מראי מקומות/ברכות/ז/א

מראי מקומות ברכות ז א

שאלמלי כעסתי לא נשתייר

התוספות (ד"ה שאלמלי) הקשו מה היה יכול בלעם לומר בשעת רגע, כיון שזמן רגע מועט כל כך.

ויישבו, שהיה יכול לומר "כלם".

ובבן יהוידע הביא דברי מהר"י שיישוב התוס' דחוק שמה יועיל שיאמר "כלם" כיון שאינו אומר על איזו אומה אומר דבריו.

ויישב הבן יהודיע שכוונת התוס' שאין צריך לומר בשעת הזעם אלא את עיקר הקללה ואחר כך יפרט את מי קילל, ובזה חלוק יישוב זה מיישוב התוס' השני שצריך לומר כל הפרטים בשעת הזעם אלא שעת הזעם נמשך כל שעה שעומד בקללתו.

עוד יישבו התוספות עיקר הקושיא, שמאחר שהיה מתחיל בקללתו בעת הזעם שוב יכל להזיק אפילו לאחר מכן.

ובמחצית השקל (סימן ו סק"ו) הביא משו"ת בית יעקב שלמד מיישוב זה של התוספות שהכל נמשך אחר התחלת הדבר, והוא הדין לענין עת רצון שבתפילת הציבור, שכיון שעת רצון הוא בשעה שהציבור מתפללין לכן אף מה שממשיך אחר שסיימו הציבור את תפילתם מכל מקום עדיין עת רצון הוא, ומכח זה כתב לומר תהילים אחרי התפילה ודלא כדעת הלבוש שכתב לאמרם קודם התפילה. וכן הביא מהאר"י שההשפעה היורדת בשעת תפילת הציבור ממשיכה על עסק היחיד שממשיך לעסוק בבית הכנסת אחר תפילת הציבור.

ועי' שו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' מח) שמביא שמספרים שפעם נפגשו הרה"ג רבי יהושע מקוטנא וחתנו בעל נפש חיה והאבני נזר, ואמר הנפש חיה שאומרים בשם הבעל שם טוב, שנמצא בתוספות, שאם מתחילים להתפלל בזמנו, אע"פ שנמשכת תפלתו עד אחר זמן תפלה, אין בכך כלום. והשיב על זה רבי יהושע מקוטנא שאף הוא שמע כך אבל אין הוא יודע היכן התוספות. ואמר האבני נזר שהבעל שם טוב התכוון לדברי התוס' כאן, שמאחר שהיה מתחיל בקללתו בעת הזעם שוב יכל להזיק אפילו לאחר מכן, וכיון שמדה טובה מרובה, לכן גם בתפילה, אם מתחילים בזמנו, אע"פ שגומרים אח"כ, אין בכך כלום, עד כאן הסיפור. והרב ווייס במנחת יצחק מביא שהשואל (ה"ה הג"ר ישראל וועלץ זצ"ל, בעל שו"ת דברי ישראל) ציין לדברי המחצית השקל הנ"ל לענין תפילה בציבור, ואולם על הסיפור הנ"ל כתב בעל מנחת יצחק שהוא מסתפק מאד באמיתתו, מאחר שאינו לפי ההלכה, ומציין לשולחן ערוך (סי' קכד ס"ב וסי' רלב ס"א) ולמגן אברהם (סי' קכד סק"ד, סי' רלב סק"ב, וסי' פט סק"ד).

ושוב מביא שגם בספר ארץ צבי (סי' קכא) הביא כעין זה בשם היהודי הקדוש מפשיסחא, שלימד זכות על המתחיל להתפלל בזמן תפילה ונמשך אחר הזמן, מדברי התוס' הנ"ל דאם התחיל לקלל באותו רגע, אף שגמר אח"כ, מזיק, וכש"כ במדה טובה מרובה, דאם התחיל להתפלל בזמן תפילה, וגמר אח"כ, דחשיב כאילו התפלל בזמנה, וכתב על זה המנחת יצחק שבוודאי היתה כוונתו ללמד זכות על העושה כן מחמת חולשה וכיו"ב, ועיי"ש מה שמביא עוד בעניין זה.

ואימת רתח אמר אביי בהנך תלת שעי קמייתא

התוספות בעבודה זרה (ד: ד"ה בתלת) פירשו דהיינו בשעה שלישית. והכותב בעין יעקב כאן פי' באחד מרגעי ג' שעות ראשונות, דהיינו שלפעמים יהיה רגע הזעם ביום פלוני בשעה ראשונה, וביום אחר יהיה בשעה שניה, או אם יהיה ג"כ באותה שעה לא יהיה ברגע ההוא בעצמו [כמו שהיה אתמול].

יש רשע וטוב לו

מתקיים בעבור צאצאיו. מכתב מאליהו (ח"א ביאור ענין מדת הרחמים פ"ב עמוד 15).

משלם לשונאיו על פניו להאבידו. מכתב מאליהו (ח"א ביאור ענין מדת הרחמים פ"ג עמוד 15 ואילך).

אין הקב"ה מעניש ללא תועלת, ויש לחוש שאם יעניש יקשה את ערפו. מכתב מאליהו (ח"א צדיק ורע לו עמוד 21) ע"פ רש"י (בראשית כז כח), ויתן לך האלקים בדין אם ראוי לך יתן ואם לאו לא יתן לך, אבל לעשו אמר כו' משמני הארץ יהיה מושבך בין צדיק בין רשע כו' בין ראוי בין שאינו ראוי כו' כדי שלא יקרא כו' תגר כו'.

ואחת לא נתנו לו

הרי הודיעו שחן אף את שאינו כדאי

השפת אמת מקשה מדוע נחשב שלא נתנו לו, הלא כיון שכך מידת ה' לחון אף את שאינו כדאי אם כן הודיעו את דרכיו. ויישב שאפשר שיש טעם לכך שחן אותו אלא שלא רצה הקב"ה לגלותו למשה, אך דחה שמכל מקום דבר זה לא מוזכר בפסוק ומהפסוק לכאורה אין ראיה שלא נתן לו מבוקשו בכך שגילה לו שדרכו היא לחון אף את שאינו כדאי.

שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין

ביאור בזה, ובחילוק בין משה לר"ע שזכה לראות אף הטוטפת. שו"ת אבן יקרה (הקדמה לח"ב).

אפילו על תנאי לא חזר בו

כיבוד אב

רבי יהונתן אייבשיץ מביא קושיית המפרשים איך אמרה תורה לענין כיבוד אב "למען יאריכון ימיך", הלא כיון שיצא מפי הקב"ה אפילו על תנאי אינו חוזר ומ"מ יאריכו ימיו. ויישב, על פי הא דאיתא בשבת (קה:) כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים, ומקשינן שם מלשון הכתוב "וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע" אף שלא ספדוהו כראוי כמבואר שם, ומשני ימים האריכו שנים לא האריכו, ומקשינן אלא מעתה "למען יאריכון ימיך" הכי נמי ימים בלא שנים, ומשני ברכה שאני דגבי ברכה ימים ושנים בכלל. ולפי זה יש לומר שאם לא יקיימו כיבוד אב יתקיים בהם "למען יאריכון ימיך" אך בלי שנים ורק אם יקיימו כיבוד אב יקבלו הברכה ש"ימים ושנים בכלל".

הרף ממני ואשמידם

הטעם שלא הביא פסוק דכי תשא

המהרש"א (ח"א) מבאר שלא הביאה הגמרא הפסוק שנאמר בשעת מעשה בפרשת כי תשא "אכלם ואעשה אותך לגוי גדול", לפי ששם לא מוזכר שהיה התנאי שיעשה זרעו גדול יותר מעם ישראל, אלא רק שיעשה זרעו גוי גדול, ולכן הזכיר הפסוק ד"הרף ממני ואשמידם" שמסיים "ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו". וכן יישב הבן יהוידע.

עוד יישב הבן יהוידע שרמז לו בפסוק זה שיקבל השפע מן ה"ראש" דהיינו מן הכתר [ולכך כתוב "רבו למעלה ראש"], ולכן נכתב בפסוק תיבת "ממנו" שהוא ר"ת מתרין, מזלין, נוצר ונקה שהם בסוד הכתר, וריבוי הבנים בא ממזלין אלו כמו שאמרו לאו בזכות תליא מילתא אלא במזלא.

ובעיקר השאלה ע"ע גנזי יוסף (בלוך) מה שביאר בזה.

---

---

שולי הגליון

---

---

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף