מראה כהן/זבחים/ב/א

מראה כהן זבחים ב א

דף ב' ע"א בעזרת ראש וראשון אתחיל לבאר מסכת זבחים פרק ראשון

משנה אלא שלא עלו לבעלים כו'. הנה לקמן דף ז' ע"א אי' פלוגתא גבי תודה ששחטו לשם תודת חבירו לחד מ"ד פרש"י דאין זה ש"ק ולא ש"ב ע"ש ובתוספות ד"ה תודה כו' ולמאן דפסיל שם לא פסיל לגמרי אלא דכשר ואין מרצה וא"כ הוא בכלל כל הזבחים ולרבא דאמר לקמן דחטאת ששחטה לשם חטאת דכשר לפי גרסא שלפנינו בפרש"י דכשר ומרוצה ניחא דאין זה ש"ק ולא ש"ב אבל לפי גרסת בעל ב"ז שם דכשר ואינו מרצה ע"ש א"כ קשה הא דמתני חוץ מחטאת כיון דע"כ צ"ל דזה ש"ק גם בחטאת ששחטה לשם חולין דכשר ואינה מרצה גם בשחטה לשם מת עיין ברמב"ם פ' ט"ו מהלכות פסולי המוקדשין אבל לפי מה שכתבתי לקמן באריכות ניחא והא דבחטאת לשם חטאת דאינו מרצה לאו מטעם דהוא ש"ק אלא מטעם דכתיב קרבנו אשר חטא דמחויב דוקא להביא על אותו חטאת א"כ לעולם אין זה ש"ק גם בחטאת ששחטה לשם חולין גם לשם מת ותנא דמתניתן לא קחשיב אלא ש"ק ניחא דוק ותמצא שם:

רש"י ד"ה כשירות לזרוק דמן כו' עכ"ל. וה"ה אשם מצורע טעון נסכים שאם אי אתה אומר כן פסלתו עיין בגמר' דמנחות דף פ"ט ע"ב אבל תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים א"צ שני גיזרי' וכבש הבא עם העומר אין מנחתו כפולה וכן פסק הרמב"ם בפט"ו מהל' פסולי המוקדשין דין י"ד וי"ח והנה מסוגי' הנ"ל נראה בעליל דאין חילוק בהא דכשירן ואין מרצין בין קרבנות ציבור ובין קרבנות יחידים ומעתה חובה עלינו לבאר לשון הרמב"ם בפירוש המשניות וז"ל ודווקא קרבן שיש לו בעלים אבל קרבנות ציבור שנשחטו שלא לשמן אין פוסלת אותן שכן אמרו רז"ל סכין מושכתן למה שהן עכ"ל והיינו כפי' הערוך לקמן דף ו' ע"ב תו' ד"ה סכין מושכתן כו' שהביאו פי' בשם הערוך דלעולם קודם שחיטה קודם מושכן הסכין אין לומר זה חאת וזה מוסף כי תלויים ועומדים בלב בית דין שכך מתנה כו' ע"ש. והנה אחריו נמשך הר"ע מברטנורה גם המהרש"א מס' ביצה דף ך' ע"ב רש"י ד"ה לפני זמנן קודם עצרת כו' דקי"ל כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשיר' וכתב מ"ו הנ"ל שגירת לישנא דריש שבחים נקיט דקתני אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה מיהו היינו דווקא קרבן יחיד אבל קרבנות ציבור עלו לבעלים לשם חובה כדאי' התם עכ"ל והיינו דסמיך עצמו אסוגי' דלקמן בהא דסכין מושכתן אשר הוא לפסק הלכה וכן פסק הרמב"ם בפ' י"ב מהל' הנ"ל דין ו' ע"ש:

אך דברי מו' מהרש"א תמוהי' דמההוא ברייתא הוא לדברי הרמב"ם תברא דאי אמרינן דאם שחט לשם עולת חובה יעלה לשם ההוא כפי' הערוך או דעדיין יהיה עליו שם שלמי ציבור ועלתה לשם ק"צ א"כ בשחט שלא לשמן הכ"ע דקתני התם לא יזרוק הדם בשבת ופרש"י במס' מנחות דף מ"ח ד"ה ואם כו' דקאי אשלא לשמן קשה אמאי לא יזרוק כיון דציבור יוצא ידי חובתן ומלבד זה האחרונים תמהו על הרמב"ם בזה ה"ה בעל ב"ז ובעל פ"מ מגמ' דלקמן דף ד' ע"א מה לש"ק שכן בציבור כביחיד ומלבד הסוגי' דלקמן כמה סוגיות ערוכות המורין דלא כרמב"ם דאף בק"צ אמרינן דלא עלתה לשם חובה וחדא מנייהו הוא סוגי' דמנחות שהבאתי לעיל דמקשה אלא מעתה תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים יהא טעון שני גיזרין משמע דאין הציבור יוצא ידי חובתן. ע"ש:

גם במנחות דף מ"ט ע"א בהא דכ"ע ששחטו לשם בסוגי' שעקירה בטעות משמע דלא כפי' הרמב"ם. גם הרמב"ם גופא בפסקיו בפ' ט"ו הלכות פה"מ דין א' כתב בהדיא בין בקרבנות ציבור ובין בקרבנות יחיד גם בדין י"ז בדין כ"ע וגם בדין י"ח הביא הך דין דכבש הבא עם העומר ודין תמידין ע"ש וא"כ מכמה מקומות מוכרע דלא כרמב"ם:

אמנם דעתי נראה דדן דין אמת וצדק אחרי דאנן פסקינן להלכה הא דסכין מושכתן למה שהן ולפי פי' (העו') [הערוך] כשהפריש הציבור איזה קרבן לתמיד או למוסף בעומד וחוזר קאי בלב תנאי ב"ד עד שעת שחיטה ואז סכין מושכתן אלא דה"מ אפ שחט ושינה בשחיטה ושחט תמיד לשם מוסף או עולה למוסף מטעם לב ב"ד מתנה אבל בשחט התמי' ע"מ לזרוק או להוליך או א' מש"ע שלא לשמו:

וכתב הרמב"ם בפ' ט"ז מהלכות פה"מ דין יוד דזאת המחשבה ששינה בשעת שחיטה כאילו חישב בזריקה גופא והב"ד אינו מתנה אלא עד שחיטה אבל המחשבה שלאחר שחיטה לא שייך לב ב"ד מתנה ומכ"ש כשחשב בשאר עבודות כגון בקבלה או בהולכה או בזריקה גופי' לא שייך לב ב"ד מתנה וא"כ במילא מבואר דהוא דכתב בפי' המשניות בק"צ עול' לשם היינו במתני' דלא איירי אלא בשחיטה דעבודה קמייתא נקט עיין בתו' ד"ה כל הזבחים והא דלקמן מה לש"ק שכן יש בציבור כביחיד היינו בשאר עבודות ובהכי איירי הרמב"ם בפסקיו. והאי סוגי' דמנחות דקאמר א"מ תמיד ששחטו כו' היינו בשחט על מנת להוליך או לזרוק ובפסק הלכה דמחשבי מעבודה לעבודה עי' לקמן דף יו"ד ע"ב בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דהלכה כרבי יוחנן וכן פסק הרמב"ם בהל' הנ"ל דין יו"ד:

א"כ אזדא הפי' לב"ד מתנה עליהן גם הרמב"ם בפסקיו דין י"ז וי"ח איירי בכה"ג וא"כ אף רש"י סבר כדעת הרמב"ם והא דכתב דלא עלו איירי כששחט ע"מ לזרוק וראייתו מהא דלא יזרוק הדם בשבת. ועוד נראה דהא דכתב בפירוש המשניות דבק"צ עולה היינו כששחט הק"צ לשם ק"צ אחר שלמי ציבור לשם עולה או לשם חטאת והוא מטעם דלב ב"ד מתנה עליהם להיות בעומד וחוזר כנ"ל וכפי' הערוך אבל כששחט הק"צ לשם קרבן יחיד א"כ לא שייך לב ב"ד מתנה עליהן להיות קרבן יחיד א"כ הדרן לדן קרבן יחיד דלא עלתה לשם ק"צ א"כ ניחא הסוגיא דלקמן וגם כמה סוגי' והרמב"ם בפירוש המשניות של"ל ק"צ מדדמעט התנא במתק לשונו לבעליו לפעמים כשר בשלא לשמו והתנא מלתא דפסיקא דשלא לשמו לא עלו לשם חובה לבעלים הוא מלה ברורה ואמת יש לו רגלים שמצאתי בתוספתא דפסחים פרק ה' והביאו הרב בעל כסף משנה בהל' שגגות דין י"ג וז"ל חטאת הציבור ששחטה של"ל בשבת ה"ז חיב חטאת ויקריב אימורין לערב:

והנני עומד ומרעיד ואשתומם הלא דין זה מבואר דחטאת ששחטה פסול גמור ולשריפה קאתי ואיך יקטיר אימורין ובאמת הרמב"ם ז"ל נשמר מזה בפסקיו ושינה לשון התוספתא וכתב ק"צ ששחטה שלא לשמו אבל התוס' הוא כמו זר נחשב א"ו מכאן ראיה דשאני ק"צ מקרבן יחיד כיון דלב ב"ד מתנה וכששינו ק"צ אחר עלה לק"צ אחר אלא דהכא איירי כגון ששחט שעיר של חטאת לשם שעיר ע"א של ציבור דשעיר ע"א אינו דוחה שבת א"כ הוא דיקטיר לערב ניחא ועוד איכא לאוקמא בחטאת חלב ששחטה לשם דם דבקרבן יחיד פסול ובחטא ציבור כשר דלב ב"ד מתנה עליהן ומ"מ חייב חטאת דחובי' שאין קבוע זמן אינו דוחה שבת ואעפ"כ נזהר הרמב"ם יפה דנקט מלתא דפשיטא ודוק היטיב:

תו' ד"ה כל הזבחים. עבודה קמייתא נקיט כדקתני סיפא כו'. עכ"ל. וכתב בעל פ"י דה"ה דהוי מצי למימר דממתני' גופא מוכח דלאו דווקא נקיט עבודה קמייתא מדקתני אלא שלא עלו לבעלים והא קמ"ל דבקדושתייהו קיימא ואסור לשנויי ע"ש ולדעתי אין הנדון דומה לראיה דהא התוספות כתבו בסוף הדיבור דהוא דקתני לשם ששה דברים הזבח נזבח היינו בהקטרה ואף בהקטרה מצוה לחשב וי"ו דברים רק בדיעבד אם לא חישב לשם הנ"ל וגם שינה בהקטרה כשר ומרצה והנה בוודאי איסורא עבד דעבר אמימרא דרחמנא ולא עשה המצוה כתיקון וא"כ ה"ה ממתני' דהכא אף דהוה ידעינן דאיסורא עביד מ"מ אינו מוכח דלא עלו לבעלים לשם חובה אלא ה"א דיהיה כמו הקטרה ולכך מוכרחים להביא ראיה מן סיפא ומקומיו אינו מוכרע וק"ל:

בא"ד. עבודה קמייתא נקיט. עכ"ל. ונ"ל דנקיט שחיטה לרבותא כיון דקי"ל שחיטה לאו עבודה ע' לקמן דף י"ד ע"ב ובכמה דוכת' דשחיטה כשירה בזרים ובנשים ובעבדים ובטמאים משא"כ בש"ע ומש"ה ה"א דאף במחשבה דשלא לשמו יתכשר לכן נקט שחיטה לרבותא וק"ל:

בא"ד. וצריך לדקדק מנ"ל ש"ב ונ"ל לחבר ולקשר דבריהם אדלעיל דהנה לכאורה יש להוכיח דמתני' איירי אף בש"ב כיון דממעט התנא ק"צ במתיקות לשונו לבעלים ובש"ק קי"ל דפסול אף בק"צ כסוגי' דלקמן מה לש"ק שכן ישנו בצבור כביחיד (עיין מה שכתבתי לעיל) ע"פ דתנא איירי אף מש"ב והלשון שלא לשמן סובל אף ש"ב וא"כ משמע שפיר ק"ב דליתי' כביחיד עיין לקמן דף ד' אלא דאיכא למידק אי התנא איידי מש"כ מדות נקט התנא שחיטה דלא שייך בש"ב א"ל שחישב על הזריקה עדיפא ה"ל לתנא למנקט זריקה דהיא עבודה מבוררת לפסול בש"ב אבל השתא איכא למטעי דאף בשחיטה לבד שייך ש"ב אלא ודאי מדנקט התנ א שחיטה ולא איירי מש"ב כדי שלא יתן מקום לטעות אבל אי אמרי' דגם בשחיטה לבד שייך ש"ב א"כ עדיפא למימר דאיירי גם מש"ב מדנקט לבעלים ומעתה המשך דבריהם דבל"ז לא מצי לדקדק דמנ"ל ש"ב דאיכא למימר מדנקט לבעלים ודאי דאיירי אף מש"ב וא"ל אמאי נקט שחיטה ונתן מקום לטעות דהוה אמרינן דבאמת בשחיטה גופא שייך ש"ב אבל השתא שכתבו דבשחיטה לבד לא שייך ש"ב וא"כ ע"כ התנא דהכא לא איירי מש"ב ומש"ה מוכרחים לומר דסמיך אסיפא. ועיי' במשנה למלך פט"ו מהל' פה"מ דין א' שכתב דמשמע מד"ת דש"ב שהיה בזריקה לבד עלה לשם לשם חובה מעולם לא נשמע ולא נראה משמעות התוספות מהיכא, ואדרבה התוספות כתבו בהדיא דף ד' ע"ב ד"ה רב אשי אמר וכו' דזורק עצמו מכ"ש דיפסול גם דף יו"ד ע"א בתוספות ד"ה מקום שאם אמר כו' ויש לומר דלא דמי דהתם זורק עצמו שלא לשם אוכלין כשר ודבריו צ"ע רב ודוק:

בא"ד. ומיהו רבה דווקא דמוקי הכי. עכ"ל. ע"ל בסמוך מה שכתבתי ולרבה ל"ק מדוע נקיט שחיטה ולא נקיט זריקה דהיא עבודה המבוררת לפסול בש"ב ז"א דאדרבה חידוש גדול משמיע התנא כמה דנקט שחיטה עיין בריש מנחות דטעמא דר"ש משום דסבר מעשי' מוכיחין וא"כ ה"א דבשחיטה מעשי' מוכיחי' דיש מהם בצפון ויש מהן בדרום וא"כ ה"א דיתכשר בשחיטה ששחטו של"ל ויעלה לשם חובה לכן משמיע התנא דכשירין ולא עלו וק"ל עיין גמ' דמנחות שם הנ"ל:

בא"ד. וא"ת הא בפ' ב"ש נפקא להו מדכתיב כו'. עכ"ל. ויש לישב קושי' תו' ע"פ מה דהקשו במס' מנחות דף מ"ה ד"ה כל המנחות וא"ת עופות מנ"ל כו' וחדא קשיא שובר לחברתה דנפקרא עופות בא"א [ענין] לבהמה תנהו ענין לעופות וק"ל:

בא"ד. וי"ל דבהקטרת אימורין איירי כו'. עכ"ל. בכאן מחולקים בעלי תוס' עם הרמב"ם בפ"ג מהל' מעה"ק והנני מבאר לך בקצרה: התוס' סברו שבהקטרה מצוה לחשב לשם ששה דברים ובאם לא חישב כשר ומרוצה ובד' עבודות צריך לחשב לשם זבח ולשם זובח ובאם לאו אינו מרצין ובשאר דברים מצוה לחשב ובאם לא חישב כשר ומרצה, ודעת הרמב"ם כפי הדעת הכ"מ ולח"מ דבהקטרה אינו מצוה לחשב והקרא איירי בשחיטה או בשאר עבודות וכל הששה דברים שהן לענין דכשירן ואין מרצין ותנא דידן חדא מינייהו נקיט כמו דלא נקיט שאר עבודות ולדעת המ"ל הבנתו דוודאי הא דאין מרצין היינו בשני דברים לשם זבח לשם זובח כפי פשט לישנא דרמב"ם בפי"ג ובפט"ו מהל' פה"מ ואין חילוק בין רמב"ם ובין תוס' אלא בה"א דלשיטת הרמב"ם אינו מצוה בהקטרה לחשב שום דבר ועיין עוד שם במשנה למלך גם אם חישב בשחיטה להקטיר אימורין שלא לשמו כשר ומרצה דדוקא במחשבת פיגול ריבוי קרא עיין עוד במשנה למלך פט"ו מהל' פה"מ וק"ל:

תוספות ד"ה לשם גבוה מהן כשירן כו'. ועוד יש לדקדק מגופא דמתני' דקתני הבכור והמעשר כו' והיינו לענין פסול גמור כו' עכ"ל. וקשה לפ"ד מאי מקשה לקמן דף י"א מאי קמ"ל גבוה ונמוך תנינא כיצד ק"ק ששוחטין כו' דלמא הא קמ"ל דפסולין לגמרי דלא תטעה דפסולין ולא עלו קמ"ל בכור ומעשר היינו משום דהוי לשם גבוה אבל בלא"ה פסולין לגמור. וצריך ישוב וק"ל:

עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף