מעשה רקח/חובל ומזיק/ז

מעשה רקח ‏ חובל ומזיק ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ז מהלכות חובל ומזיק

א

המזיק ממון חבירו וכו'. פסק כרבי יוחנן לגבי חזקיה בגיטין דף נ"ג [ע"א] ולקמן בע"ה יתבאר.

ב

או שדמע וכו' או עירב לו וכו'. משנה שם, המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב, ובגמרא איתמר מנסך, רב אמר מנסך ממש, ושמואל אמר מערב, שקלו וטרו התם דלרב ילפינן קנס מקנסא וכל הני צריכי, ולשמואל לא ילפינן קנס מקנסא, ולכן איצטריכו דהני דווקא קאמר, ורבינו נראה לכאורה דפסק כשמואל דקיימא לן כוותיה בדיני, שהרי כתב דמנסך היינו שעירב טיפת יין נסך בתוך יינו, האמנם מדסיים ז"ל וכן כיוצא בזה, משמע דלאו דווקא הני, ואי פסק כשמואל הרי לדידיה הני דווקא קאמר, ומשום דקנסא מקנסא לא ילפינן, איצטריך מתניתין למתני כולהו, וכן דקדק בש"ך ז"ל חו"מ סי' שפ"ה, ונסתייע עוד מהסוגיא דפרק השוחט דף מ"א [ע"א], דפריך מהך מתניתין למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ומתרץ דאית ליה שותפות בגוויה, ומוכרח דסבר כרב דמנסך היינו מנסך ממש, ופסקה רבינו לקמן דין ו', וכתב שם הרב המגיד ז"ל, דפסק כרב וכו', ולפי זה הא דנקט הכא שעירב יין נסך בתוך יינו היינו משום דכו"ע מודו בה, אמנם ראיתי להרב רבי חיים אבואלעפיא ז"ל בספרו עץ החיים פרשת שלח לך דף פ"ג, שכתב על דברי הש"ך ז"ל וליתא, דאף דפוסק כשמואל דמנסך מערב יין נסך מכ"ש מנסך ממש, ומשעת הגבהה איחייב דבהא לית הלכתא כשמואל, ומהאי טעמא חייב מנסך, ולא משום דילפי קנסא מקנסא, ומה שכתב וכן כיוצא בזה, רצה לומר בכהנים שפגלו ועושה מלאכה במי חטאת, ומה שכתב המגיד משנה במנסך כרב, היינו טעמא דלשמואל קים ליה בדרבה מיניה וכו' עיי"ש, ודבריו מגומגמים דאיך הוי כל שכן, אי לשמואל אי אפשר דהא איהו סבירא ליה דאף דהגביהו תחילה קים ליה בדרבה מיניה, ואי לרב חיובו הוא משום דהגביהו, דמאותה [שעה] נתחייב משום גזילה, ועוד דבפירוש המשנה כתב רבינו דמנסך דמתניתין אפשר על אחד משני דרכים, או שיערב יין נסך ביין של חבירו, או שינסכו לעבודה זרה, וידע שהיין אסור בזה הניסוך ולא ידע שהוא חייב סקילה וכו' ע"כ, ודבריו נראין דכרב אתו, דלשמואל בכל גווני אמרינן קים ליה בדרבה מיניה, וגם לומר דבהא פסק כשמואל ובהא לא, כמו שכתב ז"ל, הוא דוחק גמור, דנראה דהא בהא תליא ודוק.

ד

הכהנים שפגלו וכו' חייבין לשלם וכו'. משנה שם, ופירש רש"י בגמרא ששחטום וזרקום לאכול מהם חוץ לזמנן לא הורצו לבעלים ע"כ, וכן פירש רבינו בפירוש המשנה, והמשנה למלך ז"ל נסתפק באם חשב לשם זבח אחר, דקיימא לן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, מי נימא כיון דאין כאן פיגול שהרי כשרים הם, יהיו הכהנים פטורים, או דילמא כיון דעכ"פ צריכים הבעלים להביא קרבן אחר חייבים, וצדד לומר דחייבים כיון שהפסידו להבעלים, אלא שנתקשה על פירוש רש"י ז"ל ורבינו אמאי פירשו כן עיי"ש, ולענ"ד המדקדק בדברי רבינו יראה שאין הדבר תלוי בהפסד הבעלים אלא בהפסד הדבר מצד עצמו, שהרי כתב למעלה הואיל ולא נשתנה הדבר ולא נפסדה צורתו וכו', אבל מדברי סופרים אמרו הואיל והפחית דמיהן הרי זה חייב ומשלם מה שהפחית מדמיהן, ומדסיים וכן כל כיוצא בזה, יש בכללו דהכהנים שפגלו דטעמן שוה מפני פחת הדבר עצמו, אך אם נאמר דרבינו פסק כרב מכח הסוגיא דפרק כיסוי הדם דאתיא כוותיה, ולדידיה ילפינן קנסא מקנסא, מעתה גם בשלא לשמן כיון דהוו מזידין, דין הוא שיתחייבו מטעם שלא יבא כל אחד וכו', ולפי זה רש"י ורבינו פירשו דין עיקר הפיגול לתיבת שפיגלו, וע"פ הטעם יתברר הדין, תדע עוד דקתני התם בברייתא היה עושה עמו בזבחים ואמר לו זבחים שעשיתי עמך נתפגלו נאמן וכו', ויהיב טעמא משום דכל שבידו נאמן, מוכרח דאף שנקטו לשון פיגול הוא הדין לשלא לשמן, דאל"כ איך יביא קרבן אחר אם לא קדמה לו ידיעה מפי הכהן.

וכן העושה מלאכה וכו'. מזה נראה מבואר שרבינו פסק כרב, דסבירא ליה דילפינן קנסא מקנסא ודלא כמו שכתב הרב רבי חיים אבואלעפיא ז"ל, הבאתי דבריו בריש פירקין וכבר ידוע מה שכתב הרב המגיד ז"ל להשגת הראב"ד ז"ל, דהוה מצי למימר ולטעמיך וכו', והוא דוחק גדול, והפרי חדש בשיטתו לגיטין והמשנה למלך יישבו דברי רבינו באופן אחר עיין עליהם, ודע שהמשנה למלך ז"ל תמה על הרי"ף ז"ל דבסוף פרק החובל רצה להכריח דההיא דחייביה ר' גמליאל עשרה זהובים לאותו שקדם וכיסה, דדינא הוא ולא קנסא מדגמר מיניה רב לההיא דנטיעותי קצצת, דהא רב אית ליה דקנסא מקנסא גמרינן, וכתב ז"ל דהרבה יותר מדאי נדחק ליישב דברי הרי"ף ולא עלה בידו וצ"ע, ע"כ. וכבר קדמו בקושיא זו הרב שפתי כהן חו"מ סי' שפ"ב ותגדל התמיהה יותר ויותר שגם הרא"ש ז"ל באותו פרק באותו מקום כתב כדברי הרי"ף ז"ל ממש, אכן מרגניתא אשכחנא בדברי הרב רבי חיים אבואלעפיא ז"ל פרשת שלח לך דף פ"ג שכתב, דלא יליף רב רק היכא דחסריה ממונא כמנסך ומדמע, מה לי מערב יין נסך מה לי מערב תרומה, משא"כ נדון דר' גמליאל דלא חסריה ממון וחייבהו עשרה זהובים מתורת קנס, אין לך בו אלא חידושו, וגם רב יודה דלא ילפינן קנסא מקנסא, ומדיליף מודה דממון הוי ולא קנס ע"כ, ושפתים ישק.

ודע ששם ראיתי להפרי חדש ז"ל שכתב וזה לשונו, וראיתי להרא"ש בבבא קמא בדף צ"ח, שכתב דהא דפרכינן בגיטין מהעושה מלאכה במי חטאת, ומשני דהיינו טעמא דפטור משום דליכא אלא מחשבה בעלמא והוי גרמא בעלמא ופטור, היינו כרבנן דרבי מאיר דלית להו דינא דגרמי וכו', וזה היפך דעת הרמב"ם דהא איהו פסק דדיינינן דינא דגרמי, ואפ"ה פסקה להך דהעושה מלאכה דפטור מדיני אדם וצ"ע, ועוד אני תמיה בדברי הרא"ש בלמעלה בסמוך כתב דהעושה מלאכה בפרת חטאת הוי גרמא בנזיקין ופטור לכו"ע, וזה היפך מה שכתב כאן, וכעת אין לי פנאי לעיין וצ"ע עכ"ל, נתאמץ ז"ל להקשות על הרא"ש מכח דברי רבינו דפסקא להך דהעושה מלאכה דפטור מדיני אדם, גם מה שהקשה על הרא"ש ז"ל שדבריו סתרי אהדדי איני רואה שום סתירה, דהרא"ש ז"ל תחילה הזכיר אותם השנויים בפרק הכונס דף נ"ו, בחלוקה דגרמא בנזיקין דמנו בהדייהו עושה מלאכה בפרת חטאת וכו', ובדינא דגרמי הביא שני פירושים, חד היכא דהוא בעצמו עושה היזק לממון חבירו וברי היזקא, והפירוש השני היכא דבשעת מעשה נעשה ההיזק, ושוב נרגש מהסוגיא דפרק הניזקין דמוקים לעושה מלאכה בפרת חטאת ובמי חטאת ע"י מחשבה דפטור מדיני אדם, ואמאי הוי גרמא, הא כיון שהוא בעצמו הזיק וברי היזקא אין זו גרמא, לזה תירץ דההיא כרבנן אתיא, דלא מחלקי בין דינא דגרמי לגרמא, ולפי זה סוגיא דהכונס שהזכיר לעיל דחשיב עושה מלאכה בפרת חטאת גרמא, והיינו ההיא דהכונס פרה כדי שתינק ותדוש, ואין זה פלא אם רבינו לא סבירא ליה כהרא"ש ז"ל בהא, וכמו שיבא לקמן, כל שכן דאתיא כרבנן, אבל לדידן דקיימא לן כרבי מאיר דמחייב בדינא דגרמי, עושה מלאכה בפרת חטאת מחייב אף שאין שם אלא מחשבה, מכיון דברי היזקא ובעצמו עשאה, וכבר העיד על עצמו הפרי חדש שמחמת [חוסר] הפנאי הניחה בצ"ע.

ה

כדי שתינק ותדוש וכו' והסיח דעתו וכו'. קשה קצת, דבגמרא אוקמו הא דעושה מלאכה במי חטאת בששקל בהם כנגדן, והסיח דעתו, משמע דהיסח הדעת לחודיה אפילו בידי שמים לא מחייב, וצריך לומר דסמך למה שכתב בפרק ז' דפרה אדומה, דהמלאכה דווקא הוא שפוסל במים, אבל ההיסח הדעת מצד עצמו אינו פוסל, א"כ כאן שחייב בידי שמים מוכרח שהוא מפני פיסול המים, וכבר השמיענו שם פירוש דהשוקל במי חטאת והסיח דעתו המים פסולין, א"כ כאן שהזכיר היסח הדעת דהיינו שנפסלו המים, על כרחך היינו כדינו, גם יש לומר דאלעיל קאי שכתב דהעושה מלאכה במי חטאת חייב, דמשמע דהמלאכה היא הפוסלת, וכאן שחייב בידי שמים לחוד, מוכרח דהמלאכה אינו כל כך [פוסל] אך בצירוף היסח הדעת נפסלו וחייב בדיני שמים, ע"פ מה שכתב פרק י' דפרה אדומה, שוב מצאתי להכסף משנה ז"ל [שם בפ"ז] דין ג' שביאר הך סוגיא לדעת רבינו דאף דהיסח אינו פוסל במי חטאת, היינו דווקא לו בעצמו אבל לאחרים פוסל היסח הדעת, והביא ראיה מדברי הר"ש ז"ל עיי"ש, והוא מכוון לדברי התוס' ז"ל שם, דנראה מדבריהם דהיסח הדעת לחודיה פוסל וחייב בדיני שמים, והיה לו להכסף משנה ז"ל להסתייע מדברי רבינו כאן, ומכל מקום כיון אל האמת.

