מראי מקומות/מועד קטן/טו/א
מראי מקומות
מועד קטן טו א
ת"ש בגדיו יהיו פרומים שיהו מקורעין[עריכה]
בעמק ברכה (מצורע אות ב) תמה שהרי כל שאלת הגמרא אם יש למצורע לקרוע מדין אבל כיון שנאמר בו "ועל שפם יעטה" ומתרגמינן "כאבלא", ועל דרך זה שאר האיבעיות בסוגיא. ואם כן קשה מה הפשיטות מדין "בגדיו יהיו פרומין" שהוא דין ללבוש בגדים קרועים, ולקיום דין זה יכול ללבוש בגדים שכבר קרועים ולא לקרוע, ובכך אינו מקיים כלל דין קריעה של אבלות, והניח בצ"ע.
ובעיקר השיטות, הראשונים נקטו בפשטות שהמצורע חייב בקריעה, וכ"כ הריטב"א. וביאר הריטב"א שאין זה ספק ופשיטות שהרי זיל קרי ביה רב הוא.
ויעויין בשפת אמת שהקשה מה ספק הגמרא אם חייב בקריעה והלא מפורש בכתוב ובגדיו יהיו פרומים[1], וביאר שספק הגמרא האם חייב לקרוע או שסגי בלבישת בגדים קרועים. ולפי זה פשטה הגמרא לקולא שאכן אינו צריך לקרוע וסגי בהליכתו בבגדים קרועים. וכ"כ בתוספת העזרה על התורת כהנים (מצורע יג מה) ובספר מצבת משה. אלא שבספר מצבת משה למד שפשיטות הגמרא היא להפך שבעינן שיקרע בגדו ולא סגי בהליכה בבגדים מקורעים.
והמנחת חינוך (מצוה קעא אות ב) דקדק מלשון הרמב"ם שאינו צריך לקרוע אלא יכול ללכת בבגד קרוע. ובהגהות ארץ צבי על ספר מצבת משה העיר שלא מצא משמעות לזה ברמב"ם, וכתב שבודאי המנ"ח דייק כן מתחילת דבריו (טומאת צרעת פ"י ה"ו) שכתב מצות עשה שיהיה המצורע המוחלט מכוסה ראש, ומדלא כתב שיכסה ראש משמע שאף אם היה מכוסה מעיקרא מ הני, וה"ה לענין קריעה. אלא שאדרבה לשונו שם לגבי פרימת הבגדים, היא: "ופורם בגדיו" משמע שיש לו דין לפרום את בגדיו[2] והמנחת חינוך עצמו במקום אחר (מצוה קנ) צידד שיש מצוה בקריעה דווקא.
ובספר נחל אליהו יישב את עיקר קושיית העמק ברכה, על פי המבואר בגמרא לקמן (כד.) שבאבלות אביו ואמו כל שבעה קרעו לפניו ואם בא להחליף מלחיף וקורע, ומבואר שיש ב' דינים באבילות, מעשה הקריעה ושילבש בגדים קרועים. ואכן פשיטות הגמרא היא רק בנוגע לדין האבילות השני שצריך ללבוש בגדים קרועים.