מעשה רקח/ביכורים/ט

מעשה רקח ‏ ביכורים ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ט מהלכות ביכורים

א

מצות עשה וכו'. לא מצינו שתיקנו ברכה על מצוה זו ולא נעלם מעיני כל מבין מ"ש הרשב"א ז"ל בתשובותיו סימן י"ח דאין מברכין על מצוה זו מפני שהכהנים משלחן גבוה קזכו ולא דמי להפרשת חלה ותרומה דמברך על ההפרשה משא"כ בחזה ושוק שמופרשין ועומדין והרב כנסת הגדולה יו"ד סי' ס"א הביא משם הרב דמשק אליעזר דף תי"ד שכתב שמברך להפריש מתנות כמו שמברך להפריש חלה ותרומה ובכורים וכיוצא ומבואר הדבר שלא ראה דברי הרשב"א ז"ל וכ"כ הרב שם ותו קשה לי שהזכיר בכורים בכלל שזה לא מצינו בשום מפרש ולדבריו גם בראשית הגז צריך לברך ורבינו לא הזכירה אלא גבי תרומה פ"ב הל' ט"ז וגבי חלה פ"ה הל' י"א וגבי פדיון הבן פי"א הל' ה' ובדין קדימת הכהן עיין מ"ש לקמן הל' ט"ז:

ג

עשאוהו כמי שזכה וכו'. למה שיש לעמוד בזה בפסק רבינו בכמה מקומות דנראין דסתרי אהדדי כבר כתבתי הנראה לענ"ד פ"ז דהלכות מעשר הל' ה' עיי"ש והיה נראה לענ"ד עוד לחלק בענין אחר דכיון דעיקר דברי ר' יוסי אינן אלא לתקנות חז"ל ומשום דרכי שלום היכא דאפשר בענין אחר כההיא דמכירי כהונה אי נמי במזכה א"צ לתקנה זו אמנם באם לא אפשר וישתנה הדין אז פסקינן כר"י להדיא והיינו טעמא הכא וגבי פועל ומ"מ צריך עדיין ישוב ובעיקר דינו של רבינו מסוגייא דפרק כל הגט כתב מרן ז"ל שהוא מפרש דמ"ש כיחידאה היא הכוונה דלאו דס"ל דלית הלכתא כוותיה אלא דמ"מ רצו להעמיד סתם מתני' כרבים ועוד י"ל וכו'. והתירוץ הראשון הם דברי התוס' ז"ל שם בפ' כל הגט וז"ל אע"ג דשמואל פסק בב"מ כר"י וכו' והפר"ח יו"ד סי' ס"א ס"ק ל"א כתב עליו דלא דק אלא דרב ושמואל ס"ל דבההיא לא אמרה ר"י ואי נמי אמרה לא קי"ל כוותיה בהא וכו' ע"כ. ואילו היה מזכיר דברי התוס' ז"ל אפשר שלא היה כותב כן ומלבד זה כיון שמרן ז"ל הזכיר עוד תירוץ אחר שנראה שהרגיש באיזה חולשא בתירוץ הראשון מעתה לא יוצדק לכתוב עליו דלא דק:

ד

בהמת קדשים וכו'. מרן ז"ל ציין ממתני' דפרק הזרוע בכור שנתערב במאה וכו' ואוקמה ר' אושעיה בבא לידי כהן ומכרו לישראל במומו ע"כ. וקשה דאין זה דינו של רבינו ואמאי לא העתיק רבינו בכור כפשטא דמתני' ודברי ר' אושעיה ובב"י סי' ס"א ראיתי שכתב דרבינו ס"ל דבכור דקתני מתניתין לאו דוקא דהוא הדין לכל בהמת קדשים שנפסלה בטומאה וכו' ע"כ. ומלבד שבפירוש המשנה שם ביאר רבינו הדין בבכור דוקא ודברי ר' אושעיה קשה תו דלמה לא הזכיר רבינו אוקמתא דר' אושעיה עד שראיתי להרב דמשק אליעזר שכתב דרבינו ס"ל דהך אוקמתא דרבי אושעיה לא קיימא אלא אסתם מתני' דאתיא כר' מאיר אבל לר' יוסי דס"ל דעשו את שאינו זוכה כזוכה וכל שלקח אחד השני פטור אין צריך לאוקומה בהם וכן דעת רבינו כמ"ש בדין הקודם אלא שנתעצם להקשות על הרב ב"י במ"ש דברי הר"ן ז"ל על דברי רבינו. והכנסת הגדולה בהגהת הב"י ס"ק ל"ד אחר שהליץ בעד הרב דמשק אליעזר ז"ל חזר והליץ בעד הרב ב"י ז"ל מכח דקדוק דברי הר"ן ז"ל ועיין עוד להט"ז ז"ל והפר"ח ז"ל שם והיותר נראה לענ"ד דכל עוד שאנו יכולין לזווג דברי רבינו ממ"ש בפירוש המשנה למ"ש בחיבורו שפיר טפי עדיף כמבואר:

ה

והכוי אע"פ שהוא ספק מפרישין וכו'. בכל החלוקות שהזכיר כאן רבינו הזכירם דרך חיוב ופיטור ובזו כתב לשון הפרשה ומרן ז"ל כתב שמפרישן ונותנן לכהן כולן ע"כ. נראה דכוונתו דלא נישוייה לצבי הבא על העז שכתב אח"כ שאינו חייב אלא בחצי המתנות והרב ב"ח ז"ל יו"ד סי' ס"א פירש דכוונת רבינו בבא לצאת ידי שמים ונותנן לכהן ולכך לא כתב לשון חיוב יעו"ש. וכבר האריכו בדין זה כל המפרשים ובפרט הכנסת הגדולה יו"ד סי' ט"ז מלבד מ"ש (דין) [סי'] ס"א ואני הצעיר כתבתי בפ"א דמאכלות אסורות הל' י"ג דרבינו ס"ל שני מיני כוי הם אחד בריה בפני עצמה והאחר מבהמה וחיה וכדמשמע להדיא ממ"ש בפירוש המשנה (בפ"ה) [בפ"ב] דבכורים וכעת זכיתי ומצאתי כדברי בהפר"ח יו"ד סי' ס"א שבח להשי"ת:

ו

אחד השוחט וכו'. מרן ז"ל ציין מהתוספתא פ"ט והטור השמיט חלוקה דלכותים והרב ב"ח תמה עליו עיי"ש וקרוב לשמוע שלא היה גירסא בדברי רבינו שהרי גם בב"י ושו"ע לא הזכירה וסיים הטור והשו"ע אבל שחט ומצא טריפה פטור והוא מהספרי והפר"ח ז"ל כתב שם שכן מבואר בש"ס פ' ראשית הגז ע"כ. ולא מצאתי ביאור זה שם גם מרן ז"ל לא הזכירו ועכ"פ קשה על רבינו למה השמיטו:

ח

ואם נטל הכהן לא יחזיר וכו'. עיין מ"ש מרן בשם הר"ן ז"ל דבבא מציעא אמרינן דמוציאין מידו וי"ל שרבינו ס"ל גם בההיא דאין מוציאין מידו כמ"ש פ"ה דהל' בכורות ע"כ. אמנם בב"י יו"ד סי' ס"א הזכיר דברי הר"ן ולא הליץ על רבינו וזה גרם להרב ב"ח ז"ל שחילק בין בכור למתנות כאלו רבינו ס"ל דבכור מוציאין מידו וכבר קדמני בזה הש"ך ז"ל שם ועוד אני תמיה דהרב ב"ח גופיה ביו"ד סי' שט"ו על מ"ש הטור בשם רבינו דספק בכור אם תקפו כהן אין מוציאין מידו כתב ז"ל פלוגתא דאמוראי פ"ק דמציעא והרמב"ם פסק כרב המנונא דאין מוציאין מידו ע"כ. והדבר מבואר הרבה בדברי רבינו סוף פ"ה דבכורות ופ"ב ומרן ז"ל שם הסביר דברי רבינו ע"ש גם בדרישה ופרישה ז"ל כתוב כדברי הרב ב"ח והוא פלא ובדוחק י"ל דדברי הרב ב"ח לא קיימי לדעת רבינו אלא לשיטת הרא"ש וסיעת מרחמוהי שפסקו גבי בכור דמוציאין וכן הסכים הרב ב"ח ז"ל שם:

י

השוחט לכותי וכו'. ידוע מ"ש מרן ז"ל מהסוגיא אך מ"ש דרבינו מפרש דעמהם דקתני מתניתין קאי אכהנים קשה דכיון דפריך ואפילו עם הנכרי וכו' משמע דס"ל דעמהם קאי אכהן ואנכרי א"כ כדמתרץ ואי בעית אימא הו"ל למימר דעמהם קאי אכהנים וכן הקשה בדמשק אליעזר הביאו הכנסת הגדולה סימן ס"א והרב ב"ח ז"ל הקשה עוד דאם איתא למה כתב רבינו אע"פ שאינו עמו בשעת מכירה לישמועינן רבותא אע"פ שאינו עמו בבית המטבחים ומכח זה כתב דלדעת רבינו כי קאמר ואיבעית אימא גוי מפעא פעי וכו' ה"ק ואע"ג דלא יתיב אמסחתא אין צריך לרשום מיהו בעינן שהגוי יוצא ונכנס בבית המטבחים ומתני' מיירי בשאין הגוי בבית המטבחים כלל וכו' ע"כ. ולדבריו ז"ל קשה טובא חדא דיוצא ונכנס לא הוזכר בגמ' ותו דרבינו שכתב סתם בגוי הו"ל לחלק בזה וכבר השיגו הכנה"ג שם והביא עוד שני דרכים אחרים משם הרב מעשה חייא ומהר"י אלפאנדארי ז"ל ודברי הפר"ח ז"ל קרובים הרבה לדברי הרב ב"ח ז"ל עיין עליו. והרואה יראה שכל הדרכים בחזקת סכנה ודברי מרן נראין יותר פשוטים וקשה עמהם. וי"ל דסתם תלמודא גופיה לא פשיטא ליה דעמהם קאי אגוי מדקמתמה ואפילו וכו' ואם איתא תקשי ליה בפשיטות ורמינהי וכו' וכיון שכן כי קא מהדר מתירוצא קמא וקאמר ואיבעית אימא מינה אנו למידין דעמהם לא קאי אגוי ולאידך קשה דהו"ל לאשמועינן רבותא וכו' והתירוץ הוא קל מאד דשעת מכירה היינו בית המטבחים ששם אוכלין הבשר ועיין עוד להרדב"ז שנדפס מחדש דף ע"ו. ומ"ש בספרי רבינו

דהכל שותף לו נראה פשוט טעות סופר הוא וצ"ל שהכהן שותף לו:

יא

התנה הכהן עמו וכו'. הקשו המפרשים ז"ל דבפ"ו דהל' מעשר הל' י"ט פסק רבינו דבעל מנת הוי שיור היפך מ"ש כאן והפר"ח ז"ל תירץ דהתם הוי מקנה דבר שלא בא לעולם ונמצא התנאי בטל לכך צ"ל דשיירי למקום המעשר משא"כ הכא שהמתנות ישנם בעולם אלא דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ע"כ. וקשה לי עליה דא"כ אמאי בחוץ הוי שיור הא עכ"פ הוי מתנה על מ"ש בתורה גם הכנסת הגדולה שם בהגהת הטור אות נ"ד תירץ דלא דמי קרקע למטלטלין דגבי בהמה דהוי מטלטלין שלא אמר חוץ אלא ע"מ תנאה הוי ואין כח בידו להתנות כן דהוי מתנה על מ"ש בתורה וכו' ע"כ. ולדידיה נמי תיקשי כנ"ל דאם איתא גם בחוץ נימא הכי ומאי דנראה לענ"ד דרבינו מחלק בין שיתוף למכר דבשיתוף דאין כל הבהמה שלו קפדינן אתנאה בין חוץ לע"מ משא"כ במכר דכל השדה הוי שלו שפיר מצי להתנות שכל השדה מוכר לו חוץ ממקום זה ואפילו בע"מ הוי תנאה ולא תיקשי לזה ממ"ש רש"י בהנך ברייתות דרמי אהדדי דאיירו במכר משום דרש"י הכי מפרש למתני' גופה עיי"ש. ורבינו אפשר דמפרשם בשיתוף כמתני' ואתי שפיר נמי דלא מייתי הנך ברייתות בהמוכר את הבית כלל משום דלא ראי זה כראי זה:

ונותנן לכל כהן שירצה. וכן פסק לקמן הל' ט"ז משמע דאין שום חילוק בכהנים וקשה דבגמרא דחולין דף ק"ל אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן מנין שאין נותנין מתנות לכהן עם הארץ שנאמר ויאמר לעם וליושבי ירושלים לתת מנת לכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת וכו' והובאה מגמרא דסנהדרין דף צ' ולא מצינו חולק עליה ופסקה הרב ב"י ז"ל שם ואפשר דרבינו ס"ל דמתני' פליגא עליה דהא תנן במסכת חלה ואלו ניתנין לכל כהן החרמים והבכורות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור והזרוע לחיים וקיבה וראשית הגז ואף ששם ביאר רבינו דהיינו דוקא בדליכא כהן חבר אפשר דבחיבורו חזר בו והכי מוכח מההיא דרב חסדא דף קל"ב דכל כהן שאינו מודה אין נותנין לו הא מודה נותנין ולא מחלקינן בין ת"ח לע"ה ועוד ידוע דהמתנות אף לכהנת אשת ישראל נותנין כמ"ש לקמן הל' כ'. שוב ראיתי לכנסת הגדולה בהגהות הטור אות י"ט שכתב שהרי"ף והרא"ש והסמ"ג וכו' השמיטו דין זה והביא כמה תירוצין מהמפרשים ז"ל עיין עליו והנראה לענ"ד כתבתי והכי מוכח תו ממ"ש רבינו רפ"ו דהל' תרומות דאין נותנין תרומה טהורה אלא לכהן חבר מחשש שמא יטמאנה דמשמע הא לאו הכי כגון מתנות דהרי אין בהם קדושה כמ"ש להדיא בהל' כ' אין חשש כלל ליתנה לע"ה:

יד

עבר ואכלן או הזיקן או מכרן וכו'. משמע דאף שנהנה בדמיהן אינו חייב מן הדין לשלם לכהן וקשה דבפ"ו דהלכות מעשר פסק דאם אנסו בית המלך גרנו אם בחובו חייב לשלם המעשרות לכהנים וכבר תירצתי הנראה לענ"ד שם ועיין עוד להכנסת הגדולה בהגהת הב"י אות כ"א:

טו

אמר לטבח וכו'. מרן ז"ל כתב דטעות סופר יש בדברי רבינו וצ"ל ואינו מנכה הטבח לו ולענ"ד נראה דדבר פשוט הוא דלמי ינכה כי אם מהמוכר שהוא הטבח. ולמ"ש רבינו

לקחם ממנו במשקל וכו' ולא חילק בין שקלן לוקח לשקלן טבח כתב מרן ז"ל דפסק כאיכא דמתני לה באנפי נפשה דלדידיה אין חילוק וכפשטה דמתני' ע"כ. וראיתי להפר"ח שם ס"ק מ"ז דמכח שהוקשה לו דהיכי פסק דנותנן לכהן ואיהו גופיה פסק שהמתנות נגזלות תו קשה דאמאי מנכה לטבח והרי לעיל פסק דאם עבר או מכרן אינו חייב לשלם וצ"ל דהכא מיירי בשקלן הלוקח לעצמו וכדאיתא בגמרא והרב סמך על המבין והשתא ניחא שלא היה בדעתו של טבח למוכרן אלא שהלוקח שקלן מעצמו בגזלנותא ולפיכך מנכה והא דנגזלות היינו בשקנאן מן הגזלן אבל גזלן גופיה מחייב ליתנן לכהן היכא דאיתנהו בעינייהו והכ"מ לא דק בזה ע"כ.

ולענ"ד קשיא לי בגוה טובא חדא דוחק גמור הוא לומר דהרב ב"י ורבינו איירו בשקל הלוקח דוקא דאדרבה מדסתמו משמע דאין לחלק בהכי בין שקל לוקח לשקל מוכר ותו במ"ש שהלוקח שקלן בגזלנות שלא מדעת המוכר ולפיכך מנכה הוא קשה דמאי דאפליגו רב ורב אסי אינו לענין הניכוי דודאי כיון שמכר הבני מעיים כולם יש לו לנכות חלק שקל הקיבה דאין לו לגבות דמיה אלא משום דקי"ל כרבא דאמר הדין עם הטבח כלומר דדינו של כהן לתבוע מתנותיו מן הטבח לזה באו לחלק דאף דהמכר היה במשקל כיון שהלוקח הוא ששקל דינו של כהן עמו.

ועיקר קושיותיו של הפר"ח בקל יתורצו דגמרא ערוכה היא שם דף קל"א דפריך עלה דהך מתני' גופה דאמאי חייב ליתנן כלל ליהוי כמזיק מתנות כהונה או שאכלן (לרבינו ודעמיה מכרן דומיא דאכלן) ומתרץ שאני התם דאיתנהו בעינייהו ע"כ. הרי דהכא שעדיין הם בעין אין לומר בהם שיהא פטור מליתנן והשכל ג"כ מחייבו דאם איתא לא שבקת מתנות לשום כהן ורב חסדא שמית לכהנא דלא יהיב מתנתא כדאיתא התם דף קל"ב וכ"ש אם יתבטלו המתנות לגמרי אלא ודאי דאם הן בעין לעולם חייב ליתנן ואם אינן בעין אף דעבר אמימרא דרחמנא לענין תשלומין אינו חייב בדיני אדם כמ"ש ז"ל וכמ"ש הר"ן ז"ל עיין עליו. נמצא דדברי מרן הקדוש שרירין וקיימין דודאי רבינו אינו מחלק בין שקלן לוקח לשקלן מוכר דבכל גווני נותנן לכהן ומנכה דמיהן מן הטבח וכהאיכא דאמרי דמסכים לפשטא דמתניתין וטעמא דמילתא כתב רש"ל ז"ל דנהי דמתנות כהונה ממון שאין לו תובעים הוא כי איתנהו בעינייהו מחייב משום מצוה כי ליתנהו בעינייהו אין כאן מצוה ולא דין ממון ע"כ:

יז

הרוצה ליתן המתנות לכהן אחד נותן. בפירוש המשנה כתב רבינו וז"ל ואמרו הזרוע לאחד וכו' ואם היו מתנות שור מחלקין אותן לפי שאין מותר בכל מתנות כהונה לתתם לאיש אחד וכבר מנע מזה מאד ע"כ. ולכאורה קשה דנראה דכוונתו מההיא דפרק הדר כל הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם ע"כ. וא"כ איך פסק כאן בהיפך אמנם נראה פשוט דכוונתו בפירוש המשנה היינו בנותנן לעולם לכהן אחד שזה נאסר ודאי מפני הכהנים האחרים וזהו מ"ש בפ' הדר וכ"כ הפר"ח ז"ל ונראה דיש להכריח כן מדברי רבינו גופיה ששם בפי' המשנה הביא ההיא דרבא דא"ל לשמעיה זיל זכי לי במתנתא ומדאמר מתנתא סתמא משמע דכל המתנות קאמר דאם היתה כוונתו להלחיים בלבד היה לו לומר לו כן להדיא וק"ל:

יט

אין מולגין וכו' אלא יתנו לו בעורן ובצמרן. משמע דגם הזרוע קאמר דצריך ליתנו בעורו ואף שלא נתבאר כן בברייתא דסוף הפרק מ"מ יש ללמדו מאידך ברייתא קמייתא דאיתא התם ועיין להפר"ח ז"ל:

כ

אבל חללה אינה אוכלת שאין חללים בכלל כהנים. הכנסת הגדולה יו"ד סי' ס"א בהגהת הטור אות כ"א עמד על דברי רבינו דמדכתב שאין חללים בכלל כהנים משמע דאף כהן זכר קאמר וממ"ש אבל חללה וכו' משמע דחלל אוכל ותירץ דלרבותא נקט חללה משום דאשה אינה עובדת ואין בה כל כך חומרות כמו הכהנים ע"כ. ונראה לענ"ד שהדבר פשוט שהרי כתב רבינו בפי"א הל' י"א וי"ב דהחלל אינו בכלל כהן וכיון שכן מאי דנקט חללה היינו משום דאיירי ואזיל בכהנת וודאי דהוא הדין לכהן חלל דהא אמרינן בגמרא יכול חללים ת"ל הכהנים:

כא

כהן שהיו לו חברים וכו'. לשון הגמרא אמר רב יוסף האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן ודחיקא ליה מילתא וכו' ורבינו ס"ל דצורבא מרבנן לאו דוקא דהעיקר הוא דדחיקא ליה דאל"כ אמאי אצטריך רב יוסף לומר כן הרי כיון שהוא צורבא מרבנן אף דלא דחיקא ליה ראוי לכבדו ולהנאותו אלא ודאי דלא התיר זה אלא מכח דדחיקא ליה מילתא כאשר הוא האמת בסתם צורבא מרבנן ובפרט לשיטת רבינו דס"ל דההספקות ג"כ נאסרו לת"ח כמ"ש בהל' ת"ת ולכך כתב והוא שיהיה ישראל זה בדוחק וכו'.

וממ"ש ויהיה הכהן שזיכה לו חבירו אבל אם היה הכהן שמשו של ישראל זה או שכירו או לקיטו אינו מזכה לו. מדכתב אינו מזכה לו ולא כתב אינו מזכה סתמא משמע דדוקא לאדונו הוא דאינו מזכה אבל לאחר שהוא מכירו שפיר דמי וכיון שכן על כרחך שרבינו מפרש עובדא דרבא דא"ל לשמעיה דשמעיה דרבא הוה והיינו דקאמר ליה רב יוסף לרב ספרא כי אמרי אנא באחר שמעא בעל כרחיה מזכי ורש"י ז"ל מפני שהבין דשמעיה דבעה"ב הוה הוצרך לידחק בהא דבעל כרחיה מזכי לאדם חשוב שהוא בא בביתו של בעה"ב עיי"ש והרב (לחם חמודות) [דברי חמודות] ז"ל אות ט"ו זווג סברת רבינו עם רש"י והטור ז"ל בזה דשמשו של בעה"ב הוה ואינו כן אחרי המחילה וכבר הושג מהכנסת הגדולה עיי"ש שהאריך בזה:

כב

לא יחטוף וכו' הצנועים מושכין וכו'. קצת קשה דלעיל כתב שכשהוא דרך כבוד יטול א"כ למה הצנועים מושכין את ידיהן והתירוץ הוא מבואר דכיון שהכהנים רבים בבית המטבחים מסתמא אין מספיקין המתנות לכולן מעתה אין כאן דרך כבוד לכך הצנועים מושכים והגרגרנים נוטלין ומדכתב אח"ז

ואם היה כהן צנוע ואין מכירין אותו וכו' משמע דעד השתא במכירין אותו איירי ובזה יתורצו קושיות הרב ב"ח ז"ל עיין עליו והרב כנסת הגדולה שם בהגהת הטור אות כ"ז פלפל הרבה בדברי רבינו והפוסקים ז"ל עיין עליו:

ואין הכהנים אוכלים המתנות אלא צלי. מרן ז"ל הביא משם התוס' שאם ערב עליהם מבושל יותר מצלי אין לכפותו וכו' ע"כ והכריחו כן ז"ל ממתני' דפ' כל התדיר דקתני ובכולם רשאים לשנות באכילתן וכו' ופסקה רבינו פ"י דמעשה הקרבנות הל' י' עיי"ש. וכיון שכן היה יכול להוכיח כן מדברי רבינו גופיה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---