מעשה רקח/חובל ומזיק/ו

מעשה רקח ‏ חובל ומזיק ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ו מהלכות חובל ומזיק

א

בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל, וכבר כתבתי פ' ראשון דאונס גמור שכתבו ז"ל שהוא פטור, והרב לא חילק ע"כ, ותמה עליו הכסף משנה ז"ל דלקמן בדין היה עולה בסולם וכו', משמע להדיא שהוא פטור באונסים גמורים וכן כתב שם הרב המגיד עצמו לדעת רבינו ע"כ, ובבית יוסף חו"מ סי' שע"ח הביא דברי הרב המגיד ז"ל ולא חלק עליו כמו שחלק כאן, והדרישה ז"ל כתב שם דצריך לומר בהרב המגיד והרב לא חולק כלומר שגם הוא מודה לסברא זו עיי"ש, ובאמת שכן כתב בב"י שם, ואתי שפיר שלא תמה על הרב המגיד כמו שתמה כאן, תדע עוד שהביא שם דין הסולם שכתב רבינו ודברי הרב המגיד ז"ל שכתב להדיא והטעם שיהא פטור לדעת הרב מפני שהם אונסין גמורין וכו' ע"כ, ושם ראיתי להכנסת הגדולה ז"ל שהביא הגירסא שלפנינו בהרב המגיד שהרב ז"ל לא חילק, וכתב [עוד שם] ולענין הלכה נקטינן כהמפרשים דרבים נינהו ועל הכל שלא להוציא ממון מיד המוחזק, מהר"ם מלמד בתשובה כת"י ע"כ, והדברים מגומגמים דמשמע דרבינו סבירא ליה דאין לחלק באונסין וכדברי הרב המגיד דרבינו לא חילק, ואיך יתכן דבר זה מאחר שרבינו ביארו בדין הסולם, ויגיד עליו ריעו שהרב המגיד עצמו מעיד כן,

ג

וכן אם היו שניהן ברשות וכו'. עיין מה שכתבתי בפרק א' דין ט"ז, ועיין עוד להרב לחם משנה ז"ל.

ד

הרי זה פטור שזו מכה בידי שמים וכו'. מדין זה מתבאר דבאונס גמור הוא פטור וכמו שכתב הרב המגיד ז"ל, ודייקי דברי רבינו שכתב שזו מכה בידי שמים היא, כלומר דבדרך טבע אי אפשרי, וכבר כתבתי בזה בדין א'.

ה

הרי שמילא וכו' כדי יין ושמן וכו'. דעת רבינו מבוארת שאינו מחלק אלא בין שוגג למזיד, אמנם הראב"ד ז"ל מחלק בין הוה ידע ללא הוה ידע דהיינו ברשות או שלא ברשות, והטור ז"ל חו"מ סי' שע"ט אחר שהביא דברי רבינו תמה עליו, דכיון שהכניס ברשות איך יפטר וכו', וכן השיג עליו הראב"ד וכו' ע"כ, ותמה עליו הרב בית חדש ז"ל דבסי' שע"ח פסק סתם כדברי רבינו, והביא דברי הרב בית יוסף והרב המגיד ז"ל עיי"ש, ואחרי המחילה הראויה העיני בשר לו יראה, דאין שם לא קושיא ולא סתירה, שהרי בסי' שע"ח איירי בהכניס שלא ברשות, שכן כתב בהדיא אם הכניס בו הניזק ממונו שלא ברשות והזיק וכו', ועל זה חילק בין שוגג למזיד, אמנם בסי' שע"ט שהביא דברי רבינו במילא חצר חבירו וכו', אפילו הכניסם ברשות וכו', בהא פליג עליה דכיון דהוי ברשות, אין לחלק בו בין שוגג למזיד וק"ל.

ח

ואם הזהיר לבעל הקורה וכו'. ט"ס הניכר הוא, וצריך לומר ואם הזהיר לבעל החבית, וכן הוא בדפוס "מגדל עוז", וכן כתב הרב לחם משנה ז"ל, ומה שכתב וכן זה בא בנרו וכו', כן הוא לשון המשנה, והתוס' יו"ט ז"ל עביד צריכותא וכו' עיי"ש, והטור ז"ל חו"מ סי' שע"ט השמיטו, אמנם הבית יוסף בשו"ע הביאו, ולכו"ע הדין אמת.

ט

שנים וכו' והוא אינו פנוי וכו'. נראה ביאורו והוא אינו פנוי ממלאכה שהיא לצורך שבת, כלומר שעדיין חסר לו איזה מלאכה או איזה דבר משום דבעינן שיהא פנוי מכל דבר לכבוד שבת, ולפי זה גם בערב יו"ט הוא הדין והוא הטעם וכן כתב בפירוש המשנה עיי"ש, אך אם היה רץ לחפציו שאינו לצורך השבת נראה דלא מהני, וזו היא דעת הרמ"ה שהביא הנימוקי יוסף ז"ל, והתוס' יו"ט ז"ל כתב דרבינו חלוק על זה, והכריח מסתמא דמתניתין עיי"ש, ומדברי המרדכי שהביא הבית יוסף שם משמע דסבירא ליה כדברי התוס' יו"ט ז"ל, שהרי כתב דלשאר מצוות כגון לרוץ לבית הכנסת או לבית המדרש דיש לו פנאי אם הזיק חייב ע"כ, כלומר (בזמן) [בדבר] אחר שאינו רשאי בבין השמשות, ואם איתא אדמפליג בין בין השמשות לזמן אחר ליפלוג בדידה בין צרכי שבת לאינם [צרכי שבת], ואף דיש לומר דרבותא אתי לאשמועינן דאפילו לדבר מצוה חייב [בזמן אחר], מכל מקום האמת נראה לענין דינא דלא פלוג רבנן בבין השמשות, דכו"ע ידעי שכל אדם דחופים ומבוהלים לגמור עסקיהם לצורך השבת, וכן דעת הפרישה והש"ך ז"ל שם, אמנם הרב ב"י ז"ל לא הביא סברא זו של המרדכי ז"ל בשו"ע, ולא ידעתי למה, דהא נראה שהוא מוכרח בגמרא דאדמפליג בבין השמשות לשאר ימות החול שהוא תירוץ דחוק מאוד לאוקמי סתם מתניתין בהכי, (גם) [אם] איתא לאוקמא ברץ לדבר מצוה בכל זמן דומיא דסיפא דהוי תירוץ מרווח טפי, אלא ודאי דדווקא בין השמשות קאמר משום דכולי עלמא ידעי לה דרץ ברשות הוא באותו העת ואולי דהרב ב"י לא הוצרך להזכירו מכיון שלא התיר אלא בין השמשות דוקא.

י

שכל תקלה תולדת בור היא וכו'. וכן כתב הטור חו"מ סי' שפ"ד, והקשה הרב בית יוסף ז"ל דאינו יודע למאי נפקא מינה קרא אותם תולדות ע"כ, כלומר אף דבגמרא בפרק קמא אמתניתין תני אבות ותולדות, כתב בדרישה ז"ל דהתם אתורה קאי וכו', משא"כ רבינו והטור שכל עיקרן לאשמועינן קושטא דדינא וכו', מאי נפקא מינה וכו', עיי"ש. ואחרי המחילה הראויה נפקותא טובא איכא, דהא קיימא לן שור ולא אדם חמור ולא כלים, ופסקו רבינו פרק י"ג דנזקי ממון ובסוף פרקין, ועיין להטור חו"מ סי' ת"י, ולהכי מוכרח לומר שהם תולדה דבור לפטור הכלים, וקצת תמהתי על הסמ"ע שם שכן כתב, ולא נחית למה שנרגש הב"י, והאמת הוא ברור דממה שכתב רבינו שם בנזקי ממון אין כאן שום גמגום, כי הדברים נכונים ומוכרחים.

יב

הכובש בהמת חבירו במים וכו'. בדפוס מגדל עוז אין שם זאת החלוקה, ונראה דיש להגיה דהא משנה וגמרא היא בהנשרפין דף ע"ו [ע"ב] וגבי רוצח פסקו רבינו פרק ג' דרוצח אלא ששם הזכיר מים ואש וחמה, וכאן גבי בהמה השמיט אש, ומסתמא דאין לחלק גם כאן, והכנסת הגדולה חו"מ סי' שפ"ג פלפל בהבנת לשון רבינו והטור שם עיין עליו.

יג

שנים וכו' משלשין ביניהן וכו'. לשון זה אינו מתיישב לשנים, אך אפשר עם מה שכתב רש"י ז"ל פרק קמא דמכות דף ג' [ע"א] דבית דין נעשה שליש בניהן להשוותן, אי נמי לישנא בעלמא ע"כ.

יד

חמשה שהניחו וכו' ובא זה האחרון וכו'. בדברי הרב המגיד ז"ל נפל ט"ס, וכך צריך לומר, היכי דמי אי דבלא איהו הוה אזיל פשיטא, פירוש דחייב, ואלא דבלא איהו נמי לא אזלא, מאי קעביד וכו', והשאר נמחק, וכן הוא בדפוס מגדל עוז ובבית יוסף חו"מ סי' שפ"ג, ועוד נמחק שם אבל רש"י וכו', עד ופטור, וידוע דרש"י ז"ל מפרשה לענין דליקה וכו', ואפשר דלדעת רבינו הדין שוה דכשעשו הראשונים מעשה שעל ידו היה בא הנזק ודאי אף שהאחרון הוסיף הוא פטור, דמאי קעביד, אמנם לדעת התוס' ואור זרוע שהביא הכנסת הגדולה שם, גם האחרון חייב לשלם חלקו עיי"ש, ועיין להרב לח"מ ז"ל והדרישה ז"ל בישוב דעת רבינו ע"פ הסוגיא.

טז

אדם ושור שדחפו וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל בשם הרשב"א ז"ל, דהך דינא בשדחף האדם שלא בכוונה, דאי בכוונה איך יתחייב בעל הבור וכו', ע"כ, ואכתי קשה דאי שלא בכוונה איך יתחייב האדם בבושת, כמו שכתב רבינו בפרק א' דין י' דאין המבייש חייב עד שיתכוין, וראיתי להרשב"א ז"ל שנרגש מזה, וכתב דבארבעה דברים שאמרו אפיק מהם בושת, ועייל נזק ע"כ, וקשה קצת ונזק כבר הוזכר דקתני לענין נזיקין כולן חייבין, לענין ארבעה דברים ודמי וולדות אדם חייב, דמשמע דהארבעה דברים חוץ מן הנזק קאמר, והתוס' שם כתבו דיש לומר כגון שידע האדם בשעת נפילת חבירו וחשיב בכוונה מידי דהוה אנתהפך דסוף פ"ב ע"כ, וגם לתירוץ זה קשה דנתהפך אף דתחילתו היה בלא כוונה מכל מקום הרי עשה מעשה בידים להזיק, וכמו שכתב רבינו לעיל פרק א' דין י"ב, שכל המתכוין להזיק אף שלא נתכוין לבייש חייב בבושת עיין עליו, משא"כ הכא דמעיקרא לא נתכוון להזיק ומאי אהני ידיעתו לחייבו, גם הרש"ל ז"ל בים של שלמה שם חלק על התוס' וכתב ז"ל, דלעולם בכוונה איירי והא דחייבי כולהו היינו משום שלא התחיל האדם בדחיפה, אלא בתחילה דחף השור ובא האדם ג"כ והוסיף עליו, ותדע מדקאמר תלמודא שור ואדם ולא אמר אדם ושור וכו' ע"כ, ואחרי המחילה דברים דחוקים הם הרבה חדא, דאי בכוונה קאמר איך יתחייב בעל הבור כלל, דאף דהשור התחיל הרי האדם סייעו אח"כ, ותו דעיקר דיוקו ליתיה שהרי רבינו והטור חו"מ סי' ת"י הקדימו אדם לשור, לכן נראה יותר בכוונת רבינו כדברי הרשב"א, וכן נראה שהבין הרב המגיד ז"ל שהרי ראה דבריו, דלפי התוס' הוי ליה לרבינו לבאר, שוב ראיתי להתוס' עצמן שם דף ו' [ע"א] ד"ה לאתויי בור וכו', שכתבו כדברי הרשב"א ז"ל.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---