מעשה רקח/כלאים/ט

מעשה רקח ‏ כלאים ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ט מהלכות כלאים

א

או של חברו. בתורת כהנים פרשת קדושים בהמת אחרים על בהמת אחרים מנין ת"ל את חקתי תשמורו ופי' הרב קרבן אהרן ז"ל דהכוונה תשמרו אותם בכל אופן שיהיה ובהמתך לאו דוקא דדבר בהווה:

אבל אם העלם זה בזה או שעוררן בקול וכו'. נראה דנפקא ליה לרבינו ממ"ש בהל' ט' דהיושב בעגלה שמושך אותה כלאים לוקה שישיבתו גורמת לבהמה שתמשך ובהל' ז' פסק שההנהגה אפילו בקול לוקה עיי"ש ומפני זה חייב מ"מ מיהא וקרוב להבין דקעבר אדאורייתא ע"פ האמור:

ב

ואסור להישראל וכו'. כתב מרן בפ' הפועלים איבעיא לן אמירה לגוי באיסור לאו אי שרי ולא אפשיטא ע"כ נראה דדייק מדברי רבינו דהכי משמעות לשונו אמנם לפי מ"ש רבינו פ"י דה"ל מלכים הל' ו' דבני נח הוזהרו על הרבעת בהמה אפילו אם הבהמה של הגוי נאסרה האמירה ואם היא של ישראל אסור אפילו להניחו כמ"ש רבינו פ"א הל' ו' גבי הרכבת האילן שגם בה הוזהרו בני נח כמ"ש שם רבינו ועיין עוד בס' צרור החיים ז"ל וכבר כתבתי הנראה לענ"ד שם. ושוב ראיתי להש"ך יו"ד סי' רצ"ז שתמה על הדרישה ז"ל שכתב כנ"ל וכתב עליו שלא האמין שיצאו דברים אלו מפיו וכו' מפני שנתחלף לו מפ"ו לפ"י מחמת טעות הסופרים וכל הישר הולך:

ו

הילודים מן הכלאים וכו'. מרן ז"ל הזכיר הסוגיא דפ' אותו ואת בנו אמתניתין דפ"ח דכלאים והזכיר דברי הרא"ש ז"ל שתמה על רבינו שחייב מלקות על המרכיב הכלאים אפילו על מין אמו דנראה דפשיטא ליה דחוששין לזרע האב ולעיל פסק דאם היו אמותיהם משני מינין לוקה אלמא פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב וכו' ע"כ ומרן ז"ל בקש להליץ בעד רבינו ולא יכול עד שהגיה בדבריו וכו' עיי"ש. ואם כי בער אנכי מאיש תם אני לא אדע למה לא נפרש פי' אחר בדברי רבינו ויתיישב הכל באין צורך לשום דוחק ולא לשום הגהה והוא דבדין זה דאפילו על מין אמו לא נגע ולא פגע בחששת זרע האב כלל אלא טעמו הוא מדתנן במתניתין פ"ק דכלאים ופסקו רבינו בהל' ד' דשני מיני בהמה או חיה שדומין זה לזה וכו' הואיל והם שני מינים הרי הם כלאים וכו' ושם הזכיר הפרד עם החמור ג"כ אלא שהוצרך לשנותו כאן כדי שלא נטעי דהתם דוקא מפני שאמו סוסיא לכך נאסר הרכבתו על החמור אבל באמו חמורה הוה אמינא דשריא לכך הוצרך לשנות כאן דאף שאמו חמורה אסור להרכיבו על מין אמו מכח דמתני' סתמא קתני דכיון שהם שני מינים עכ"פ הוו כלאים ומעתה הסוגיא דאותו ואת בנו אינה ענין לדין זה דהתם שקיל וטרי תלמודא אי מצי לדעת מה יסבור רבי יהודה בזרע האב ולפי דעת המקשן משיב לו התרצן בדרך שקלא וטריא אמנם לפי האמת אין לנו לזוז מסתם מתניתין בלי חולק דאסר אפילו על מין אמו כיון שעכ"פ שני מינין הם.

ובהכי ניחא טפי למ"ש הש"ך ז"ל ביו"ד סי' רצ"ז על מ"ש השו"ע דאם היו אמותיהם מין אחד מותר ופי' ז"ל דכשאביהן מין אחד דוקא קאמר וכו' דמלבד דהוי היפך מה שהבין הרא"ש ומרן ז"ל דמדקפיד אאמהות שמע מינה דאין להקפיד על אבותם ולא עוד אלא שנתקשה שם על מ"ש מרן ב"י בשו"ע דאם היו אמותיהם שני מינין אסור להרכיבן זה על זה אע"פ שאבותיהם מין אחד והקשה ז"ל דאיפכא הו"ל למימר אע"פ שאבותיהם שני מינין וכו' ונדחק בדבר הרבה עיין עליו. אמנם לפי דרכנו תפול קושיא זו אף על דברי מרן גופיה אך כפי מה שהבין דברי רבינו הדין עמו ודו"ק:

ואם הרכיב לוקה וכו'. עיין מ"ש מרן ז"ל ועוד דאף מכת מרדות אין מלקין על הספק ע"כ דברים תמוהים הם דבכמה מקומות חייב רבינו מכת מרדות על הספק עיין רפ"ג דאיסורי ביאה ופי"ז הל' ז' ופי"ט הל' י' וספ"ג דביאת מקדש ופ"ו דאיסורי מזבח הל' ג' וכן הקשה בס' צרור החיים ז"ל:

ז

כל העושה מלאכה וכו'. הנה בפ"ח דכלאים תנן כלאי בהמה מותרים לגדל ולקיים ואינן אסורים אלא מלהרביע וכו' בהמה עם בהמה חיה עם חיה בהמה עם חיה וחיה עם בהמה טמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה טהורה עם טמאה וטמאה עם טהורה אסורים מלמשוך ולחרוש ולהנהיג ע"כ וביאר שם רבינו דחלוקות ראשונות עד טהורה עם טהורה קיימי אאיסור ההרכבה שהזכיר קודם וחלוקת הטמאה עם טהורה וכו' קאי אחרישה והנהגה דניתוסף בהם איסור זה וזה ענין מה שאמר הכתוב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו ושאר מינין אינן אסורים אלא מדרבנן ע"כ והוא פסקו של רבינו ג"כ כאן שעל הטמאה עם הטהורה דוקא הוא שחייב מלקות ושאר מינין אינן אלא מדברי סופרים כמ"ש אבל מדברי סופרים וכו' משא"כ בהרבעה שאסר סתם בריש פרקין דמדכתיב בהמתך סתמא הרי כולן בכלל. ומזה אני תמיה על הש"ך ז"ל בריש סי' רצ"ז דאמה שכתוב בשו"ע המרכיב זכר על נקבה שאינו מינו בין בבהמה בין בחיה ובעופות וכו' ה"ז לוקה כתב ז"ל דמשמע אפילו עם טהורה לוקה וכן משמע לקמן סעיף י"א והיינו כדעת הרא"ש והטור ודלא כהרמב"ם שס"ל דאינו לוקה בזה אלא אסור מדרבנן ע"כ והרי רבינו ז"ל דעת שפתיו ברור מללו דבהנהגה דוקא הוא שמחלק בין טהורה עם טמאה לטהורה עם טהורה אבל בהרבעה דביה קעסיק ואתי בשו"ע אין לחלק בשום מין אף לדעת רבינו וכעת צ"ע אם לא שנדחוק דמ"ש דאינו לוקה בזה לא קאי אלא אהנהגה ודו"ק:

ט

עגלה שהיו מושכין וכו'. כתב מרן ז"ל דרבינו השמיט ההיא דהשלישית הקשורה לרצועות וכו' מפני שהוא מפרש דהיינו שהעגלה השלישית הקשורה עם הקרון אסור לשבת בה וכו' ולא הוצרך לכתוב זה שהוא נכלל במ"ש שישיבתו גורמת שתמשך העגלה ע"כ. והנה לשון המשנה המנהיג סופג את הארבעים והיושב בקרון סופג את הארבעים ר' מאיר פוטר והשלישית שהיא קשורה לרצועות אסורה ע"כ ולפי פי' מרן ז"ל למה הפסיק בסברת ר"מ כיון שדין השלישית שוה להיושב בקרון וכו' ותו דאם איתא אמאי תני בחלוקת יושב בקרון סופג את הארבעים ובחלוקא דהשלישית תני אסורה דמשמע איסורא בעלמא גם מתוך דברי רבינו בפירוש המשנה נראה קצת שאין כאן מלקות בהשלישית שהרי לא חייב מלקות אלא בהיושב בעגלה ובקרון ושוב הפסיק בדברי ר"מ ושוב פי' שהשלישית אסור לשבת בה כשימשכו העגלות ההם וכו' ע"כ דמשמע דאיסורא בעלמא קאמר. תו איכא למידק דמדקתני במתני' והשלישית וכו' משמע דעד השתא בשתים איירי וכן פירש רבינו שם דהם קרון ועגלה קשורים זה בזה והשלישית קשורה ברצועות וכו' דמשמע דטעם חיוב השנים מפני שבישיבתו מושכת העגלה משא"כ השלישית שאינה הולכת עד שיתחילו וימשכו אותה השתי עגלות אחרות וכן מדוייק דברי רבינו שם וכיון שכן אין נראה לחייב מלקות בזאת השלישית מהטעם האמור ועוד שרבינו לא הזכיר שתי עגלות אלא עגלה סתם משמע כדבר האמור שכיון שהשתי עגלות להם פעולה אחת שוה דמכח ישיבתו גורם שתמשוך לכך הזכיר הדין עם הטעם בסתם משא"כ בשלישית דאין בה זה הטעם אין לחייבו מלקות ולזה לא חש להזכירו מכ"ש דלא גרע מהמזווגן שכתב לעיל שהוא פטור אבל אסור. ותדע עוד דלא הזכיר רבינו ההיא דאין קושרין את הסוס לצדדי הקרון ולא לאחר הקרון וכו' דקתני במתני' התם ודאי דהיינו טעמא משום דלא גרעי מהמזווגן שהזכיר לעיל וכל עוד שאין ישיבתו גורמת שתמשוך העגלה אין כאן מלקות אלא איסור בעלמא:

יא

בהמת פסולי המוקדשין וכו'. טעם רבינו מבואר דמדכתיב בהך קרא ואם כל בהמה טמאה הרי דינה כדין בהמה טמאה גמורה וגם לענין החרישה וכו' ועיין עוד בשו"ת הרדב"ז שנדפסו מחדש סי' פ"ה אך למ"ש מרן ז"ל להשגת הראב"ד ז"ל דדברי רבינו כפירוש רש"י והראב"ד כרבינו תם ע"כ הנה רש"י ז"ל במכות דף כ"ב פירש דתורת חולין ותורת קדשים יש עליו ותמה ז"ל דמנ"ל דחולין וקדשים הוו כלאים זה בזה ע"כ ואין זה דעת רבינו כלל דהוא ז"ל לא תלה הכלאים אלא להיותן טהורה עם טמאה ור"ת ג"כ אינו נראה כפי' הראב"ד שהרי פי' שם הטעם משום דכתיב כצבי וכאיל שהם שני מינין ואין זה כדעת הראב"ד אלא מפני שהם חיה עם בהמה כמבואר. אכן כדי ליישב דברי מרן ז"ל נ"ל דכוונתו לומר שהדיעות הם קרובים ותמיהת רש"י ז"ל תתורץ בדברי רבינו דבזה דוקא הוא דקפדינן אקדש וחולין מפני שהכתוב קראה טמאה.

שוב ראיתי להמל"מ ז"ל שנתקשה בדברי מרן אלו ופי' דעת רבינו דקודם פדיון קאמר דלוקה אכן אחר שנפדה אין בו אלא איסור בעלמא כמ"ש פ"א דהלכות מעילה דאסור להרביע בבכור או בפסולי המוקדשין עיי"ש. ולענ"ד איני רואה הכרח חותך לזה דאם קודם שנפדה קאמר רבינו היכי קרי ליה הכא חול ואי משום שהומם מ"מ הקדושה שבו לא פקעה בהכי מכ"ש דאפי' אחר שנפדה אסר רבינו הגיזה והעבודה שם ומשמע דמדאורייתא קאמר שהרי כתב שם אבל המקדיש בעלת מום קבוע למזבח אינה אסורה בגיזה ועבודה אלא מדבריהם מכלל דעד השתא מדין תורה קאמר והרב כתב שם דמאי דאסור בגיזה ועבודה לא חשיב קדושה ולא זכיתי להבינו שאם אינה חשובה קדושה למה מועל בה מדין תורה. לכך יותר נראה לענ"ד לומר דודאי אחר שנפדית קאמר רבינו דלוקה דאז הוי כקדש וחול מעורבין זה בזה אמנם קודם שנפדית הרי היא בקדושתה הראשונה אלא שמקודם היתה ראויה למזבח ואחר שהוממה היא לבדק הבית וקדושתה לענין גיזה ועבודה וכו' הרי היא כמו שהיתה. וההיא שכתב רבינו דאסור להרביע בבכור ובפסולי המוקדשין איירי או בכולל בין קודם פדיון בין אחריו ומלבד איסור הכלאים ניתוסף בו איסור עבודה בקדשים לענין מעילה או איירי בקודם שנפדו דוקא דאין שייך בו כלאים כאמור אלא משום עבודה בקדשים ומאי דנקט לשון איסור הוא מפני שהעתיק דברי הברייתא דמועד קטן דף י"ב דקתני אין מרביעין בבכור ולא בפסולי המוקדשין ע"כ ולעולם שהכל לפי דינו ומרן ז"ל שם לא זכר מזאת הברייתא והבין שרבינו הוציא אותו דין מההיא דמכות שהיא דינו של רבינו כאן ומכח זה הקשה על רבינו דלמה לא כתב שלוקה ולחלוקא דבכור לא ציין מהיכן הוציאה רבינו והדבר ברור כשמש עד שראיתי להמל"מ שם שכתב כן אלא שהאריך ללא צורך כמבואר.

גם ראיתי להמל"מ ז"ל כאן שנתקשה בדברי הראב"ד ז"ל דלמה לא השיג על רבינו בעיקר הדין שכתב לעיל הל' ז' דדין כלאים אינו נוהג אלא בטהורה והניחו בצ"ע עיי"ש. ולענ"ד י"ל דלעולם גם בעיקר הדין הוא חולק על רבינו אלא דלעיל לא ראה מקום להשיגו מפני שרבינו יצק יסודתו בפסוק שאמר בפי' שור וחמור והמשנה דכלאים כבר ביארה ז"ל לפי דעתו כנ"ל משא"כ בהא דפסולי המוקדשין דאין לנו שום ביאור לומר דטעם הדבר הוא מפני היותה כטמאה כאן מצא מקום להשיג מכ"ש דממילא יפול כל הדין לדעת הראב"ד ז"ל וכן זכיתי ומצאתי להרדב"ז ז"ל שנדפס מחדש בסי' רפ"ט שכתב בפשיטות שהראב"ד השיג על רבינו בעיקר הדין עיי"ש. ואנו לא מצאנו כי אם זאת ההשגה ודו"ק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---