחות כדאמר בגמ' למודה שאני, כלו' שהיה לה וסת קדום וקבוע לט"ו יום, אך אין נראה לחלק כן, ועי' מי נדה בתוס' שהק' אמאי אין נראה לחלק כן, דמצינו כעי"ז בגמ', עיי"ש היטב, וע"ע מאירי ד"ה זה שביארנו בזה]. וכ"כ הרשב"א שם, ועיי"ש בד"ה ואי קשיא, ומאירי ד"ה זה שביארנו. אמנם יש לדחות דשאני במתני' שהיה לה וסת קדום וקבוע, והנה עי' תוס' הנ"ל, [ועייש"ע דמלש' דמתני' מש' דאין לדחות כן]. ועי' רשב"א שם, מש"כ להכריח דע"כ מתני' ל"ד בהי"ל וס"ק. אולם הרמב"ן והרא"ה שם, דחו דמתני' בהיה לה וס"ק קודם לכן. וע"ע מאירי שם. וע"ע ברא"ה שם מש"כ הוכחה מדלא הוזכר בגמ' כלל, דלוסת הפלגה בעי' ד' ראיות, ורק לוסת הדילוג לשמואל.

והנה עיי"ש ברמב"ן דהטעם לשיטתו, דאע"פ שראייה א' לא נגרמה מחמת הפלגה, מ"מ אחר ראייה ג' נודע וסתה של זו שרואה בהפלגה שוה, ומיצטרפת הראייה הא'. וצ"ב לשי' הרמב"ן, דלוסת הפלגה ראייה ראשונה מיצטרפת, ומ"ש מוסת הדילוג דלשמואל אינה מיצטרפת. י

בא"ד ויש לחלק בין סירוגין דימים לסירוגים דשוורים. וכ"כ התוס' בב"ק ל"ז: ד"ה יום, והיינו דסירוגין דימים היינו אף בשור שיום נגח יום לא נגח וכו' נמי בעי' ד' פעמים. והנה יל"ע אי י"ל דחלוק וסתות מנגיחות, דב' טבעים הם ואין לדמותם, וכ"כ הרשב"א ב"ק שם ד"ה ושמואל, אמנם יעו"ש לדחות זה מדתלי שם דין שור שנגח בדילוג בפלוגתת רב ושמואל. ועי' בחי' ר' ראובן ב"ק סי' ט"ז. ובעיקר הקו', עי' ר"ן סוד"ה ראתה, די"ל באופ"א, דהתם לא מצד ההפלגה נעשה מועד אלא מצד הנגיחות, אלא שמפני שסירג נגיחותיו לא נעשה מועד אלא לסירוגים, משא"כ באשה שקובעת לה וסת מפני הפלגותיה אפי' מודה דבעי' ד' ראיות, ועי' מש"כ בביאור דבריו בחי' הגר"ר שם. וע"ע חוו"ד סי' קפ"ט סק"ח, מש"כ בד' הר"ן. וע"ע כרו"פ סי' קפ"ט לבאר ד' הר"ן, דבאשה אנו באים לקבוע את סדר הראייה, ובשור אנו באים רק לקבוע שהוא נגחן אבל לא את סדר הנגיחות, וילה"ק על דבריו, דהא בשוורים ג"כ כ' התוס' דאם יום נגח ויום אינו נוגח הרי"ז כהפלגה, יין מישרים, [ויל"ע דשמא התוס' פליגי על סברת הר"ן].

והרמב"ן ד"ה והראשונים הקשו, כ' בשם ראשונים, לחלק בין וסתות דכיון שאין הפלגה ידועה אלא בב' ראיות בעי' ג' הפלגות דהיינו ד' ראיות, משא"כ בשור דהא איכא ג' נגיחות. וכ"כ הרשב"א ד"ה ואי קשיא, ומסתמא כוונתו לד' הר"ן. וכן יל"פ בראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סי' ג' ס"ד, כ"ג, שכ' דאשה שראתה בא' ניסן ואח"כ א' סיון וא' אב, הרי"ז קובעת וסת לסירוגין, וכדמצינו סירוגין בשוורים, וסגי לזה בג' ראיות כמו בשוורים דסגי בג' נגיחות, דאיננו באים לקבוע שגורם הוסת הוא מה שעברו עליה ב' חדשים, אלא שיום א' בחודש הוא גורם ראייתה, [ועי' להלן בזה], וכ"מ בהל' נדה להרמב"ן פ"ה הי"ד, וכ"מ בטושו"ע סי' קפ"ט ס"ט, וכ"כ בב"ח שם סקי"א, ובש"ך שם סקכ"ב, ובביאור הגר"א שם סקי"ח. וע"ע ערוה"ש שם סכ"א, דה"ה כשראתה ג"פ בכל ג' חדשים, וכן לעולם כיון שכל הראייות שוות, ועיי"ש בראב"ד רמב"ן וטושו"ע דאם ראתה בא' ניסן וא' אייר, וא' תמוז לא קבעה וסת, שאין הפסקתם שוה. ובעיקר הענין אי בוסת הסירוג ראייה ראשונה מן המנין לד"ה, ולא דמי לוסת הדילוג, [עי' לעיל הטעם לזה], מצינו ג' שיטות בזה, דעי' ב"י שם בשם הראב"ד בבעה"נ (לפנינו שם אינו), ושו"ע שם יב. ובב"ח שם וש"ך ס"ק כב שאפילו לשמואל קובעת בג' פעמים. ויעו"ש בב"י בשם הראב"ד וט"ז שם סקי"ב הטעם דלא דמי לוסת הפלגה. אולם עי' פרישה שם סקט"ו וט"ז סקי"א דלשמואל אף בוסת הסירוג אין ראייה ראשונה מן המנין, [ויעו"ש בט"ז דהשו"ע פסק כן לד' רב]. עוד מצינו שיטה שלישית בזה, דיש דעה בראשונים שאפילו לרב אינה קובעת אלא בארבע ראייות, שהרי זה כוסת הפלגות, ועי' כו"פ שם ס"ק יג, שכ"נ דעת התוס' ב"ק שם ב ד"ה יום, בנגיחות, שאפילו לדעת רב צריך ד' ראייות. ונדחק לפרש ד' התוס' רק לשמואל, אבל בשו"ע הרב בקונטרס אחרון שם ס"ק ב דייק מד' התוס' נדה הכא שסוברים כן גם לרב, וכתב לחלק בין שור המועד שאין הימים גורמים ליגח לבין וסת שיום החודש גורם לראייה ושלפי"ז יש לחלק כן גם לשמואל, כדעת הב"ח והש"ך הנ"ל. וע"ע חוו"ד שם סק"ט, וע"ע פרדס רימונים בפתיחה לסי' קפ"ט וסת ג' אות ד' ד"ה ולדעתי. והנה יל"ע אי באופן שהיה לה וסת קודם לכן, ראייה ראשונה בוסת הסירוג מן המנין, ועי' ש"ך שם סקכ"ו דאינה מן המנין, שאין שם סירוג עליה, ועי' כרו"פ שם סקי"ד וסד"ט שם סקי"א שתמהו עליו, שמד' הרמב"ן נדה שם משמע שדבר זה דומה לשור שנגח שור שור שור חמור וגמל, שבב"ק לז ב נשאר בתיקו, ועי' ס"ט שם מש"כ לחלק שבוסת כן דרך הנשים לראות מחודש לחודש, ועי' ערוה"ש סכ"ג.

והנה עיי"ש בראב"ד שהביא דמקו"ד וסת הסירוג הוא משוורים מהברייתא שם של "שור נגח שור לא נגח". אך עי' חוו"ד סי' קפ"ט סק"י דהמקור לזה מלעיל י"א. דמבו' דין "וסת השבוע", כגון אשה שראתה ג"פ ביום שני בשבת, שחוששת לו, ועי' ב"ח שם סק"ז וש"ך שם סקי"ד, דודאי לא מיירי בראתה כל יום ב' בשבת, אלא בסירוגין, כגון שראתה אחר כל ג' שבתות בב' בשבת.

אולם עי' ברש"י ב"ק ל"ז: ד"ה ושמואך, שנחלק על התוס' וס"ל דאין לחלק בין סירוגין דשוורים, והתם נמי תלי' בפלוגתת רב ושמואל, דלשמואל בעי' ד' נגיחות, והו' שי' זו בראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות פ"ג סכ"ג, ויעו"ש לדחותה, ועי' רשב"א ב"ק ל"ז: ד"ה ושמואל. ועי' כרו"פ סי' קפ"ט סקי"ב, דגם ד' התוס' דדי"ז תלי' בפלוגתת רב ושמואל. ועי' שו"ע הרב סי' קפ"ט קו"א סק"ב, דנשמט ממנו התוס' הכא. וע"ע ביאור הגר"א שם סקי"ח. וע"ע מהרש"א ומהר"ם בביאור ד' רש"י. וע"ע ראב"ד בבעה"נ שם, ולשי' רש"י נמצא דדין סירוג של נשים [שכ' הראב"ד הנ"ל], תלי' בפלוגתת רב ושמואל. וכ"ד הפרישה שם סקט"ו, וט"ז שם סקי"א.

בא"ד ור"ח פי' וכו' כשעשתה ג"פ כסדר הזה וכו'. והו' בר"ח ב"ק ל"ז: והו' גם ברשב"א ד"ה ראתה, ובתוה"ב ב"ז ש"ג, ובחידושים בב"ק ל"ז: ד"ה ושמואל. ובמאירי ד"ה כבר ביארנו, ועיי"ש ברשב"א ובמאירי דאף שבגמ' הוזכרו רק ג' ראיות, לישנא קייטא נקט.

בא"ד דראייה של ט"ו יום בחודש הראשון ל"ה ממנינא. וביאר הכרו"פ קפ"ט י"א דראיית יום ט"ז שבסדר השני אף היא באה בדילוג, שדילגה מי"ח בחודש, ואף שאין שוה דילוג זה לשאר הדילוגים, וכמש"כ הדרישה סי' קפ"ט סק"ג, והו"ד בש"ך שם סקי"ח, דראייה ראשונה שבאה בדילוג שאינו שוה לדילוג שאר הראיות, מיצטרפת לקביעות וסת הדילוג, ועייש"ע בכרו"פ דברשב"א מבואר פי' אחר לדעת ר"ח דלשמואל צריך שבכל אחת מאותן ג' סדרות של ראייה תראה ד' ראיות, וצ"ב להתוס' שלא פי' כן, [ויעו"ש בכרו"פ מה שהביא מהרא"ש לעיל פ"א ס"ה דכ"ד הר"ח קבלה הן], והנה ברשב"א בב"ק שם, מבואר בשם הר"ח באופ"א, דלא פליגי אי בעי' ג' או ד' ראיות, אלא לדעת רב כשראתה ביום ט"ו ואח"כ ביום ט"ז וי"ז, כך נקבע סדר וסתה לעולם שתראה בט"ו ט"ז י"ז, ושמואל סבר, שאינה קובעת וסת כגון זו, עד שתחזור ותראה סדרה זו ג' פעמים, וכ"פ הכרו"פ שם בדעתו, ועיי"ש דצ"ב לפי' זה, אמאי אין חוששת בחודש הבא ליום י"ח, ועיי"ש עוד מו"מ ותמיהות לפי' זה. וכה"ק בחי' הפלאה לשו"ע יו"ד סי' קפ"ט ס"ה סק"ב, והנה בפי' הר"ח לפנינו בב"ק שם, מבואר דלרב אין קובעת אלא שתראה ג' סדרות של ג' ראיות, אולם לשמואל צריכה שתראה ה' ראיות, בכל אחת מאותן ג' סדרות, וצ"ב שי' זו. ועי' הגהות חשק שלמה שם, ויש שר"ל דט"ס נפל שם.

בא"ד ותימה למה פי' כן וכו'. עי' חי' הפלאה לשו"ע יו"ד סי' קפ"ט ס"ה סק"ב, די"ל דסבר שלא יתכן וסת לדילוג בכה"ג, שכן כשתגיע לסוף החודש בטל וסתה, דאין לומר שתדלג ותראה בא' בחודש הבא, שהרי טבעה להרחיק ראייתה מהתאריך הקודם ולא לקרב ראייתה, ובערול"נ ד"ה בא"ד ואמאי, כ' ליישב באופ"א, דר"ח סבר כהראשונים דפליגי על וסת החודש, ומשו"ה פי' כן בסוגיין.

תוד"ה ואינה וכו' וא"ת ויאסר נמי יום י"ח וכו'. עי' לחו"ש סי' קפ"ט סקי"ז, לדון אי י"ל דהברייתא מיירי בוסת הפלגה.

בא"ד ואמר הר"י דאין לחוש בדילוג וכו'. וכ"ה הרמב"ן ד"ה מהא, מהתוס' והראב"ד, וכן ברשב"א ד"ה מהא, וכ"כ הר"ן ד"ה שינתה. וכ"פ בשו"ע סי' קפ"ט סי"א. וכ"כ הראב"ד בבעה"נ שער הוסתות סי' ג' ס"י, ויעו"ש דמן הדעת הכרענו אותו, ועיי"ש דהוא משום דכל וסת נקבע במקומות והשלישי או הרביעי קובע את הראשון, משא"כ הכא שסופו מתיר את תחילתו, ועוד כל תחילת וסת כיון שנעקר שעה אחת שוב אינו מצטרף לחוש אליו עוד עיי"ש, וכ"ה המאירי בד"ה כבר ביארנו, בשם גדולי המפרשים. ועי' לחו"ש סי' קפ"ט סקי"ז שהק' אמאי לא הוכיח הראב"ד מהכא וכהתוס', ויעו"ש ליישב. ועי' סד"ט סי' קפ"ט סק"ד דהטעם משום דוסת הדילוג לא שכיח. אולם בעיקר הענין עי' מ"מ איסו"ב פ"ח ה"ו בדע' הרמב"ם שם דפליג וס"ל דלוסת הדילוג נמי חיישי' בחדא זימנא, ועי' ב"י סי' קפ"ט סי"א ד"ה דילגה, להק' מהכא, ויעו"ש דהרמב"ם שם בפ"ח ה"ז הביא ברייתא זו. ועי' לחו"ש סי' קפ"ט סקי"ז, אי יש לדחות דברייתא זו מיירי בוסת הפלגה עיי"ש.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף