מראי מקומות/ברכות/מג/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רשב"א
תוספות הרא"ש
ריטב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
חי' הלכות מהרש"א
פני יהושע
צל"ח
רש"ש
בית נתן
בן יהוידע
בניהו
שיח השדה

מראי מקומות
חומר עזר
שינון הדף בר"ת


מראי מקומות TriangleArrow-Left.png ברכות TriangleArrow-Left.png מג TriangleArrow-Left.png א

כל המוגמרות וכו' חוץ ממושק שמין חיה הוא וכו'[עריכה]

המג"א (סי' תקפו ס"ק ג) כותב, דכל המצוות הוקשו לתפילין להפסל בדבר מן הטמא, והקשה עליו בנודע ביהודה (מהדו"ת או"ח סי' ג - בתשובת בנו הגר"ש ז"ל) דמצינו במצוות טובא שכשרות מדברים טמאים. וע"ש שהביא מסוכה (ד' כג) דמצינו דפיל קשור כשר לדופן של סוכה ע"ש.

עוד העיר בנודע ביהודה ממחלוקת הרמב"ם והראב"ד. דהרמב"ם (בפ"א דכלי המקדש ה"ג) כתב וז"ל: המור - הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל וכו'. וכתב על זה הראב"ד בהשגותיו: א"א, אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה בעולם. כ"ש דם חיה טמאה וכו' ע"כ. וגם זה צ"ב להנ"ל דמצינו במצוות שהכשירו דברים טמאים.

אכן בקובץ מוריה (שנה יח גליון ז - ח ע' קי) כתב בזה חכ"א: לאמיתו של דבר, צדק הרמב"ם שמקורו של המור יכול להיות בחיה, וצדק הראב"ד שאין להכניס דבר שמקורו בחיה טמאה לבית המקדש. העובדה היא, שאותה חיה, עליה מדבר הרמב"ם, היא חיה טהורה. עד היום מייצרים את הבשמים היקרים ביותר מבלוטה של איל המושק, שהוא ממשפחת האילים. והוא מעלה גרה ומפריס פרסה.

ובאמת שרבנו סעדיה גאון מזכיר מפורשות את השם "מוס"ק". איל המושק נמנה על חיות טהורות. גם חכמי התלמוד ידעו על בושם זה ובשמו הנכון (ראה ברכות כאן): "כל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים, חוץ ממושק, שמן חיה הוא, שמברכין עליו בורא מיני בשמים". אין כל צורך להסביר את דברי הרמב"ם (כאמור, המקור הוא אצל רס"ג), כי הנוזל הזה "אין בו לא טומאה ולא מיאוס" וכו' עכ"ד. (דף על דף).

כל המוגמרות וכו'[עריכה]

בהערות הגרי"ש אלישיב כתב: ובדין הרחת טבק דנו בזה אם צריך לברך ברכת הריח. והנידון בכך הוא מכיון שהריח בטבק עשוי מטיפות נוזלות של ריח המזלף שם, ובזה תלוי הדבר שאם בא הנוזל מזיעה בעלמא ודאי שאין מברכים עליו כמבואר בסי' רי"ז ס"ג וס"ו ע"ש ובמ"ב. אך אם עושהו מדבר שהוא עיקר כגון ע"י סחיטה ובישול צריך לברך להתוס'.

ולדינא כיון שאין אנו יודעים ובקיאים בזה יברך על בשמים אחרים ויפטור עי"ז את הטבק. ואם אין לו בשמים אחרים ימנע מלהריח, ואף על פי שלגבי ספק ברכה פסקינן לקולא ולא אמרינן ליה שלא יאכל (ע' לעיל יב א) הכא שאני משום שרק לגבי אכילה אמרינן כן כיון שא"א לאדם שלא יאכל ולכך אף במקום שיכול בלא אכילה אמרינן שלא פלוג משא"כ בריח שאפשר לאדם בלא ריח אמרינן שלא יריח.

שאני רב יהודה דחביבא ליה ארץ ישראל[עריכה]

כיצד חילקה הגמרא בין רב יהודה לשאר עלמא בלי הוכחה[עריכה]

בספר ברכת שלמה (כהן) תמה מדוע חילקה הגמרא בין רב יהודה לשאר עלמא בלי הוכחה. ועיין ספר מגיד תעלומה[1] מה שהטעים מקור דברי הגמרא.

דעת רב יהודה שהעולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה[עריכה]

בספר מגיד תעלומה ביאר שהוציא דבר זה שטעמו של רב יהודה משום דחביבא ליה ארץ ישראל, מהמבואר לעיל בגמרא (כד:) דסבירא ליה לרב יהודה שכל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה שנאמר בבלה יבואו ושמה יהיו וגו', והיינו שאף שהפסוק איירי בכלים מכל מקום דרשו רב יהודה באסמכתא על איסור עלייה לארץ ישראל, כדי שלא יראנה מנוולת בחורבנה, ומבואר שהיתה חביבה עליו ארץ ישראל[2].

כעין זה כתב האדר"ת[3] שכיון שאסר לעלות לארץ ישראל משום "בבלה יבואו ושמה יהיו", זה גרם לו שתהיה חביבה עליו ארץ ישראל, כמי שאין פת בסלו שהפת חביבה לו[4].

ובספר מנחת יהודה (אפשטיין) כתב לאידך גיסא, שאף שאמר שהעולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה מכל מקום חביבות היתה לו לארץ ישראל אלא שדרש מהפסוק שאסור לעלות מבבל לארץ ישראל, ואיך בכך סתירה[5].

ובספר קריינא דאגרתא (מהדורה ישנה ח"ב עמוד ש) הקשה מאחר שלדעת רב יהודה אין מצוות ישוב ארץ ישראל בזמן הזה[6] אם כן משום מה היתה חביבה עליו[7]. ויישב, שבודאי אף אם מצוות יישוב ארץ ישראל בטלה מכל מקום קדושתה לא בטלה[8], ועיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה וישיבתה מביאה השפעה רוחנית גדולה.

כיצד יכל רב יהודה לקבוע ברכה לעצמו[עריכה]

בספר שיח השדה הוכיח מכאן שהאמוראים היו יכולים לקבוע ברכות כפי דעתם. וכן הוכיח מדברי הגמרא לקמן (נז:) "מדעתאי ברכתינהו לכולהו", וכן בירושלמי (ברכות פ"ד ה"ה) שרב אבהו היה מברך ברכה חדשה בכל יום.

ביאור[עריכה]

בספר קריינא דאגרתא (שם) ביאר שיש להבליט בברכה את הדבר שנהנה ממנו ביותר, ולכן כולי עלמא מברכים בורא שמן ערב כיון שערבות השמן היא הגורמת להם הנאה, משא"כ רב יהודה שחביבא ליה ארץ ישראל, הרי שעיקר הנאתו הוא ממה ששמן זה בא מארץ ישראל ולכך מברך בורא שמן ארצנו.



שולי הגליון


  1. הובאו דבריו בסמוך.
  2. אך בספר שפתי חכמים (הערצעל) העיר שאם כן למה האיסור הוא רק מבבל.
  3. עיני בנימין.
  4. וכ"כ האור שמח (מכתב על יישוב ארץ ישראל, אור שמח על הש"ס ברכות כד:) וכ"כ בספר כנסת ישראל (פולק), חדות יעקב ובספר גליוני יואל (הרצוג).
  5. וכ"כ בספרו קנמן בשם.
  6. שאם יש מצווה אף בזמן הזה לא היה הנביא יכול לחדש איסור לעלות מבבל לארץ ישראל ולעקור דבר מן התורה.
  7. ולומר שהוא מענין געגועים טבעיים, חס מלהזכיר.
  8. ואין הכוונה לקדושתה לענין מעשר וכדומה.


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף