מראי מקומות/אורח חיים/קמו

מראי מקומות אורח חיים קמו

לצאת מקריאת התורה בין פסוקא לפסוקא

מדברי הטוש"ע בסעיף א, והרמב"ם בהל' תפילה יב,ט, מבואר דאסור, והב"י כתב דהוא פשוט בש"ס, ע"כ, אמנם בברכות ח., מספקא לן אי שרי לצאת בין פסוקא לפסוקא ומסקי' תיקו, וא"כ הויא לה ספיקא, ותלמידי ר"י בברכות יא בריש העמוד, כתבו דכיון דהוי ספיקא דאורייתא לחומרא, ע"כ, וכן בה"ג בהל' צרכי ציבור בעמוד רסג, כתב דהויא תיקו דאיסורא ולחומרא.

באיזה אופן מותר ללמוד בשעת קריאת התורה

הטוש"ע והב"י בסעיף ב, הביאו בזה מחלוקת, ויש להוסיף דהא דהביאו בשם בה"ג דדוקא היכא דאיכא עשרה דצייתי לקריאת התורה שרי, כ"כ נמי סמ"ק במצוה קנב אות סז.

אם מותר לדבר בין גברא לגברא

הב"י והשו"ע בסעיף ב, הביא מרבינו יונה דאסור, והב"ח כתב דזה לא נהירא, ודקדק מרש"י דשרי, דלרש"י הטעם שאסור לדבר הוא משום שלא ישמעו הקריאה וא"כ כשלא קוראים שרי, וסיים הב"ח דאין בו איסור כלל והכי נקטינן, ע"כ, ואין בדקדוק הב"ח הכרח כלל דהא הב"י כתב דטעמא משום שמא ימשך בדיבורו בשעת הקריאה וא"כ אף לרש"י יש לחשוש לזה ומנא לן להכריח דרש"י פליג על רבינו יונה, ובתשובות הגאונים שערי תשובה סי' שנ, כתב רב ששנא גאון דאסור לספר בין גברא לגברא, והכי נקטינן כהשו"ע ודלא כהב"ח.

בקושית הביאור הלכה על השיטה שמתירה לגרוס בלחש בקריאת התורה

הביאור הלכה בסעיף ב ד"ה ויש מתירים, הקשה דהא הוא צריך נמי לשמוע קריאת התורה דהא כל אחד מחויב בקריאת התורה, וכתב דאיירי בשכבר שמע קריאת התורה, וכתב אח"כ שלא משמע דאיירי בכה"ג והעלה בצ"ע, ע"כ, ואינו מובן דהביאור הלכה הניח דקריאת התורה היא חובת יחיד ולא חובת ציבור ועל זה הקשה הרבה, והיא הנחה בלא מקור, ופשוט דבעלי אותה שיטה סברי דקריאת התורה היא חובה על ציבור המתפלל ולא על כל יחיד ויחיד, ולדעתם מי שהוצרך להתפלל ביחידות אין צריך כלל לשמוע קריאת התורה אח"כ, כיון דלא נתחייב בה.

אם יש פגם לנהוג שהציבור יקרא בקול פסוקים מסויימים כשמגיע אליהם הש"ץ

הרמב"ם בתשובה בפאר הדור סי' צ, כתב שאם נוהגים הציבור לקרוא בקול י"ג מידות או פסוקים אחרים אין בזה המנהג דבר רע, וכך נהגו בכמה מקומות, ע"כ, ואיירי שם כהש"ץ חוזר אח"כ על אותם הפסוקים.

· הבא >מעבר לתחילת הדף