מנחת חינוך/תסב

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

מנחת חינוך TriangleArrow-Left.png תסב

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[edit]

שלא נסית אחד מישראל לע"א וכו' וע"ז נאמר ולא יוסיפו לעשות כדבר וכו'. זה מבואר בר"מ פ"ה מה' עכו"ם ואכתוב הדינים בקיצור כדרכי בס"ד ז"ל הר"מ בפ"ה הלכה א' המסית אחד מישראל בין איש בין אשה אעפ"י שלא עבד המסית ולא המוסת עכו"ם אלא מפני שהורהו לעבוד חייב המסית סקילה בין שהי' המסית הדיוט או נביא בין שהיה המוסת יחיד איש או אשה או יחידים מיתתו בסקילה ע"כ ואין ז"ל ממש. והנה בלא עבד המוסת עיין בכסף משנה שהביא ראי' לזה מאמר לשנים הן הן עדיו והא וודאי לא עבדו אותו וכו' והמסית דחייב אף שלא עבד פשיטא דאל"ה בלאו הכי חייב משום עובד עיין בכסף משנה בפ"ד גבי מדיח וגם מהמשנה בסנהדרין דף ס"ז דאם חוזר בו ה"ז מוטב וכו' מבואר דלא עבד דאל"ה ל"מ חזרה ע' בס' יש סדר למשנה וגם פשיטא דקרא הכי מוכח ואין להאריך. ופשוט דד"ז דמסית בישראל דוקא וב"נ המסית א"ח כלל דכה"ת לישראל נאמרה וגם בלאו נאמר וכל ישראל וכו' ולא וכו' אם כן הוא רק לישראל אף דב"נ מצווה על ע"ז היינו שלא לעבוד אבל על הסתה אינו מצווה כלל[1] וכן המוסת דוקא ישראל אבל המסית לעכו"ם פטור ככתוב בתורה כי יסיתך אחיך וכו' וז"פ וא"צ לכתוב. ואזהרה דמסית מבואר כאן גבי מסית ולא יוסיפו וכו' וגבי מדיח מבואר בר"מ פ"ד שם דאזהרה הוא מלא ישמע על פיך וכו' וכן מבואר בדברי הרהמ"ח לעיל במצוה פ"ז והוא מהש"ס דסנהדרין דף י"ג ע"ב לא ישמע וכו' אזהרה למסית ולמדיח מסית בהדיא כתיב וכל ישראל וכו' אלא אזהרה למדיח. ונראה דבמסית עוברים על הלאו דלא ישמע ג"כ כיון דע"פ משמע כמו מדיח מ"ל מדיח מ"ל מסית משמיע ע"פ רק בס"ד לא ישמע מוקמינן על מסית ועל מדיח דמיותר ואקשינן דעל מסית ל"צ דאזהרה מיוחדת כתיב במסית ומתרץ דצריך אזהרה למדיח דאין כתוב שם שום אזהרה ואין עונשין בלא אזהרה ע"כ מאזהרה דלא ישמע עונשין למדיח ומכל מקום המסית עובר בלאו דלא ישמע ג"כ ומכל מקום לא הוי לא ישמע וכו' לאו שבכללות חדא דעיקר הוא למסית וגם הוא דבר אחד שמשמיע וכו' ע' בתוס' שם. ולדעת הר"מ בסמ"ק שלו דכל היכי דעונש מפורש ילפינן האזהרה אף מלאו שבכללות והדברים עתיקים אם כן ה"נ. ונ"מ לפי מ"ש כ"פ בח"ז דדעת רש"י בשבועות דהתראה בכל החיובים צריכים להתרות בו משום הלאו שבתורה וכתבתי אף דבר"ם פי"א מהלכות סנהדרין אינו מבואר זה ונראה מדבריו דא"צ להתרות בו משום הלאו המבואר בכתוב רק דמתרינן בו שהוא עובר עבירה וחייב עלי' עונש מכל מקום כתבתי דהר"מ מודה אם התרו בו משום לאו אחר אינו התראה כלל אף לשיטתו כי סבר דמלעיגין עליו והבאתי ראיה מדברי התוס' בב"ק דף ב' ע"א ומדברי התוס' במס' שבת דף ע"ג ע"ב בד"ה משום זורע וא"צ לכפול הדברים. אם כן לפי מאי דקיימא לן מסית א"צ התראה כמבואר לקמן בס"ד מכל מקום אם התרו בו משום לאו אחר מגרע גרע ואינו חייב כי סובר שמלעיגין עליו כמו שמבואר בתוספות במקומות הנ"ל אם כן לפמ"ש במסית אם התרו בו משום לאו דלא ישמע ע"פ חייב דלאו הזה במסית ג"כ והו"ל מענינו כי עובר בלאו הזה ג"כ כ"נ. והמסית הזה בין שהוא הדיוט בין שהוא נביא חייב סקילה ודיני נביא עוד יתבאר בעזהשי"ת לקמן בפ' שופטים. והמוסת בין שהוא איש או אשה ול' הר"מ בין שהיה המוסת יחיד איש או אשה או יחידים מיתתו בסקילה. והנה בתחילת לשונו כ' המסית וכו' בין איש או אשה וכו' קאי על המסית ועתה מיירי במוסת שהוא בין איש או אשה ומ"ש בין שהוא המוסת יחיד וכו' או יחידים כ' הכסף משנה דמבואר בסנהדרין דף ס"א אחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים ואע"ג דהשתא דבריית' בניסתים מיירי ה"ה לענין המסית עכ"ל וא"י כוונתו דהר"מ כ' מוסת היינו ניסת וא"כ דברי הר"מ הם דברי הגמ' ונראה ממה שמרשים הכסף משנה דהי' גרסתו בר"מ במקום מוסת מסית והתחלת דבריו המסית בין איש ובין אשה היינו שמסית לאיש או לאשה והאיש והאשה הם ניסתים ועתה מיירי ממסית ועיין בס' יסל"ם מה שהגי' בדבריו וס' פר"ח אינו בידי.

והנה הדין אמת בין שהי' המסית אחד או יותר הוי מסית וכן הניסתים ומכל מקום ל' הר"מ שכ' או יחידים נראה דוקא אם הם יחידים אבל רבים הניסתים אינו חייב (אעפ"י דלהכסף משנה מיירי עתה במסית מכל מקום בניסת דבר ברור הוא דרק ליחידים חייב ולא לרבים דלרבי' לא נקרא מסית) והדבר מוכרח דהרי מבואר פ"ז גבי מדיחים דכל שהעיר אינה נעשית עהנ"ד אין המדיחים בסקילה ויש הרבה תנאים בעה"נ דנשים אינם בעהנ"ד וגם לא פחות משנים מדיחים וגם דצריך שהמודחי' יעבדו עיין בר"מ ובלא אלו התנאים נראה דאין עונשים המדיחים ות"ל דלחייבו משום מסית דנשים חייבים גם כן וכן אפילו לא עבדו וכן שאר התנאים שא"צ במסית. ומבואר להדי' פ"ז הלכה ו' דאם לא הי' רובם נדחי' אין עושי' דין במדיחין וקשה יתחייבו משום מסית ע"כ מסית הוא רק ליחיד ולרבי' אין לו דין מסית רק מדיח וצריכים כל התנאים שנתבארו גבי מדיחים בפ"ד ואם לא נשלמו כל התנאים אינם חייבים כי מסית אינו רק ליחידי' ולא לרבים ואפשר דהטעם דרבים לא ממשכי וגזה"כ הוא וכמה הוא רבים כיון דבר"מ מבואר בין שהיה יחיד או יחידי' וא"א לומר דיחידי' היינו שנים דהא מבואר במשנה בסנהדרין דף ס"ו אמר לשנים הן עדים וכו' וכן מבואר בר"מ כאן סוף הלכה ב' וא"א לומר דהסית כ"א בפ"ע אם כן האיך מעידין עליו הא הו"ל עדות מיוחדת בד"נ ואינו עדות כלל אף עפ"י שמסית חמור לענין התראה מכל מקום אין לנו רק מה שנתפרש בש"ס ופשיטא לכל הדברים שוה לד"נ ע"כ לשני' הוי יחידים ורבי' היינו שלשה כמבואר ביו"ד סי' ר"מ גבי נדר ע"ד רבי' דהיינו שלשה ועיין בגיטין דף מ"ו וראיתי בלחם משנה כאן שכתב חילוק זה בין המוסת יחיד דחייב המסית ובין אם הם רבי' אינו חייב כמו שמבואר בפ"ד וכתב מה שמבואר בר"מ כאן יחידים היינו לכל אחד בפ"ע וכן מ"ש הר"מ המסית לשני' הן עדים היינו כ"א בפ"ע וכו' והוא תמוה האיך יכולים להורגו בעדות מיוחדת ע"כ מדמבואר במשנה דלשנים הוי מסית דנקראו יחידי' ולשלשה דמצינו דנקראו רבים לא הוי דין מסית וצריכים כל התנאים של עהנ"ד. שוב ראיתי בספר משנ"ח במצוה כ"ב שכתב חילוק בין מסית היינו ליחיד ובין מדיח היינו לרבים ומביא בשם מהר"א שטיין דעד עשרה הוי יחידים ע"ש. ונראה כמ"ש דלפי פסק הלכה פסקינן דרבי' היינו ג' כמבואר ביו"ד שם ובגיטין שם. שוב ראיתי בספר משנ"ח במצוה י"ט שמביא דברי הלחם משנה ולא הקשה עליו ואח"ז מביא דברי הרהמ"ח במצוה פ"ז שכתב דלאחד הוי מסית ולשני' הוי מדיח ותמה עליו מד"ז דהאומר לשנים כו' ולא נוכל לומר כ"א בפ"ע דהוי עדות מיוחדת כמ"ש אם כן נראה דשנים ג"כ הוי מסית וג' הוי רבי' והוי מדיח ופטורים עד שנתקיים בהן דין עהנ"ד ועיין בכ"מ פ"ד הלכה ו' מה שמחלק בין מסית למדיח על דברי הר"מ ודבריו אינם מובנים היטב. ועיין בסמ"ג בחלק ל"ת כתב ומה בין מסית למדיח מסית יחידים ומדיח את הרבים וקודם לזה כתב דין דאמר לשנים הן עדים כו' ע"כ כמ"ש הוא הנכון דשנים הוי יחידים ושלשה היינו רבים והוא במצוה כ"ו בחלק הלאוין. ומ"ש הר"מ הרי זה שהדיח רוב אנשי העיר נקרא מדיח ולא מסית אין כונתו דוקא רוב דבמיעוט נמי אינו נקרא מסית כמו שמבואר בפ"ד דמיעוט אינו נהרג וגם בלאו הכי אחד לא נקרא מדיח רק כונתו בקיצור דדין זה של רוב העיר נתבאר לעיל בפ"ד ומכל מקום לשונו צע"ק אך בודאי סברתו כסברות כל הראשונים דמסית הוא רק ליחידים ולרבים לא הוי מסית ופטור במיעוט העיר כמ"ש בפ"ד וגם אחד פטור וצריכים להתקיים כל התנאים שבעהנ"ד כנ"ב. והמסית הן בלשון יחיד והן בלשון רבים וז"ל הר"מ כאן המסית כו' כיצד כו' האומר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד אזבח כו' וכן מבואר במשנה וקא חשיב עבודה היינו כדרך עבודתה שח"מ על עבודה כדר"ע וכן ד' עבודות היינו זביחה וניסוך והקטרה והשתחואה דעל ד' עבודות אלו ג"כ ח"מ והמסית ג"כ חייב מבואר דעל עבודות שאין ח"מ אינו חייב המסי' ג"כ כגון מגפף כו' עיין בר"מ פ"ג וכן מבואר כאן בספרי להדיא יכול אף המגפף כו' ת"ל כו'. והנה בר"מ פ"ג מבואר דעל כדר"ע וארבעה עבודות חייב העובד וכן המקבלו באלקי והוא בש"ס דסנהדרין ובפ"ד גבי עהנ"ד בהלכה ה' כתב האומר נלך ונעבוד או זביחה או הקטרה או ניסוך או השתחואה או נלך ונקבל באלקי כו' וכאן גבי המסית לא כתב נקבל לאלקי. ונראה דאף כאן הדין כן כיון דעל קבלות אלקות חייב העושה ה"ה המסית כיון שהסיתו לעבודה שח"מ והר"מ לא חשש לכתבו שסמך על מ"ש פ"ד גבי מדיח ה"נ. ומכל מקום קצ"ע דבספרי מרבינן הד' עבודות מקרא דבכתוב מבואר נלכה נעבדה כו' היינו כדר"ע וצריך ריבוי על ד' עבודות אם כן כיון דזה לא נתרבה אם כן מנלן. אך באמת גבי מדיח ג"כ כתיב בלשון עבודה ומכל מקום חייב בד"ע כמבואר בר"מ ואפשר דילפינן הדחה הדחה ממסית ע' בדף פ"ט ע"ב בסנהדרין וג"כ מבואר גבי מדיח בר"מ קבלת אלקות וקצ"ע. והנה בלשונות אלו המבוארים אלך ואעבוד אלך ואזבח נלך ונעבוד כו' הקשה הכסף משנה האיך הוא מסית אם אומר אלך כו' או אעבוד כו' כיון שאינו מסית לאחר כלל דאינו אומר לו תעבוד או תזבח כו' ותירץ שאמר אעבוד ואתה אחרי או אזבח ואתה אחרי כו' ועיין בס' יסל"מ שמביא דברי הפ"ח שא"צ לומר בפירוש ואתה אחרי אלא אם משמעות דבריו שהוא מסיתו חייב וע"ש בספר הנ"ל ואין הפר"ח ת"י לעיין בו. והמסית לשנים הן עדיו ומביאין אותו לב"ד וסוקלין אותו דדוקא אם הם אנשים ורחוקים אבל אם הם פסולי עדות באיזה פסול שפסולים לד"נ פסולים גם כאן דאין חומרא במסית משאר ד"נ רק מה שמפורש בש"ס וז"פ. ובימי חורפי הקשיתי על ד"ז לשיטת הר"מ פח"י מהלכות עדות דאם הי' הזמה והכחשה כאחד אינם נעשים זוממים כגון שאומרים עמנו הייתם וגם ההורג או הנהרג וקושית הגאון מוהר"ר חיים יונה תאומים מפורס' בפלוני רבעני לאונסי מובא בתומים סי' ל"ח ה"נ דהם עדיו אם יוזמו הו"ל הכחשה ג"כ דהניסת הי' עמם אם כן הו"ל עדות שאאי"ל. אח"ז ראיתי שהגאון בעל משנ"ח הקשה זה ואין להאריך והדברים עתיקים.

והנה כמו דאמר לשנים הן עדיו ה"ה אם הסית לאחד ויש עוד אחד המוסת והאחד מצטרפין להעיד עליו. ועיין בתוי"ט שכתב כיון שהקילו בהכמנה אינו מצטרף ואין מוכרח. ועיין במשנ"ח שדחה ג"כ דברי התוס' י"ט דברישא מיירי שלא בהכמנה ועי' מה שמביא בשם הפר"ח על כל פנים אם הוא שלא בהכמנה ודאי מצטרף מכש"כ דהסית לשנים וז"פ. והנה מלשונות הללו שמביא הר"מ אלך כו' נלך כו' מבואר דעכ"פ צריך שיכלול עצמו ג"כ אבל אם מסית לחבירו תלך ותעבוד תלך ותזבח כו' אין זה מסית כיון שהוא בעצמו אינו עובד לא הוי מסית והסברא נותנת כן דלא מימשך בתריה כיון דהמסית בעצמו אינו עובדה כנ"פ. והנה לשונות הללו שכתב הר"מ דהוי מסית מבואר במשנה דף ס"ז וכן פירש"י במשנה דקאי על מסית הלשונות הללו וכן פירש הרע"ב. אך התוי"ט תמה על זה דבגמרא דף ס"א ע"א וע"ב מבואר להדיא דסברי דהמשנה אניסת קאי היינו אם אבה ושמע כאשר יבואר לקמן בעזהש"י. ואפשר נהי דהמשנה קאי אניסת דקים להו להש"ס דאניסת קאי מכל מקום ד"ז דמסית באלו הלשונו' מבואר להדיא בספרי בסדר זה פ' צ"א ע"כ פוסק כברייתא דספרי דבש"ס דילן לא מצינו חולק ע"ז ע"ש. ואין המסית צריך התראה וזה מבואר בסנהדרין דף ח' ע"ב ובדף פ' ע"א והיינו התראה גמורה כמו שמבואר בר"מ פי"א מהלכות סנהדרין דצריכים להודיעו שהוא עבירה וח"מ ויתיר עצמו למיתה ע"ש התראה כזו א"צ גבי מסית אבל התראה קצת צריך דאומרים לו האיך נניח אבינו שבשמים ונעבוד עצים ואבנים כמבואר במשנה כ"כ התוס' בסנהדרין שם וכן מבואר בר"מ דמביא זה האיך נניח כו'. ומבואר דהניסת צ"ל לו האיך נניח כו' ואם חזר בו או שתק פטור ואם אמר כך חובותינו כו' חייב. ועיין בס' משנ"ח הקשה למה אם חזר בו פטור הא מסית חמור מע"ז וקי"ל מגדף ועע"ז דאומר לו אלי אתה ל"מ חזרה תכ"ד אם כן אמאי מהני כאן ובפרט דהוי לאחר כדי דיבור דשאילת שלום כיון דאומר האיך נניח כו' ותירץ כיון דזה הוי התראה כמ"ש התוס' אם כן בחוזר א"ח על דיבור הראשון כיון דלא היה התראה כלל ודבריו נכונים וברורים. וכל ח"מ שבתורה אין מכמינין לו עדים חוץ ממסית שמצוה להכמין לו עדים והנה בכה"ת כולה בודאי הורגין אף בהיו עדים בהכמנה דל"מ שיהיה העובר עבירה צריך לראות את העדים כיון שעדים רואים אותו נהרג ואי משום התראה די עפ"י אשה ואפילו מפי עצמו הוי התראה עי' בר"מ פי"א מהלכות סנהדרין ובמכות דף ו' ע"ב רק אין מצוה להכמין לו ולרדפו והרבה שלוחים לו ית' לענוש אותו וכאן מצוה להכמין לו לרדפו ולהרגו עפ"י ב"ד. ועי' ברש"י בסנהדרין דף ח' שכתב ונהרג בלא התראה ע"י הכמנת עדים נראה מדבריו דע"י הכמנה הוא בלא התראה ואינו מוכרח דיכול להיות התראה אף בהכמנה ע"י עצמו או ע"י אשה כו' כמבואר שם במכות. ועיין ברש"י דף ס"ז ע"א בד"ה ולא זו בסוף דבור שכתב כל ח"מ צריכים התראה וזה נהרג בהכמנה ובאמת גם בהכמנה יכול להיות התראה רק כאן אין צריך התראה ונוסף עוד מצוה להכמין וז"פ ועי' משנ"ח. ועיין ברש"י במשנה דף ס"ז בד"ה אמר לשנים כו' הן עצמן נעשים עדים וא"צ להתרות בו כו' וא"י מנלן זה דאף שהם בעצמם עדים מכל מקום יכול להיות בהתראה בין העדים או בשאר מיני התרא' וצ"ע. עי' בסנהדרין ס"א בתוס' ד"ה האומר בע"א מבואר בדבריהם דאומר אעבוד חייב מידי דהוי מקבלו באלקי ולמסקנת הש"ס דלא זו אף זו קתני כו' וכאן נראה דבלשון זה חייב דוקא משום מסית ולא מטעם קבלה. אך ע' היטב דגם התוס' מיירי בניסת האומר אעבוד כו' אבל כל אדם בלשון זה לא הוי קבלה ואינו חייב רק מטעם מסית וכן בפ"ד גבי מדיח דפטור אם לא עבדו המודחים וא"ח המדיח משום קבלת אלקות בלשון זה ע"כ כ"ה דוקא בניסת לפי הס"ד ולא בשום אדם כנ"פ. המסית אחרים לעבדו אם לא עבדו הוא אין המסית חייב משום מסית דלא מימשכי אחרים דכ"ש הוא ממין והוא כדעת ר"י בסנהדרין דף ס"א וזה דעת הר"מ כתירוץ הראשון בתוס' בד"ה ומ"ס כו' אבל בתירוץ השני דעת התוס' שם דחייב בכ"ע משום מסית אפילו במסית לעצמו והסוגיא מיירי בניסת כאשר יתבאר אח"ז בס"ד ע"ש. ואם עבד המוסת למסית נהרג המסית והר"מ פירש כן בש"ס היכי דפלחו כ"ע לא פליגי דחייב היינו דחייב המסית דכתיב לא תעשה לך פסל היינו דעושה עצמו פסל. ולכאורה כיון דמסית חייב מגזה"כ אפילו לא עבד המוסת כלל וכאן דפטור בלא עבדו אם כן לא הוי בכלל מסית ולמה יתחייב בעבדו אך באמת גזה"כ לא תעשה כו' לפי' הר"מ. ועיין בתוס' לתירוץ האחרון פרשו שם בדרך אחר היכי דפלחו כו' ע"כ דין המסית ודין המוסת כך הוא אם המסית הסית לעבודה זרה אחרת או לאיש אחר והמוסת אמר הן או נלך ונעבוד כו' חייב המוסת ג"כ סקילה אעפ"י שלא עבד עדיין דגזה"כ לא תאבה כו' הא אם אבה ושמע חייב. ולשון הר"מ אם אמר הן נלך ונעבוד היינו או נלך כו' כמו שמבואר להדיא בש"ס. ואם הסית לעצמו אעפ"י שאמר המוסת הן א"ח לא המוסת ולא המסית דלא הוי קבלת דברים בלעצמו וג"כ המסית א"ח כמו אם לא אבה כלל דהמסית פטור במסית לעצמו כמ"ש הר"מ ה"נ באמר הן דאחוכי קא מחייך ע"כ פטורים שניהם. ודעת התוס' בתירוץ שני כתבתי לעיל דס"ל דמסית בכ"ע חייב אף במסית לעצמו והמוסת לא קבל א"צ לכפול. והנה במסית לעצמו והמוסת אמר הן דאינם נסקלים נראה מדברי הש"ס בסנהדרין שם דף ס"א דוקא דאמר הן אחוכי כו' כמבואר בב"ק דף צ"ג יש הן שהוא כלאו ע"ש אבל אמר בפי' אעבוד כו' הו"ל קבלה אפילו בעצמו והר"מ הביא לשון זה רק הן אבל קבלה בלשון אחר אינו מביא רק מדכתב אם עבדוהו כו' משמע דוקא בעבד ולא בקיבל ואח"ז לע"ז אחרת שכתב אם אמרו הן נלך כו' הוי זו ואצ"ל זו. ומכל מקום צ"ע לשון הר"מ. ע' בסוגיא עם פירש"י צ"ע להבין ובעזה"י אשנה פ"ז. והנה כמה תירוצים נאמרו בש"ס על רומי' דמתניתין דמבואר דהמוסת חייב בקבלה בעלמא נראה דהר"מ פוסק כרבינא דהוא בתרא דתירץ לא זו אף זו ובכ"ע חייב המוסת בקיבל עליו דהו"ל אבה ושמע וכך גזה"כ ושם מבואר תירץ ר' יוסף דחילוק יש בין יחיד הניסת ובין רבים הניסתים היינו רבים הנידחים כי לענין הניסתים כבר כתבתי לעיל דאין חילוק ורבים יותר מב' הוי בכלל נידחים ויש להם דינים אחרים. וגם בסוגיא מבואר הא דמוקי ברבים היינו עהנ"ד ע"ש. והר"מ פסק כן בפ"ז גבי מסית דאבה ושמע חייב ובפ"ד גבי עהנ"ד פוסק דא"ח באבה כו' והתוסי"ט תמה על זה דהא אביי אותבי' לר"י אם כן בפ"ד ג"כ הדין כן ובעזה"י יבואר במצות עהנ"ד כי כאן כ"ע סוברים דאבה ושמע חייב כמ"ש. ועיין בתוי"ט שהקשה ששם בפ"ד כתב עד שעבדו מבואר דוקא אבה ושמע ובריש פ"ה כתב המסית אחד מישראל וכתב אעפ"י שלא עבד המסית ולא המוסת חייב כו'. וקיטא דלישנא הוא דבראש הפרק מיירי מהמסית ולא מהמוסת והקושי' הוא ממוסת דכאן חייב בעבר ואבה ושמע ושם פטורים עד שעבדו ועיקר הקושיא מפרק זה הלכה ה' דמבואר בהדיא בר"מ דאם שמע המוסת אעפ"י שלא עבד חייב שנאמר לא תאבה כו' הא אבה ושמע חייב עי' ותראה ומרוב עיונו נזרקה טעות בכתיבה וז"פ.

והמסית מפני חומר העון יש כמה דברים שחמור מכל ד"נ א"צ התראה גמורה ומכמינין לו עדים כמו שמבואר כאן. ובר"מ פי"א מסנהד' מבואר עוד מהש"ס דאם יצא מב"ד זכאי ואמר אחד יש ללמד עליו חוב מחזירין אותו יצא חייב ואמר אחד יש לי ללמד זכות אין מחזירין אותו ובד"נ הוא להיפוך ע' שם. ואין טוענין למסית ומושיבין בדינו זקן וסריס ומי שאין לו בנים שהם אכזרים משא"כ בכל ד"נ כי גדול עונו וילפינן מקרא לא תחמול כו'. ועיין בספר משנ"ח בסי' כ"ז שכתב כמו בכל ד"נ דאין מחזירין לחובה מלאו דצדיק אל תהרוג כו' מכל מקום אם טעו בדבר שהצדוקים מודים מחזירים לזכות מכש"כ מד"נ. ודבריו ברורים דלאו דין כלל בטעה בדבר מפורש שהצדוקים מודים וז"ב. ונראה דשאר ענינים שמבוארים בד"נ להקל ע' בפ' אד"מ נוהגים גבי מסית ואין לנו רק מה שמפורש בש"ס ומבואר בר"מ פי"א. ודבר ברור דכ"ז דוקא במסית דגדול עונו כו' אבל המוסת דאדרבא עבירתו קיל מכל עובד ע"ז בעצמו כיון דניסת אם כן אם אבה ושמע בודאי צריך התראה גמורה ככל שאר ד"נ והלאו הוא לא תאבה ולא תשמע ויש לו כל הקולות כמו בכל ד"נ ודבר פשוט הוא ולא ניתן לכתוב מרוב הפשיטות. והלאוין אלו לא תאבה כו' אעפ"י שנכלל בם דינים אחרים כמ"ש לעיל במצות הקודמים הוא לאוים שניתן לאמב"ד ג"כ עי' ברמב"ן. ומצוה ביד המוסת להורגו שנאמר ידך תהיה בו בראשונה כו' מבואר בר"מ כאן מהספרי. והנה בכל ח"מ מצוה ביד העדים בראשונה ועי' בר"מ פי"ד מהלכות סנהדרין דפוסק בכל ח"מ אם נקטעה יד העדים פטור ממיתה דבעינן יד העדים בראשונה ובהיו גידמים בתחלה הו"ל שפיר יד העדים ע"ש והוא מהש"ס דסנהדרין דף מ"ה ע"ב דבעינן קרא כדכתיב אם כן כאן אם נקטעה יד המוסת פטור וגידם מתחלתו חייב ע"ש בר"מ ובגמרא וצ"ע שלא ביאר הר"מ דין זה דשם גבי עדים הו"ל לכתוב ובמסית נקטע יד המוסת כו' וצע"ק. ונראה דכאן דהתורה כתבה דמצוה ביד המוסת דכתיב ידך כו' אין מצוה ביד העדים כלל רק במוסת. ונ"מ אם הסית לאחד ויש עד דהמוסת והעד מצטרפין כמ"ש לעיל ונקטעה יד המוסת פטור ולא אמרינן דתתקיים יד העדים עפ"י העד השני דכאן הוא המצוה רק במוסת כדכתיב וז"פ. והמסית שהורגין צריך הכרזה דהיינו שכותבין לכל המקומות דזה נהרג בב"ד מפני שהיה מסית וזה מבואר בר"מ פ"ג מהלכות ממרים וא"צ להמתין עד הרגל ע"ש בכ"מ רק בהכרזה להודיע דכתיב וכל ישראל כו' ע' בסנהדרין דף פ"ט. והנה העונש נוהג בזמן שהיה ד"נ נוהג כמבואר כ"פ. וזה שנים רבות שכתבתי על הגליון בר"מ דמבואר בחולין דף ד' כי יסיתך אין הסתה אלא ע"י אכילה ושתיה והר"מ אינו מביא זה. עתה ראיתי בס' משנ"ח שעמד בזה וכתב דאינו לעיכוב רק דהש"ס קאמר דדרך הסתה בכך אבל בלא אכילה ושתיה ג"כ הוי הסתה. עוד מבואר בר"מ בהלכות ממרים דלכל אינו נעשה בן שליח להכות ולקלל לאביו חוץ ממסית ומדיח ועיין במשנ"ח שהקשה ע"ז דמדיח דבש"ס מבואר הטעם דכתיב לא תחמול כו' וזה רק במסית ולא במדיח וראיתי בגליון בפ' הנחנקין מביא הגאון מהר"י פיק דברי"ף ובשאלתות מבואר גם מדיח ובעזה"י יתבאר גבי מדיח. ודין דקללה והכאה יבואר בעזה"י כ"א במקומו ולענין תשובה על חטא זה הוא מהחמורות וסברא דצריך למסור נפשו על עבירה דהוי אבזרי' דע"ז וחמור יותר ואין כאן מקומו:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף


אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון


  1. בספר חסד למשיחו (על מגילת רות, קונטרס שואל כענין. הביאו השדי חמד, כללים, פאת השדה, מערכת הגימל סימן ו אות כו) כתב שאף בן נח מצווה על הסתה. ודקדק לשון הרמב"ם (פ"ה מע"ז ה"א) 'המסית אחד מישראל' ולא כתב 'אחד מישראל שהסית את חבירו' ומשמע שאף הוא סובר שרק הניסת צריך להיות ישראל דוקא [ועי"ש מה שהוסיף עוד בדין ישראל שהסית בן נח, ובן נח שהסית בן נח אחר]. וביישוב הוכחת רבינו מהא דכל התורה לישראל נאמרה יישב בחסד למשיחו דמסית הרי הוא בכלל אבזרייהו דעבודה זרה, שהרי הדיוט המסית לבטל שאר מצוות שבתורה אינו חייב משום מסית, ועל כרחך דמסית בכלל אבזרייהו דעבודה זרה, וכל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לתרוויהו נאמרה (סנהדרין נט.). וביישוב הוכחת רבינו השנית מקרא ד'וכל ישראל' כתב בחסד למשיחו דבודאי עיקר הלאו לא נאמר אלא בעבור ישראל, שהרי בישראל אין עונשין אלא אם כן מזהירין ולא סגי בכתיבת הענוש לבדו. אבל בבני נח דקיימא לן אזהרתן זו היא מיתתן הרי לא בעינן שיכתוב האזהרה וסגי במה שנשנה בסיני עיקר העונש. עוד יישב בחסד למשיחו, שהרי מסית אינו נלמד מריש הפסוק אלא מסיפא דכתיב 'ולא יוסיפו לעשות' [כמבואר ברש"י (סנהדרין סג:) וכ"כ הרמב"ם בספר המצות (מ' ט"ז)], ומה שכתב הרמב"ם בהלכות ע"ז (פ"ה ה"ד) שאזהרתו מדכתיב 'וכל ישראל ישמעו' עיין בכסף משנה (שם) ששגרא דלישנא נקט אבל כוונתו לסיפא דקרא], ואם כן אין ללמוד מתיבות 'וכל ישראל' האומרות בריש הפסוק לדין מסית, כי צריכים לתיבות אלו לחלק את הפסוק או להורות שאין דין להמתין עם המסית עד הרגל במסית בן נח (עיי"ש בדבריו שהאריך להכריח כדבריו מדברי הספרי והגמרא בסנהדרין). ע"ע בספר חסד לאברהם (שפירא, פ' פנחס) שביאר טעם הריגת כזבי בת צור כדין שאר מסית לעבודה זרה, וכל מסית במיתה ואפילו בן נח.