מעשה רקח/רוצח/יג

מעשה רקח ‏ רוצח יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק יג מהלכות רוצח ושמירת הנפש

א

ובהמתו רובצת וכו'. בהמתו רובצת שרבינו נקט ודבר בהווה דדרך המנהיג לילך אחר בהמתו, ולכך נקט מי שפגע בחבירו, אבל אה"נ דאף אם ראה הבהמה לבדה ואין הבעלים עמה חייב לפרוק המשא מעליה, חדא, דכי תראה חמור כתיב, ועוד כיון דמשום צער בעלי חיים הוא, ורבינו פוסק שהוא דאורייתא כרבנן דר' יוסי הגלילי, מה לי הבעלים עמה מה לי היא לבדה, וכן כתב רבינו לקמן הל' ח' להדיא, ודע דבספר המצוות לאוין ר"ע כתב רבינו, הזהירנו מהניח הנבוך במשאו וכו', אם על גבו אם על בהמתו וכו', ע"כ. הרי שציין עיקר הלאו בחבירו, מפני שהדבר נלמד בקל וחומר, אם על הבהמה חסה תורה כל שכן וקל וחומר על האדם, וזו היא כוונתו ג"כ כאן שהזכיר הבהמה שהוא העשה המפורש בפסוק וכל שכן חברו, ואפשר קצת שרמזו במה שכתב מי שפגע בחבירו, עוד נתבאר בדברי רבינו בספר המצוות עשין ר"ג, שגם על הטעינה נצטוינו להטעין את חבירו כמו בפריקה, הגם דלא שייך בה טעמא דצער בעלי חיים, וזו לא נתבאר בדברי רבינו כאן, אך נוכל לומר דהוא הדין והוא הטעם, דצוותה תורה לטעון לחוש על ממון חברנו, שוב ראיתי להכנסת הגדולה חו"מ סי' ער"ב שדקדק בדברי רבינו והטור ז"ל דמריהטא דלישנייהו משמע דאין מצות פריקה וטעינה אלא בבהמה לא באדם, וכן דעת השואל בשו"ת הרשב"א סי' רכ"ו רכ"ז עיי"ש, ואילו היו רואים דברי רבינו בספר המצוות הנ"ל היה הדבר פשוט ואין ספק דמעשה דרבי ישמעאל בר' יוסי במציעא דף ל' מוכח הכי עיי"ש.

ב

ביטל מצות עשה ועבר וכו'. מדיוק הלשון משמע דלא ביטל אלא מצות עשה אחת, וא"כ קצת קשה, דהרי הקדים דמצות טעינה היא מצות עשה אחרת, גם בספר המצוות עשין ר"ב ור"ג מנאן לשתי מצוות, ותו דהתם משמע דגם בפריקה איכא לא תעשה, ואין ספק שאינו אלא מתיבת וחדלת שכתוב בפרשת משפטים אצל פריקה, וכן כתב להדיא שם בלאוין ע"ר, וסיים, וכבר בא ג"כ לאו נפרד בזה הענין, באמרו לא תראה חמור שונאך וכו' ע"כ, שהוא הכתוב בפרשת כי תצא גבי טעינה, וכאן לא הזכיר אלא לא תעשה אחד, ולזה יש לומר דכאן לא רצה להזכיר אלא הלאו שהוא מפורש בתורה, והראיה דגם בספר המצוות לא מנה אלא הלאו דטעינה, אבל מהעשה קשה כאמור, ואפשר דהכא לא נחית רבינו לענין מצות עשה, אלא דרך כלל קאמר, א"כ יש לומר דכיון דכל אחד בפני עצמו רצה לומר פריקה לחודה וטעינה לחודה, בכל אחת שעובר אין בה אלא מצות עשה אחת, ובספר קרית ספר ז"ל כתב, וזה לשונו: ולא פרק ולא טען ביטל מצות עשה, רצה לומר עשה דפריקה וטעינה ועבר על לא תעשה שנאמר לא תראה, דמשמע דבפריקה לחודה ליכא לאו, אם לא פרק, אבל בטעינה עם פריקה איכא לאו וכו' ע"כ, למדנו מדבריו שהבין דברי רבינו שביטל שתי מצוות עשה, אך מה שכתב דבפריקה לחודה ליכא לאו צריך לומר דכוונתו על הלאו מפורש, דאי לאו הכי הרי כתיב בו וחדלת כמו שכתב בספר המצוות.

ד

כל שאילו היתה שלו וכו'. פשטן של דברים משמע דכל אדם שוין בדבר זה, שאם הוא אדם חשוב ואין דרכו לפרק ולטעון אף אם היא שלו, אף בשל חבירו אינו חייב, וכן נראה ג"כ ממה שכתב בפרק י"א דהלכות גזילה ואבידה הל' י"ז, וזה לשונו: ההולך בדרך הטוב והישר וכו', מחזיר את האבידה בכל מקום ואע"פ שאינה לפי כבודו, משמע דבסתם בני אדם קאמר, אך אין נראה כן, שהרי שם בהל' י"ג, פסק, מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב להטפל בהם, ואומד בדעתו אילו היו שלו וכו' ע"כ, משמע דדוקא זקן או חכם קאמר, אבל שאר בני אדם הרי הם בחיובן אף אם הם חשובים ואין דרכן אף בשלהם, והכי מסתברא דהרי הגמרא בדף ל' [ע"א], לא מרבי מוהתעלמת אלא זקן וחכם הנ"ל, מעובדא דרבי ישמעאל ב"ר יוסי שם, והיינו טעמא דמצינו שחלק [הכתוב] כבוד לזקנים, וחכם הכל חייבים בכבודו, אבל שאר בני אדם דהחשיבות שלהם אינו בא מצד ציויו יתברך, אלא מצד עשרם או תענוגם אינו בדין שידחו עשה של תורה, ותדע עוד, דכמעט רוב העולם אין דרכן לפרק ולטעון אפילו בשלהם, וכי נאמר שכולם פטורים מאלו המצוות, ולפי זה זה הכלל שכתב רבינו כאן לא קאי אזקן דסמיך ליה, והוצרכתי לזה מפני שראיתי בפרישה ז"ל חו"מ סי' ער"ב שהאריך בדבר זה, ולענ"ד נראה פשוט כמו שכתבתי.

ח

שנאמר עזוב תעזוב וכו'. כתב הרב כסף משנה ז"ל דנלמד ממה שיבא בסמוך, אם היה זקן או חולה חייב ע"כ, ולא ידעתי למה הוצרך ללמדו מזקן או חולה, דהא תלמוד ערוך הוא שם, עזב תעזב אין לי אלא בעליו עמו, שאין בעליו עמו מנין, תלמוד לומר עזב תעזב מכל מקום, הקם תקים אין לי אלא בעליו עמו, שאין בעליו עמו מנין, תלמוד לומר הקם תקים מכל מקום, ופירש רש"י, עזב תעזוב פריקה, הקם תקים טעינה, ע"כ.

ועל מה שכתב רבינו,

ואם היה בעל הבהמה שם וכו' פטור, הטור ז"ל חו"מ סי' ער"ב כתב דפטור ממצות פריקה, אבל מטעם צער בעלי חיים חייב, וכתב שם הבית יוסף שכן דעת רבינו, ושסמך על מה שכתב לקמן הל' י"ג ע"כ, וכדי שלא יחלוק רבינו על הטור ז"ל, נוכל לפרשו כן, אף אם אינו מוכרח, דכיון דחבירו שהוא בעל החמור עומד שם מה לו לזה הצער, אך ההיא רובץ ולא רבצן רובץ ולא עומד שהביא הבית יוסף שם, שהרי"ף ורבינו השמיטוה, מפני דאף שפטורים מדין טעינה חייבים מדין צער בעלי חיים, בהא ודאי שכן נראה האמת.

ט

אבל בהמת העכו"ם ומשאו וכו'. הרב כסף משנה ז"ל ביאר כוונת רבינו דלענין טעינה קאמר, אך לענין פריקה פשיטא דחייב אף בבהמת כותי משום צער בעלי חיים, ולפי זה מה שסיים רבינו בבהמת הכותי, ומשאו דאינו מיטפל בה אלא משום איבה, הכוונה על הטעינה, דאילו על הפריקה בלאו טעמא דאיבה חייב משום צער בעלי חיים, אלא דאכתי קשה קצת אמאי לא ביאר רבינו להטעינה יין נסך אין זקוק לה, שכן אמרו שם בהך סיפא להדיא, ואולי יש לומר משום דמלתא דפשיטא מהתם דמשמע דלא מחייבינן ליה משום איבה, אלא בהיתרא, אבל באיסורא אין חכמה ואין תבונה וכו', ודברים מגומגמים הרבה ראיתי להמבי"ט ז"ל בזה, וזה לשונו: בהמת גוי ומשא ישראל וגוי מחמר, או בהמת ישראל ומשא גוי חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל, אבל בהמת גוי ומשא גוי פטור, דתניא התם בהמת גוי ומשא ישראל וחדלת ואוקימנא לה כר' יוסי הגלילי דאמר צער בעלי חיים לאו דאורייתא, משמע דלרבנן לא דרשינן וחדלת אלא לבהמת גוי ומשא גוי דפטור, ואינו חייב בטעינה אלא משום איבה, ומפריקה פטור מטעם פריקה כדדרשינן וחדלת, וחייב משום צער בעלי חיים, וכמו שכתב הרא"ש בפסקיו עכ"ל, והקושי מבואר דרבינו בגוי מחמר כתב דאינו זקוק לו, ובאינו מחמר חייב על שתיהם, ואיך כתב הרב דאף במחמר חייב לטעון ולפרוק, ועוד לפי דבריו מה הקשה הטור על רבינו, ומה השיב הרב המרשים, ומה הליץ הרב כסף משנה ובבית יוסף חו"מ סי' ער"ב, ועוד לפי דבריו דלרבנן קרא דוחדלת לא אתא אלא לבהמת גוי ומשא גוי, אבל בהמת ישראל ומשא גוי או בהיפך חייב בפריקה וטעינה, א"כ למה לי גוי מחמר, ותו דמדכתב דקרא דוחדלת לא אתא אלא לבהמה גוי ומשוי גוי, מעתה בבהמת גוי ומשוי ישראל חל עליה חיוב דפריקה וטעינה מן התורה, ואיך סיים משום צער ישראל, וצ"ע. ובספר לחם יהודה ראיתי שנדחק הרבה בביאור דעת רבינו עיין עליו.

י

אינן רשאין חביריו להקדים וכו'. כתב הראב"ד ז"ל, פירוש אין חביריו רשאין לדרוס עליו וכו' ע"כ, איני יודע איך יפרש שזו היא כוונת רבינו, שמלבד מה שכתב הרב כסף משנה דאיך היה אפשר לומר שיהיה להם רשות לדרוס על החמור שנפל שאפשר שימיתוהו בדריסתם וכו' ע"כ, ומכל שכן שהם טעונים במשאות, זאת ועוד, שרבינו כתב, ולעבור מעליו, נפל רשאין לעבור מעליו, ולפי פירוש הראב"ד ז"ל לא הוי ליה למכתב מעליו, אלא עליו, לכן נראה דהראב"ד נחית לפרש הברייתא, וכאילו משיג על רבינו.

יד

השונא שנאמר בתורה וכו'. כבר ידוע מה שתמה הרב כסף משנה על רבינו, דמאחר שהוא פוסק כרבנן ור' שמעון דסבירא להו צער בעלי חיים דאורייתא, מעתה על כרחך דשונא הנאמר בתורה, בין שונא ישראל בין שונא אומות העולם הוא, ובראשונה נדחק דמה שכתב רבינו לא מאומות העולם הוא, אלא מישראל, הכוונה לא מאומות העולם הוא בלבד, אלא אף מישראל, ועוד נדחק עם מה שכתבו התוס' (דהני מילי) [דהוי מצי] לשנויי ישראל בחנם, כותי בשכר עיי"ש, והדוחק מבואר שהתירוץ הראשון הוא רחוק מפשט הלשון, וגם השני הרי רבינו לא חילק בין גוי לישראל בחנם או בשכר, ועוד דמה יענה להרי"ף ז"ל דפסק דצער בעלי חיים דאורייתא, ואפ"ה פסק להך דשונא שאמרו וכו', ויותר נראה לענ"ד לומר עם מה שכתב הכסף משנה עצמו למעלה, דטעם טעינה ופריקה לחוד, ואיבה לחוד עיי"ש, הכי נמי נימא דלעולם בין שונא ישראל בין שונא אומות העולם חייב בפריקה, מטעם צער בעלי חיים, אלא דבשונא ישראל קפיד רחמנא טפי במצות עשה של פריקה וטעינה, כדי לכוף היצר הרע, דאף דמן הדין פריקה קודמת לטעינה, מטעם כדי לכוף, תקדום לטעינה ואח"כ יתעסק בפריקה, ותירוץ זה היה יכול התלמוד לתרץ כשהקשה מהברייתא, דשונא שאמרו וכו', אלא דלפי שיטתו השיבו סברת אשונא דקרא קאי וכו', וכעין מה שכתבו התוס' שם, דהוה מצי לשנויי באופן אחר, ונמצאו דברי רבינו מכוונים, ודרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---