מעשה רקח/כלאים/ה

מעשה רקח ‏ כלאים ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ה מהלכות כלאים

א

הזורע וכו'. עיין מה שכתבתי בסייעתא דשמיא בפרק י' דמאכלות אסורות הל' ו':

ד

ולמה אסרו וכו'. בנוסח אחר כתוב ולמה אסרו לזרוע כלאי הכרם בחו"ל ולא אסרו כלאי זרעים וכו':

ז

אסור לזרוע ירקות וכו'. ראיתי בספר צרור החיים דף צ"ז שהקשה על רבינו מהסוגיא דבכורות פרק מעשר בהמה דף נ"ד דמדפריך לרבי יאשיה היכי מייתי לה בק"ו וכו' מוכח בהדיא דחטה עם חרצן ליכא משום כלאים אפילו דרך זריעה וזאת הסוגיא הזכירה הרב בעל ההשלמה ז"ל שמכחה חלק על דברי רבינו וס"ל דחטה לבדה או שעורה לבדה עם החרצן אפילו איסורא ליכא אפילו מדרבנן ואפילו בארץ ישראל עיי"ש שהניח דברי רבינו בצ"ע ובאמת דלכאורה היא קושיא עצומה ותפול ג"כ על הר"ן ז"ל שהביא מרן ז"ל שהקשה על דברי רבינו מהסוגיא דקידושין חזיוה לההוא גברא וכו' דבקל היא מתורצת כמ"ש מרן ז"ל ועוד נוסף עליהם שני דחיות אחרות בב"י סי' רצ"ה עיי"ש. ולמה לא הקשה על רבינו מזאת הסוגיא דבכורות ומרן ז"ל ג"כ איך הליץ בעד רבינו ולא נרגש מזאת הסוגיא וגם כאן לא ציין מהיכן הוציא רבינו דין זה כי אם הזכיר הסוגיא דפ' כל גגות וכו' דמשם אין הכרח לאסור מין אחד דדילמא כדינו קאמר. גם מרן ז"ל פ"א הל' ו' הזכיר זאת הסוגיא לסיוע פסקו של רבינו דבזרע זרעים וזרע אילן אין בו משום כלאים ולא נרגש מזה.

לכך נראה לומר דרבינו פסק כרבי יאשיה לענין המלקות בלבד משום דנהוג עלמא כוותיה ויש לנו להקל במלקות דבמקום מיתה עומד משא"כ לענין האיסור פסק כרבנן דס"ל חטה וחרצן שעורה וחרצן לחוד כדאיתא בחולין דף פ"ב ולכך אסר בהחלט הזריעה והפירות והיינו סתם ברייתא דפרק כל גגות שציין מרן ז"ל לדינו של רבינו דכיון דקתני זריעה סתמא משמע בחד מינא לחוד והיא סברת רבנן דפליגי ארבי יאשיה. וראה רבינו ג"כ לחוש לסברת רבנן מכח כמה משניות וברייתות דסתמן כרבנן לאסור אפילו במין אחד כמ"ש התוס' ז"ל וזו אין צריך לפנים דכיון דנהוג עלמא כרבי יאשיה משמע דמצד הדין לית הלכתא כוותיה ובהכי ניחא הכל זולת דברי הר"ן ז"ל שהביא מרן ז"ל בפ"א שם שכתב דלענין איסור הפירות בחד מינא נמי אסור אפי' לדעת רבי יאשיה וכו' ע"כ דהא ודאי מההיך סוגיא דפרק מעשר בהמה משמע להדיא דלרבי יאשיה הוא מותר גמור גם למרן ז"ל שתמה שם דלמה השמיט רבינו הא והניחו בצ"ע ולא זכר מ"ש רבינו בפרקין וזה צריך ישוב גדול:

ט

הרואה כלאים בכרם חבירו וקיימן וכו'. מדקדוק לשון וקיימן משמע דבמי שיש רשות בידו לקיים או לעקור קאמר וכגון פועל וכיוצא בו וכמ"ש מרן ז"ל והרב ט"ז יו"ד סי' רצ"ו ס"ק ג' פי' דהך פועל דבירושלמי היינו אפילו בשעה שאינו עוסק במלאכתו וכו' ע"כ. וקשה דא"כ היכי קתני מתני' כשאגיע לו אלקטנו מותר הרי כיון שאינו עוסק במלאכה אינו רשאי להתעכב אפילו רגע עיין עליו:

יא

הרוח שעקרה וכו' יגדור. מרן ז"ל כתב יגדוד בדלי"ת מלשון גודו אילנא ובנוסח אחר כתב יד כתוב יגרור בשני רישי"ן והיא גירסת הר"ש ז"ל שם אך לפי' מרן ז"ל קשה קצת דכיון דרבינו העתיק כאן לשון עקירה משמע שעקרתן הרוח לגמרי וצריך להסירן מפני מראית העין אך מרן ז"ל נראה דנרגש מלשון יגדוד שכתב רבינו דר"ל שיחתוך אותם משמע שלא עקרתן הרוח לגמרי אלא שברתן קצת וכיון שאין להם עוד יניקה הו"ל כאילו נעקרו וכן משמע ממ"ש בפי' המשנה עיין עליו והשמיט רבינו ההיא דתבואה שהיתה נוטה תחת הגפן וכן בירק מחזיר משום דס"ל דהוא הדין והוא הטעם והתוס' יו"ט עמד בשינוי הלשונות עיין עליו ולהרב קול הרמ"ז ז"ל:

יג

אינן מתקדשות. בנוסח אחר כתב יד מוסיף כיצד תבואה שיבשה כל צרכה ובא ונטע גפן בתוכה וכן ענבים שבשלו כל צרכן וזרע ירק או תבואה בצידן אע"פ שזה אסור אינן מתקדשות:

יד

כרם שלא הגיעו וכו'. עיין מ"ש מרן ז"ל ולא אסרינן להו באכילה טעות סופר הניכר וצ"ל בהנאה:

טז

גפן שיבשו העלין וכו'. מבואר בדברי רבינו דלא איירי בשיבש הגפן לגמרי עד שאינו עושה פירות עוד דאז הוי כעץ בעלמא אלא כתב שיבשו העלין לבד כדרך כל האילנות שנושרין עליהן בימות החורף ולכך אסור לזרוע כיון שעדיין יש לה חיות בקרקע והראב"ד ז"ל הבין דבכל גווני קאסר רבינו וכ"כ מרן ז"ל דהו"ל לפרש ולענ"ד אין כאן השגה כלל לפי האמור גם התוס' יו"ט ז"ל הבין פי' אחר ואין צריך כי הדבר מבואר:

יח

הרואה בכרם וכו'. עיין מ"ש רבינו פ"א הל' ד' ועיין מ"ש שם:

כג

אסור לעבור וכו'. מרן ז"ל ציין מהמשנה סוף פ"ז דקתני המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף במאתים אסור ומשמע דבהעברה בעלמא קאמר והכי מוכח בירושלמי ורבינו לא כתב כן אלא אסר ההעברה סתם אפילו לא הוסיף ואם הניחו תחת הגפן אז אם הוסיף וכו' קדש ובתוספתא (סוף פ"ד) קתני להדיא המעביר עציץ נקוב בכרם אסור אבל אינו מתקדש עד שיניחנו תחת הגפן ע"כ משמע דכוונת המשנה דאם הוסיף במאתים אסור היינו לאסור הפירות אבל לקדש בעינן שיהא מונח בארץ וכיון שרבינו לא הזכיר אלא קדש במונח בארץ משמע דבהעברה בעלמא אין כאן אלא איסור למעביר ולא שאני לן בין הוסיף ללא הוסיף וכבר עמד בזה התוס' יו"ט ז"ל ותירץ דדעת רבינו דאין להקפיד בהעברה בעלמא אי נמי שכבר ביאר רבינו לעיל דמשום קנס יש לאסור הפירות ע"כ והרמ"ז ז"ל כתב דהן הכי נמי דאם הוסיף אפי' בהעברה בעלמא נאסר ורבינו לא הוצרך לבארו כי פשוט הוא עיי"ש והנה בפי' המשנה כתב רבינו דבגמ' אמרו והוא שיניחנו תחת הגפן ע"כ ואנחנו לא נדע באיזה מקום אמרו כך אפשר שכך היתה גירסתו בגמ' ולפ"ז גמרא דידן פליגא על התוספתא ודאי אך בירושלמי אפשר לפרש דסירכא דלישנא דמתני' נקט ומשום דהך הנחה לאו בדרך קביעות קאמר אלא דרך עראי דהא העברה קתני במתני' לכך נקט בירושלמי לשון העברה אך התוספתא פליגא ודאי וניחא פסקו של רבינו:

כד

בצל שנטעו. מבואר בנדרים דף נ"ז כדברי רבינו אמנם בירושלמי פ"ה דכלאים אמרו בצל של כלאי הכרם שעקרו ושתלו אפילו הוסיף מאה [לפנינו: מוסיף כמה] אסור ורבינו לא הזכירו נראה מפני שנלמד בק"ו מן הדין שביאר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---