מראי מקומות/אורח חיים/רד
- מהי זומית
הטור בסעיף א, הביא בזה ב' פירושים, ויש להוסיף דסמ"ק במצוה קמח אות קלד, הביא בזה ב' פירושים ובפירושו השני כתב דרבותיו מפרשים דהוא שם מרק בלשון ערבי.
- על קורא מברך שהכל, מהו הקורא
הטור והרמ"א והמשנ"ב בסעיף א, פירשו כדמפרש רש"י בכל דוכתא דהיינו רך הגדל סביב ענפי הדקל, ע"כ, וכ"כ סמ"ק במצוה קמח אות קלד, ונראה כוונתם לאותו שהוא בצבע גזע העץ והוא גדל על הלולבים ומדבק ענפי הלולב זה לזה, וכן נראה קצת מהאשכול בהל' ברכת מיני מזונות ד"ה קמחא (מב.), שכתב דקורא הוא בראשי הדקלים, אמנם שמעתי שיש אומרים שבזמן הראשונים לא היה בארצותם באירופה דקלים ועל כן לא ידעו לפרשו כל הצורך, ולנו שיש לנו דקלים יותר מסתבר לפרש דהיינו דבר הנקרא לבבות דקל, דהיינו שבאמצע גזע הדקל עובר לאורך הגזע כמין לולב לבן והוא רך וראוי לאכילה, ע"כ, ובאמת הכי משמע בב"ק צב., דאמרי' דאמר שמואל לאריסו דלא טוב שדקל נמצא בין הגפנים, ועל כן למחר אייתי לי מקורייהו, ומשמע דאכילת הקורא היא סימן על עקירת הדקל, ואי כמו שמפרש רש"י בכל דוכתא א"כ אינו ענין לעקירת הדקל, ואי היינו לבבות דקל א"ש, ורש"י בב"ק שם נטה קצת מפירושו בכל דוכתא ופירש דהיינו שגדל סביב שרשיו, ולא סביב ענפיו, אמנם לא ידוע על דבר הגדל סביב שרשיו של הדקל והוא מתקשה ונעשה לעץ, ובאמת כמדומה לי שאף אותו קורא שסביב הלולבים אינו מתקשה כלל, והדבר צריך בדיקה אצל מי שיודע את עניני הדקלים על בוריים, וצ"ע. ומ"מ זה אינו נכון שרש"י לא ידע שיש לבבות דקל דהא בפסחים נו. ד"ה ושדו ליה, כתב להדיא שדקל יש לו לב והוא מוח העובר לאורכו והוא מועיל לדקל להתקיים כמו שיש לאגוז ולעץ שקורין שנבו"ג, ע"כ.
- אם דין לולבי גפנים כדין קורא
הטור והב"י בסעיף א, הביאו דלולבי גפנים דינם כקורא, ויש להוסיף דכ"כ סמ"ק במצוה קמח אות קלד, דלולבי גפנים לחים דינם כקורא, וכ"כ האשכול בהל' ברכת מיני מזונות ד"ה ואמרי' (מד:), דלולבי ועלי גפנים שהכל.
- עשבים שעולים מאיליהם ואינם נזרעים ברכתם שהכל
כ"כ הטוש"ע והב"י בסעיף א, בשם הראב"ד, ויש להעיר דהמנהיג בהל' סעודה סי' ה ד"ה ואם, הביא להלכה מתשובת הגאונים דברכתם שהכל.
- יין שנעשה מנתינת מים על שמרים מה ברכתו
הב"י בסעיף ה, הביא דאע"ג דאם נתן ג' מים ואתא ד' לכו"ע הוא הגפן, ה"מ ביינות שלהם שהיו חזקים אבל בשלנו לא ועל כן סתם הרי"ף דאינו יין, ויש להוסיף דהאשכול בהל' ברכת מיני מזונות ד"ה ואמרי' (מד:), סתם וכתב דהנותן מים על שמרים מברך שהכל.
- יין שנעשה משריית צימוקים מה ברכתו
הטוש"ע בסעיף ה, הביאו דין יין שנעשה משריית שמרים ולא הביאו דין שריית צימוקים, ובסי' ערב,ו, הביאו דין יין צימוקים לגבי קידוש, וכתב הטור שם שאם אין יוצא מהצימוקים לחלוחית אלא ע"י שריה אינו כשר לקידוש, וכן הביא הב"י מהרי"ף והרא"ש והרמב"ם והריב"ש, ויש להעיר דהאשכול בהל' סעודה ד"ה אשכחן (לא.), כתב דאשכחן בפסקא דאם כשהוא שורן במים לא נפיק מינייהו לחלוחית אין מברכים על המשקה הגפן, ע"כ, ומבואר דאי נפיק ע"י שריה מברכים הגפן, ולכאו' זה פליג על דברי הטור אלא א"כ נחלק בין דין ברכת הגפן לדין קידוש, והמנהיג בהל' שבת סי' כא, הביא מרב שרירא דצימוקים שיוצא מהם לחלוחית בשרייתן ויש במשקה טעם ומראה מברכים עליהם הגפן ומקדשים עליהם ואם לאו הרי הם כמים לכל דבר, ע"כ, וגם זה משמע דלא כהטור.
- מה נחשב לצמאו לגבי שתיית מים
הטוש"ע בסעיף ז, כתבו דאם שותה לצמאו מברך ואי כדי להעביר דבר שעמד בגרונו אינו מברך, והביאור הלכה דן בכמה גווני אי חשיב כלצמאו או כלהעביר דבר מגרונו, והביא הביאור הלכה מכמה ראשונים שאם שותה לאחר אכילתו כדי לשרות אכילה שבמעיו חשיב כלצמאו, ויש להעיר דהאשכול בהל' סעודה ד"ה ומאן (כה.), כתב דהשותה אחר סעודתו כהאי דאמרי' אחר כל שתייתך שתה מים לא צריך לברך, ע"כ, ונראה דזה לא פליג דאם שותה כדי לשרות אכילתו מברך ואם כדי לשתות אחר כל שתייתו משום רפואה אינו מברך, ונראה דאם שותה גם לזה וגם לזה יחד מברך מחמת שריית אכילתו. ויש להוסיף ולדון באדם השותה מים כדי שלא יצמא כשיהיה בדרך או השותה מחמת שסוברים הרופאים שצריך בזמנינו לשתות הרבה אם חשיב כלצמאו או לא, וצ"ע.
- השותה מים שלא לצמאו או השותה משקה לרפואה ואינו נהנה, אם מברך לאחריו
הטור והב"י בסעיף ז, הביאו בזה מחלוקת דהראשונים סברי דאין מברך ורב עמרם סבר דמברך, וכבר העירו בהגהות והערות דרב עמרם סבר דאין מברך ורק רבי פלטוי בר אביי ריש מתיבתא סבר דמברך, ויש להעיר דהמנהיג בהל' סעודה סי' ו, כתב דתשובת הגאונים ורב פלטוי סברי דמברך, והמנהיג כתב דהעיקר כרב עמרם דאין לברך, וסמ"ק במצוה קמח אות קלא, סבר דמברך.
- דבש דבורים מה ברכתו
הטוש"ע בסעיף י, כתבו שהכל, והב"י לא כתב בזה כלום, והחידושי הגהות כתב דפשוט הוא דהא הוי בכלל דבר שאין גידולו מן הארץ, ע"כ, ולא מן השם הוא זה דהא הדבש נוצר מצוף הפרחים דזה הוי גידולו מן הארץ, אלא טעמא כדכתב הב"ח דהוי כפנים חדשות.