מראה הילדים/הקדמה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מראה הילדים הקדמה

הקדמת הרב המחבר ז"ל

זה לי עשרים שנה ומעלה שעלה על דעתי להתחיל במלאכה זו מפני חמת שהיו לי ב' בנים יקרי הערך שמם כשם רבם עט"ר הרמ"ז כמהר"ר יהודא אוחנא זלה"ה והראשון חלה את חליו ומת ומרוב חביבות שמו הטוב קריתי לי גם את השני כשם הראשון וגם הוא חלה ומת והיטב חרה לי על מות לבן כי הרופאים לא ידעו טיב חוליו על מה אדניו הוטבעו. ואחרי טהרתו בים כנרת מצאו הרוחצים תולעים דבוקים אשר היו בבטן הילדים הם שהיו בעוכריו. וצדקו בזה דברי המחבר רופא הילדים בהקדמתו וז"ל: הדבר הראשיי המוטל על הרופא בבואו אל החולה הוא לדרוש את החולה. אשר מדבריו יבין המחלה למינה. אולם היונק החולה אין מלה בלשונו להשיב על דברי הרופא על רוב השאלות דרישות וחקירות אשר ידרוש הרופא בחולים המגודלים. והנה מוכרח הרופא להבין מעצמו תשובת שאלותיו ולהתבונן על המחלה להבדילה למינה:

והנה אופן הדרישה וחקירה בילדים חולים יעשה ככה לראות ולבקר כל גוף הילד מראשו ועד רגליו ולבקר כל נקב חללי גופו. האזנים והפה. האף וכדומה. ולהתבונן על מוצא נקביו. הרעי והשתן. ולשים לב ע"כ המקרים אשר עברו עליו לחקור מהמינקת והאומנת על משכב הילד. כל אלה הדברים יפתחו פתח על עיקר המחלה. רופא הילדים ישפוט בדעתו תוכן המחלה והשתדלות רפואתה ע"פ הדברים הנז' אבל בכל זאת יצטרך לו בינה מעצמו להבין תחלואי הילדים. רופא אליל יכול להזיק יותר מאשר אם לא היו דרושים ברופא כלל עכ"ד. והוא הדבר אשר קרה לנו בבנינו הנז':

ובהיותי נבוך ונאנח בזה מצאתי ראיתי אשר יש ספרים כתיבת יד מהראשונים אשר תוכם רצוף גורלות אשר מודיעים ע"י החשבון מה היא סיבת החולה ומה היא רפואתו ובאיזה אבר חולה ומזור למחלתו. ויש בהם רפואות אשר ירטה על בשר אדם מבחוץ אם לא יועילו לא יזיקו שהם יודעים לכל בשר ורוח. וגם מיני זרעונים ועשבים וכיוצא. ויש בהם מיני סגולות. שעולה מהם כמה תועליות. אף הוא היה מתכוין לגמו'ר את הש'ס אשר שם שמו'ת הקודש השומרים מן עין הרע ומשדין ולילין ולילתין ומגינים מכמה פורעניות וכיוצא:

אז אמרתי אני אל לבי זהו הראוי לנערי בני ישראל כדי לדעת מה יעשה ישראל לבניו. כי כמה יתרון טוב לאדם בכל הונו ורכושו כאשר צאצאיו מבורכים חיים וקיימים. בריאים וגם שלמים:

ומי האיש אשר לא יחוש ולא יכאב לבבו. בשומעו בכיית וצעקת עולל ויונק יוצא חלציו. העולל החולה הלז אין בידו לספר כאבו רק בבכי וצעקה יקרא לעזרה להוריו. והמה מרו ועצבו את רוחם אשר באהבתם ובחמלתם יאהבו לתת לו עזר ורפואה למחלתו. אבל לא ידעו מכאובו לחוש לעזרתו. המה ימהרו לקרוא לרופא להביא לו תשועה אשר יקוו למו. אבל רבת שבעה לה נפשינו וראו עינינו כי תוחלתם נכזבה כי לא ביד כל רופא נמסר תרופת החלואים לילדים כאשר דיבר הרופא אשר חיבר ספר רופא הילדים וגם בספר הנז' לא דיבר אלא להיות מגודלים בנעוריהם בנקיות המקום והגוף והמלבושים והמאכלים וכיוצא כדי שלא יבא לידי מחלה ומדוה: ואולם אחר שחלה הנער צריך רופא מובהק אשר ידו בצלח'ת אשר חלק לו ה' חכמה ותבונה מתת אלק'ים היא וצריך עזר אלק'י וכולי האי ואולי:

ואולם עתה אשר מצאנו ראינו הספרים הנז"ל אשר מהם הוראה יוצאת סיבת החולה ומהות מקריו ותועת רפואתו קל'ה כמות שהיא בעש'ב תלדי בנים ובעשבי בסמי'ם יתבסם החולה ודבר זה אין קו'ל חדש. כאלה רבות בת"ד במס' שבת ובגיטין ובפסחים וכו' כמה רפואות הלא המה באזוב ואבוב רועה וקלח וכמון ואין להאריך ע' לפנים ותמצא נחת. אלא הם עשתונותי ורעיונותי אשר הביאני לבוא עד הלום למלאכה זו לאסוף ולחרו'ז אותם אחת לאחת ולסדרם ע"ס א"ב להקל על המבקש תרופה ותעלה למחלתו:

ומה שיש לעיין היטב איך תסכים אומנותנו בהשגחת ה' עם פעולתנו אשר נשתדל בה בתחבולות טבעיות וסגוליות?. כבר נתעורר בזה מעלת הרבני המופלא בספרו מרפא לעם בהקדמתו "ראשית דעת" בפ"א יצא לישע למלאכתינו שהיא מלאכת שמים. ואין בה נפתל ועקש נגד תורתנו הקדושה חלילה. ושם בפ"ב ביאר אופן התועלת היוצא לכלל בני אדם מתעלומי הרפואות שהמציאו חכמי דור ודור בענין שלא יהיה מזה סתירה נגד פנת ההשגחה. לפי התורה המיעדת כל פגעי האדם לפי מעלליו יעו"ש. ובפ"ג יישב החקירה לפי מה שקיימו וקבלו חז"ל שדינו של אדם נחתך מראשית השנה. איך יסכים השכל שיגיע תועלת הרפואות לחולים? ובפ' חמישי ביאר שכל חז"ל מודים שכל חולה ראוי לו לבקש רפואות. וכן מצוה על כל מי שבקי במלאכת הרפואה לרפאת כפי יכלתו יעו"ש בנועם שיחיו היקרים והאריך למעניתו. ברוך שחלק מחכמתו. וכן פסקו הפוסקים ביו"ד סי' של"ו שמצות עשה דרבים הוא על כל מי שיש יכולת בידו לרפאת. והב"ח ז"ל העיד שם שמנהג הרפואה התפשט בכל תפוצות ישראל. והרב ב"י שם השוה עסק הרפואה לתלמוד תורה לענין שאסור ליטול תשלומין יותר משכר בטילה יעו"ש. והרי זה דומה למ"ש בפ"ק דברכות דף ו' ע"א מנין לשלשה שיושבים ועוסקים בדין ששכינה עמהם שנאמר בקרב אלהים ישפוט ומנין לשנים שיושבים ועוסקים בתורה ששכינה ביניהם שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע וכו' וכי מאחר דתרי תלתא מבעיא מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא ולא אתייא שכינה קמ"ל דדינא נמי היינו תורה. הרי הש"ס השוה עסק הדיינים כת"ת:

ואולם דברי הגמרא בשבת פ"ח דפ"ב ע"א וז"ל א"ל רב הונא לרבה בריה מאי טעמא לא שכיחת קמיה דרב חסדא דמסדרן שמעתתיה אמ"ל מאי איזיל לגביה דכי אזילנא לגביה מיתיב לי במילי דעלמא. אמר לי מאן דעייל לבית הכסא לא ליתיב בהדיא ולא ליטרח טפי דהאי כרכשתא אתלת שיני יתיב דילמא מישתמטי שיני דכרכשתא ואתי לידי סכנה. אמ"ל הוא עסוק בעסקי דברייתא ואת במילי דעלמא כל שכן זיל לגביה ע"כ יעו"ש:

הראת לדעת מדברי רב הונא דעסיק בחיי דברייתא הוא יותר מעסק התורה מדקאמר כל שכן זיל לגביה:

מפורש יוצא דעסק שלנו בחיבור הנז' אין הפה יכולה לדבר שיש ביטול התורה חלילה לא כעוסק בתורה כמו שפסק מרן ב"י ולסברת רב הונא הוא יותר מעסק התורה אלא דפש גבן מ"ש מרן יו"ד סי' קע"ט וז"ל אין שואלים בחוזים בכוכבים ולא בגורלות משום שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך ועיין בפתחי תשובה שכתב תשובת הרב פנים מאירות ח"א סי' ל"ו בתינוק שלא היה יכול לישן ואמרו הנשים שיש רפואה לחתוך צפרני ידיו ורגליו וקצת שערותיו וליתן תוך ביצה ולהניח באילן ערבה דאסור לעשות כן וראייתו מרש"י חולין דע"ז דכל שאין על גופו של החולה ממש אסור ע"ש. ומנה לכל הדברים שעושין רחוק מן החולה דאסור יעו"ש. עוד כ' מרן ז"ל שם ביו"ד סי' קע"ט וז"ל הלוחש על המכה אף שאינו רוקק איסורא מיהא איכא. תינוק שנפגע אין קורין עליו פסוק יעו"ש. וזה הדבר היה לפלא בעיני דראיתי לכמה גדולים שכתבו כמה וכמה לחשים לעין הרע ולפחד ולכויה ולנכפה וכמה פסוקים נאמרים בהלחשים הנז' כאשר עיני הקורא תחזנה משרים בספרי הרב חיד"א ז"ל בס"ה עבודת הקדש בקונטריס כף אחת. ובקונטריס יוסף בסדר וקונטריס שומר ישראל רובם ככולם עונים ואומרים לחשים ופסוקים לשמירה ולעין הרע ולפחד ולכויה וכיוצא יע"ש. גם ראה תראה להרב הגדול כמהרח"ף ז"ל בס' ימצא חיים ועתרת החיים ובפרט בספר רפואה וחיים שכולו מלא רפואות וסגולות ולחשים וגורלות ואחריו לו קם המחבר רפואה וחיים מירושלים וס' דבק מאח והאח נפשינו וס' ימלט נפשו. נפלאים מעשיך. אביע חידות. לדרוש אלהים וכהנה רבות עשה מזה ועליהם סמוכים מדרבנן הסכמות יקרות מכמה גדולי הדור. גם רבני אשכנזים גם הם בעלי אסופות ס' תולדות האדם וס' מפעלות אלקים וס' סגולות ורפואות וכהנה רבות ספרים כתבי יד מרבני מערב הפנימי והחיצון ומרבני בבל ומאשור וממצרים ומערי פרס והודו יע"א גם המה הלכו בעקבותם. והוא פלא שלא חשו למש"ה תמים תהיה וכמ"ש מרן ז"ל סי' קע"ט. ואפשר שכל כונתם אינו אלא במקום סכנה או פסוקים להגן דוקא וכמ"ש מרן ז"ל שם וז"ל מי שנשכו עקרב מותר ללחוש עליו אפי' בשבת ואעפ"י שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו כדי שלא תטרף דעתו עליו והלוחש על המכה או על החולה ורוקק ואח"כ אומר פסוק מן התורה אין לו חלק לעוה"ב ואם אינו רוקק איסורא מיהא איכא ואם יש בו סכנת נפשות הכל מותר. וכתב הש"ך שאין מזכירין ש"ש על הרקיקה משמע בקורא פסוק בלא שם אף ברקיקה ליכא אלא איסורא וכן משמע בטור בשם ר"י והט"ז כתב וז"ל דבר פשוט שאם יש בו סכנת נפשות בתנוק שנפגע שמותר אפילו להתרפאת בדברי תורה עכ"ל יעו"ש. ובבאה"ט כ' והבריא מותר לקרות פסוקים להגן עליו מן המזיקים למדוד האזור וללחוש עליו מותר אפילו בשבת ועיין או"ח סימן ש"ו מעשה שדים אסור ויש מי שמתיר לישאל בהם על הגניבה וכיוצא בזה. וע"י השבועה שמשביע אותם ע"י שמות יש מתירין בכל ענין יעו"ש. ועיין בס' רפואה וחיים פרק י"ב סי' קכ"ח שכתב בענין לוחש על המכה כתב בספר החסידים סי' ש"ג אין קורין פסוק ע"ג מכה. והך דקרא ע"ג יברוח אסור (ר"ל הך דקורין פסוק על המכה שנקראת יברוח אסור) וכן לומר לחבירו בא וקרא פסוק על בני שנבעת ונבהל או שרוצה ליתן עליו ספר או תפילין בשביל שישן גם זה אסור והתניא אומרים היו שיר של פגעים בירושלם אמר רבי יהודה כאן שלא נפגע (ר"ל שלהגן מן המזיקין שלא יפגעו בו מותר לומר פסוקים) כאן שנפגע. ואיזה הוא שיר של פגעים ה' מה רבו צרי ומזמור יושב בסתר עליון עד כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעינך עכ"ל. ולפי דברי הש"ס ומרין הקדוש הנז"ל נראה דבמקום סכנה הכל מותר אפי' ברוקק כנז"ל. ולפי זה כשהילד בוכה עד שמתפרקין כל אבריו ואין לו כח לסבול ואין אנחנו יודעים באיזה חולי אם כן הוה ליה ספק נפשות להקל וק"ל. ועין רואה בספר זכור לאברהם חלק יו"ד אות נו'ן סי' קט"ו בענין הגורלות וז"ל עיין להרב חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות מ"א וז"ל אני בעניי כתבתי בשיורי ברכה משם גדולים דמותר לפתוח בתורה אות הפסוקים העולים עי"ש ואחר זה ראיתי במעשה רוקח בתחילתו בשם הרמב"ם ז"ל שאין ראוי לפתוח חומש על דרך גורלות הגוים. ושליח צבור שעשה זה אין לבטלו ממנויו ולא להכותו עכ"ל. כאשר ירדוף הקורא יסבור שהוא נגד דברי הגדולים הנז':

אמנם נראה דמ"ש הרמב"ם ז"ל הוא על שליח צבור שחוזר על הבתים ועושה גורל לאנשים ונשים כדרך הערבים שמחזרים על הפתחים בדפים ועושים גורל. ובמציאות זה כתב הרמב"ן ז"ל שהוא אסור ואולם הרוצה לימלך בתורה בינו לבין עצמו מותר ודמי למאי דאמרינן בכמה דוכתי שהיו הראשונים אומרים לתינוק פסוק לי פסוקיך והכי חזינן לרבנן קשישאי שפותחים הספר בצר להם כמו גורל עכ"ל. ורמז קצת מדבריו אלה הרב עיקרי הד"ט בי' כ"ו אות ל"ו יעו"ש וכן תראה בהקדמה בס' גורל אורים ותומים שהיו משתמשים בהם בבית שני וחיברו אותם שבעים זקנים בימי תלמי המלך והיו כתובים אצלם בס' גדול על הגליון יעו"ש. וכן תמצא להראב"ע ורש"י והריב"ש וכמה גדולים שחיברו ספרי גורלות והיו משתמשים בהם הואיל ואין לנו לא נביא ולא חוזה כאשר תמצא כתוב בספרים ישנים כתיבת יד יעו"ש. גם בענין הרפואה ראה תראה במשנה בשבת דף ס"ו ע"ב הבנים יוצאים בקשרים וכו' בקישור פיאה אמר אביי אמרה לי אם תלתא מוקמי (פרש"י ז"ל מעמידין החולי שלא יגדל) חמשה מרפאים. שבעה אפי' לכשפים מעלי והוא דלא חזי שמשא וסיהרא ולא חזי מיטרא וכו' מאי איריא בנים אפילו בנות נמי. מאי איריא קטנים אפילו גדולים נמי. אלא מאי קשרים כי הא דאמר רבין בר רב הונא אמר רב חמא בר גוריא בן שיש לו געגועים על אביו נוטל רצועה ממנעל של ימין וקושר לו בשמאלו וכו' יעו"ש. ועיין שם בגמרא כמה וכמה סגולות ורפואות ואין בהם משום דרכי האמורי יעו"ש כ"ז כתבתי לצאת ידי חובת שמים ובריות ולקיים משפט כתוב והייתם נקיים מב' ומישראל. כדי לצאת ידי שמים הלא כתבתי לך ראיה מתלמוד דידן שעסק זה כעוסק בתורה ויותר הואיל והוא חיי הבריות ולוצא זהם תועלת וצריך האדם שיטרח לתועלת זולתו והוא על דרך משל שהביא הרב משל ומליצה על התהלים מזמור י"ז וז"ל שר אחד נסע למרחקים וידע כי דרכו דרך מדבר שמם כמה ימים אשר אין שם מוצא מים ויקח עמו כמה בהמות טעונות נודות מים לרוות צמאונו ולרוות נפש העם אשר הלכו אתו. לימים הוצרך שר אחד לנסוע שמה ושאל את השר הראשון מה משפט הליכתו דרך המדבר ויספר לו את כל אשר עשה. ויועץ השר השני הן המחנה אשר עמי רב הוא ואיפה אקח חמורים וגמלים לאין מספר לשאת נודות מים וההוצאה מרובה. לכם התיעץ הוא ויקח עמו כלי מלאכה לחפור בורות לעת הצורך כי גם במדבר שמם נמצא מים בעומק הארץ וכן עשה ויחפור בארות במדבר וישת הוא וכל מחנהו:

והנה ההבדל שבין שני שרים האלה הוא כי הראשון הטיב רק לעצמו בעת לכתו. אבל הבאים אחריו כאשר איננו שמה לא ישיגו טובה ולא יזכור איש את השר ואת טובו. לא כן הששר השני בטובו אשר חפר בארות המים אשר חפר שמה ויזכרוהו לטובה ולברכה לעולם כן הוא הדבר הזה. יש אשר שוקד כל ימיו בבית המדרש ופועל צדק הוא ואנשי חברתו אשר אתו. ויש אשר שוקד ומקבץ ומחדש ומעלה בספר ובדיו וכל שכל מב שאסף מכמה ספרים וקונטריסין העלה בכברה וסדרן כהלכתן בעט ברזל ועופרת. הנה השני העדיף מטובו לכל באי עולם שאינם נמצאים אצלם כל כך ספרים יש בזה מה שאין בזה וגם סדרן כהלכתן על סדר נכון שימצא מבוקשו תיכף. יען כי מעשיו עשו פירות ודבריו חיים וקיימים לעד ולעולמי עולמים גם תהיה בנקל העבודה על האנשים ויעשו שהרבה להטיב לו ולזולתו והניחו יתרם לעולליהם:

גם לא טוב אנכי מהראשונים חז"ל בעלי התלמוד שכתבו סגולות ורפואות בתלמוד ואחריהם כל ישרי. הנהו זהרורי. אשר זכרנו לעיל שא נא עיניך וראה:

עוד אזכיר לך מעט מזער בקיצור מה שראיתי בספרים תחילה וראש מ"ש הרב חיד"א ז"ל במדב"ק מע' ח' וז"ל ראיתי קונטריס כ"י בחכמת הצירוף על י"ב דרכים ועמקו דרכיו מאוד והיא חכמה רמה ונפלאה והרב יצחק דמן עכו זלה"ה תלמיד הרמב"ן ז"ל היה מתעסק בחכמת הצירוף וכו' וכבר מז"ה חס"ל בעין הקורא נהר י"א כתב שחכמת הצירוף מסוכנת מאד ורשאי האדם להשתדל בה לדעת גדולת האל ושיהיה בן עוה"ב עם אותם המשיבים טעם בידיעת סתרי התורה אבל לא כדי לעשות מעשה עכ"ד:

גם חכמת גורל החול הידועה על מתכונתה כהראב"ע מצא חכמה והיא רמוזה בתיקונים יע"ש:

גם בשם הגדולים מע' גדולים אות נו'ן סי' י"ד כ' וז"ל מהר"ר נסים רוזיליו היה בקי בגורלות וענייני קבלה מעשית וכו' יעו"ד. מול סו'ף אדברה וירווח לי מה שמצאתי ראיתי בספר כתיבת יד הנמצא באמתחת מר שארנו הרב כמהר"ר משה בהלול ז"ל וז"ל אפונים יש בו שני מינים לבנים ושחורים הלבנים חמים במעלה ראשונה. וכחם רב לגדל יותר מהפולים וטובים מהם. והוא שמעלים הבשר ומאריכים אותו ועושים בבשר כשאור בעיסה. ועל כן מזהירין את העור. כי בהתארך הבשר והעור ובהשתטחו יאיר ויזהיר יעו"ש וכאשר ראיתי כן אמרתי אני אל לבי זה הדבר מתאים לדברי רז"ל שאמרו על דניאל אשר שאל מן המלצר נס נא את עבדיך ימים עשרה ויתנו לנו מן הזרועים ונאכלה ומים נשתה ויראה לפניך מראינו ומראה הילדים וכו' למקצת ימים עשרה נראה מראיהם טוב ובריאי בשר מן כל הילדים וכו' ופירש"י ז"ל מין הזרועים מין קטניות יעו"ש. ולמה בחרו להם מן הקטניות ולא ענין אחר? ולפי שכתבנו שהאפונים שהם עין ממיני הקטניות הוא מזהיר הפנים ומנפחים הבשר כחמירא בעיסה יע"ן שאינם רוצים לסמוך על הנס כי אם בדרך טבע ולכן בחרו באפונים שהם בטבעם מגדלים הבשר ומאריכי' אותו ומזהירין אותו וכן היה זהו מה שעלה בדעתי ושמח לבי ותעלוזנה כליותי וקודם סידורי הכתיבה אז אמרתי אחזה לי במפרשי התנ"ך מה יאמרו בזה ומצאתי און לי שזכיתי לאמרי קדש הראב"ע ז"ל וז"ל הטעם על מראיהם אמר הגאון זה היה נס גדול ואין צורך כי היו אוכלים אורז הנקרא בלשון ערבי ארוז והוא נכבד מאוד. וערב מן החטה ועושה דם טהור והוא מכלא אנשי הודו ואין להם חטה ונעשו ממנו תבשילין וזה האורז ישגא מאוד כאשר יבושל בחלב והכלל כי המעט ממנו משביע והוא כבד במשקליו וגרגיריו דקין מאוד ואינן עגולין ותולדתו חמה ולחה והתימה מחכם גדול שאמר שהוא הדוחן שגרגיריו עגולין ויעמוד שנים רבות ולא ירקב והוא מאכל רע ותולדתו קרה ויבישה גם במיני קטניות אפונים ואינם אלה הנמצאים בצרפת כי אלה הם קרים ורעים ומנפחים. והאפונים הם הנמצאים בספרד ומצרים ורומא ופרווינצה והם על שלשה מינים מהם לבנים ומהם אדומים ומהם שחורים וזה המין נכבד מכולם ושלשה המינים חמים ולחים ומימיהם רפואה לכבד והם מצהיבים את הפנים יותר מן היין ויוכל האדם להכיר כי אלה שבצרפת בלי פה. והשלשה המינים פה להם. והנה הארז והאפונים הם זרעונים ומבריאים את הבשר יעו"ש. ולכן היינו טעמא אשר קריתי שם הספר מראה הילדים כלשנא דקרא הנז' ועוד בה כי בו רמוז שמי וכנויי כי תיבת מרא"ה ר"ת מ'מני ר'פאל א'וחנא ה'מאסף ורוב סגולות ורפואות מובאות לך בעבור הילדים ובדרך אגב יועיל גם לגדולים אלא שכל מגמתי בעבור הילדים שאין להם פה לדבר מהות כאבם. ואולם ע"י הגורל יודע כאבו באיזה אבר כואב ושוב ישלח דברו וירפאם ע"י לחש או סגולה או מיני עשבי בסמי'ם לבסומי ובעבור זה אלק'ים יחון וירחם על פליטתנו ובפרט על הילדים הקטנים מעין דוגמא וגם שם בני הקטנים רמוזים בשם הספר הנז' מרא"ה ר"ת מ'רדכי א'וחנא הי"ו גם ר"ת מ'טובת ר'חמים א'וחנא הי"ו הילדים אשר חנני אלק'ים ואלק'ים משמים יחוס ויחמול עלי ועל אחיהם הבכור רפוא'ה וחיי'ם בימיהם ובימינו תושע יאוד'ה וישראל ישכון לבטח בעגלא ובזמן קריב אמן כ"ד החותם פה עיה"ק טבריא תובב"א ביום י"ג לחדש אב הרחמן בס' ואתחנן יה"ר תתקבל צלותנא ובעותנא:

והוא הצעיר רפאל אוחנא ס"ט

· מעבר לתחילת הדף