מעשה רקח/שאר אבות הטומאות/יב

מעשה רקח ‏ שאר אבות הטומאות יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק יב מהלכות שאר אבות הטומאה

ג

טמאה במדרס שנשא עמה. נוסח אחר וטמאה ומ"מ לשון שנשא עמה אינו מדוקדק דהמעשה היה שנפסקה רצועה מסנדלו שהיתה מדרס הזב ונטלה והניחה ע"פ החבית ונפלה לאויר החבית אם לא שנאמר דכיון שנטלה מהסנדל ונשאה עמו מכח זה כתב רבינו כן שידוע שדרכו לקצר, אך קשה דכאן פסק כרבי חנניה בן עקביא כמעשה שהיה בקדש דוקא ובפ"י דפרה אדומה הל' ג' פסק כת"ק דהתם דאף בנהר אסור ומרן ז"ל נדחק בישוב קושיא זו עיין עליו. ולענ"ד נראה עוד דאפילו פסק דהנושא את המדרס נושא את התרומה אבל לא את הקדש דהיא מתני' דהתם מצי אתיא אף כרבנן ותחילה נקדים דברי התוס' ד"ה לא ישא אדם מי חטאת דאפילו רבנן דלא בעו כמעשה שהיה מ"מ לא אחמור מיהא לקדש רק לחטאת ע"כ. הרי דגם רבנן קפדי אכמעשה שהיה אלא דלא בעו ממש ומעתה כי קאמר תלמודא הא מני וכו' מילתא פסיקתא נקט וכלפי דברי המקשן דבעי אי הכי תרומה נמי אך אחר שהזכיר סברת רבנן ורואים אנו דלא גזור אלא בחטאת דוקא ולא בקדש מוכח דאף דלא בעו כמעשה שהיה מ"מ לא אחמור לגזור גזרות אלא בהך מילתא גופה א"כ מהיכא תיתי דנגזור גם בתרומה מאחר שהמעשה לא היה אלא בקדש. ויש לנו הכרח עצום לזה מהגמרא גופה דבעי לקמן סנדל טהור מהו חבית סתומה מהו, וקשה טובא דכיון דאוקימנא למתני' כרחב"ע דבעי כמעשה שהיה דוקא מעתה מה מקום יש להסתפק בסנדל טהור וחבית סתומה כיון דאיהו אינו עושה שום גזרה אלא כמ"ש דוקא ממש ותו דמאי איריא דבעי תלמודא בהא ולא בעי כעין זה דאידך עשר מעלות דתני במתני' ותו דכיון דהיא גופה גזרה מהיכא תיתי דנגזור תו גזרה אחרת, אלא ודאי צ"ל דלרבנן דרחב"ע קאי דהלכתא כוותייהו דרבים נינהו ומתני' נמי מצי אתיא כוותייהו כנז"ל דלא אחמור אלא בההיך מילתא כל מאי דדמי ולא במילתא אחריתי ולהכי בעי בהך חלוקא דמתני' דוקא דמי נימא כי היכי דגזרו רבנן גבי מי חטאת כל דדמי ליה כגון נהר ה"נ כיון דשם סנדל ושם חבית אחת היא מי נגזור דהוי בהך מילתא גופא ואמטו להכי התרצן נמי לא דחי ליה ולא מידי משום דבאמת הדבר שקול והיינו טעמא דרבינו פסק נמי כמתני' וגם רבינו הקדוש שסידר המשניות יפה כיון לסתום השני משניות דבאמת הלכתא נינהו ולא פליגי אהדדי:

ו

כלים הנגמרים בטהרה וכו'. הסופרין טעו בפסקא זו שהתחילו הפסקא שאחריה אחר שנגמר והך אחר שנגמר אדלעיל קאי וכמ"ש בחגיגה דף כ"ג לעולם מקמי דגמריה ודילמא בעידנא דגמריה עדיין לחה היא ע"כ, ומלבד זה מתוך דברי רבינו מבואר דהא באותו דין סיים דאפילו צבורין ע"ג הלוח או העור מצרף א"כ איך נאמר דבעינן שיגמר הכלי דמשמע דאם לא נגמר אינו מצרף:

ז

כיצד כלי שהוא מלא פירות וכו'. אף דמן הדין אפילו אין נוגעים הקצות זה עם זה מצטרפין וכמ"ש לקמיה בדין שני צבורין מ"מ נקט המשל של צימוקים וגרוגרות מפני שדומין לקטרת דיליף מקרא דכף אחת מלאה קטרת ולאו דוקא.

ובשו"ת מתנות כהונה בלשונות הרמב"ם ז"ל פי"א דפסולי המוקדשין כתב שהקשה לו אחד מרבנן תקיפי דמתא קושטנטינא יע"א דהתם פסק רבינו דאם חלק העשרון בכלי אחד ואין חלקיו נוגעים זה בזה ה"ז ספק אם מצטרף או לא וכאן פסק שמצטרף וכתב מרן דפסק כר' יוחנן דהויא מדרבנן ואילו בהקומץ משמע דספיקא דאורייתא הוי והכא פשיטא ליה דצירוף דרבנן וכו' והרב ז"ל פלפל והאריך הרבה בדבר ועיקר תירוצו לחלק בין טומאה לקדשים עיי"ש.

ולענ"ד אין צריך לזה כלל דהדבר מבואר ומדוקדק בדברי רבינו דפסק דבקדש רבנן גזרו שהכלי מצרף מדרבנן אך מדאורייתא לא פסיקא לן בשאר מילי אם הכלי מצרף או לא וכן נראה מדברי התוס' ז"ל בפ' הקומץ דף כ"ד שכתבו אדרב כהנא דס"ל התם דצירוף דאורייתא דהא רב כהנא גופיה מדקדק בפ"ג דחגיגה שהוא מדרבנן ותירצו דשמא מספקא ליה משום שינוי דהתם ע"כ וגם מהגמ' עצמה אין לנו בירור גמור דמדאורייתא אין הכלי מצרף דאדרבה מדכתיב כף אחת וכו' משמע דמצרף אלא די"ל דקרא אסמכתא בעלמא וכמ"ש מרן ז"ל, ולכך פסק רבינו גבי עשרון דהוי דאורייתא דהדבר ספק משום דבאמת הכי מוכח מהך סוגיא דהקומץ ולא נימא דפליגי הסוגייאות אהדדי, ואין להקשות דאם איתא דמדאורייתא מספקא לן אי הכל מצרף או לאו למה בתרומה הקילו דאינו מצרף כלל די"ל משום דקרא דכף אחת בקדש איירי ובמילי אחריני לא ידעינן:

ט

היו שני צבורין וכו'. עיין מה שכתבתי בזה לעיל פי"א הל' ו' לדברי מרן ז"ל בבעיא דלא אפשיטא:

יד

במה דברים אמורים וכו'. עמ"ש מרן ז"ל ואפשר דחיבת הקדש מכשרתן דאורייתא ע"כ הכי משמע קצת בפ"ק דחולין דף ל"ו מדברי ריש לקיש עיי"ש אמנם רבינו נראה דס"ל דהוי דרבנן כמו שנראה מדבריו ספ"י דטומאת אוכלין:

טו

ולא עשו מעלה זו אלא לאכילה וכו'. קשה טובא דבפ"ה דמטמאי משכב ומושב הל' ד' גבי טבילת יום ארוך כתב ויראה לי שמאחר שהיא מטמאה את הקדש שהיא צריכה טבילה אחרת בסוף ואח"כ תגע בקדש וכו' דמשמע דאף אחר הבאת קרבנותיה עדיין היא אסורה בנגיעת הקדש והכא משמע דלא נאסר מחוסר כיפורים אלא באכילת קדש ולא בנגיעה, ויותר יש לתמוה על מרן ז"ל שם שצדד לתרץ דבריו במ"ש שם רבינו שכשתשלים ימי טוהר תהיה

טהורה לכל עם מ"ש כאן ולא נרגש מסתירה זו שהיא לפניו וכבר נרגש מכל זה התוס' יו"ט ז"ל בשלהי נדה וכתב דכוונת רבינו שם במטמאי משכב ומושב דקודם הבאת קרבנותיה קאמר דמן הדין מותרת בנגיעת קדש כיון שנשלמו ימי טוהר ומ"מ כתב דיראה לו דמ"מ צריכה טבילה קודם נגיעת הקדש דאילו לאכילת קדשים אפילו אחר הבאת קרבנותיה צריכה טבילת אחרת משום מעלה כמ"ש כאן עיי"ש שדבריו נכונים ז"ל. ודע שבדפוס מגדל עוז אחר מ"ש רבינו קודם טבילה מוסיף שם ומחוסר כפורים שנגע בקדש פסל כמו שביארנו ע"כ ולפ"ז מ"ש רבינו דלאכילה דוקא ולא לנגיעה לא קאי אלא האונן וכפשט הסוגיא דטבול יום אמנם מחוסר כפורים אף לנגיעה והרווחנו בזה הרבה שאין כאן שום סתירה בדברי רבינו ממ"ש במטמאי משכב ומושב אך על מרן עדיין הקושיא הנ"ל קיימת שהרי כתב כאן ומ"ש ולא עשו מעלה זו אלא לאכילה בר"פ טבול יום ואע"ג דלא אתמר התם אלא גבי אונן משמע לרבינו דהוא הדין למחוסרי כפורין וכו' ע"כ:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---