מסכת כלה רבתי/י

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מסכת כלה רבתי י

(א) כיצד מרקדין לפני כלה, בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה, אמרו בית שמאי לבית הלל לדבריכם הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרין לה כלה נאה וחסודה, והתורה אמרה (שמות כג ז) מדבר שקר תרחק, אמרו להם בית הלל לבית שמאי לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בפניו או יגננו בפניו, הוי אומר ישבחנו בפניו, לפיכך בית הלל אומרים תהא דעת אדם מעורבת עם הבריות. גמ': ובית הלל נמי, ליכא הכא נאה במעשיה, דילמא נאה מבתי אבות וחסודה (בדנפשיה) [במעשיה], דאחזוקי בבישותא לא מחזקינן, ובית שמאי מי כתיב משקר תרחק, מדבר אפילו סתם, ובית הלל כי קאמר רחמנא מדבר שקר תרחק משום ונקי וצדיק אל תהרג (שם) היא, לקיומי שפיר דמי, ובית הלל מאי שנא דמותבי מלקח מקח רע מן השוק, ליתבוה מדאורייתא, דתניא (יבמות סה:) גדול השלום שאפילו הקדוש ברוך הוא שינה בו, מעיקרא כתיב (בראשית יח יב) ואדוני זקן ולבסוף כתיב (שם פסוק יג) ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אומנם אלד ואני זקנתי, הכי קאמרי, לא מיבעיא דמדאורייתא שפיר דמי, אלא אף לברייתא שפיר דמי, כלפי איליא, איפוך, גופא ונקי וצדיק אל תהרג, השתא נקי אמרת לא צדיק מיבעיא, נקי מעדים וצדיק מתלמידים, שמע מינה נקי מעדים ורשע מתלמידים אל תהרוג, רשע מתלמידים סלקא דעתא, אימא מאחד; דרש רבא מאי דכתיב (תהלים יא ז) כי צדיק ה' צדקות אהב ישר יחזו פנימו, [כל איניש סני בר אומנותיה ברם הכא כי צדיק ה' צדקות אהב ישר יחזו פנימו, מאי ישר יחזו פנימו היה ראוי למקרא ישר פניו מה תלמוד לומר ישר יחזו פנימו הכי קאמר לישורו של עולם יחזו פנימו] של צדיקים, אי הכי צדיקים מבעי ליה, אלא לכדדריש רבא דאתיא מארבעים ושיתא מקל וחומר דריש לקיש, שנאמר (ישעיה ד ג) כל הכתוב לחיים בירושלם.

(ב) לא ישמח אדם בין הבוכים ולא יבכה בין השמחים, ולא יהא ער בין הישנים ולא יהא ישן בין הערים. גמ': מאי איריא דתני לא ישמח ברישא ליתני לא יבכה, חדא דמידי דפורענותא לא קתאני, ואדרבה דרבים עדיפא, אלא כדשלמה נקיט ליה, טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה (קהלת ז ב), דיקא נמי דקתני לא ישמח ולא קתני לא ישחוק, וקתני לא יבכה ולא קתני לא יזעף.

(ג) לעולם אל יהי אדם קפדן בסעודתו. גמ': בסעודתא הוא דלא ליהוי הא בדרישא וישיבה ובדברים אחרים ליהוי, הא בית הלל קתני לה ואמרי ליה לשמאי אף על גב דכביש לך קפידה להטיל אימה על הבריות, בביתא מיהא לא ליקפיד מר דילמא ממנע למעבד מצוה, מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה, אמרו כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ארבע מאות זוז, אמר אחד אני אקניט אותו, ואותו יום ערב שבת היה, [והיה הלל חופף את ראשו, הלך ועמד על פתח ביתו אמר מכאן הלל מכאן הלל, נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו בני מה אתה מבקש, אמר לו שאלה יש לי לשאול, אמר לו שאל בני שאל, אמר לו מפני מה ראשן של עניים סגלגל, מפני שאין חיותיהן פוקחות, הלך והמתין שעה אחת חזר ובא אמר מכאן הלל מכאן הלל, נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו בני מה אתה מבקש, אמר לו שאלה יש לי לשאול, אמר לו שאל בני שאל, אמר לו מפני מה רגליהם של פרסיים רחבות, אמר לו בני שאלה גדולה שאלת, מפני שדרים בבצעי המים, הלך והמתין שעה אחת חזר ובא, אמר מכאן הלל מכאן הלל, נתעטף ויצא לקראתו אמר לו בני מה אתה מבקש, אמר לו שאלה יש לי לשאול, אמר לו שאל בני שאל, מפני מה עיניהם של תרמודיים טרוטות, אמר לו בני שאלה גדולה שאלת, מפני שדרים בין החולות, אמר לו שאלות הרבה יש לי לשאול אבל מתיירא אנכי שלא תקפיד, נתעטף וישב לפניו אמר לו בני כל שאלות שיש לך לשאול שאל, אמר לו אתה הלל שקורין אותך נשיא בישראל, אמר לו הן, אמר לו אם אתה הוא הלל אל ירבו כמותך בישראל, אמר לו מפני מה, מפני שאבדתי על ידך ארבע מאות זוז, אמר לו הוי זהיר ברוחך, כדיי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז וארבע מאות זוז והלל לא יקפיד], מעשה ברבי עקיבא שהיה מהלך בדרך אחד מן אתינס, איקלע לגבי חד גוי, פרש להו ארבע ערשוון ועבד להו שירו סגי, איתון לון חמרא, אמרין חזיין אנן דהדיין חמרא דמיתא הוה, אייתון לון בשרא אמרין הדין בשרא דכלבא הוה, אייתון לון מורייסא אמרין מי רגלים הוה ביה, אייתון לון חרדלא אמרו חפשושין אית ביה, אזל לגבי ההוא קפילא אמר ליה מאי עובדיה דהאי חמרא, לא אמר ליה ולא מידי, אמר ליה אשבעתך דתימא לי, אמר ליה כרמא דאבא הוה והוה ביה קבריה, אזל לגבי טבחא ואמר ליה גדייא הוא דמיתת אימיה ואיניקתיה מן דכלבתא, אזל לגבי מדבשא אמר ליה לילא חד הוינא דוי ואחדוניה ללבא באפי וצריכנא למי רגלים ולא מסתגי לי פתחתנא לדנא ורמאי ביה, אזל לגבי דבלא אמר ליה לילא חד שבקתיה מגלי ועילוי ביה, אזל ואטרח להון ועבד להון שירו, אמרין דין לדין חזיין אנן כרעי דמרי ביתא ככרעי מימוס, שמע מרי ביתא אמר דילמא קושטא אינון אמרין, אזל עבד נפשיה מרע, (כתבין) [צבתון] ליה כולי עלמא, אמר לה לאימיה אילו אמרת לי שמא דאבוה מתסינא, אמרה ליה, אמר לה דילמא קא משקרת, כיון דחמתיה דמצטער אמרה ליה ברי זימנא הדא איתוא בעלי חד זימרא ואיתבעלית ליה ועברתך, אזל גפיף להון וסגיד להון ואמר קושטא אנתון עמיה דאלהא קדישא, והוא שאמר שלמה (קהלת א יח) כי ברוב חכמה רוב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב, עובדא הוה בחד גבר דאתי לבי כנשתא, אמר ליה לינוקא סב הדין פריטי ואיתי לן מה נכול ונשבע ונותר ונוביל לביתיה, איתי ליה מילחא, אמר ליה אמינא לך מה נכול ומייתית לי מילחא, אמר ליה מרי תיכול ותשבע ותותיר ותוביל.

(ד) לא יאכל אדם שום ובצל מראשו אלא מעליו, ואם אכל הרי זה גרגרן, לא יאכל אדם בכל אצבעותיו מפני שנראה כגרגרן, ולא יכניס ידו לתוך פיהו. גמ': אמר רבא לא שנו אלא בתוך אכילה אבל לאחר אכילה לא, מאי טעמא משום איסטניס.

(ה) ולא יתן בכוסו אלא כפי דעתו. גמ': מאי טעמא, משום שיורין, דאמר מר כל שיורי כוסות מטפשין חוץ משיורי הבדלה, האי מאן דשתי ארבעין שיורין לא חיי.

(ו) לא יטול את המקדה לשתות ופיהו מלא, חיישינן לאניני הדעת, לא יטול את הכלי ביד ואצבעותיו מלוכלכות ברוטב, לא ינפח במים משום שתים. גמ': תנו רבנן (פסחים קיג:) שלשה חייהן אינן חיים, אלו הן הרחמנין והרתחנין ואניני הדעת, אמר רב יוסף וכולהו איתנהו בי, כל ימי עני רעים (משלי טו טו) זה מי שדעתו רעה, וטוב לב משתה תמיד (שם) זה מי שדעתו יפה, דבר אחר כל ימי עני רעים זה הרחמן, וטוב לב משתה תמיד זה אכזרי, דרש רבא כל מי שיש בו שלש מדות הללו בידוע שהוא מזרעו של אברהם, רחמן ובישן וגומל חסדים, בשלמא גומל חסדים שנאמר (מיכה ז כ) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, בישן נמי כדדרש רבא, דדרש רבא (בבא בתרא טז:) הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את (בראשית יא יב), ולא עד עכשיו, אלא רחמן הא אברהם לא רחים על בריה, היינו רבותיה דאברהם להודיעך חיבתו בהקדוש ברוך הוא.

(ז) לא יעבור אדם פרוסה בקערה, ולא יקנח את הקערה בפרוסה, ולא ישתה אדם מכוסו ויתננו לחברו, ולא ישוך אדם פתו ויתננו לחברו אלא אם כן יש דעתו של חברו, חמשה דברים נאמרו בפת, [אין מניחין בשר חי על גבי הפת, ולא הכוס על גבי הפת, ולא קערה על גבי הפת, ואין זורקין את הפת, ואין יושבין על האוכלין]. גמ': אמר רבא אין פורסין לא את הפרוסה על הספר ולא את הספר על הפרוסה, ואין סומכין הספר בפרוסה ולא הפרוסה בספר, חשב עליו לקדש אסור לזרקו במקום מטונף.

(ח) לא ישלח אדם לחברו חבית של מים לשם שמן. גמ': מאי טעמא כל דבר של תקלה אסור לעשות דכתיב (ויקרא יט יד) ולפני עור לא תתן מכשול, איבעיא להו ירך שנתבשל בה גיד הנשה מהו לשלחה לגוי, אבר מן החי לא תבעי לך דאמר מר בני נח מצווין אף על (הסירוס) [אבר מן החי] וקא עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול, אבל הכא לא, או דילמא לא שנא, תא שמע שולח אדם לנכרי ירך שגיד הנשה עמה (חולין צג:).

(ט) לא יאמר אדם לחברו טול שמן מפך ריקם. גמ': שגונב דעת הבריות כגונב דעת המקום, שהרי אמרה תורה על הגזלן לשלם בראשו ועל הגנב פי שנים בכלים ותשלומי ארבעה בצאן וחמשה בבקר, מאי טעמא, דחש רחמנא אטירחיה.

(י) לא יאכל אדם עד ארבע שעות. גמ': איני והא אמר ליה רבה לרבא בר מרי (בבא מציעא קז:) מנא הא מילתא דאמרי אינשי שיתין רהוטי רהוט ולא מטו לגברא דמצפרא כרך, ואמור רבנן השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצנה, התם בפת שחרית, הכא במאי עסיקינן באכילה מרובה.

(יא) רוחץ אדם לאחר ארבע שעות. גמ': לא צריך.

(יב) מזגו לו את הכוס ישהא ושותהו, וכמה ישהא, בחמין שלש פעמים ובצונן ארבע, הרי ארבעה כוסות שנתנו לו. גמ': והא ארבע קאמר, ההוא לחמין.

(יג) הנכנס לבית המרחץ כיצד יעשה, קודם שיכנס מאחר שיתפלל פושט את חלוקו מתיר את חגורו ומסלק את כובעו, ואחר כך מסלק פרסקו התחתונה, וכן לענין תפלין מסלק של ראש ואחר כך מסלק של יד. גמ': שמע מינה כובע לית ביה משום קדושה, והני מילי כובע אבל סודרא לא, דכתיב (תהלים כה יד) סוד ה' ליריאיו. מאי טעמא לא קתאני מברך יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתצילני מזה ומכיוצא בו לעתיד לבוא, ולכשיצא אומר מודה אני לפניך רבון העולמים שהצלתני משקיעת מים ומשריפת אש יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתצילני מדומה לזו לעתיד לבא, מידי דדרך ארץ קתני דברכות לא קתני, אלא הא דתנן בסוף פרק הנכנס לבית הכסא אומר התכבדו [מכובדים קדושים משרתי עליון תנו כבוד לאלהינו ועמדו במקומכם והזהרו עזרוני ושמרוני המתנו לי עד שאכנס ואצא שזה דרכן של בני אדם, והיוצא מבית הכסא אומר ברוך אשר יצר את האדם בחכמה], אמאי, התם לאו ברכה היא, דאמר מר היה מתעטף בטלית המצוייצת מניחה בקרן זוית ואינו צריך לומר, אשר יצר למה לי, אידי דתנא הך תנא הך.

(יד) הנכנס לבית המרחץ אין מתעמל ואין מתגרד על השיש, [ואין משתבר על השיש]. גמ': מאי מתעמל, כגון האי דכייף רישיה ביני בירכיה; ואין מתגרד. איני והא שמעיה דרבא הוה מגרד ליה, כי אמרן ביד; ואין משתבר על השיש. אמר רבן גמליאל כל המשתבר על השיש חברו של חמור.

(טו) בית המרחץ, נותן מקום זה שהוא נכנס לזה שהוא יוצא, ולא ישאל אדם שלום חברו בבית המרחץ, ואם שאלו יאמר לו בית המרחץ הוא, האוכל בשוק חברו של כלב. גמ': והני מילי בנהמא ומידי דרעבתנותא, אבל מידי אחרינא לא.

(טז) לא יניח אדם שמן בזכוכית מפני הסכנה. גמ': מאי טעמא, דילמא מתבר ומסתכני בריתא, כדשמואל דאמר שמואל רחץ ולא סך כאילו לא רחץ, ולא סך סלקא דעתא, אימא לא סך מעיקרא.

(יז) ובכל מקום לא ירוק אדם לפני חברו, ולא יניח רגלו על שפת האמבטי ויהא קופץ בתוכה משום שהוא דרך המיתה, הקורא שמע שני פעמים הרי זה מגונה והטובל שני פעמים הרי זה מגונה. [גמ':] דלמא דייק על אינשא ולא חזי ליה.

(יח) רחץ בחמין ולא נשתטף בצונן הרי זה גוזל את הרבים. גמ': היכי דמי, כגון דעייל לבי בני, ומייתו ליה חמימי ומשתטף ונפיק, דהא קא גזל להו, ותיפוק לי דלא סליק ליה, בדחמים לנפשיה בביתא אי נמי בדסמיך לנהרא.

(יט) והגוזל את הרבים מה יעשה, ילך ויחפור בורות שיחין ומערות ומתקן את הדרכים ואת האיסטראות ונמחל ליה. גמ': מנו רבי עקיבא הוא דאמר לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזלה לכל אחד ואחד, אפילו תימא רבי שמעון דהא מתנח קמיהו.

(כ) כותבי ספרים תפלין ומזוזות הן ותגריהן ותגרי תגריהן אינן רואין סימן ברכה לעולם. גמ': כותבי ספרים משום דמחסרין ומשום דמיתרין, תנן התם (סנהדרין פח:) האומר אין תפלין לעבור על דברי תורה פטור חמש טוטפות להוסיף על דברי חכמים חייב, מני רבי ישמעאל הוא דאמר כי טובים דודיך מיין (שיר השירים א ב), והכא נמי כיון דעקר ליה לכולא מלתא או לכולא קרא לא מחייבי וכיון דעקר ליה לתלויה או לתגא מתחייב, תנו רבנן כותבי ספרים והמתורגמין ומעות הבאות ממדינת הים והחזנין אין רואין סימן ברכה, כותבי ספרים מאי ניהו, ארבעה ועשרים ספרים דלא בדיק, והמתורגמין משום דשקלי שכר שבת, מעות הבאות ממדינת הים משום דמתרחיש בהו ניסא, והחזנין משום מלאכת ה', תנא כותבי ספרים תפילין ומזוזות אין רואין סימן ברכה לעולם, ואם עוסקין לשמה רואין, המצפה לשכר חמורו ולשכר אשתו אינו רואה סימן ברכה, מאי טעמא משום דכתיב (משלי יב י) יודע צדיק נפש בהמתו, בהמה [אינה] יודעת נפש צדיק, שכר אשתו דכתיב (משלי כז כז) ללחמך ללחם ביתך [לימדה תורה דרך ארץ, שיהא לחמך קודם ללחם ביתך] ואחר כך לנערותיך, אמר רבא כל הכופה אשתו ובני ביתו למלאכה יצר הרע מסתלק מהן, שנאמר (שם כח א) נסו ואין רודף רשע וצדיקים ככפיר יבטח, אתיא כדתנן (כתובות נט:), רבי שמעון [בן גמליאל] אומר המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי שעמום.

(כא) המשתכר בקנים ובקנקנים אינו רואה סימן ברכה. גמ': משום דשלטא בהו עינא, הלכך בשמן אבל לא ביין.

(כב) פעם אחת היה רבי עקיבא דורש (מפני הסכנה) תחת הזית, ואומר מגדלי בהמה דקה וקוצצי אילנות טובים ומלמדי תינוקות שאין עושין מלאכתן לאמיתן אינן רואין סימן ברכה. גמ': איני והאמר רבי חנינא (בבא קמא צא:) אם היה מעולה בדמים מותר, התם בשאר אילנות הכא בזית, דיקא נמי דקתני היה יושב תחת הזית, מאי טעמא, משום דברכתא נפיש, ואתא איהו וקצצה, אימא רישא מגדלי בהמה דקה, ואי משום ברכה אמאי אין רואין, שוחטי איתמר.

(כג) התיר מנעלו ויצא לשוק הרי זה מגסי הרוח. גמ': אלא מאי ליעבד, הכי קאמר, נעל מנעלו כשיצא לשוק הרי זה מגסי הרוח, אמר רבא גס רוח אסור להכניסו לבית דאמרי רבנן כל אדם שיש בו גסות הרוח נכשל באשת איש, שנאמר (משלי טז ה) תועבת ה' כל גבה לב יד ליד לא ינקה רע, ואפילו גדול כמשה רבינו לא ינקה מדינה של גיהנם, וכל מי שדעתו שפלה עליו הקדוש ברוך הוא מצילו מכל פורענויות שבעולם, שנאמר (ישעיה נז טו) כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכה ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים.

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · מעבר לתחילת הדף