מפתחי חכמת אמת/לח
|
< הקודם · הבא > |
הנה איתא בזהר הקדוש[א] הלשון: אבא יסד ברתא, ה' אמא עלאה עטרה על ו' דאיהו ברא כו', והפי' הוא כי אבא שהוא ספי' החכמה יסד ברתא, כוונתו על מדת המלכות, הנקראת נוקבא, ואמא שהיא ספי' הבינה הנראת "אם הבנים", יסדה ברא, כוונתו על ששת המדות, הנקראות זעיר אנפין. ומביא שם הוכחה לזה מן הפסוק "הוי' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה", כי המלכות נרמזת ב"ארץ"[ב]. וכוונת הכתוב הוא, שבספירת החכמה הנקראת "אבא", יסד "ארץ", שקאי על מדת המלכות. והוכחת סוף הפסוק "כונן שמים בתבונה" הוא, דהנה שמים קאי על הזעיר אנפין כמו שנבאר לקמן בס"ד, והכוונה כי את ו' הספירות הן זעיר אנפין, כנן בתבונה, היינו שבינה היא המקור העצמיי להתהוות הז"א, כי תבונה הוא חיצוניות הבינה, כמו שנבאר לקמן בענין "התחלקות הפרצופים" (בסי' ס"א).
והענין הוא, דהגם שבאמת החכמה והבינה ביחד הן הן האב והאם המולידים את המדות, בכ"ז כל עיקר ענין התהוות הז"א הוא מהבינה, וספירת המלכות מהחכמה. והגם שספי' החכמה היא במעלה עליונה יותר מהבינה, ולפי זה הי' מובן יותר שהחכמה תיסד הזעיר-אנפין שהוא במעלה עליונה מן המלכות. אבל הרי גם בנפש האדם אנו רואים כן, דהנה על הפסוק "אשה כי תזריע וילדה זכר" (ויקרא י"ב) אמרו חז"ל[ג]: "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקיבה", שזהו ממש עד"מ דוגמת ובחינת אבא יסד ברתא ואמא יסדה ברא, כי תלה הכתוב זכרים בנקיבות ונקיבות בזכרים, כמאמרם ז"ל עה"פ "ואת דינה בתו", שתלאה הכתוב ביעקב[ד].
וביאור הענין הוא, כי כל מדרגה הגבוה יותר, בכחה דוקא להשפיל עצמה יותר מחברתה הנמוכה ממנה[ה], ומשום זה נמצא, כי דוקא חכמה שהיא במדרגה עליונה יותר מהבינה, בכחה דוקא להוות וליסד המלכות, שהיא נמוכה ביותר מכל עשר הספירות הובינה שהיא במדרגה נמוכה מהחכמה, לא הי' ביכולתה להשפיל עצמה כ"כ ליסד המלכות, רק יסדה הזעיר אנפין שהוא למעלה במדרגה מבחינת המלכות, וזהו אבא יסד ברתא דוקא, ואמא יסדה ברא[ו].
- ↑ פ' פנחס ד' רנ"ח, ועיין שם דף רנ"ו הגרסא "באבא יסד ברתא" ולא "אבא יסד ברתא", וכלשון הכתוב "בחכמה יסד ארץ" ולא כתיב חכמה, וגם כאן אצל האמא איתא הלשון: באמא כונן ברא. וב"שערי גן העדן" מחלק בין שתי הגרסאות.
- ↑ כמו עד"מ הארץ בגשמיות שאינה יכולה להצמיח מעצמה כלום אם לא ינתן לתוכה זרע, כן הוא גם ענין ספירת המלכות, ש"לית לה מגרמה כלום" רק מה שמקבלת מאחרים. ועיין היטב ב"תניא" אגה"ק פרק ה' ד"ה אך הענין.
- ↑ ילקוט, ובמסכת נדה דף ל"א.
- ↑ ועיין בזה ברמב"ן ז"ל ושאר מפרשים בריש פרשת תזריע.
- ↑ ועיין בע"ח שער היחוד, סוף פרק מ"א וז"ל: שכל דבר היותר גבוה בשורשו יותר בעצמיות, הוא בא באחרונה יותר, כמו בחי' הדיבור שהוא גבוה מאד, אינו יכול להתגלות אלא בבחי' נפש עיי"ש.
- ↑ וזהו ג"כ הענין שאמרו חז"ל (סוטה מ"ט) "משמת ר' מאיר בטלו מושלי משלים", כי דוקא ר' מאיר שהי' חכם גדול ביותר כמבואר בש"ס, משום זה היה בכחו להשפיל עצמו כ"כ, אשר לכל השכלה העמוקה, מצא משל עלי' מדברים פשוטים, ובדבר הפשוט הי' מסביר ההשכלה העמוקה, והיינו שגם בדבר הפשוט ביותר מצא אותם הענינים עצמם שבהשכלה הנעלית ("דרך מצוותיך" להרמ"מ זצ"ל מליובאויץ, מצות מילה פרק ד'). והוא על דרך שביארנו, שדוקא מי שהוא גבוה יותר, בכחו דוקא להשפיל עצמו יותר. וכן הוא ג"כ בעבודת ה', שכל הקרוב אליו ביתר שאת ועוז למעלה מעלה, רואה יותר שפלות עצמו, וצריך ויכול להיות יותר שפל רוח למטה מטה, כמבואר בספרי תלמידי הבעש"ט זצ"ל באריכות, ועיין ב"תניא" אגה"ק פרק ב'.