ו

הרי זה אוסר היין וחייב לשלם וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל דפסק כרב וכו', וכן נראה ממה שכתב לעיל דין ד', ועיין מה שכתבתי בריש פרקין, והראב"ד ז"ל כתב א"א לצעוריה קמכוין ע"כ, נראה דכוונתו כלפי טעם רבינו שכתב שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו דאין הטעם כדבריו, והרב המגיד ז"ל הזכיר טעם דלצעוריה קמכוין דאיתא בגמרא, ולא הזכיר דברי הראב"ד ז"ל, נראה שהבין כוונת רבינו דאין אדם מישראל מתכוין לאסור דבר שאינו שלו ובודאי דלצעוריה קמכוין.

ז

כל הגורם להזיק וכו' חייב לשלם וכו'. פשט דברי רבינו צריכין ביאור, דנראין דסתרי אהדדי, תחילה שכאן חייב המסלק לבדו, ולקמן חייב הזורק והמסלק, ואי משום דהכא הכל שלו היה לו לחייב כאן להמסלק מחצה לחוד, ועוד דכשהכרים הם של המסלק חייב הזורק לבדו, וכשאינן של המסלק חייב שניהם, ועוד מפני מה לא ביאר בזורק כלי שלו למי הם הכרים, כמו שכתב אח"כ בזורק כלי של חבירו, והרב בית חדש ז"ל חו"מ סי' שפ"ו תירץ דסבירא ליה לרבינו דבזורק כלי שלו אין חילוק בין אם הכרים הם של הזורק או של איש אחר, כל שבא איש אחר שאינן שלו וסלקן חייב המסלק, דהזורק כלי שלו לא הוי ליה לאסוקי אדעתיה שיבא אחר ויסלקן, א"כ המסלק הוא הגורם הראשון, ואין צריך לומר אם היו הכרים של הזורק דפשיטא דחייב המסלק כרים של הזורק וגורם שנשבר הכלי, אבל בזורק כלי של חבירו על גבי כרים (ו)של בעל (הבית) הכלי, אז יש לחלק, דאם בעל הכלי עצמו סילקן הזורק חייב לשלם נזק שלם, דהא ודאי דבעל הכרים אין חייב שלא לסלקן כדי שלא יגיע היזק להזורק כלי, דיש לו רשות ליטול כרים שלו כל שעה שירצה, ודוגמתו מצינו במכסה בור בכיסויו של חבירו וכו' ע"כ תורף דבריו, ונכון. אך לפי זה מה שכתב רבינו שהוא הגורם הראשון לאו לדיוקא דאיכא אחרון, אלא כלומר שהוא העיקרי.

שסלוק הכרים והכסתות גרם לו וכו'. בדפוס שלפנינו כתוב השגת הראב"ד ז"ל דהזורק לעולם פטור וכו', ולא ידענא מאי קאמר דגם רבינו פטר הזורק, עד שמצאתי להרב כנסת הגדולה חו"מ סי' שפ"ו בהגהת הבית יוסף אות ל', שכתב דט"ס נפל בספרים והשגה זו של הראב"ד שייכא לקמן דין ח', גבי מה שכתב רבינו שחייב הזורק וכו', ואותה השגה שכתב שם, א"א לא ראיתיו, שייכא בדין זה, והכריח הדבר ע"פ דברי הרי"ף ז"ל שרבינו נמשך אחריו עיין עליו.

ח

ואם קדם אחר וסלקן וכו'. בספר כתב יד קדמון מצאתי כתוב, וזה לשונו: ואע"פ שרבינו ז"ל פסק לענין מיתה במי שהפיל את חבירו לבור והיה שם סולם, ובא חבירו או הוא בעצמו והסיר את הסולם, או מי שזרק [בו] חץ והיה תריס ביד[ו] וקדם אחר וסלק את התריס ששניהם פטורין, אין דין מיתה שוה לדין ממון, שאין ענין דינא דגרמי נאמר לענין מיתה, אלא לענין ממון, הרב המאירי בחידושיו לקמא עכ"ל, ודין הסולם והתריס שכתב ז"ל, הוא בדברי רבינו פרק ג' דהלכות רוצח דין י"א.

ט

וכן השורף שטרותיו של חבירו וכו'. מבואר הדבר דכל הנך משום דינא דגרמי נינהו, משום דהוא עצמו הזיק וברי היזקא, וכמו שביאר הרא"ש ז"ל כל אלו הדק היטב בפרק הגוזל עצים, ועיין מה שכתבתי לעיל דין ד', והכנסת הגדולה חו"מ סי' שפ"ו.

יא

וכן העושה עבדו אפותיקי וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל להשגת הראב"ד ז"ל, שלא נמצא דבר בהלכות הרב ז"ל, ובקצתן נמצא [כרשב"ג], וכיון שכן הדרינן לכללין כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו, וזו משנה פרק השולח וכ"ש שהדבר הכרחי כאן וכו' ע"כ, והקשה עליו הרב לח"מ ז"ל דלעיל ריש פרק ד' פסק דלא כרשב"ג, גבי שמין את האשה כמה היתה יפה, וכן פסק הרי"ף ז"ל, והקשה הרא"ש שם, דלמה פסק כן, ותירץ דלית ליה הך כללא, וכיון דהתם הלך רבינו כשיטת הרי"ף רבו איך קיים הרב המגיד ההיא כללא, דנמצאו הדברים סותרין וצ"ע ע"כ, גם ראיתי להרש"ל בים של שלמה [פרק ה'] סי' י"ד שהקשה על הרב המגיד ז"ל סוף פרק י"ג דהלכות אישות, שכתב גבי מנוה הרע לנוה היפה דידוע שהלכה כרשב"ג במשנתינו, דטעה בדעת הרמב"ם דאף דפסק כרשב"ג אינו מכח הכלל, אלא מכח דהגמרא התם פירשו דבריו מפני שהנוה היפה בודק וכו', עיי"ש. וקושיא זו תפול ביתר שאת על הכסף משנה ז"ל, דבפרק ט' דטומאת מת דין ה' כתב, דרבינו סבירא ליה הך כללא אפילו בברייתא, וכבר הזכרתי מקומות אחרים שם, ולעיל ריש פרק ד', והנראה מתוך דברי רבינו דאינו פוסק כרשב"ג אלא היכא דמסתבר טעמיה או דיש הוכחה בגמרא כההיא דנוה היפה בודק, ובזה יתורצו כל הקושיות בין בדברי רבינו בין בדברי הרב המגיד והכסף משנה ז"ל, והוא דרך נכון והגון.

יב

הרי זה הראשון פטור שלא שבר וכו'. בודאי משמע דאם אין סופו להשבר בודאי זה ששברו חייב, וכגון שזרקו לעפר תיחוח וכיוצא, שאין השבירה ודאית, וזה נראה פשוט, אכן אם נדקדק תיבת מיד, דמשמע דאם היה סופו לישבר בודאי כיון שלא היה מיד יתחייב, דיוק זה אין השכל מקבלו, ובשו"ת הריב"ש ז"ל סי' תק"ו נחלק על הפוסק שרצה לדקדק כן בדברי רבינו עיין עליו.

יד

ויש מי שהורה וכו'. ביאור דברי רבינו נראה שדעתו היא דאף במצות עשה גמור, כגון כיסוי הדם אין לנו לקונסו קנס קצוב של עשרה זהובים, אלא כפי שיראו הדיינים, אך לדעת יש מי שהורה אינו כן, אלא במצות עשה נותן העשרה זהובים, אך אם אינו מצות עשה אז אפשר שדעתם ז"ל כמו שיראו הדיינים, וראיתי להטור ז"ל חו"מ סי' שפ"ב שכתב, בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה מפני שמזיקין את הרבים וקדם אחר וכו', חייב לשלם כפי מה שיראו הדיינים, ובשוחט וכיסה אחר חייבו עשרה זהובים, וסיים, והדין כן בכל מצות עשה וכו', ע"כ. הרי שדעתו כהיש מי שהורה שהזכיר רבינו, אלא שהרב שפתי כהן ז"ל הקשה עליו מדברי הרא"ש ז"ל שפסק דדינא הוא, היינו בשור ואילן, ועוד שבכיסוי חייב עשרה זהובים וכן בכל מצות עשה וכו', ואמאי כתב באילן ושור כפי מה שיראו הדיינים, הלא גם הוא מצות עשה כדלקמן סי' תכ"ז, דהיינו שמור נפשך (מצד) [מאד] ולא תשים דמים בביתך וצל"ע עכ"ל. והרב רבי חיים אבואלעפיא ז"ל בספר עץ החיים פרשת שלח לך דף פ"ג ע"ג תירץ לקושיא זו, דכיון שהיא מצות עשה כוללת ואינה מנויה במנין המצוות, אף שהוא דינא ולא קנסא סגי כמו שיראו הדיינים ע"כ, ולענ"ד מעיקרא קושיא ליתא, דהך דינא שהזכיר הש"ך ז"ל בסי' תכ"ז לא הוזכר לא בדברי הטור ולא בדברי הב"י, אלא לשון הרמב"ם פרק י"א דהלכות רוצח, שהזכיר השו"ע באותו סימן, ועל כגון דא נימא גברא אגברא קרמית, הלא כמה וכמה פעמים מצינו שחולק הטור על הרמב"ם ז"ל, ומלבד זה הרי שם לא הוזכר אלא סכנת נפשות שכן כתב שם, וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו וכו', והטור כאן לא איירי ביש בו סכנת נפשות, דהרי כתב בשור ואילן שהוא מזיק את הרבים, ולא כתב שיש בהם סכנת נפשות, ונפקא מינה לענין מצות עשה אם יחול או לא, ובספר המצוות לאוין סי' רצ"ז כלל רבינו סכנת נפשות עם איבוד ממון חבירו לענין הלא תעשה דלא תעמוד על דם רעך, והוא מסכים למה שכתב פרק י"א דרוצח.

יח

אבל אם אין דרכו וכו' הוא פשע וכו'. מדתלה הדבר בפשיעתו, שהניחם במקום שאין דרך להניחם, משמע שהוא מפרש כדברי התוס' שם, שכתבו דאפילו דיש עדים שהניחם שם מיבעיא לן, אך ממה שסיים רבינו, וטען הניזק שמרגליות היו בתוכן אינו נאמן, מדתלה הדבר בנאמנתו משמע דאי איכא עדים, דלאו על נאמנתו סמכינן פשיטא שישלם כדברי הניזק, והיא דעת הרשב"א שהביא הרב המגיד ז"ל, ונמצא דרבינו סותר דברי עצמו, והרב לח"מ הניחו בצ"ע, אך לענ"ד אין צורך לזה, דשפיר מצינן לפרושי דכוונתו שכתב, והוא פשע, כלפי דרך העולם שאין דרכן לטמון המרגליות וכיוצא בפני בני אדם כי יחוש שיגנב ופשיעתו היתה שהניחם במקום שאינו משתמר, ועל זה סיים רבינו, שאינו נאמן, אבל אין הכי נמי שאם נזדמן שראו עדים שהניחם שם פשיטא שיתן המזיק ע"פ העדים, וזהו שהרב המגיד ז"ל פירש כן בדברי רבינו בפשיטות, אלא שעדיין קשה בדברי רבינו שכתב, אבל אם אין דרכן להניחן בכלי זה וכו', ובגמרא אמר רב אשי מי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא או לא, תיקו, משמע דמשום דנסתפק לנו אי מנחי, הוא דסלקא בתיקו, וצריך לומר לדעת רבינו שהוא מפרש בתמיה אי מנחי אינשי וכו', כלומר וכי דרך לעשות כן או לא, כלומר או לא נימא הכי, ולא נחוש למה שהוא דרך בני אדם, וסלקא בתיקו, וכעין זה כתב הדרישה והסמ"ע חו"מ סי' שפ"ח.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---