מפתח/יבמות/מו/א

מפתח יבמות מו א

עכו"ם גופי' לא קני ליה. לפי"ז ישראל שקנה עבד כנעני ורוצה לשחררו קודם שהטבילו אי"צ גט שחרור, כיון שכל קנינו הוא קנין ממון. רמב"ן מ"ה:, רשב"א שם. ריטב"א. ועי' מאירי.

הוכחה לזה מדאמרי' בקידושין ט"ז. דע"ע צריך ג"ח משום שגופו קנוי, וא"כ הכא שאין גופו קנוי אי"ת ג"ח. רשב"א שם. ריטב"א שם.

צ"ע דלפי"ז מוכר עצמו שאין רבו מוסר לו שפחה כנענית ויש רק קנין ממון, משחררו בלא גט שחרור. ריטב"א.

הרמב"ן כ"כ לשיטתו בקידושין ט"ז. דרק משום הקנין איסור צריך ג"ח [משא"כ לשי' רש"י ותוס' שם דגם משום הקנין ממון צריך ג"ח]. אמרי משה סימן כ"ב אות י"ז. חזון איש סימן קל"ד אות ו'. ועי' דבר אברהם ח"א סימן י"א אות י'.

מה דמבואר בב"ק קי"ג: דלעכו"ם יש קה"ג בע"ע וא"כ כ"ש בעכו"ם, [והיינו לכאו' סותר להכא], צ"ל דגופו קנוי שם, היינו דהוי כמשכון על החוב, אבל ודאי דאי"צ ג"ש כשיוצא לחירות. ריטב"א. ועי' בשיטמ"ק ב"ק שם, שעמד בקו' הריטב"א, ותי' דהקנין שיש לעכו"ם בע"ע, היינו כהקנין שיש לישראל בע"ע, אבל לא הקנין שיש לישראל בעבד כנעני, עיי"ש היטב. ועי' בית הלוי ח"א סימן כ"א, שכ' דאיכא הכא פלוגתא [בין הריטב"א להשיט"מ] אי ע"ע הנמכר לעכו"ם או עכו"ם הנמכר לעכו"ם, אי צריך קנין כשיוצא לחירות או דסגי במחילה, ועייש"ע משכ"ב.

עכו"ם המוכר עצמו לישראל אף דאם קדם וטבל לשם ב"ח ל"מ, מ"מ אין יכול להטבילו אלא מרצונו. חזון איש אה"ע סימן קל"ד אות ח'.

אפקעיה לשעבודיה. וחייב העבד לשלם לרבו מה שהפסידו מדינא דגרמי, וכדאמרי' בגיטין מ: דהמשחרר עבדו שהוא אפותיקי חייב. רמב"ן. רשב"א. ריטב"א. מאירי בשם מקצת גדולי הדורות. נמו"י. ועי' מגיד משנה איסו"ב פי"ג הי"א, ויעויין שם בשם רבו של הריטב"א, ור' ירוחם. רמ"א יו"ד סימן רס"ז ס"ט. ועי' ב"י שם. ובעיקר דין הגמ' שם, יעויין שם דהוא פלוגתא, ונחלקו הראשונים היאך קיי"ל להלכה, עי' רי"ף שם, רמב"ם חובל ומזיק פ"ז הי"א, רא"ש שם. שו"ע סימן קי"ז ס"ו. מיהו בהשגות הראב"ד שם, פ' דפטור.

אם מוחל להנאת עצמו חייב לשלם, [כגון ראובן שלוה מאביו, ומכר אביו השטר, ואח"כ מת, ומחל ראובן לעצמו]. ועי' ש"ך סימן קי"ז ס"ו בשם יש סוברים, דפטור. סמ"ע שם. ב"ח שם סכ"ד. בעל התרומות שער נ"א ח"ו ס"ו. ראב"ד בתשו'. הגהות אמרי ברוך על הש"ך שם. רמב"ן [הנ"ל].

אבל עכו"ם גופיה קני. עכו"ם שמכר עצמו, אם רוצה האדון לשחררו קודם שטבל, יוצא בגט ע"י עצמו. רמב"ם [הו' ברמב"ן, ועי' באבן האזל עבדים פ"ח הי"ט, שכתב דלא מצינו רמב"ם שכ"כ].

י"א דאם רוצה לשחררו קודם שטבל צריך ג"ש כיון שגופו קנוי, אבל דוקא ע"י אחרים, דידו כיד רבו, ואינו נלמד ג"ש מאשה דיכול לזכות בשטר, ול"ש בי' גיטו וידו באין כאחת. רמב"ן שם [ויעויין שם דמ"מ לא שמע דעכו"ם קונה עצמו בשטר, רק כל קנינו בכסף או דוקא בכסף ע"י אחרים, ויוצא אפי' שלא לדעתו].

מו"מ בכ"ד הרמב"ן. אמרי משה סימן כ"ב סק"ד. וע"ע קצוה"ח סימן ר'. ואו"ש [הו' באמר"מ שם].

י"א דאין שטר מהני כלל בעכו"ם. מאירי.

אימא בכספא ובטבילה קשיא. אף דנשאר בקשיא, הלכה דעכו"ם קנוי בקה"ג בכסף בלבד, בלא טבילה. רי"ף ט"ו:, רא"ש. וכ"כ הכס"מ בדעת הרמב"ם עבדים פ"ט ה"ב, [ודלא כהלח"מ שם]. ועי' ריטב"א. ועי' רשב"א נ"ב: ד"ה לענין הלכה, ועי' שו"ת הרי"ף סימן ש"ט. ועי' ים של שלמה סימן מ"ג.

י"א דהלכה כרב אחאי דעכו"ם שמוכר עצמו דינו כקונה עבד מעכו"ם. לח"מ שם בדעת הרמב"ם.

מנימין עבדיה וכו'. מהכא מוכח דהיו מקבלים גרים בבבל אף שאין שם מומחין, וכן מוכח מכמה מקומות, וביאור בזה. תוספות הרא"ש לקמן בע"ב. ועי' תוס' גיטין פ"ח: ד"ה במילתא, ואכמ"ל.

חזו דמינייכו קבעית ליה. הטעם שחייבין לשלם, הוא מדין פשיעה בשומר חינם. הגהות יעב"ץ. ואם חייבין על פשיעה בעבדים [דהא אין שמירה בעבדים], עי' שו"ע סימן צ"ה וסימן ש"א דפטור. אולם עי' בש"ך סימן ס"ו ס"ק קכ"ו שפ' כהרמב"ם דחייב. וע"ע אי מיירי הכא שכקיבלו עליהם אחריות לשלם ולא קנו מידו, ב"י חו"מ סימן ש"א. חק יעקב או"ח תחילת סימן ת"מ. מחנ"א שומרים סימן ח'. רע"א לשו"ע שם, ובחו"מ סימן רצ"א סכ"ז.

עוד יל"פ דמיירי כשקיבלו עליהם אחריות להדיא, ועוי"ל דהוו כש"ש שחייבין בגניבה ואבידה. הגהות יעב"ץ.

קשה להדרכים הנ"ל, דמשמע דהחיוב מדין שמירה, ובריטב"א ונימוקי יוסף משמע דהוא מדין גרמי. דבר משה סימן ו'.

אם ידעו בי"ד שהוא עבדו, והטבילוהו לשם ב"ח, חייבין לשלם מדינא דגרמי. שו"ת הרשב"א ח"א סימן צ"ט. ריטב"א. נימוקי יוסף. רמ"א יו"ד סימן רס"ז ס"ט.

אם רק השיאו לו עצה פטורין. שו"ת הרשב"א שם. רמ"א שם.

י"א דאם רק השיאו לו עצה ג"כ חייבין. ב"י שם אות י"א בשם רבינו ירוחם נתיב כ"ג. אמנם יעויין שם בב"ח שפי' ד' רבינו ירוחם כהרשב"א.

צמצמו ליה וכו'. פלוגתא אי האדון מברך על הטבילה או העבד. ר"י אלברגלוני הו' ברמב"ן, והרמב"ן נחלק עליו. רשב"א. ריטב"א. מאירי. נימוקי יוסף. מגיד משנה איסו"ב פי"ג הי"א. ועי' ביאור הגר"א סימן רס"ז אות י'.

יש לחלק דאם העבד טובל לרצונו הוא מברך ואי בע"כ האדון מברך. מאירי. ביאור הגר"א שם.

אנחו לי' זולטא דטינא ארישיה. עשו כן לרווחא דמילתא שלא יהא פתחון פה. רשב"א. ריטב"א. נימוקי יוסף. וע"ע מאירי.

י"א דצריך ליתן עליו משוי מעיקר הדין. סמ"ג ל"ת קי"ז [והו' בב"ח סימן רס"ז]. עשה פז.

הטעם שהוצרכו להניח דלי של טיט על ראשו, אחר שנהגו בו עבדות במים. ערוך לנר. ועי' רשב"א. ועייש"ע מש"כ אי עבד נקנה קנין הגוף ע"י טבילה לחוד, או דבעי גם חזקה, ועי' בזה בנימוקי יוסף. ובשו"ע יו"ד סימן רס"ז ס"ט.

ומשעבדי בהו, [וי"ג, הרא"ש ונימוקי יוסף] עבידתא יתירתא. י"א דל"ג לה הכא, רק בב"מ לענין ריבית, ואין מקומו כאן. תוס' רא"ש, ותור"פ, [ויעויין שם דרבינו גרס לה]. ועי' ברד"ה דיהבי, משנ"ת.

ומלכא אמר וכו'. מד' הראשונים [רשב"א וריטב"א, הו' ברד"ה דיהבי] דגדר דינא דמלכותא, הוא מכח שקנאם המלך בכיבוש מלחמה. דבר אברהם ח"א סימן י"א סק"ז.

צ"ב לשיטת רבינו יונה בב"ב נ"ד: נ"ה: דדינא דמלכותא דינא, הוא מכח הפקר ב"ד הפקר, דאיך שייך זה בקנין איסור. דב"א שם. ועי' רשב"א גיטין ל"ח., מנ"ח מצ' מ"ב. ועי' רשב"ם נ"ד:, רמב"ם גזילה פ"ה.

מד' הראשונים בסוגיין מוכח, דיש כיבוש מלחמה לעכו"ם בעכו"ם. דב"א שם.

וחכ"א אינו גר עד שימול ויטבול. נחלקו הראשונים אי גוי שנכרת לו הגיד, וכן נולד מהול, אי יש לו תקנה בטבילה או דאין לו תקנה. עי' ר"ח [הו' בטור יו"ד ס' רס"ח]. ועי' תוס' לקמן מ": ד"ה דר' יוסי. ועי' ר"ח שבת קל"ה: דאין לו תקנה. וכ"כ רמב"ן שבת קל"ה., רשב"א שם, ור"ן שם, בשם ר"ח. ב"ח שם. ועי' תוס' ישנים לקמן מ"ו:, ועי' שו"ת שרידי אש ח"ב סימן ס"ז [יעויין שם מה שדן אי נחלקו אי הטבילה היא עיקר הגירות, או בסברא אחרת].

רד"ה הקדש וכו' והקדישו למזבח וכו'. וכשר לקרבן ואינו כגזול, משום שגוף השור אינו קנוי למלוה. רש"י כתובות נ"ט: ד"ה הקדש.

בא"ד אבל קדושת בדה"ב לא מפקעא וכו'. יש חולקין דקדושת בה"ב מפקעת מידי שעבוד. ספר הישר לר"ת סימן קי"ג [הו' ברמב"ן כאן, ובתוספות הרא"ש גיטין מ:, ורשב"א שם]. ועי' תוס' שם. ורא"ש ב"ק נ"א: .

לשיטות דקדו"ד מפקעת מידי שעבוד, זה דוקא במטלטלין, אבל בקרקעות שאינם מחוסרים גביה, נחשבת ברשות המלוה כיון שיכול להוציאה בדיינים, וע"כ לא חל ההקדש ומוסיף דינר ופודה את הנכסים. ר"ת שם.

עוד מצינו שיטה ג', דהמקדיש כל נכסיו, אין הבע"ח יכולים לגבות, אבל לכשימכור ההקדש את הקרקע ותצא לחולין, הבע"ח יכול לגבות מן הפודה, שהרי שעבודו עדיין קיים. רמב"ם ערכין וחרמין פ"ז הי"ד, מלוה ולוה פי"ח ה"ו וה"ז. ועי' ראב"ד שם.

לשיטת הרמב"ם גם קדו"ד מפקיע מידי שעבוד, ואפי' קרקע, אלא שהפקעת קדו"ד מפקעת רק כשהיא ביד ההקדש, וקדוה"ג מפקעת לעולם. מגיד משנה מלוה ולוה שם.

קשה לשיטת רש"י, דממ"נ אי החפץ חשיב ברשותו, א"כ גם קדו"ד תפקיע, ואי לא גם קדוה"ג לא. תוס' גיטין מ: ד"ה הקדש. תוספות הרא"ש.

יש לבאר שיטת רש"י, דרבא לשיטתו דמכאן ולהבא הוא גובה, וע"כ הממון חשיב ברשות הלוה, וקדוה"ג מפקיע מידי שעבוד דכיון שחל תו לא פקע דאין לו פדיון, משא"כ קדו"ד. תוס' שם בשם ר"י. ועי' קוה"ע סימן נ"ב אות ה'. ועי' קה"י ערכין סימן ו'. ועי' חי' הגר"ח ב"ק פ"ט:, ועי' ברכת שמואל ב"ק סימן ל"ד. נתיה"מ סימן כ"ח סק"ב.

לביאור זה, צ"ל דלרש"י לשיטתו בפסחים ל: דאף לרבא חשיב הממון אינו ברשותו, יצטרך לומר דקדוה"ג חל גם על שאינו ברשותו. קצוה"ח סימן קי"ז סק"ב עפי"ד הב"י יו"ד סימן רל"ד, וכס"מ נדרים פי"ב ה"י, דקדוה"ג חל על דשלבל"ע, ויעויין שם דמצא כן בתוספות הרא"ש יבמות מ"ו. לשיטת רש"י.

רד"ה בבלוריא וכו' לפניה אין, וכו' והיא עכו"ם. לרש"י לפניה היינו קודם שנתגיירה, ולאחריה היינו אחר שנתגיירה, ולפי"ז ע"כ של ישראל צריך לפרש שטובל לשם ב"ח. ריטב"א. וכ"ה שיטת הבעה"מ. מאירי. רא"ש סימן ל"ב. ונמו"י. ועי' טור יו"ד סימן רס"ז. וב"י שם. שו"ע שם ס"ט. ועי' ש"ך שם סקי"ט.

י"ג 'בפניה' והיינו בין בסתם בין במפרש, ו'שלא בפניה' והיינו דוקא במפרש. רי"ף ט"ו:, רמב"ם עבדים פ"ח הי"ט. ועי' כס"מ שם. ועי' בהגהות הב"ח על הרי"ף [יעויין שם שגרס לפניה]. ועי' בעה"מ דאין גיר' זו נכונה. ועי' מאירי.

הטעם שבפניו בין בסתם בין בפירש יצא ב"ח, משום דמדלא פירש האדון שמטבילו לשם עבדות גילה דרוצה לשחררו, משא"כ בשלא בפניו. רמב"ן במלחמות. וכעי"ז במאירי.

לשיטת הרי"ף בין בפניה ובין לאחריה מיירי אחר שנתגיירה. ריטב"א.

הוכחה לגי' הרי"ף, מדמסר ר"א את מנימין עבדו, ולכאו' היינו בכדי שלא יטבול בפניו בסתם לשם בן חורין, משא"כ בשלא בפניו דאז צריך לפרש. רשב"א.

במכילתא פר' בא פרשה ט"ו ד"ה וכי יגור, מפורש כגירסת רש"י. רמב"ן במלחמות.

ב' הגירסאות נכונות, וטבל בפניו קודם שצוהו רבו ודאי לשם ב"ח טבל ואפי' בסתם, וכ"ש אם קודם שרבו נתגייר, אבל טבל שלא בפניו אחר שנתגייר, צריך לפרש שטובל לשם ב"ח. ים של שלמה סימן מ"ב. ועי' רמב"ן במלחמות [יעויין שם מש"כ דגם גירסת רש"י אמת, אבל אין משיבין מגירסא לגירסא].

רד"ה לתקפו וכו' שתהא נראית כטבילת עבדות וכו'. י"מ דצריך לתקפו במים היינו כדי שתעלה לו טבילה, כלו' שיטבול כל גופו במים. רי"ף ט"ז:, ר"ח [הו' ברשב"א ובריטב"א, אמנם יעויין שם שכ' דכנראה כוונת הר"ח לפי' רש"י עיי"ש]. ועי' בעה"מ שהקשה ע"ז דא"כ דמאי אשמעי' וכעי"ז הק' ברשב"א ובריטב"א ומאירי. ועי' ערוך לנר.

אם אומר האדון שמטבילו לשם עבדות, אף אם יאמר העבד שטובל לשם ב"ח ל"מ. ריטב"א [יעויין שם דמ"מ יש לתוקפו במים להוציא מידי כל פקפוק].

לרש"י צריך לתוקפו במים בשביל להטיל עליו עול מלאכה כשהוא במים, ולהרמב"ן בפי' לרי"ף, צריך לתוקפו כדי שתהא הטבילה מכח האדון ולא לדעת עצמו. ב"ח יו"ד סימן רס"ז סק"ח, ויעויין שם דדעת הטור שם כרש"י, ודעת הרמב"ם איסו"ב פי"ג הי"א, והרא"ש סימן ל"ב, כהרי"ף.

רד"ה דיהבי זוזי וכו' ועכו"ם היו וכו'. קשה דא"כ אמאי קאמר ר"פ עבדי בהו עבידתא יתירתא [עי' משנ"ת בגמ' נידון בגירסא זו], הא בעכו"ם אין להאיסור דלא תרדה בו בפרך. רשב"א. ריטב"א. נימוקי יוסף. ועי' תוספות הרא"ש ותור"פ, מש"כ בביאור הגי' עבדי בהו עבידתא יתירתא, ולפי"ז א"ש.

עו"ק דמלשון 'אינשי' משמע דהיו ישראל. רשב"א. ריטב"א. נימוקי יוסף.

עו"ק דבב"מ ע"ג: מבואר דנסתפק אי יש בזה איסור ריבית, וא"כ מבואר דהוו ישראל, דהא בעכו"ם ליכא איסור רבית. ריטב"א. נימוקי יוסף.

הר"ח פי' דהיו גרים ותושבים, ולפי' ל"ק הלשון אינשי [כין שאינם עכו"ם], וכן ל"ק דליכא איסור לרדות בפרך. רשב"א. ועי' ריטב"א.

יל"פ, דהיו ישראל, ונסתפק אי יש כח למלך למוכרם שיהיו כעבד עברי וצריכים ג"ש, או דשרי להשתעבד בהו רק כשיעור המס, והשיב רבא, דכיון שבאו לגור בארץ של המלך ע"ד כן באו, דהוי כאילו קנאם המלך במלחמה, ויכול למוכרם להיות כע"ע. רשב"א. ריטב"א.

אף דאיתא בקידושין ס"ט. ובערכין כ"ט. דאין ע"ע נוהג בזמן שאין היובל נוהג, היינו רק לענין יציאת שש וסימנים וכו', אבל לענין קנין הגוף לשעבוד ולהצריכו גט נוהג. ריטב"א כאן, ובקידושין שם. ועי' משנ"ת בגמ' בד"ה ומלכא אמר.

פי' נוספים. רמב"ן. רשב"א. ר"ח [הו' ברשב"א].

בא"ד ליבעי גיטא דחירותא או לא. וה"ה דנסתפק אי יכול להטבילם בע"כ לשם עבדות. ריטב"א. ובעיקר הנידון אי יכול להטביל עבד בע"כ, נחלקו בזה הראשונים, ועי' ריטב"א לקמן מ"ז:, רש"י שם. רמב"ן שם. רי"ף שם. רמב"ם איסו"ב פי"ד ה"ט. שו"ע יו"ד סימן רס"ז ס"ה. ועי' מאירי.

רד"ה באבותינו שמלו, בימי משה וכו'. קשה דמנלן דבני"י מלו קודם מתן תורה, דלמא קודם נתגיירו בטבילה ואחרי מת"ת מלו. רמב"ן. רשב"א. ריטב"א.

אפש"ל דהמקור הוא מדכתיב, "כי מולים היו כל העם היוצאים" דמשמע שהיו מולים ביציאתם. רשב"א. ועי' מכילתא פר' בא פ"א. ועי' רמב"ן, וריטב"א.

י"א דהמילה היתה כבר במצרים, שנא' "כל ערל לא יאכל בו" שמל אותם משה. רמב"ם איסו"ב פי"ג ה"ב.

בני לוי לא מל אותם משה כיון שמלו עצמם דכתיב "ובריתך ינצורו", ולפיכך היו צריכים להטיף דם ברית. רמב"ם שם. אולם עי' רמב"ן שכל המהולים אינם צריכין הטפת דם ברית, ולא דמי לגבעונים, דכיון דלא מיפקדי כמאן דלא מהילי דמו. ועי' רשב"א. וריטב"א. ומאירי.

רד"ה באמהות נשותיהם. ק' דהא אין קורין אמהות אלא לד' כמבואר בברכות [ט"ז:]. ריטב"א [יעויין שם די"ל דהיינו רק בתפילה]. ועי' מאירי [שהביא די"מ דקאי אד' אמהות].

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף