מנחת חינוך/תקנט
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שנמנע מי שנפסדו וכו' ע"י מכת אדם וכו' כלומר שלא היה בידי שמים וכו' וע"ז נאמר לא יבא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל ד'. מבואר בר"מ פט"ז מה' א"ב ובטור וש"ע אהע"ז סי' ה' הר"מ והנמשכים אחריו חשבו פד"כ וכ"ש בלאו אחד ממנין התרי"ג והרבה ראשונים חשבו לשני לאוין והדברים ארוכים עי' בסמ"ק לרבינו בשורש הט' ובהרמב"ן וסמ"ג והדברים ארוכים ועתיקים. ומבואר בגמ' ובר"מ ובש"ע דבשלשה דברים נפסל בגיד ובבצים ובחוטי בצים ופצוע בכולן אם נפצע באחד מאברי' וכן דכה בכולן אם נידוך אחד מהנ"ל פסול וכן אם נכרת אחד וכו' אם כן הן נפצע והן נידך והן נכרת עובר בלאו. ואני תמה על החולקים על רבינו דהנכללים בלאו אחד מונין כל אחד ולמה מנו כאן רק שני לאוין הא איכא ג' לאוין פצוע ודך וכרות וכו' וימנו שלשה לאוין ואין לחלק כיון דדכה כ' בלא וא"ו אדרבא בודאי לחלק ובוא"ו היא פלוגתא דר' יונתן ור"י ועוד אין ענין לכאן כיון דקבלו חכמינו זכרונם לברכה דג' אנשים הם בכלל לאו זה פצוע ודך וכרות וכ"א לוקה אם בא על בת ישראל אם כן הו"ל ג' לאוין ולמה לא מנו הרמב"ן והסמ"ג רק בשני לאוין וצריך עיון גדול. ועי' בר"מ פי"ט מהלכות סנהדרין שמנה לאוין שלוקין כתב שם פצוע דכה שבא על ב"י וכתבתי על הגליון שם דצ"ע למה לא מנה כרות שפכה ואי דהם לאו אחד לדעתו הא מנה שם הרבה לוקין אף דנכללי' בלאו אחד ואח"ז מנה גר עמוני בכלל הלוקין ומנה גם כן גר מואבי בכלל הלוקין אף דשניהם הם לאו אחד לדעתו וכן הרבה שם עי' בס' פרשת דרכים בדרך מצותיך. והנה אם היה פצוע באחד מאברי' הנ"ל ואח"כ נעשה דך או כרות באבר השני אפשר דאין איסור חל על איסור ולא אתי כר"ש וחל על פצוע או להיפך אך אם היה בב"א כגון שאדם או קוץ הכהו ובב"א נפצע ונכרת דהו"ל פ"ד וכ"ש לשיטת הר"מ דהו"ל לאו אחד אף דעל כ"א לוקין מכל מקום בשניהם יחד גם כן אין לוקין אלא אחד דהו"ל לאו שבכללות לדעתו כמו אכל נא לוקה מבושל לוקה ונא ומבושל כאחד אין לוקין אלא אחד עי' בר"מ פ"ח מה' ק"פ ולהחולקים על רבינו וסוברים דזה לא הוי לאו שבכללות אם כן הו"ל שני שמות ואם הוא פד"כ וכרות שפכה ולפי מה שכת' בדך ג"כ אם כן אם הוא פצוע ודך וכרות ונעשה בב"א חייב ג' מלקיות כי הם ג' שמות וז"ב ופשוט. והנה כתבתי כ"פ דצריך להתרות בו משום לאו זה ולכ"ע אם התרו בו מפסוק אחר דאין זה הלאו דאין זה התראה ואין צריך לכפול אם כן כאן אם הוא פצוע מאחד מג' אברים צריך להתרות בו משום פצוע ואם נידך צריך להתרות בו משום דכה ואם כרות משום כרות שפכה ואם נחלף שהיה פצוע והתרו בו משום דך וכו' או להיפך אינה התראה. ונראה דאם נפצע באחד מאבריו הנ"ל ואחר כך נכרת אותו האבר שנפצע אינו חייב משום פצוע רק משום כרות אף על פי דהיה חל עליו שם פצוע מכל מקום כשיכרת לגמרי אין עליו שם פצוע דדמי אם נתרפא הבשר דכשר דכאן פסול חוזר להכשירו כמבואר בגמ' ה"נ בנכרת לגמרי נעקר ונסתלק מאתו לאו דפצוע וחייב על כרות אף על פי דיש לחלק מכל מקום נ"ל כן ונ"מ לענין התראה כמ"ש ומכל מקום צ"ע בזה. ואם נפצע או נידך דנפסל ואח"כ נכרת אותו האבר בידי שמים דיבואר לקמן דבי"ש כשר כאן נמי כשר כיון דנכרת נפקע מעליו שם פצוע או דך רק נכרת והוא בי"ש וכשר או אפש' כיון דהי' פסול וע"י כריתה לגמרי על כל פנים לא יכשר אף שהי' בידי שמים דבי"ש דכשר היינו שהי' מתחלה בי"ש אבל כיון שחל עליו פסול ע"י אדם שיוכשר אח"כ אם נכרת לגמרי בי"ש זה צ"ע ועיין כאן ביבמות דכתבו דניטל עדיף מנפצע כמו טחול ע"ש ואפשר שינטל בב"א אבל בפצוע ואח"כ ניטל כיון שנפסל אין זה תקנה ועי' בי"ד סימן מ"ד לענין כליות כה"ג והאחרונים כתבו לענין טחול ג"כ ע' בדבריהם וכאן עדיף דפסול חוזר להכשר עי' ובאתי רק לרמוז ולעורר. והלאוים הללו דוק' אם הי' בי"א אבל בי"ש כשר וע"י חולי דעת הר"מ דהוי בי"ש וכשר ודעת רש"י והרא"ש דהוי בי"א ומלשון הרהמ"ח וגם מ"ש בשרשי המצוה נראה דס"ל כדעת הר"מ. ופרטי הדינים איזה פסול מבוא' בראשונים ובטוש"ע אהע"ז ע"ש.
והנה האנשים הנ"ל אסורים לבא בקהל ודעת הר"מ כאן ועוד בח"ל חוץ כה"ג באלמנה אין לוקין על בעילה בלא קידושין רק בבעילה אחר הקידושין עי' פט"ו כאן והרבה חולקים דחייבים על בעיל' בלחוד ג"כ והדברים עתיקים והאריכו בזה הראשונים עיין בהה"מ ובכ"מ. והכסף משנה מבי' בשם ר"א בנו של רבינו אף דאין לוקין משום הלאו דמיוחד מכל מקום לוקין משום לאו דקדשה לדעת רבינו ע"ש. ועיין בס' טעם המלך בהגהותיו לשעה"מ בה' א"ב בקונטרס אאחע"א דחידש שם דלהר"מ דבא על הפנוי' לוקין משום לאו דקדשה משונה מכל חייבי לאוין דבכל ח"ל חייבים על העראה כידוע בכל ביאות אסורות אך פנוי' כתב הר"מ בסוף הלכו' נערה בתול' דהטעם הוא דמלאה הארץ זימ' דנמצא אח כו' אם כן דוקא בגמר דראוי להוליד אבל בהעראה אינו עובר ועי"ש שכתב דבתוס' חגיגה דף ב' ע"ב ד"ה לישא שפחה כו' מבוא' דגם לא יהי' קדש עובר בהעראה ע"ש. ובאמת אין סתירה לדבריו דלדעת הר"מ דקדשה לאו דפנוי' מטעם שכתב אם כן הוא בגמ"ב אבל התוס' מיירי שם משום איסור עבדים ושפחה לשיטתם דהלאו דקדש קאי על עבד ושפחה והדברים עתיקים אם כן האי לאו ככל לאוין דחייב משעת העראה וז"פ ואין סתירה לדבריו. ולדבריו פד"כ וכ"ש דאינם ראוים להוליד כלל אינם עוברים בלאו דלא תהי' קדשה כלל דל"ש טעם הר"מ אך באמת מטעמי המצות אין אנו יכולים ללמוד איזה דין כאשר כתבתי כ"פ. והנה לדעת החולקים וסוברים דלאוים הללו דלא כתיב קיחה רק לא יבא הפירוש ביאה בלא קידושין אם כן אפש' עכו"ם פד"כ וכ"ש אם בעל ישראלית חייבת האשה משום לאו זה כיון דא"צ קידושין ועכו"ם בישראלית שלא בדרך חתנות אינו אסור מן התורה לשיטת הר"מ והרבה שיטות סוברים דבכ"ע אין איסור תורה חוץ מז' אומות ע' באהע"ז סי' ט"ז על כל פנים משום לאו זה חייבת דעל כל הלאוים דא"ב כשם שהוא מוזהר כך היא מוזהרת ולוקין אותה כמו שנבעלה לקטן בן ט' והדברים ידועים אם כן לוקין אותה משום לאו זה והעכו"ם אינו מצווה ע"ז אך היא לוקה. ולומר דהחולקים ג"כ סוברים דעכ"פ ראוי לקידושין בעינן ועכו"ם אינו ראוי לקידושין מנלן זה כיון דכתיב לא יבא כו' דמשמע ביאה אם כן אפשר בכ"ע חייבת. וכן אם עבד פד"כ וכ"ש בא על הישראלית חייבים שניהם דעל הלאו הוא ג"כ מוזהר אף דבנשים ל"ש פד"כ וכ"ש מכל מקום בעבד דשייך חייב בלאו הזה כמו זקן אף על פי דלאו בר קידושין הוא והוא אצלי דבר חדש וצ"ע בזה. ואם נאמר דעבד ושפחה עוברים בלאו דקדש כשיטת התוספות אם כן אפשר אין איסור פד"כ וכ"ש דהי' לאחר שנולד חל דאין אחע"א אך אין אני עומד בזה דמשכחת לה ואין כאן מקומו ובפרט להסוברים דאיסור עבד ושפחה אינו אסור רק מדרבנן אם כן בפד"כ וכ"ש אפשר לוקין מן התורה מחמת הלאוים הללו וצ"ע ובאתי רק לעורר. והנה לאו זה ככל הלאוים בא"ב אם קטן מבן ט' ולמעלה בא על הגדולה היא לוקה ולא הוא וגדול הבא על הקטנה יתירה מבת ג' שנים וי"א הוא לוקה ולא היא וחייב על העראה ושלא כדרכה ככל א"ב עיין בר"מ פ"א מהל' א"ב. ואנדרוגינוס פד"כ או כ"ש תליא לשיטת הר"מ דסובר דהוי ספק זכר כו' אין לוקין ולשיטת הסוברים דהוי זכר ודאי חייב ולשיטת הראב"ד בה' שופר דהוי חצי זכר ודאי ג"כ חייב וז"פ. ואם פד"כ או כ"ש בא על ח"ש וחב"ח באופן דחלק הב"ח לא הוי גיורת רק ישראלית גמורה וציירתי כ"פ בח"ז אין לכפול לשיטת הרמב"ן ודעמיה דעל הביאה לחוד חייב בודאי חייבים שניהם על חלק הישראלית אך להר"מ דסובר דבלא קידושין אינו חייב וח"ש וחב"ח מתקדשת רק דאין חיוב מיתה עליה בנתקדשה רק אשם ומלקות עי' באה"ע סי' מ"ד אפשר לספק דאפשר דהתורה לא חייבה אחר הקידושין רק בקידושין גמורים שחייבים מיתה אבל זה שאין חיוב מיתה רק אשם ומלקות לא נקרא קידושין ופטור והובא כ"פ בח"ז. וח"ע וחב"ח פד"כ וכ"ש הבא על ב"י ע' באהע"ז שם דהוי ספק קידושין ודעת הר"מ דאין לוקין מספק אבל לדעת הרמב"ן אפשר דלוקין כיון דא"צ קידושין כמ"ש לעיל. או אפשר כיון דאין קידושין תופסין כלל אין לוקין כמ"ש לעיל גבי נכרי ועבד והנחתי בצ"ע ה"נ. והנה אסור בב"י ומותר בגיורת ומשוחררת דלא איקרי קהל ואפילו פד"כ כהן מותר בגיורת ומשוחררת ודעת הר"מ דאסור בממזרת ודאי וכן במצרית ואדומית דמפורש בתורה וה"ה דכהן אסור בגרושה ודעת הראב"ד והרבה מהראשונים דאף בממזרת ודאי מותר וה"ה כהן בגרושה ודעת בעל המאו' דכהן אסו' בגיורת והראשונים והאחרונים ע' באהע"ז סי' ה' האריכו בזה ואין דרכי להאריך בדבר שהאריכו בו הם ע' בדבריהם וינעם לך. ובממזר דרשינן לא יבא ממזר ודאי אבל ספק ממזר יבא אם גם פד"כ וכ"ש בספק אם מותר מן התורה עוררו בזה האחרונים ע' בדבריהם. ופד"כ וכ"ש לישא שפחה ע' בב"ש שכתב דלדעת התוס' דהוי איסור דאוריית' משום לא יהי' קדש בודאי אסור אך לדעת הר"מ מותר כמו ממזר ובאמת שם מפני תקנת הבנים וכאן לא שייך זה דאינו מוליד שוב מצאתי בספר א"מ שהרגיש בזה. והנה בח"ל אם בא עלי' וקידש' בביאה אם קונה אותה בביאת איסור נראה דזה תלוי לשיטת הרמב"ן דחייב בכ"ע בבעל לחוד אם כן קונה אות' ג"כ ולא אמרינן כל מילת' דאמר רחמנ' לא תעביד אי עביד לא מהני דידוע סברת מהרי"ט והרשד"ם כ"ה דאינו מתקן האיסור אי אמרי' ל"מ מהני לרבא ג"כ אם כן כאן אף אם אמרי' ל"מ לא מתקן האיסור כי הלאו הוא אפילו בלא קידושין אך לשיטת הר"מ דאינו עובר על הלאו רק בקידושין אם כן אי אמרינן דל"מ ולא תפסי קידושין אינו עובר אם כן לא תפסי קידושין דמתקן האיסור ואמרינן ל"מ. ולפי זה בכל ח"ל שצריכים קידושין לדעת הר"מ אין תופסין קידושין רק בכסף ושטר אבל בביאה אין תופסין בה הקידושין דאמרי' ל"מ ועי"ז יתוקן האיסור דבלא קידושין אינו עובר ודעת הר"מ בעצמו אינו ברור אי פוסק כרבא דל"מ או כאביי דמהני עיין בלחם משנה בה' בכורות והובא כ"פ בח"ז. אך על כל פנים להפוסקים דל"מ ופוסקים כהר"מ דח"ל צריכים קידושין אם כן בח"ל אף דקיימא לן דקידושין תופסין אינם תופסין רק כסף ושטר ולא בביאה כי ל"מ ויתוקן האיסו' וזה דבר חדש דח"ל דקידושין תופסין לא יתפסו רק כסף ושטר ולא קידושי ביאה לשיטה זו לדעת הר"מ וסייעתו. אך אפשר דל"ש כאן כל מלתא כו' דהקידושין אין איסור רק התורה אסרה הביאה ע"י קידושין אבל הקדושין לא אמרה רחמנ' לא תעביד דקידושי כסף ושטר באמת מהני אם כן הקידושין אין איסור אם כן מהני אף להר"מ (ולכאורה קרובים דברי לדברי הסמ"ע והש"ך בסי' ר"ח אבל אם תעיין יש חילוק ע"ש ובעזהש"י במהד"ב אבאר באריכות) ע' בשכלך ותבין ואיני יכול להטעים בקולמוס. וגם נוכל לומ' נהי דיתוקן האיסור של לאו זה המיוחד מכל מקום אי אמרי' דל"מ ולא הוי קידושין יהי' אסור משום קדשה כמ"ש ר"א בנו של רבינו עיין בכסף משנה פט"ו מה' א"ב אם כן לא יתוקן מה לי איסור זה או איסור אחר וכ"ה דלא מתקן אמרי' מהני כסברת מהרי"ט אם כן לכ"ע תופסין קידושי ביאה בח"ל כנ"ל. ולא אישתמיט שום פוסק לכתוב הא דקידושין תופסין בח"ל דוקא בכסף ושטר ולא בביאה. והנה הר"נ בקידושין פ"ק דף רי"ב ע"ב גבי הא דאמרי' כל הבועל דעתו על גמר ביאה מביא קושית הרי"ף הא אמרי' ביבמות דאשה לבעלה נקנית בהעראה ותירץ הרי"ף דהתם אחר קידושין רק בשביל חופה וכיון שזקוקה לו נקנית בהעראה אך הקשה איך משכחת לה ביאה אחר הקידושין שתקנה במקום חופה הא בא על ארוסתו בבית חמיו לוקה הו"ל ביאת איסור ואינו בדין שתקנ' דהא אמרינן ביבמות דף כ"ט מאמר דהתירא קני מאמר דאיסור' לא קני ותירץ ע"ש. מבוא' דפשיט' להר"ן דבאיסור אינו קונה ועיין בב"ש בסי' ס"א שמביא דברי הר"ן הללו והקשה על הר"מ ע"ש. והנה בודאי סברתו דכל מלתא כו' ל"מ ובאמת לסברת מהרי"ט דכאן לא יתוקן האיסור אם כן אפשר דמהני ואין ראיה מיבמה ממאמר דשם יתוקן ע"ש בגמרא ועוד המעיי' בגמרא ליכא איסור כלל במאמר ע"ש ברש"י רק מאמר דאיסור הוא כיון (דאי') [דא"י] ליבמה עיין שם היטב. ואין ענין לכאן וא"ר להאריך בזה אם תעיין תראה. שוב ראיתי בספר שעה"מ בקונטרס חופת חתנים סעיף ט' שהתעורר בדברי הר"נ הללו כמ"ש ובח"ל אם מהני קידושי ביאה וגם בהגהות טעם המלך כתב שם מעין שכתבנו אין אני רוצה להאריך בזה עיין בחוה"מ סי' ר"ח ובי"ד סי' ר"ל וכיון שהאחרוני' עוררו בזה א"ר לפלפל בזה ובאתי רק לעורר ישמע חכם כו'. ועיין באבהע"ז סי' ל"ג דאם מתייחד עמה לשם קידושין מקודשת דהן הן עדי יחוד כו' מכל מקום בח"ל וג"כ בח"ע וג"כ אפילו בשניות דאיסור דרבנן אינ' מקודשת דלא אמרי' הן כו' כיון דאסור' עליו אמרי' דלא בעיל מפני האיסו' כיון דעל כה"ג אין לוקין רק בראה שוכבים כו' אבל ע"י יחוד אפילו לשם ביאה אין לוקין וכבר כתבתי לעיל אם כן ה"ה נמי לא אמרינן הן כו' לענין קדושין אף על פי שנתייחד לשם קדושין ועיין באה"ע סי' קמ"ט וכבר דברו בזה האחרונים. ועיין באהע"ז דפסקינן דדעתו על גמר ביאה בכל קידושי ביאה אם כן ה"ה כאן לכ"ע דעתו על גמ"ב ואינ' מתקדשת קודם גמ"ב ומכש"כ לשיטת הר"מ דאין לוקין בח"ל בלא קידושין אם כן מסתמא כל מה שיכול לאחר לעבור על הלאו מאחר. ואם בתחילת ביאה יהי' בכל רגע בלאו ואם בגמ"ב תחילת ביאה אינו עובר אם כן מסתמא דעתו אגמ"ב מכש"כ בכל קידושי ביאה בכשרות. אך נראה דמבואר שם דאם לא גמר ביאתו ופירש מתקדשת בתחלה והוא כתירוץ קצת ראשונים שם בסוגי' דקידושין בתוס' בשם הרשב"א וסברתו כיון דפירש מוכח דהי' דעתו על תחילת ביא' נראה כאן בביאת איסו' אף דפירש אינה מקודשת לכ"ע דאין הוכח' מדפירש דלמא הרהר בתשוב' ופירש כדי שלא יעשה עוד איסור כי בכ"פ עושה איסור בב"א כידוע אם כן אינה מקודשת רק בגמר בכ"ע אף שפירש כנ"ל. ונראה לדעת הר"מ דאין לוקין רק בקידושין אם כן אם קדשה בביאה למאי דקיימא לן דדעתו כו' אם כן אין לוקין רק בגמ"ב ועיין בר"מ פ"א מא"ב שכתב דבכל א"ב א"צ העדים שיראו כו' רק אם שוכבים כו' דחזקה צורה זו שהער' נראה דחזקה אינו אלא על העראה ולא על גמ"ב אם כן כאן אין לוקין בכה"ג כיון נהי שהערה מכל מקום אינה מקודשת ואין לוקין דלא נתקדש' עד גמ"ב וצריכים שידעו העדים שהיא גמ"ב וכבר עוררתי ע"ז לעיל אם הוא חזקה שגמ"ב או לא ע' לעיל וכאן באתי רק להזכיר. ועי' בקידושין דף ס"ד ובר"נ שם מבואר דאב יכול לקדש בתו קטנה או נערה בביאה לפסול עי' בשער המלך בחופת חתנים שהקשה דברי הר"ן אהדדי דחזינן דס"ל דביאת איסו' קונה ע"ש ובגוף הדין אם אביה יכול למוסרה לפסולים אין כאן מקומו ועי' בספר אבני מילואים בסי' ז' ומכל מקום אני לך:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |