מפתח/יבמות/מו/ב

מפתח יבמות מו ב

בטבל ולא מל כו"ע ל"פ דמהני. אי מוכח מהכא דעיקר הגירות היא הטבילה לרבנן. שו"ת שרידי אש ח"ב סימן ס"ז, [ויעויין שם מש"כ לתלות נידון זה בפלוגתת הראשונים אי גר שנכרת לו הגיד, אי סגי בטבילה].

ר"א יליף מאבות. עי' משנ"ת בתוד"ה ורבי יהושע.

ודלמא נקיות בעלמא. למסקנא הקרא בא להזהיר על טבילה לצורך גירות. ב"ח יו"ד סימן רס"ח אות א' בביאור ד' הרמב"ם איסו"ב פי"ג ה"ג.

אלא מהכא וכו' דאין הזאה בלא טבילה. ילה"ק מכאן ע"ד התוס' ישנים [יומא ח. ד"ה ור"י] שכ' דטבילה קודם הזאה היא מדבריהם, והכא יליף מהא לגירות. ערוך לנר. ועי' משנ"ת בתוד"ה דאין, די"מ סוגיין בטבילה אחרת.

ור"י סבר דההיא קודם מת"ת הואי, דפלוגתא דתנאי הוא. ריטב"א. ועי' משנ"ת להלן בתוד"ה ורבי יהושע.

דא"כ במה נכנסו תחת כנפי השכינה. אין לומר דנתגיירו ע"י הזאה, דהא קיי"ל אין הזאה בלא טבילה. רשב"א. ועי' ערוך לנר, שהעיר מזה עמש"כ בתוד"ה ור"י, דלר"א ס"ל דיש הזאה בלא טבילה.

אין מטבילין. קשה אמאי לא נימא מוטב שיחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. חלקת יואב תנינא סימן ח' עיי"ש משכ"ב.

ומשמע דוקא מלתי עצמי, אבל נולד מהול מטבילין אותו, ומכאן המקור לדעת העיטור [הו' בטור יו"ד סימן רס"ח] דגר קטן שנולד מהול, אי"צ הטפת דם ברית. ב"ח שם. ועי' בתוד"ה דר"י, משנ"ת בזה.

וטבילה בשבת לא דקא מתקן גברא. ביאור דעת הרמב"ם איסו"ב פי"ג ה"ו, שכ' דאין מטבילין בשבת משום דטבילה צריכה ב"ד. כס"מ שם. ב"י יו"ד סימן רס"ח. ערוך לנר. ט"ז יו"ד סימן רס"ח סקי"א. קצות השולחן סימן קמ"ו הע' אות ח'. ועי' ב"ח סימן רס"ח סק"ז. ועי' בתוד"ה תקוני.

יל"פ דכוונת הרמב"ם דצריכה ב"ד, וע"כ אינו נראה כמיקר [עי' תוד"ה כיון] אלא כמתקן. ערוך לנר. ט"ז יו"ד סימן רס"ח סקי"א. קצות השולחן סימן קמ"ו הע' אות ח'.

עוי"ל, דבהו"א לא ידע דטבילה צריכה ב"ד, אבל למסקנא דצריכה ב"ד, הטעם משום דאין דנין בשבת. ערוך לנר. ועי' ב"ח סימן רס"ח סק"ז. ועי' קצות השולחן שם.

אי מלין גר ביו"ט שני משום שיהוי מצוה, או דשמא פריש קודם שיטבול כיון דבעינן שניהם. ריטב"א [יעויין שם בשם רמב"ם].

וש"מ אינו גר עד שימול ויטבול. משמע דרק מילה וטבילה מעכב אבל לא הרצאת דמים, [ואפי' בזמן הבית], כמבואר בכריתות ט. עיי"ש. רשב"א. ועי' מאירי.

יש חולקין דבזמן הבית דיש הרצאת דמים מעכב, אבל בזה"ז דל"ש הרצאת דמים אינו מעכב. ריטב"א. נימוקי יוסף. וכ"מ ברמב"ם איסו"ב פי"ג ה"ה.

י"א דאם לא הביא קרבן, אינו אוכל בקדשים ופוסל אשה בביאתו. שיט"מ כריתות ח: אות ג'.

י"א דאם לא הביא קרבן אינו אוכל בקדשים, אבל מ"מ אין פוסל אשה בביאתו. רע"ב פ"ב מ"א.

ק' דלמא לכתחילה דהא לכו"ע צריך מילה וטבילה. רמב"ן. רשב"א. ועי' ריטב"א.

ק' מנ"ל דאינו גר עד שימול ויטבול, דלמא כר"י ס"ל דטבילה עיקר. רמב"ן. רשב"א. ריטב"א.

וש"מ אין מטבילין גר בלילה. אם הטבילוהו, בדיעבד הרי הוא גר. רמב"ם איסו"ב פי"ג ה"ו. ועי' רשב"א. רא"ש סימן ל"א בשם רבינו מאיר. ועי' תוס' לעיל מ"ה: ד"ה מי לא, שכ"כ בתי' אחד. ובתוספות הרא"ש שם.

י"א דאם הטבילוהו בלילה, דיש להסתפק כיון דכתיב בגירות משפט, ואם דנו תחילת דין בלילה אין דינם דין, וע"כ צריך להטביל פעם אחרת. רמב"ן. ועי' בתוד"ה אין, דגירות הויא כתחילת דין, ומשנ"ת שם.

י"א דמשפט היינו רק לענין דצריך ג', אבל לא לענין הזמן אימת מותר להטביל, ומה שצריך להטביל ביום הוא מדרבנן. רא"ש סימן ל"א בשם רבינו מאיר. ועי' תוס' לעיל מ"ה: ד"ה מי לא, שכ"כ בתי' אחד, ועי' לעיל.

י"א דאף דמדאו' בעי' לדון ביום, מ"מ בדיעבד טבילה בלילה כשירה, כיון דהויא כסוף דין. רשב"א. תוספות הרא"ש לעיל מ"ה: בתי' הב', ועי' ש"ך יו"ד סימן רס"ח סק"ט.

דוקא בגר גדול דהעיקר אצלו הוא קבלת המצוות והמילה וטבילה הן רק גמר הדבר, אבל בגר קטן צריך שיהיה ביום לפני ג'. פת"ש יו"ד סימן רס"ח סק"ג בשם דגול מרבבה. ועי' לעיל מ"ה: בתוד"ה מי לא.

דלמא דאיקלעי. ק' כיון דגר צריך ג', ע"כ מומחין הן, דהא הדיוטות אפי' הם י' אין דיניהן דין דב"ת. רמב"ן. רשב"א. ריטב"א. וע"ע משנ"ת לעיל מ"ה: שיטות הראשונים אי בדיעבד הוי גר אף בלא ג', ולפי"ז א"ש [אמנם יעויין שם דעכ"פ בעי' שיקבל בפני ג' לטבול ולמול]. וע"ע משנ"ת בתוד"ה משפט.

ק' דא"כ גם ג' נימא דלמא דאיקלעי. ריטב"א.

תוד"ה כי וכו' דאין גר עד ימול ויטבול. לדעת התוס' גר שמל ולא טבל אינו חייב במצוות שבת. אבנ"ז יו"ד סימן שנ"א. ויעויין שם דכן לדעת הרשב"א לקמן ע"א. וכן לדעת הר"ן בע"ז. ויעויין שם לחדש דאף שלא טבל מ"מ הוא כן חייב במצות שבת. ועי' משנ"ת לקמן מ"ח: ד"ה ולא הספיק למולו.

תוד"ה דאין וכו' מפרש ר"ת בלא טבילה לפני הזאה וכו'. י"א דדין זה הוא מדבריהם. תוס' ישנים יומא ח. ד"ה ור"י. ועי' ערוך לנר. וע"ע תוספות הרא"ש. ועי' משנ"ת בזה בגמ'.

בא"ד וי"ש דהתם בטבילת איזוב וכו'. עוד מו"מ בב' פי' התוס'. עי' תוס' מגילה כ. ד"ה ולא. כס"מ פרה אדומה פי"א ה"ב בשם ר"ש בתשובה, ובדעת הרמב"ם. מאירי מגילה שם.

תוד"ה ורבי יהושע וכו' משום ר"א וכו' דלי"ל אין הזאה וכו'. י"מ באופ"א, דר"א סבר דההזאה וטבילה היו אחר מת"ת וע"כ יש להוכיח מהאבות, ור"י סבר דההזאה וטבילה היו קודם מת"ת וע"כ אין להוכיח. ריטב"א ויעויין שם דבנידון זה אימת הוי ההזאה נחלקו תנאים במכילתא, שמות י"ט י'. וכ"כ הרמב"ן שמות כ"ד ב'. ועי' רש"י שם פס' א'.

י"מ באופ"א, דר"א סבר דההזאה לא היתה על העם אלא על המזבח, [יעויין שם בתרגום אונקלוס שמות כ"ד ח']. תוס' ישנים.

עוד יל"פ, דר"א סבר דמדאכלו את הפסח, ויצאו מכלל ערלים ונכנסו תחת כנפי השכינה, הרי דהוו גרים, ור"י סבר דמדהוצרכו במת"ת לטבול הרי דלא סגי במילה. תוס' ישנים בשם רבינו נתנאל.

בא"ד דלי"ל אין הזאה. עי' משנ"ת בגמ' בד"ה דא"כ במה נכנסו.

תוד"ה תקוני וכו' ואע"ג דלענין טומאה שרי לטבול בשבת וכו'. י"ל דשאני הכא שהוא תיקון גדול שנכנס תחת כנפי השכינה ולדת ישראל, וע"כ לא התירו. תוס' ישנים. ריטב"א.

י"א דמכח הך קושיא, כתב הסמ"ג בשם הבה"ג דמטבילין גר בשבת לכתחילה, כיון שנראה כמיקר. ב"ח יו"ד סימן רס"ח אות ז'. ועי' בב"ח שם, דכ"ה שיטת הרי"ף והרא"ש וטור. וכ"ה בשלט"ג. מיהו בקר"א כ' שביאר דשי' הרי"ף דאסור להטביל גר בשבת.

י"א דטעמייהו דהראשונים דס"ל דמטבילין גר בשבת לכתחילה, הוא משום דמוטב לחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. חלקת יואב תנינא סימן ח'.

בא"ד שאני הכא וכו'. נראה דהרמב"ם [איסו"ב פי"ג ה"ו] סבר כקושיית התוס', שכ' דהטעם שאין מטבילין בשבת משום דטבילה צריכה ב"ד. כס"מ שם ב"י יו"ד סימן רס"ח. ועי' ערוך לנר מה שפי' בדעת הרמב"ם. ועי' ב"ח סימן רס"ח סק"ז.

בא"ד דבעי שני ת"ח וכו'. מוכח מהתוס' דכל שניכר דהוא כמתקן אסור לטבול בשבת, וראיה לד' המג"א סימן שכ"ג סקי"ג דלא יברך על טבילת כלי בשבת, כיון שאז ניכר שהוא כמתקן, אולם מהרמב"ם [הנ"ל] מוכח איפכא. ביאור הלכה שם. ועי' מה שהובא בשיטת הרמב"ם.

אי הטובל כלי מטומאה בשבת או אשה מנדתה, יברך או"ד לא יברך דאז אינו נראה כמיקר אלא כמתקן. מג"א או"ח סימן שכ"ג סקי"ג ויעויין שם דכ"כ דלא יברך בתשב"ץ. ביאור הלכה שם, ויעויין שם מה שהביא בשם ספר ישועות יעקב. קצות השולחן סימן קמ"ו הע' אות ח'. ועי' שו"ת הר הכרמל חיו"ד סימן כ"ה. ועי' פת"ש יו"ד סימן ר' סק"א.

תוד"ה דרבי יוסי וכו' צריך להטיף וכו'. וההטפה תהיה ביום השמיני. רמב"ם מילה פ"א ה"ז. ועי' ב"י יו"ד סימן רס"ח אות א', שהקשה [עי' לקמן מ"ז:] אמאי ימתין עד יום השמיני. ועי' שו"ת שרידי אש ח"ב סימן ט"ז.

בא"ד וטעמא דקטן שלא היתה לו ערלה מעולם וכו'. י"מ הטעם משום דקטן נתמעט מדכתיב ערלתו, משא"כ בגר. תוס' ישנים. ב"ח יו"ד סימן רס"ח.

מלש' הטור [סימן רס"ח] נראה דהבה"ג והעיטור נחלקו אי גר קטן שנולד מהול צריך הטפת דם ברית, דלהבה"ג צריך, ולהעיטור אי"צ. ב"י שם [ודלא כהתוס' בדעת הבה"ג]. ועי' ב"ח שם.

בא"ד ור"ח פסק במסכת שבת איפכא וכו'. ילה"ק מכאן עמש"כ הטור [יו"ד סימן רס"ח] בשם ר"ח דגר הנימול בגיותו אין לו תקנה, אבל מלין את בניו ונכנסין בקהל, כיון שנתגייר בטבילה והוי כגר ע"כ זרעו כשר. ב"ח שם. ועי' ר"ח שבת קל"ה: דמבואר שם דאין לו תקנה. וכ"כ רמב"ן שבת קל"ה., רשב"א שם, ור"ן שם, בשם ר"ח. ובעיקר שיטת הר"ח, עי' ב"ח שם, מה שביאר בזה.

קשה עמש"כ הר"ח דבניו ניצולים וכו', דממ"נ אי נולד מנכרית הרי גויים, ואם מישראלית, הרי אינם מתייחסים אחריו והוו ישראלין גמורין. פרישה סימן רס"ח סק"ב. ב"ח שם. ועי' ט"ז שם סק"א.

כוונת הר"ח דבניו כשירין ועדיפי מולד העכו"ם הבא על בת ישראל דהולד פגום לכהונה, כיון שנולדו ממי שהוא גר קצת. ב"ח יו"ד סימן רס"ח. ועי' ט"ז שם סק"א, [יעויין שם שהקשה דהר"ח כ' 'בנו', ובנו אינו פגום לכהונה רק בתו, ויעויין שם דנפ"מ לענין לקרותו בר ארמאי].

יש ליישב, דרק עכו"ם הבא על ב"י, אין הולד מיוחס אחריו, משא"כ הכא שהוא קצת גר, ס"ד דהוא ממזר, וקמ"ל הר"ח דהוא כשר. פרישה שם סק"ב.

עוי"ל דנפ"מ לענין שיכול להיות דיין. פרישה שם. ועי' גליון מהרש"א על הט"ז שם סק"א [יעויין שם שהקשה דאפי' בנו של גר גמור אינו ראוי להיות דיין].

עוי"ל דנפ"מ לענין מצרי ואדומי, דהבן חשיב כבר מצרי שני. פרישה שם [עוד יעויין שם דנפ"מ לענין כהנת שנתעברה הימנו שלא נתחללה, וחייבת בפדה"ב].

בא"ד ומיהו אם נכרת לו וכו' אין דומה שמילתו מעכבתו וכו'. ומשום דכל הטעם שבעינן מילה וטבילה, הוא משום שאין דנין אפשר משאי אפשר, אבל הכא אי אפשר הוא. ביאור הגר"א יו"ד סימן רס"ח סק"ד. ועי' שו"ת שרידי אש ח"ב סימן ס"ז.

עיקר הטעם דסגי בכה"ג בטבילה משום דדמי לאשה. שו"ת שרידי אש שם.

יש חולקין וס"ל דאם נכרת כל הגיד, אין לו תקנה. טור סימן רס"ח בשם ר"ח [ודלא כמש"כ התוס' בשמו]. וכ"מ להדיא בר"ח בשבת קל"ה: דאין לו תקנה. וכ"כ רמב"ן שבת קל"ה., רשב"א שם, ור"ן שם, בשם ר"ח. ובעיקר שיטת הר"ח, עי' ב"ח שם, מה שביאר בזה. ועי' שו"ת שרידי אש ח"ב סימן ס"ז [יעויין שם מה שדן אי נחלקו (הראשונים הנ"ל) אי הטבילה היא עיקר הגירות, או בסברא אחרת]. ועי' תוס' ישנים.

חולה שא"א למולו מחמת סכנה, אינו יכול להתגייר, ול"ד לנכרת לו הגיד, ששם אין לו ערלה. שו"ת שרידי אש ח"ב סימן ס"ז.

תוד"ה אין מטבילין וכו' חשיב לי' כתחילת דין. ועי' לעיל מ"ה: בתוד"ה מי לא, מש"כ דמשפט נאמר רק על קבלת המצוות ולא על הטבילה, וע"ע משנ"ת בגמ' ע"ז.

תוד"ה משפט וכו' א"נ משפט אחד יהיה לכם וכו'. קשה דא"כ ניבעי כ"ג כדיני נפשות או ה' כסמיכת זקנים. טורי אבן ר"ה דף כ"ה.

בא"ד הכא מדמין לגזילות וחבלות. ולפי"ז אי נתגייר בפני אחד ל"ה גר. תוספות הרא"ש בדף מ"ז. בד"ה יש לך. ודלא כמבואר בתוס' שם, דבדיעבד הוי גר.

בא"ד וי"ל דשליחותייהו עבדינן וכו'. ואף דעבדי' שליחותייהו רק בדברים השכיחים, גירות הוי דבר השכיח. תוס' גיטין פ"ח: ד"ה במילתא. ועי' ר"ן שם.

י"א דאף דגירות אינה שכיחה מ"מ להכניס אדם תחת כנפי השכינה, עבדינן שליחותייהו. ר"ן שם. ועי' שו"ת חלקת יעקב יו"ד סימן ק"נ.

יש חולקין וסוברים דשליחותייהו הוא דין דרבנן ואינו שייך אלא בגיטין דכל דמקדש וכו' ובממון דהפקר ב"ד וכו', משא"כ בקבלת גרים. רמב"ן [ויעויין שם דבסו"ד נסתפק אי שליחותייהו הוא מדאו']. רשב"א. ריטב"א.

מו"מ בדין שליחותייהו אי הוא מדאורייתא או מדרבנן. רמב"ן. רשב"א. נתיה"מ חו"מ סימן א' סק"א. ??

יש ליישב באופ"א, דנראה דהמקור לדין ג' בגירות, הוא הלכה למשה מסיני, ואי"צ מומחין. רמב"ן. רשב"א. ריטב"א.

עוי"ל דהטעם שאי"צ מומחין, הוא משום דילפינן מדכתיב לדורותיכם שמקבלין גרים בזה"ז, וא"כ ע"כ דאי"צ מומחין. רמב"ן. רשב"א. ריטב"א. תוס' קידושין ס"ב: ד"ה גר.

מ"מ צריך אחד ת"ח להודיעו מקצת מצוות, אבל לא בעי' סמוך. מאירי.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף