מראה הפנים/ערלה/ב/א

מראה הפנים ערלה ב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הערלה וכלאי הכרם וכו'. ומצטרפין זה עם זה בגמרא מפרש לה בהדיא דלהת"ק מצטרפין בין לאסור בין להתיר כדי ליתן טעם ולר"ש אין מצטרפין כלל ולר"א מצטרפין בנותן טעם והיינו להיתר כדפרישית בפנים אבל לא לאסור וכן פי' הרמב"ם בפי' המשנה וכמו שהסברתי ובארתי לזה והפי' הזה מכוון ואמיתי לפי לשון המשנה בדברי ר"א. והר"ב שפי' כאן לדברי ר"א מצטרפין בנותן טעם בקדירה בלח שצריך כדי לבטל טעם שתיהן יחד אבל לא לאסור ביבש וזה אינו מכוון בלשון המשנה דקתני אבל לא לאסור ולפירושו הצירוף בנותן טעם ג"כ לאסור הוא ולא כדמשמע מסוגית הש"ס להדיא דבנותן טעם הצירוף הוא להיתר כמבואר בפנים. ומ"מ לענין דינא לא פסק הרמב"ם כפירושו בדברי הת"ק אלא דמצטרפין זה עם זה לענין איסור בלבד שכך ביאר בהדיא בחיבורו בפ' ט"ו מהלכ' מ"א בהלכה י"ד שכתב הערלה וכלאי הכרם עולין בא' ומאתים ומצטרפין זע"ז וכו' כיצד רביעית של יין וכו' או שהיתה הרביעית מצטרפת משניהם וכו' ולא זכר כלל מענין צירוף להיתר ומענין נתינת טעם באר שם לקמן וע"ש דמשמע מכלל דבריו שאין צירוף האיסורין אלא לענין איסור בלבד וטעמו שחזר בו ממ"ש בפירושו בדברי הת"ק דהלכתא כוותיה נראה לפי שסמך עצמו על הא דר' יוחנן בהסוגיא דקאמר מאן תנא מצטרפי' ר"מ וכו' כל אסורין מצטרפין ללקות עליהן וכו' וכך הובא בבבלי ע"ז דף ס"ו ומשמע דוקא לענין איסור הוא שמצטרפין ואע"ג דלענין צירוף למלקות לא פסק כהאי דהכא וכההיא דבבלי שם כדכתב בהדיא בפ"ד מהלכת מ"א בהלכה א' כל איסורין שבתורה אין מצטרפין זע"ז חוץ מאיסורי נזיר וכו' דוקא למלקות אינן מצטרפין אבל לענין לאסור ודאי מצטרפין הן וזהו דמסיים שם ודינו כדין אוכל חצי שיעור ור"ל בזה שאסורו עליו מן התורה אלא שמלקות אין בו וטעמו דלא פסק לענין מלקות כן נתבאר בדבריי בחבורי על ס' נשים בפ"ו דנזיר בהלכה א' ד"ה כל האיסורין ע"ש שחסר שם בהדפוס השמטה אחת שכתבתי שמצאתי אח"כ בהדפוס הישן. ומיהו בדברי ר"א האי פירוש כדקאי קאי דהצירוף בנותן טעם הוא להיתר ודבר זה מבואר ובענין שהשיג הראב"ד שם על מ"ש הרמב"ם נפלה לפחות ממאתים הכל אסור בהנאה וכתב על זה אינו כן דדוקא בדבר שבמנין הוא דאמרו וכו' וכבר עמדו על זה דזה אינו השגה כלל וכלל דלא אמרו בע"ז אלא דהתנא לא קחשיב התם כ"א דבר שבמנין ואיסורי הנאה אבל זה ברור הוא שכל מה שאמרו חכמים בשיעורי איסור הנאה אם אין כאן כשיעור בהתערובות לבטלו ודאי הוא דהכל אסור בהנאה ודין דבר שבמנין אפי' באלף לא בטל הוא ודבר זה ביאר הרמב"ם במקומו לקמן שם בריש פ' ט"ז ואין להאריך:

הדא דתנינן תמן הרואה כתם וכו'. בבבלי פ' הזהב דף נ"ה במתני' דדין החומש בדמאי מוקי לה שמואל כר"מ דגיטין כמו שזכרתי מזה לעיל בריש הפרק ונראה דלא בעי שמואל לאוקמי כהאי ר"מ דכתמים כדאוקי הכא דהרי בכתמים מחמיר ר"מ טפי מבראייתה כדמשמע בנדה שם וכן פרש"י ועיין בפ"ק דנדה דף ו' וזה לכאורה כדאמרי' בכתובות פ' אע"פ דף נ"ו חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וא"כ לא דמיא כלל להאי דדמאי דאין כאן חיזוק אלא כשל תורה ולא יותר ולפיכך מוקי התם כר"מ דגיטין דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים הולד ממזר דזה נמי הוי כפסולי של תורה ולא יותר:

דמאי צריך חלה. בעיסה של עם הארץ מיירי שחל חיוב החלה אצלו כדפרישית בפנים וזה מוכרח הוא ומכאן ראיה ברורה ונכונה למה שבארתי לעיל בפ"ד דחלה בענין חלת דמאי ועיין שם בהלכה ד' ד"ה שחלת דמאי ניטלת מן הטהור וכו' ותמצא דברים כנים ואמיתים שנתבארו שם בס"ד:

אף ר' שמעון בן אלעזר עביד לה כסוף הפרשה וכו'. ה"ז כעין דמפרש לה בבבלי שבת דף קמ"ב דר' יהודה כרשב"א וכו' ודר' יהודה עדיפא מיניה והש"ס דהכא מוסיף בביאור זה ומפרש במאי דפליגי כמבואר בפנים ולענין הנ"מ היוצא מזה בקטן ואחר:

הלכה כסתם מן מה דתנינן סאה תרומה שנפלה למאה וכו'. כדפרישית דמשמע ממתני' דריש פרקין וכן ממתני' דלקמן דסתים לן רבי כאן הלכה כר"א דתרומ' דבעינן אחד ומאה וביאור דבר זה כך הוא שהרי ממה דשנה התנא שנפלה למאה ומפרש לה ר' אלעזר לקמן דלית כאן מאה ומשום דאי כשנפלה למאה א"כ יש כאן אחד ומאה ומאי האי דקתני התרומה מעלה את הערלה הא אין כאן תרומה כלל דכשיש כאן אחד ומאה מרים את התרומה וצריך הוא להרים כדתנינן ומאה הנשאר הכל חולין הוא וא"כ כשנפלו אח"כ הג' קבין של ערלה או של כלאי הכרם הרי הן עולין באחד ומאתים מלבד התרומה ואפי' אם נפלו לתוך החולין קודם שהרים את התרומה אכתי לא שייך למיתני התרומה מעלה את הערלה שהרי אין כאן צורך כלל להתרומה להעלאת הערלה או לכלאי הכרם דבלאו התרומה איכא שיעור העלאה להג' קבין של ערלה או של כלאי הכרם והלכך מפרש לה ר' אלעזר דלאו דוקא שנפלה למאה קתני אלא שנפלה לתוך צ"ט ובין הכל הוא מאה והשתא צריך צירוף התרומה לשיעלו הג' קבין של ערלה או של כלאי הכרם וזהו ששנה ר' התרומה מעלה את הערלה וא"כ ממילא מוכרח הוא דסתים לן כר"א דתרומות שצריך א' ומאה מדקתני סאה תרומה שנפלה לתוך צ"ט והרי לפניך ראיה גדולה ונכונה לפירוש הרמב"ם במתני' דלקמן דאי כפי' הר"ב שמלבד זה דוחק גדול הוא ואין מקום לפירושו שפי' בתחילה דסתם מתני' דלקמן כר' יהושע וכו' ואין הדעת סובל לפרש כך דקשה דכי מפרשינן להאי ועוד דקאמר ר' יהושע ששיעורו ג' קבין זה לא שמענו אלא אפי' משהו יותר נקרא ועוד אליביה וכך הוא מוכרח מדברי הש"ס דלעיל בפ"ד דתרומו' ומייתי לה נמי הכא לקמיה ר' יהושע אומר מוסיף כל שהוא ומעלה ולקושיא זו על פירושו אין ליישב כלל ועוד קשה טפי על מה דמסיים הר"ב א"נ מצינן לאוקמי כר"א דהלכתא כוותיה וכו' הרי הש"ס קאמר להדיא דרבי סתם לן הכא והלכה כסתם ואם דאנחנו מצינו לפרש כר' יהושע או כר'א א"כ אין כאן סתם אחר המחלוקת ונשאר בספק ועוד בלאו הכי היה קשה לי תמיד לפירושו שכתב דלר"א דתרומות מיירי כגון שנפלה סאה של תרומה לתוך צ"ט סאין וחצי סאה של חולין וכו' וכי היאך שייך לפרש לישנא דהמתני' מעצמו כן והא ר' אלעזר בגמרא דמפרש להמתני' לא קאמר הכי אלא שנפלה לתוך צ"ט וכלומר דהיינו מאה דקתני משום שבין הכל הוא מאה וכן למאתים דמתני' דלקמן היינו שנפל לקצ"ט וא"כ בין הכל הוא מאתים אבל החצי אין במשמע הלשון כלל סוף דבר לא נאריך בפירוש זה הדחוק ומוקשה והעיקר כפי' הרמב"ם בכולא מתני' דלקמן שנכלל בה הב' משניות הסדורין בדפוס המשניות וכמו שתמצא לקמן הביאור הנכון בדבריו ותירצתי כל הקושיות שמצאתי על דבריו וסתרתי כל הפירושים האחרים שנמצאו כמו שתראה לפניך מבואר הכל בס"ד:

תני פרוסה של לחם הפנים שנתערבה וכו'. ברייתא זו הובאה בבבלי יבמות פ' הערל דף פ"א וברישא גריס התם כגי' התוספתא שהבאתי בפנים בחתיכה חטאת טמאה שנתערבה במאה טהורות וכן פרוסת לחם הפנים טמא שנתערבה במאה פרוסות טהורות לת"ק יעלו ולר' יהודה לא תעלה אבל בסיפא בטהורה שנתערבה במאה טהורות ובפרוסת לחם הפנים טהור שנתערבה במאה חולין טהורות גריס התם דלדברי הכל לא יעלו משום שכולן ראויות לכהנים לאכלן מדומעות וכ"פ הרמב"ם בסוף פ"ו מהלכות פסולי המוקדשין ובדין דהרישא כהת"ק אלא שבפרק ט"ו בהל' מ"א בהלכה י"ג כתב גבי ואלו הן השיעורין שנתנו חכמים וכו' וכן פרוסה של לחם לתוך פרוסות של חולין עולין באחד ומאה וזהו לכאורה סותר דברי עצמו במה שכתב בהל' פסולי המוקדשין והכ"מ כתב ליישב לזה דבהלכ' מ"א מיירי בפרוסה של לחם הפנים טמא וכו' ואף שדברי הרמב"ם סתומים ע"כ צריך לומר כן וסמך עצמו על מה שיבאר דבריו במקומן בפסולי המוקדשין וכאן לא כתב אלא אגב דאיירי בשיעורין של אחד ומאה אבל מה שכתב הכ"מ דהאי דהכא נמי איירי בלחם הפנים טמא (ובדפוסים כתוב טהור וט"ס הוא וצ"ל טמא) לא היה צריך לזה אלא דדברי הרמב"ם בנוים הכל לפי הגי' הנשנית בבבלי שם:

יש לך קדשים שאינו אוכל בהן וכו'. האי ברייתא דת"כ לכאורה קשה להולמה ופירשתיה כמבואר בפנים:

ומצטרפין זה עם זה בין לאסור בין להתיר כדי ליתן טעם. בארתי לזה היטב ומכאן למד הרמב"ם לפרש כפי' בהמשנה וכבר בארתי לעיל במתני' ד"ה הערלה וכלאי הכרם דאף דהמשנה מתפרשת כך על מכונה ודברי ר"א אין לפרש כ"א באופן הזה מ"מ לדינא למאי דקי"ל הלכה כת"ק לא פסק כוותיה אלא לענין צירוף לאיסור וכמבואר טעמו לעיל שם:

מה פליגין שנפלו שלשת קבין ערלה וכו'. הר"ש ז"ל הביא לזה ולפי מה שראה בספרי העתקה מסודר לזה אחר הציון הל"ב פי' וכתב מה פליגין כמו במאי עסקינן דקתני במתני' דערלה מעלה את הכלאים וכו' והרואה בדבריו יראה דאין שום הבנה לפירושו ומלבד שלא מצינו בכל הש"ס הזה לומר על במאי עסקינן לישנא דמה פליגין אלא בכל מקום אומר מה אנן קיימין ואין להאריך בזה שאמת יורה דרכו והציון הלז טעות בהעתקה הוא כמו שתמצא זה למאות וליותר בהש"ס הזה והאי מה פליגין על פלוגתייהו דתנאי דמייתי מהמתני' דהכא קאי ולא על המתני' דלקמן ולפרש במאי הוא דפליגי קאמר וכמבואר הכל בפנים וכן כל הסוגיא עד סוף הל"א ורובא דהסוגיא בענין הבעיות אליבא דר"א מיתפרשי וכן בענין דבעי אם ספק ידיעה כידיעה דמיא או לא וכמבואר לכל זה בפנים בס"ד והאי דספק ידיעה תליא בפלוגתא דאיתמר כאן בפ"ק דשבועות וכן בבבלי וכבר ביארתי שם במקומו ובענין דאמר בהש"ס הבבלי בכריתות כאן עשו ספק ידיעה כידיעה וכו' ע"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף