מנחת חינוך/תקעא
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שנמנענו מהקריב אתנן זונה ומחיר כלב ע"ג המזבח ומחיר וכו' בית וכו'. מבואר בר"מ בפ"ד מה' איסורי מזבח והדינים בקיצור כ"ה והר"מ והנמשכים אחריו מונין אתנן ומחיר ללאו אחד לשיטתם כי נכללים בלאו אחד והמקריב אתנן לוקה אחת והמקריב מחיר לוקה אחד והמקריב אתנן ומחיר כאחד ג"כ אין לוקין אלא אחת כן מבואר בר"מ פ"ג כאן והרמב"ן והנמשכים אחריו מונין לשני לאוין ולוקין שנים אם הקריבו שניהם כאחד והדברים ארוכים ועתיקים בסמ"ק לרבינו בשורש הט' וברמב"ן שם ע"ש. והנה הר"מ כתב בפ"ג וכל המקריב אתנן וכו' לוקה וכ"כ הרהמ"ח כאן וכל המקריב וכו' כמו בע"מ נראה דוקא בהקרבה לוקין אבל לא על ההקדש כמו בע"מ וכן על השחיטה דשם גבי בע"מ נתרבה הקדש ושחיטה עיין בר"מ פ"א כאן אבל כאן ל"מ שנתרבו בודאי א"ח על הקדשן וגם לא על השחיט' כי אינן בכלל הקרבה. ולכאורה זריקה וגם הקטרה עיין בר"מ ובתמורה דף ו' דאתרבו וכאן ל"מ ריבוי. אך נראה כיון דאפילו ריקועים למקדש אסור מאתנן ומחיר אם כן מכש"כ זריקה והקטרה אך שחיטה נראה דאינו לוקה דלא הוי בכלל הקרבה כלל ומכש"כ הקדש כ"נ ועיין בתמורה ומכל מקום צריך לעיין בדבר. ומבואר בתמורה דף למ"ד בית וכו' לרבות את הריקועין דהיינו אם נתן לה זהב וכדומה או מחיר אסור לעשות ריקועין למקדש ואפילו בי"א אמות אחורי בית הכפרת ומרבינן מבית וכו' והר"מ בסוף פ"ד מביא ד"ז וכתב הלימוד מכל נדר ועיין בלח"מ. ונראה מלשון הר"מ דאין לוקין ע"ז והר"מ לשיטתו בכ"מ כיון דהוא מריבוי אין לוקין והדברים עתיקים. ובפ"ג כתב אתנן וכו' אסורים למזבח וכל המקריב וכו' נראה דוקא על הקרבה של קרבן חייב ועל הריקועין אפילו של מזבח עצמו כגון אבנים של אתנן ומחיר למזבח רק איסור יש ואין לוקין ומבואר בגמרא אפילו בי"א אמות אחורי בית הכפורת והר"מ אינו מביא זה בפירוש אך מדכתב לא יעשה לבית גם זה בכלל בית עיין בר"מ בהלכות בית הבחירה על כל פנים דוקא מעזרה לפנים אבל הר הבית בודאי מותר מן התורה דלא נקרא בית ד' כמו ביכורים דכתיב תביא בית ד' וכו' וצריך להיות בעזרה דוקא ה"נ ועיין באו"ח סי' קנ"ג דאף לבהכ"נ אסור אתנן ומחיר וזה רק מדרבנן ע"ש במג"א ס"ק מ"ו דכתב כן וזה פשוט. ועיין בתוס' בע"ז דף י"ז ע"א בד"ה מהו וכו' שכתבו להדיא דאתנן שרי בהר הבית כמ"ש ועיין בע"ז דף מ"ו ע"ב מבואר דאף מחובר כגון שנתן לה בית מחובר מעיקרו כגון בית מערה או אבני הר או עצים במחובר נאסרים משום אתנן ומחיר לבית המקדש והר"מ אינו מביא זה בפירוש כאן אך מדלא חילק ממילא מבואר דאף מחובר נאסר ופשוט:
ב[עריכה]
ואין איסור משום אתנן ומחיר רק הם בעצמם כגון שנתן טלה או יין ושמן אסורים הם עצמם למזבח או אבנים לביהמ"ק אבל שינוייהם מותר כגון נתן לה מעות מותרת לקנות קרבן או נתן חיטין ועשאתן סולת או זתים ועשאתן שמן וכדומה מותר דגזה"כ דלא שינוייהם דנשתנו מותרים בכ"ע דב"ה סוברים כן והלכה כותייהו. ועיין בב"ק דף ס"ה ע"ב דר"א סובר דגנב טלה ונעשה איל אף דהוי שינוי דממילא קנה ובברייתא מבואר דאינו קונה ומוקמינן ברייתא כב"ש דהכא דסברי שינוי במקומו עומד ולב"ה דסברי שינוי קונה אף שינוי ממילא קני כגון טלה ונעשה איל ועיין בר"מ בפ"א מה' גניבה דפוסק דאף שינוי ממילא קונה ועיין בחוה"מ סי' שנ"ג אם כן צ"ע על הר"מ כאן דכתב נתן חיטין ועשאתן סולת וכו' זתים וכו' דהו"ל שינוי מעשה בידים ולא כתב רבותא טפי דאפילו שינוי דממילא כגון דנתן טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור ג"כ נפקע אתנן ומחיר ומותר להקריבן וצ"ע. ונראה שם בסוגיא דשינוי החוזר כמו לענין גניבה וגזילה אינו קונה ה"ה דל"מ לענין אתנן ומחיר. מה שהבאתי לעיל דמחובר נאסר משום אתנן ע"כ במקום דל"ה שינוי כגון שחוזר כי בנשתנה מותר דקיימא לן כב"ה הם ולא שינוייהם וז"פ. וכן וולדותיהם מותרים וזה מבואר בר"מ פ"ג כאן אפילו אם נתן לה בהמה מעוברת או הי' מחיר בבהמה מעוברת ג"כ הוולדות כשרים עיין בר"מ פ"ג כאן ובגמרא. ואם נתן לה הולד מבהמה מעוברת כגון שנתן לה הבהמה לוולדה או מחיר כה"ג שהקנה הוולד מבהמה מעוברת כגון בהמה לוולדה עיין בחוה"מ סימן רט"ו אם הוולד נאסר משום אתנן ומחיר וצריך לעיין בדבר עיין בתוס' בב"ק שם ובע"ז דף מ"ז בתוס' שם ובתוס' תמורה דף למ"ד ע"ב דהקשו דבע"ז אמרינן דשינוי היינו חיטין ועשאן סולת יותר טוב מולד ויותר סברא להתיר מולד דל"ה שינוי כ"כ גבי נעבד ובאתנן סברי ב"ש להיפוך דאסרו שינוי והתירו הוולדות ותירצו דגבי נעבד ניחא ליה בנפחי' ע"כ שינוי יותר יש להתיר אבל באתנן דדעתה על הפרה ולא על הוולד יותר יש להתיר הוולדות משינוי. ע"ש אם כן בכה"ג דעיקר דעתה על הולד כגון שנותן לה רק הולד אפשר דאסור אך זה לב"ש דאסרו שינוי רק וולדות מתירים מטעם הנ"ל וכאן בנתן לה הולד ל"ש זה ואסור אבל לב"ה דמתירים גם שינוי אם כן אפשר מותר מטעם שינוי ותלוי בשני הדיעות דבחוה"מ סי' שנ"ד אם לידה הוי שינוי אף דשם מיירי לענין האם מכל מקום לענין הולד ג"כ (עיין בר"מ פ"א מה' גניבה) אך באמת בע"ז מסקינן דלידה לא הוי שינוי אם כן בכה"ג לכ"ע אסור. ואל יקשה לך לשיטה זו דסוברים בחוה"מ דלידה הוי שינוי מגמרא דע"ז דמבואר דלידה ל"ה שינוי אפשר לענין מזבח חמור יותר עיין בתוס' בע"ז שם דף ס"ו ע"ב בד"ה כל האיסורים וכו' על כל פנים לענין מזבח מסקינן דל"ה שינוי וסברא זו דאין דעתה אולד ל"ש כאן בנתן הולד ג"כ אסור משום אתנן ומחיר כ"נ ובאתי רק לעורר. שוב ראיתי בקצה"ח סי' שצ"ד שמביא ראיה לדעת הר"מ דולד ל"ה שינוי מגמרא דע"ז שהבאנו ולפמ"ש אין ראיה כ"כ דלמזבח חמיר ע"ש. לעיל כתבתי דאינו חייב על אתנן ומחיר בזובח שוב ראיתי בספרי מביא לא תביא וכו' נאמר כאן תועבה ונאמר להלן תועבה. לא תזבח שור וכו' אשר יהי' בו [כל] מום מה תועבה האמורה להלן זובח אף כאן זובח מבואר להדיא דעל זביחה ג"כ חייב כמו בע"מ מכל מקום נראה דעל הקדישו אינו חייב כן נראה (ועיין ברש"י בחומש דפירש גם וכו' לרבות שינוייהם ועיין ברמב"ן על התורה שתמה דזה דברי ב"ש אבל ב"ה דרשו הם ולא שינוייהם והלכה כב"ה ועיין ברא"מ). שוב ראיתי הדבר מפורש בזבחים דף קי"ד דאתנן חל על וולדות במעי אמו וכן מחיר כמ"ש. ועיין בנדה דף מ"א מבואר ג"כ כן ע"ש. וע"ש ג"כ דמבואר ד"ז במעי קדשים וקסבר וולדות קדשים בהווייתם הם קדושים ולא במעי אמם ועיין בר"מ בסוף תמורה שפוסק דוולדות קדשים במעי אמם הם קדושים ומכל מקום משכחת ד"ז בבכור דאינו קדוש במעי אמו וגם ד"ז שכתבו בבהמת חולין והר"מ לא ביאר זה דאפשר דהוא פשוט כיון דנתן הולד באתנן לא איתמעט מהם ולא וולדותיהם כנ"ב. והנה סולת יין ושמן אם הם גוף האתנן ומחיר עובר בלאו ולוקין בהעלן על גבי המזבח אך אם נתן לה טלה וכדומה שכתבתי לעיל בשם הספרי דחייב על הזביחה אפשר לומר דשחיטה הוי שינוי אם כן לאחר שחיטה נפקע איסור אתנן ומחיר ואינו חייב על הזריקה והקטרה אך נראה דשחיטה לא הוי שינוי עיין בב"ק דף ע"א ע"ב בתוס' ד"ה איסורי הנאה וכו' אף דנוכל לחלק בין תחילת שחיטה דלא הוי שינוי אבל שחיטה כלה הוי שינוי ע"ש מכל מקום נראה דל"ה שינוי ומכל מקום צ"ע עיין בחוה"מ ובאתי רק לעורר. ופרה אדומה ג"כ עובר על אתנן ומחיר ככל הקרבנות כ"ה פסק הלכה וכן פוסק הר"מ פ"א מה' פ"א. עיין לעיל במצות עגלה ערופה שכתבתי דאתנן ומחיר פסול בע"ע דכפרה כתיב בה כקדשים ודמיא לקדשים חוץ ממומין שגזה"כ שאינה פוסלת בע"ע. עכשיו נתיישבתי דמבואר כאן במשנה דתמורה עופות אסורים שהיה בדין מה מוקדשים שהמום פוסל אין אתנן ומחיר פוסל עופות שאין מום פוסל אינו דין שלא יהי' אתנן ומחיר פוסל ת"ל לכל נדר אם כן צריך ריבוי נגד הק"ו אם כן בע"ע דאין מומין פוסלין יש ק"ו ממוקדשים דאין אתנן ומחיר פוסל ואין כאן ריבוי דלכל נדר משמע רק לביהמ"ק אם כן אפשר דאין אתנן ומחיר נוהג אצל ע"ע ועיין לעיל ובאתי רק לעורר.
ואתנן ומחיר אינו חל אלא על דבר שהוא שלו אבל אם נותן לה או החליף דבר שאינו שלו לא נאסר ולשון הר"מ דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו והוא לחזק הדבר יותר דבאמת כיון דאינו שלו ואין האשה קונה ואין מקנה לחבירו מחיר הכלב אם כן לא חל עליו כלל אתנן ומחיר וכן אם נתן לה או החליף קדשים אינו חל אתנן ומחיר אף בקדשים קלים למאן דסובר ממון בעלים הוא ודעת הר"מ אם קדשים קלים ממון בעלים כבר מבואר כ"פ בח"ז על כל פנים כאן אינו חל ואפילו מנה אותה על פסחו וחגיגתו אינו נפסל ממעטינן בש"ס לכל נדר פרט לדבר הנדור עיין בלשון הר"מ מה שתיקן הכסף משנה לשונו. ולשון המשנה נתן לה קדשים מותר עופות אסורין שהיה בדין מה מוקדשים שהמום פוסל כו' עופות שאין המום פוסל אינו דין שאתנן ומחיר אינו פוסל ת"ל לכל נדר איתרבי עופות ופשטא דמשנה נראה דמיירי בעופות חולין דהי' סברא דאין אתנן ומחיר פוסל אבל בעופות קדשים מן התורה דיהי' חל ויהי' עדיף מבהמה דלעוף צריך ריבוי ומה"ת יהי' עדיף מבהמה והר"מ כתב כאן וז"ל נתן לה בהמת קדשים וכו' אבל אם נתן לה עופות אף על פי שהם מוקדשים אתנן חל עליהם ואסורים ובדברי הקבלה ד"ז. דעתו דעופות אף על פי שהם קדשים חל אתנן ועופות לא משכחת קדשים קלים דהם רק עולה (ושלמים) וחטאת כידוע מכל מקום חל אתנן כי ד"ז מדברי קבלה ועיין בראב"ד שהשיגו דבמשנה מיירי בעופות חולין ועיין בכ"מ בפסחים דף צ' שהגמרא מביא משנה זו ומביא בשם המשנה נתן לה עופות דחולין ונראה דלא הי' בגירסתם שם תיבת דחולין וע"ש ברש"י נראה ג"כ דלא הי' גורס תיבת דחולין ע"ש. והנה דעת הר"מ הוא חידוש גדול חוץ מה שנתמעט קדשים לכל נדר פרט לזה שנדור הא בלאו הכי אינו ממונו דהוא קדשי קדשים אך לפ"ד הוא גזה"כ ואין להשיב. והנה לא הקשו על הר"מ משום מקום. ולי קשה על הר"מ מש"ס דזבחים דף קי"ד דמקשה על רובע וכו' ואתנן ומחיר וכו' הא מאל פתח אוהל מועד נפקא ותירץ דאקדשיה מעיקרא ומקשה בשלמא רובע ונרבע משכחת לה דאקדיש ואח"כ נרבע אלא אתנן ומחיר איך משכחת לה דאקדיש מעיקרא (היינו דאין אתנן ומחיר חל על קדשים) ומתרץ בוולדות קדשים וקסבר בהווייתן הם קדושים עיין ברש"י ולמה לא בעופות דאתנן חל על מוקדשין ע"כ צריך קרא אחר ילפינן מואל פתח וכו' ע"ש ותבין וצ"ע ודע אף דהר"מ כתב כאן נתן לה עופות מוקדשים אתנן חל וכו' ל"ד אתנן אף מחיר דדינם שוים לכל הענינים וז"פ. והנה לפמ"ש דחייבים על הזביחה אם חייב תיכף בתחילת השחיטה או בסוף ושנים ששחטו כאחד כבר בארתי בח"ז אם ישנה לשחיטה מתחילה עד סוף או אינה אלא לבסוף או לענין שנים ששחטו כאחד הכל בארתי ותלמד לכאן. וחייב על הזריקה כמ"ש ועל הקטרה ג"כ והקטרה צריך כזית עיין בר"מ כאן פ"ה וג"כ בארתי בח"ז לענין כמה ענינים. ואם נתן לה חצי בהמה באתננה נראה דעל הקטרה א"ח רק בשני זתים כדי שיהיה כזית אתנן דבפחות אין האתנן כזית ואם נתן חלק כ"ש מבהמה נראה פשוט דבטיל ומותר להקריב לכתחלה ולא הוי בא לעולם ע"י תערובת כי ההיתר קדים ובטיל האיסור כמבואר ביו"ד סי' ק"ב והאחרונים חילקו בזה מדברי המרדכי ביבמה שרקקה דם והדברים עתיקים ומובא כ"פ בח"ז ול"מ שכ"ש היה לה מאתנן ולקחה כל הבהמה דודאי בטיל אלא אפילו נשאר בשותפות מכל מקום בטיל ול"ש ממון בעלים לא בטיל דהאיסור לאו מטעם ממון שאינו שלה רק האיסור הוא בפ"ע מגזה"כ והאיסור בטיל וז"פ והדברים עתיקים. נתיישבתי אפשר בנותן לה חצי או אפילו כ"ש רק דבר ידוע דלא שייך ביטול דל"ש לומר דחצי הוא אתנן דהוי כמו בע"מ דמום באבר אחד פוסל כל הבהמה ה"נ אתנן ומתיר בכ"ש פוסל כל הבהמה וחייב בכזית אחד רק במקום דשייך ביטול בטיל דבבע"מ ניכר ול"ש ביטול מכל מקום צ"ע.
ומאי זה אתנן האומר לזונה הילך טלה זה בשכרך ואיזה זונה עי' בתמורה דף ל' ברש"י ובתוס' ואני אכתוב רק דעת הר"מ והרהמ"ח. הבא על העריות או על ח"ל זונה דבכהן כה"ג נעשית זונה ועיין בר"מ פי"ח מהל' אישות ומכל מקום אף דכל אשה הנבעלת לח"כ או לח"ל הו"ל זונה לכהן מכל מקום אם נתן לה המותר בה ל"ה אתנן כיון דאין כאן ביאת איסור רק אם היא לביאת איסור וא"כ נעשית זונה בביאה זו ה"ל אתנן זונה ונ"ל אף דהר"מ נקיט ח"ל היינו דקידושין תופסין בה נראה ג"כ דח"ע ג"כ בכלל כיון דהיא ביאת איסור ונעשית ג"כ זונה לכהן כמבואר בר"מ פי"ח מהלכות אישות ה"ל אתנן זונה אף על פי דבגמרא מבואר כגון אלמנה לכה"ג וכו היינו ח"ל מכל מקום נרא' דאין חילוק וה"ה ח"ע כיון דאסורה לו ונעשית זונה ה"ל אתנן זונה. והנה הר"מ כ' סתם ח"ל מבואר דאף אלמנה לכה"ג וגרושה וחלוצה לכ"ה הוי אתנן אף דלא נעשית זונה דאינו שוה בכל כמבואר שם בר"מ פי"ח מכל מקום סברת הר"מ אם הביאה אסורה לו ואינו ראוי לישא אותה דאסורה לו הוי אתנן. ואשתו נדה לא הוי אתנן אף על פי דהביאה של איסור מכל מקום לא נעשית זונה וגם ראוי' לו ונראה דאשתו נדה ל"ד ה"ה פנויה נדה דלשון רב בגמרא דזונה כתיב והא לאו זונה אם כן ל"ד אשתו דכל נדה לאו זונה היא כיון דמותרת לו עיין בפי"ח שם כ"נ. והבא על הפנויה ג"כ ל"ה אתנן אף דלדעת הר"מ הביאה אסורה מן התורה משום לאו דקדשה מכל מקום כיון דראוי להנשא לו ל"ה זונה אף לענין כהן ע' בפי"ח שם הכלל להר"מ צריך שיהיה ביאת איסור וגם אינה ראויה להנשא לו. וכ"ז בישראל אינו אתנן אלא אם כן אותו ביאה אסורה לו כמ"ש אבל בכותית ושפחה דלאו בני קידושין הם כלל אף על פי דביאה מותרת לו מן התורה כי ביאת כותית מן התורה שרי בצנעה עיין בר"מ פי"ב שם. וגם ביאת שפחה דעתו דמה"ת מותר בפרק הנ"ל מכל מקום הו"ל אתנן כי מבואר להדיא בתמורה שם דזונה כותית לכ"ע הוי אתנן ועובר אף דכותי' אינו אסור מן התורה מכל מקום נראה בש"ס דהוי אתנן מן התורה ע"כ צ"ל דילפינן מתועבה ואף רבא סובר כן ע' בגמרא וכן מבואר בר"מ כאן דעכו"ם ושפחה הוי אתנן אף דאין הביאה אסורה מן התורה לשיטתו אף בשפחה אך בע"ע כיון דרבו כופה ליתן לו שפ"כ ועי' במנ"ל דיש סברא דמצוה על הרב ואף דאין מצוה על כל פנים התורה גזרה שכופה את העבד ל"ש כלל זונה כי זונה שייך אפילו בביאה המותרת כיון דהוא בלא קדושין כמו פנויה לר"א אף אם תאמר דאין עובר בלאו דקדשה אבל במה שכופין אותו והתורה צוותה כן ל"ש כלל שם זונה וכן מבואר בר"מ דשפחה לע"ע ביש לו אשה ובנים אינו אתנן וזה שמקשה הגמ' בתמורה על ה"א דשפחה דהוי אתנן הא שפחה משרי שרי ל"ד מחמת דשרי הא מבואר דעכו"ם הוי אתנן ומיירי מן התורה אף דמה"ת מותר בכל העממים לרבנן ובדרך זנות ג"כ אינו אסור מן התורה ע' בע"ז ובר"מ ובאהע"ז סימן ט"ז אלא ע"כ מכל מקום ה"ל אתנן דהוי דרך זנות אבל במה שכופין ל"ש זה ומאי דנקט הש"ס לשון שרי היינו ע"י כפי' ע' ברש"י ולשון הש"ס דקדשים משונה קצת כידוע. אך באין לו אשה ובנים דאין כופין אך דשרי מן התורה וגם אם נאמר דמותר לגמרי רק דאין כופין ע' במנ"ל בהל' עבדים מכל מקום אף בביאה המותרת שייך אתנן כיון דאין קדושין תופסין דילפינן מתועבה ע' בש"ס. הכלל להר"מ הן בביאת איסור שהיא אסורה לישא לו וכן אפילו בביאת היתר באותן דלאו בני קדושין הם אסור דאתנן מן התורה רק בע"ע שכופין אותו ל"ש כלל א"ז כ"ה ברורן של דברים. ובדברי רש"י ותוס' יש לדקדק הרבה אך כתבתי דעת הר"מ כפי הנראה לענ"ד ברור. נתן אתנן לזכר אסור משום אתנן נתנה הזונה אתנן לבועל מותר וילפינן מקרא ואינו מבואר להדיא גבי זכר הנשכב נתן לשוכב אתנן אם נאסר או לא דהוי כמו אשה דנתנה לו וצ"ע. ונ"פ דאין חילוק בין כדרכה בין שלא כדרכה כיון דהוי ביאה בכה"ת הוי אתנן. ובטומטום ל"ש אתנן כיון דאינו בן בעילה כלל. ואנדרוגינוס הן שבא על אשה או בא עליו זכר הן דרך זכרות או נקבות עיין בר"מ פ"א מהל' אישות ותלמד לכאן והזכרתי כ"פ בח"ז. ואם ח"ע וחב"ח נתן אתנן כיון דביאת היתר מן התורה אך כיון דספק הוא אם קדושין תופסין באהע"ז סי' מ"ד אם כן ה"ל ספק אתנן של תורה. אם נתן אתנן לח"ש וחב"ח כיון דאין קדושין גמורים אפשר הוי בכלל דאין קדושין תופסין והוי אתנן או לא וכה"ג נסתפקתי כ"פ בח"ז. ועיין באו"ח סי' קנ"ג במג"א שם ומבואר בגמ' אם נתן לה שכר אפקעתא היינו מה שבטלה ממלאכתה ולא שכר ביאה מותר משום אתנן והר"מ השמיט זה והכסף משנה עמד בזה. האומר לחבירו הא לך ד"ז ותלין שפחתך אצל עבדי ה"ז אתנן כ"מ במשנה ובר"מ נראה דהרבותא אף על פי דהאתנן אינו שייך לה דהיא שוכר מהאדון ושייך להאדון מכל מקום ה"ל אתנן כיון דבידו להשכירה הוי אתנן. ונ"פ דוקא האדון דיש לו רשות בשפחתו לעשות מה שירצה אבל באם נותן לאיזה איש אתנן שימסור לו אשה שאין בידו אף שמסר לו מכל מקום אין זה אתנן כי זה הוי רק שכר בד"א. ונראה אם נותן לאבי קטנה או נערה שימסרה לו נראה דביאה בלא קידושין א"י למסור אף לכשרים מכש"כ לפסולים ואתנן אינו אלא בפסולים כמ"ש. אך אם נותן לאביה שימסור אותה ע"י קידושין כיון דיכול למסור הוי אתנן ומש"ס דקדושין דף ס"ד מבואר דהאב יכול למוסרה לממזר ולכל מי שקידושין תופסין בה אף שהיא בעבירה אם כן הוי אתנן ובר"מ כאן הלכה ט' מבואר דבח"ל אף בנשואין הוי אתנן ע"ש ועיין בס' אבני מלואים באהע"ז סי' ז' דדעתו דאין ביד האב למסרה לביאת פסולים רק יכול למוסרה לקידושין ולחופה לא לביאה ע"ש אם כן ודאי ל"ה אתנן ובאתי רק לעורר. וכתב הר"מ וה"ה לאומר לזונה הא לך ד"ז ותבעלי לפלוני הישראל ה"ז זונה וכתב הכסף משנה דהוא כש"כ מדין דלעיל ועיין במנ"ל. והנה איסור זה ל"ד כל שהוא ביד הזונה אפילו מכרה לאחר או אחר לאחר אפילו עד מאה כיון שחל אתנן אסור לעולם. ואינו מבואר בעכו"ם שנתן אתנן לעכו"ם דהם לאו בני קדושין או עבד לשפחה או עכו"ם לשפחה או עבד לעכו"ם אם הוי אתנן זונה והנראה מגמרא ומר"מ דצד אחד ישראל בעינן אז הוי אתנן ולא בעכו"ם או בעבדים אם אין ישראל באמצע ומכל מקום צ"ע בדבר. והנה ז"פ דא"ז שייך אם הזונה מבת ג"ש ואילך כבה"ת דהוי ביאתה ביאה וכן קטן בן ט' ואילך וכן חו"ש היא או הוא ובס"ד יבואר לפנינו באיזה אופן הוי אתנן ובאיזה אופן ל"ה אתנן באישים הללו. ומבואר בר"מ מהש"ס ונתן לה אתנן ולא בא עליה אלא אמר יהיה בידך עד שאבוא אליך כשיבוא עליה יאסר ואם אמר לה בעת שנתן אימתי שתרצי לי קנוי לך מעכשיו וקדמה והקריבתו קודם הביאה הקרבן כשר אבל אם לא אמר כן אימתי וכו' א"י להקריב דבר שאינו שלה קדמה והקדישתו קודם שיבא עליה ואח"כ בא עליה ה"ז ספק אם הוא אתנן הואיל ובא עליה קודם שתקריבנו או אינו אתנן הואיל והקדישתו קודם ביאה לפיכך לא יקריב ואם קרב נרצה עכ"ל והבט וראה דהר"מ לא הי' גירסתו כמו בש"ס שלפנינו ואם אצטרך לך קני מעכשיו ע' ברש"י ובתוס' דע"ז שנדחקו בפי' הגמ' אבל הר"מ כ' כשתרצה לי קני וכו' היינו כשתרצי לי הוא שעת ביאה ונתן לה על תנאי כשתבעל לו יהי' שלה מעכשיו ככל התנאים אם כן בקדמה והקריבתו דלאחר ביאה קנתה למפרע ומכל מקום ע"י הזנות קנתה והיה סברא דבשעת הקרבה ה"ל אתנן זונה כיון דע"י הביאה נקנה לו מכל מקום כיון דקדמה והקריבתו קודם ביאה ולא היה בשעת ביאה ל"ה אתנן ובקדמה והקדישתו הוא אבעיא ועיין בכסף משנה שמביא הגמ' כמו שלפנינו על דברי הר"מ. ולפענ"ד ברור כמ"ש דהר"מ לא הי' גירסתו אימתי שתצטרך דהוא דחוק אך אימתי שתרצי לי והוא נכון לענין הדין כנ"ב בס"ד ועי' בגמרא ותבין. ומ"ש הר"מ בהקדישתו הוא אבעיא דאם קרב נרצה. כמה פעמים גבי קרבנות כתב דבספק כשר וכבר כתבתי בח"ז מה שיש להקשות ע"ז ע"ש.
עוד מבואר בר"מ מהש"ס בא עליה ולא נתן לה ולאחר זמן אפילו אחר כמה שנים נתן לה ה"ז אתנן בד"א בזונה עכו"ם שאמר לה הבעלי לי בטלה זו שאינה צריכה משיכה או בישראלית שהיה הטלה בחצירה ואמר לה אם לא אתן לך מעות ביום פלוני הרי היא שלה אבל אם אמר לה הבעלי בטלה סתם ולאח"ז שלח לה טלה ה"ז מותר משום אתנן עכ"ל ועיין בגמ' דע"ז ובתמורה וכללו של דבר דל"ה אתנן אם אין האתנן בשעת ביאה כיון דאינה קונה אח"כ ל"ה אתנן. והנה הגמ' רמי שני ברייתות דבברייתא אחת מבואר דבא עליה ואח"כ נתן לה מותר ובברייתא אחת מבואר דנתן לה אח"כ אתננה אסור ומתרץ דבטלה סתם מותר ובטלה זו אסור ומקשה הש"ס בטלה זה נמי מיחסרה משיכה וכו' דהיינו דהביאה הוא כסף שבהנאה זו מקנה לה הטלה וה"ל כאלו נתנה כסף ונקנה לה הטלה אך דמקשה הש"ס והא מיחסרה משיכה דכסף קי"ל דאינו קונה ועיין בתוס' שכתבו אף דלר"י דס"ל דבר תורה מעות קונות מכל מקום כיון דחז"ל הפקיעו קנין מעות ואינו קונה לא הוי אתנן ומכש"כ לרשב"ל דס"ל דרק משיכה קונה אם כן לא קניא כלל ומתרץ דבברייתא דתני אסור בטלה זה מיירי בזונה כותית דלא קניא במשיכה רק בכסף וכתבו התוס' היינו כרשב"ל דסובר בישראל במשיכה ולעמיתך וכו' אם כן נכרי דוקא בכסף אבל לר"י דישראל בכסף אם כן נכרי במשיכה ע"ש. ולכאורה לשיטת רמ"א בחוה"מ סי' קצ"ח דאף דכסף אינו קונה מכל מקום אם התנה שמקנה בכסף לחוד קונה והש"ך השיג עליו ע"ש ועי' בקצה"ח שהחזיק בדעת הרמ"א ע"ש אם כן היה יכול לאוקמ' דהתנו דתקני בכסף לחוד והביאה הוי ככסף כמ"ש. שוב ראיתי בס' מחנה אפרים בקנין מעות שרמז לזה ואין כאן מקומו לפלפל רק נכתוב הדינים לשיטת הר"מ. והר"מ בה' מכירה פוסק כר"י דמעות קונה מן התורה אך דרבנן הפקיעו ועכו"ם מישראל או להיפך פוסק דהן כסף או משיכה קונה ע"כ כתב בד"א בעכו"ם שאמר הבעלי לי בטלה זה שאינה צריכה משיכה דעכו"ם קונה בכסף לחוד או בישראלית שהיה עומד בחצרה דישראלית אינה קונה בכסף דחז"ל הפקיעו קנין כסף אך חצרה קונה לה ובדרך אפותיקי דאז הוי בא עליה ואח"כ נתן ע' בגמ' בכה"ג הוי אתנן. אך לשון הר"מ צ"ע דבגמ' מבואר דתירוצים אלו בזונה כותית או דקאי בחצרה הוא דוקא בטלה זה אבל בטלה סתם אף בזונה כותית דקונה בכסף ואף דקאי בחצרה מכל מקום ל"ה אתנן ועיין בתוס' שם כיון דאינו מבורר בשעת ביאה ל"ה אתנן ולשון הר"מ אבל אם אמר לה טלה סתם ובא עליה ואח"כ שלח לה טלה ה"ז מותר וכו' ולשון זה צ"ע דכתב דשלח אח"כ דבאמת בטלה סתם אפילו קאי בחצרה ל"ה אתנן כמבואר בגמ' להדיא וצע"ק. ועיין בתמורה בתוס' שם ובב"ק דף ע' ובב"מ דהקשו כיון דמסקינן דגבי ישראלית לא הוי אתנן אלא אם קאי בחצירה אם כן האיך אמרינן שם אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו אף דאלו תבעה לו בדינא לא אמרינן ליה זיל הב לה דקם ליה בדר"מ וכו' מכל מקום הוי אתנן מחמת לצי"ש ואי דקאי בחצירה ל"ש תבעה בדינא הא היא מוחזקת ע"ש והנה קושיתם לא קשה אליבא דר"י דאית ליה כסף קונה מן התורה אם כן שפיר כיון דהתורה אסרה אתנן בבא על אמו דמה"ת קניא אף דאלו תבעה וכו' והגמ' דקדקה אסרה תורה ומה"ת קונין בכסף לחוד ושייך אלו תבעה דאכתי ברשותו הוא. אך קושייתם למאן דס"ל דמשיכה קונה מן התורה ולא כסף אם כן בביאה שהוא במקום כסף לא קניא כלל וצריך דוקא שיהא בחצירה ול"ש אלו תבעה וכו' ועיין בתוס' תמורה שכתבו בשם הרמ"ר דיכול להיות שהקנה לה בק"ס כשתבעלי לי תיקני לך טלה זה בכ"מ שהוא קנוי וכו' ובהכי ניחא ההוא דמרובה וכו' וצ"ל שבשעת ביאה הקנה לה בק"ס דאי קודם ביאה הקנה לה בשעת ביאה לא קניא דהדרי סודר למריה ע' בחוה"מ סי' קצ"ה ע"ש ועיין בקצה"ח סי' של"ב שמפלפל האיך הוי כסף בביאה הא שכירות לא הוי כסף דקיימא לן ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וה"ל מלוה כמבואר באהע"ז סי' כ"ח ע"ש ומראה מקום אני לך. לעיל כתבתי אם נותן לה קצת דבר מאיזה בהמה הוי אתנן אך לדברי התוס' שהבאנו אף דצריך ליתן טלה מאלו הטלאים ל"ה אתנן כיון דאינו מבורר בשעת ביאה אם כן בכה"ג דהקנה לה איזה חלק מבהמה כיון דאינו מבורר ל"ה אתנן כלל וצ"ע ע' בתוס' בע"ז דף ס"ג. והנה בזונה כותית דהקנין בכסף לחוד והביאה היא כסף אפשר אם היא קטנה אינה קונה אף דקטן קונה בדעת אחרת מקנה מכל מקום דוקא בקנין משיכה ולא בכסף כי אין נתינתו כלום כסברת הרב המגיד בפכ"ט מהל' מכירה והדברים עתיקים. אך נראה כיון דבשכר פעולה נתחייב לקטן כמבואר בתוס' פ' בן סורר וכו' אם כן נ"מ אם נותן כסף מזומן אם כן כיון דא"י להקנות הכסף למוכר דקטן אינו מקנה אם כן לא נקנה החפץ לקטן אבל אם עושה לו פעולה והפעולה אינו בחזרה ונתחייב לו ל"ש אין נתינת קטן כלום דהא עשה הפעולה אם כן קנה החפץ שקנה דיכול לקנות כיון דדעת אחרת מקנה כנ"ב. וכבר כתבתי בח"ז דקטן דעכו"ם אינו שוה עם קטן ישראל דגבי ישראל הל"מ עד י"ג שנים ובעכו"ם ל"ש זה עיין בח"ז על כל פנים קטנה בעכו"ם קונה בשכר פעולה כמ"ש ע' היטב דנראה הדברים ברורים בכל שכר פעולה דהוא כסף ובמקום שכסף קונה קונה בשכר פעולה כמבואר בחוה"מ סי' של"ב מדברי הר"מ והרא"ש כאן גם קטן קונה בשכר פעול' חפץ הידוע כיון דהחפץ קונה הקטן מחמת דעת אחרת מקנה אם כן קונה. אך כיון דהוא א"י להקנות הדמים אין המוכר קונה הדמים אבל שכר פעולה דליתא בחזרה ושייך להמוכר אם כן קנה הקטן החפץ והדברים ברורים בס"ד. ובזונה קטנה ישראלית ועומד בחצירה קטנה קונה החצר כמבואר ברמ"א בחוה"מ אם כן הוי אתנן. ואם נתן לשוטה דשוטה אין לה יד ולא חצר אם כן אינה קונה כלל אף דשכר פעולה מחויבים לשוטה גם כן על כל פנים חפץ הידוע אין נקנה לשוטה דאפילו בדעת אחרת מקנה אין שוטה קונה אם כן ל"ה אתנן דאינה קונה הטלה רק מחויב לה מעות וז"ב. ואם קטן נותן אתנן דקטן אינו מקנה מן התורה אם כן אין האשה קונה מן התורה ולא הוי אתנן מה"ת. אך אפשר כיון דקונה מדרבנן בפעוטות אם כן ה"ל אתנן דאורייתא והדברים עתיקים בענין זה אם ע"י קנין דרבנן נעשה תורה ואם שוטה נותן אתנן דודאי אינו מקנה אף מדרבנן אינו אתנן וז"פ. ואם ישראל נותן אתנן לכותית ועומד בחצירה גם כן קונה דעכו"ם אית לה חצר דחצר דאשה לכ"ע מטעם יד איתרבי והדברים עתיקים. ומבואר במשנה ובר"מ אם פסק עם זונה ליתן לה טלה אחד ונתן לה הרבה כולם אסורים משום אתנן והיינו במקום דקונה כולם ופשוט.
ומאי זה מחיר מבואר במשנה ובר"מ האומר הילך טלה זה תחת כלב זה הוי מחיר וזה הוי חליפין שוה בשוה עיין בחוה"מ סי' ר"ג. ונראה דתיכף דמשך זה הטלה ממילא הכלב נקנה לחבירו וה"ל מחיר וכן אם זה נתן הכלב לחבירו נקנה הטלה לו אף שהטלה עדיין ברשות חבירו חל שם מחיר. ואפשר לספק אם לא הי' שוה בשוה רק בתורת ק"ס דה"ל ג"כ חליפין ועיין בסי' קצ"ה דבהמה מקרי כלי וקונין בו ק"ס כמו כלי אם נתן לו כלב בתורת ק"ס לקנות בו טלה ומעות נותן לו בפ"ע או שמקבל הטלה במתנה אך הקנין היה ע"י כלב הוי גם כן מחיר או דוקא אם הטלה הוי מחיר המעות של כלב הוי מחיר ולא בכה"ג. א"ד דזה הוי גם כן מחיר כיון דנקרא חליפין והתרגום פי' מחיר כלב חילופ' כלבא אם כן זה נקרא ג"כ חליפין דה"ל קנין חליפין וצ"ע. ומבואר במשנה ובר"מ שותפין שחלקו זה נטל עשרה טלאים וזה נטל תשעה וכלב אותן שעם הכלב מותרים אך אותן שכנגד הכלב אסורין ודוקא אם כל אחד מעשרה שוה פחות מהכלב דשדי טופינ' בכולה אבל אם יש אחד ששוה נגד הכלב או יותר מוציאו מן העשרה וזה מחירו וכל השאר מותרים ועיין בתוס' שהקשו איך מהני שיברור הא ר"ת סובר דקיימא לן אין ברירה ותירצו כיון דהאיסור נולד ע"י תערובות אמרינן והר"מ ס"ל ג"כ ד"ז. והקשו עליו הא ס"ל מן התורה אין ברירה ועיין בספר משנ"ח ובס' מק"ח שתירצו דמה"ת בטיל ברובא וה"ל רק איסור דרבנן ובדרבנן יש ברירה ועיין בפרי מגדים יו"ד שמביא דאם האיסור נולד בתערובות אפילו דברים חשובים בטלו אם כן קשה למה נברור הא בטיל אפילו בע"ח וכבר התעוררו בזה האחרונים ואין להאריך מה שהאריכו הם ובאתי רק להזכיר. אך קצ"ע לשון הר"מ שכותב ומוציאו וזה מחירו והשאר מותרים נראה דהוי מחיר ולוקין ובאמת אינו אלא איסור דרבנן דבטיל ברוב וה"ל לפרש דלכתחלה לא נקריב זו אבל אין לוקין כלל וז"ב. והנה כל הדינים שכתבתי לענין אתנן כגון שנשתנ' או ולדותיה ושאינו חל על מוקדשים ובעופות חל לשיטת הר"מ הכל במחיר ג"כ כי מחיר ואתנן שוים לכל הדינים ומחיר כיון שהי' חל אף אם נמכר כ"פ לא נפקע שם מחיר וז"פ דבעכו"ם חל ג"כ שם מחיר אם החליף אף דאפשר לענין אתנן אינו בעכו"ם כמ"ש לעיל מכל מקום מחיר ודאי חל וק"ל החילוק. והקטן אם החליף תלוי באם נקנה חל מחיר באם לאו לא חל ותבין מעצמך אין צריך לבאר:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |