מנחת חינוך/שסא
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שלא נמכור מעשר בהמה בשום צד כו'. הדינים מבוארין בר"מ פ"ו מהל' בכורים. והנה המוכר מעשר עובר בל"ת ואינו תלוי אם המכירה קיים או לא רק על המכירה עובר דהיא גזירת הכתוב שלא ימכור עי' בכורות ל"ב מבואר דעובר ג"כ אם פודה ע"כ אפקי' הקרא בלשון לא יגאל לאסור הן פדיון והן מכירה ע"ש. ומבואר בבכורות דף ל"א שם דאינו עובר בלאו רק מחיים אבל לאח"ש א"ע דכתיב והיה הוא ותמורתו כו' לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאח"ש נגאל כו' ורבנן הוא דגזור כו' נראה דאף בתם שנשחט במקדש והבשר לבעלים אינו אסור מן התורה למכור ולדעת רש"י קדושין בסוגיא דהמקדש בחלקו ובב"ק בסוגיא נכסים שאין בהם מעילה חלק הבעלים לאח"ש אינו במכירה דמשלחן גבוה קזכו ע"ש על כל פנים א"ע בלאו הזה. ולשיטת התוס' חלק הבעלים היא שלהם אם כן רשאים למכור והמכירה קיים אם כן במעשר של יתומים אף בתם שנשחט במקדש מותר למכור מפני השבת אבידה ובפרט דיבא לידי נותר וישרף ויהי' הפסד ליתומים ולדעתי מפני הפסד היתומים שייך בתם כמו בע"מ. אך זה לשיטת התוס' שהבאנו דהוא של בעלים אבל לשיטת רש"י אינו של בעלים ונהי דלא עבר על כל פנים אינו שלהם ול"ש מכירה כלל ל"ש לומר מפני הש"א. ודעת הר"מ לפמ"ש בפ"ה מהלכות אישות דכהן שקידש בחלקו כו' מקדשים קלים כו' נראה דוקא כהן משלחן גבוה זכו אבל הבעלים חלקם שלהם הוא לקדש ולמכור. ע' לעיל הבאתי קצת מזה ואין כאן מקומו. אם כן שייך הש"א ביתומים אף בתם שנשחט במקדש וגם לגדול שרי למכור ע"י הבלעה העור והעצמות והגידין ועיין בש"ס שם דבברייתא מבואר מע"ב של יתומים דאף בתם ג"כ כן דל"ש הלאו רק מחיים כו' והבלעה ואינו מוזכר כלל בע"מ נראה דומיא דתמורה וכ"כ כאן הכסף משנה בהדיא הא דתניא בברייתא מע"ב אינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בע"מ היא אסמכתא דמה"ת לא מתסר אלא תם חי ע"ש ומבואר דשחוט אף תם נמכר מן התורה וע' זבחים דף ט' דמקשה הש"ס אימא שחטי' לשם מעשר יהי' מעשר למאי הלכתא דלא נבעי נסכים ולמלקי משום לא יגאל ותמהו שם התוס' היאך עובר בלא יגאל הא מבואר בבכורות דלאח"ש הוא רק דרבנן מבואר דהתוס' הי' פשיטא להו דשחוט מותר מן התורה אך לפ"ז דברי הש"ס דזבחים תמוהים מאוד כמ"ש התוס' היאך מבואר דלוקין על לאו זה לאח"ש. ונראה ליישב תמיהת התוספות שלא יהי' ד' הש"ס תמוהים מאוד דהנה כאן בבכורות מבואר אמר רבא מנא אמינא לה כו' דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש כו' לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים לא יגאל ג"כ מחיים אם כן ודאי לרבא אין חילוק בין תם לבע"מ דבכ"ע שחוט אין איסור דתמורה אינו בשחוט אפילו תם ול"ש לא יגאל ג"כ ואמרינן ואף ר' שמואל בר"י סבר להא דרבא מקרא אחר רק בכל אות נפשך כו' איזה דבר שאין בו ברכה מחיים רק לאח"ש הוי אומר זה מעשר וע"ש בפירש"י דפסוק זה נאמר בפסהמ"ק שנפל בהם כו' ומוכח דלאח"ש מותר למכרו מן התורה אם כן כיון דרשב"י לא ס"ל הקישא דרבא רק מקרא זה מוכח דהתורה התירה לאח"ש וקרא זה מיירי בבע"מ אם כן לא מוכח דהתירה התורה רק בע"מ שחוט דלא יגאל כולל וכאן התירה התורה בע"מ שחוט אם כן אין לרשב"י לימוד כלל על תם שחוט אם כן בודאי לרשב"י תם שחוט עוברים בלאו הזה אם כן המקשה בזבחים ס"ל כרשב"י וא"כ אמר שפיר לעבור בלא יגאל כי ס"ל כרשב"י ולא כרבא כנ"ב ומיושב תמיהת התוס' בלא דוחק עיין כאן היטב בסוגיא ותראה דודאי לרשב"י אין לנו לימוד על תם שחוט רק על בע"מ שחוט אם כן המקשה ר' יצחק שם י"ל דסובר כרשב"י ול"ק כלל קושית התוס' ומכל מקום לדינא י"ל כיון דרבא דהוא בתראי יליף מהיקש אם כן גם תם שחוט אין איסור וגם רב אשי סובר כאן כרבא עיין בע"ב אם כן הלכתא כוותיה דעל שחוט א"ע אפילו בתם.
ודין בע"מ חי אי עובר בלאו כאן בש"ס אינו מבואר זה דמיירי משחוט אבל בע"מ אפשר בחי דעוברים וגם למה דיליף רבא לא יגאל מתמורה ותמורה הוא בבע"מ ג"כ אם כן הלאו דלא יגאל ג"כ בבע"מ וכ"ש לרשב"י דיליף מן תזבח ושם מיירי בבע"מ ומבואר דאין בו ברכה מחיים אלא לאח"ש היינו דאינו נמכר מחיים מפורש דבע"מ ג"כ עובר מחיים ולא ראיתי שום חולק והכסף משנה הבאנו לעיל כ' דהוא רק מדרבנן ובאמת מהש"ס מבואר דהוא מן התורה דרשב"י ודאי ס"ל כן וגם לרבא דאתקש לתמורה ותמורה נוהג בבע"מ ג"כ ולפנינו יבואר ודברי הכסף משנה צ"ע דכתב דמה"ת לא נאסר אלא תמים חי דומיא דתמורה ואיני מבין דגם גבי בע"מ נוהג תמורה כמבואר בה' תמורה. וז"ל הר"מ כאן מע"ב אסור למכרו כשהוא תמים שנאמר לא יגאל כו' ובה"ו כתב מד"ס שאסור למכרו בע"מ ואפילו שחוט כו' מבואר מדבריו ג"כ דדוקא תם אסור מן התורה אבל בע"מ מותר מן התורה ובאמת א"י מהיכן יצא זה לרבינו דלרשב"י נראה דאסור מן התורה וגם לרבא מחמת ההיקש כמ"ש ומהיכן יצא לרבינו דבע"מ חי הוא רק איסור דרבנן וגם מ"ש אסור למכרו כשהוא תמים כו' אינו מבואר חי דוקא נראה דאף שחוט עובר בתם כו' גם אח"ז כתב מע"ב של יתומים שנשחט במומו מותר למכרו כו' מפני הש"א מבואר בדבריו דוקא בע"מ שחוט מותר מפני הש"א אבל תם לא ואם הוא דרבנן בשחוט בתם ג"כ ה"ל ג"כ בתם שחוט להתיר מפני הש"א ליתומים. ואח"ז כתב דמע"ב שנשחט במומו דמותר למכור עורו כו' ומבליע ומוכר הבשר בהבלעה מבואר דתם שחוט אסור בהבלעה גם כן נראה דהוא מן התורה בתם אפילו שחוט וכבר כתבתי לדעת הר"מ מע"ב הוי של בעלים עכצ"ל דלאו לא יגאל קאי על תם בכ"ע. ע"כ נראה שדעת הר"מ שאין חילוק רק בין תם לבע"מ דתם אף לאח"ש עובר בלאו ובע"מ אפילו מחיים מן התורה מותר ובאמת ד"ז דבע"מ א"ע בלאו אף מחיים דברים תמוהים לענ"ד כמ"ש דרשב"י דנפ"ל מן רק בכל אות נפשך כו' מפורש דבע"מ מחיים עובר ולא ראינו מי שנחלק עליו דגם רבא דיליף מהיקישא דתמורה ומחיים עושה תמורה אפילו בע"מ אם כן ה"ה עובר בלא יגאל מחיים אפילו בע"מ. אך מ"ש דתם עובר אפילו לאח"ש נ"ל דהר"ם פוסק כרשב"י דיליף מן רק כו' ושם מיירי בבע"מ דוקא אבל תם אפילו בשחוט חייב אף דרבא ור"א סוברים הלימוד מן תמורה ולדבריהם שחוט אפילו תם מותר מן התורה מכל מקום כיון דהש"ס בזבחים מקשה גם כן למאי נ"מ למלקי משום לא יגאל אף בשחוט חזינן דסובר כרשב"י ע"כ פוסק הר"מ כן. אבל דברי הכסף משנה דנראה מדבריו דהר"מ סובר דאינו עובר רק בתם חי צ"ע דנראה מד' הר"מ כמ"ש דאף בתם שחוט עובר בלאו הזה.
וכתב הר"מ ומביאו הרהמ"ח ויראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח ולפיכך אינו לוקה כמו מוכר חרמי כהנים שלא קנה לוקח וכמוכר יפ"ת כמשי"ת במקומו עכ"ל. ועיין במ"ל הקשה על הר"מ מהש"ס דזבחים שהבאנו לעיל דאמרינן למאי נ"מ למלקי משום לא יגאל כו'. ועיין בלחם משנה הקשה הא מבואר בתמורה דמקשה על אביי דסובר אי עביד מהני ממע"ב אדרבה לרבא תיקשי דס"ל ל"מ ולקי משום דעבר אמימרא דרחמנא אמאי לא לקי כאן א"ו דלרבא לוקין וכ"כ התוס' שם דלרבא לוקין ע"ש שכ' דהר"מ פוסק כאביי והדברים ארוכים בזה כמ"ש לעיל דהא דרבא ס"ל ל"מ ולקי משום דעבר אמימרא דרחמנא היינו אם ל"מ המעשה משום לאו זה שכתבה התורה לקי דסברא היא דל"מ משום דעבר אמימרא דרחמנא ול"מ לה מלקות אם כן אף דל"מ לקי שפיר אבל אם המעשה ל"מ אף אם לא היה לאו בדבר והתורה כתבה עוד לאו לא לקי כיון דהמעשה בטל אם כן לפמ"ש הכסף משנה דדעת הר"מ דמיירי בתם חי וא"כ אפילו אם לא כתבה כאן התורה לאו זה והי' כמו כל קדשים קלים שאין איסור במכירה מכל מקום דעת הר"מ בהלכות מעילה פ"ד דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ואם כי המ"ל תמה ע"ז הא פסק בכ"מ כריה"ג דממון בעלים הוא שערי התירוצים לא ננעלו מכל מקום הדין כך להר"מ אם כן אפילו בלא הלאו הנוסף במעשר לא הי' המכירה קיים ולא משום הלאו הזה אם כן כיון דאין המעשה קיים בל"ז לא לקי אף לרבא ומ"ש הר"מ יראה לי דהמוכר מעשר כו' אף דכתב לעיל בשלמים בלא לשון יראה לי זה הלשון קאי אלמטה כיון דהמוכר כו' ולפיכך אינו לוקה וזה שכתב בלשון יראה לי דאין לוקין אם ל"מ מעשיו בל"ז כסברתינו וזה שחידש רבינו ולא מתבאר בהדיא בש"ס כתב בלשון יראה לי כידוע דרכו של רבינו ומיושב גם כן קושית המ"ל מזבחים לפמש"ל דהסוגיא שם קאי אליבא דרשב"י דגם לאחר שחיטה בתם עובר בלאו הזה כמבואר להדיא והנה בלא הלאו היה מהני מכירתו כי אף דהר"מ ס"ל דהמוכר שלמים לא עשה כלום מכל מקום כבר כתבתי דהר"מ ס"ל בשחוט בחלק הבעלים ודאי הוי ממון בעלים דבה"א כתב כהן שקידש בחלקו אינה מקודשת מבואר דבחלק הבעלים מקודשת דהוי שלהם אם כן בזבחים כיון דלאח"ש הוא ועובר בלאו נהי דמכירתו אינו כלום מחמת העברת לאו זה כרבא דאמר ל"מ מכל מקום לוקין כיון דעבר כו' כרבא דהלכתא כוותי' ובלא הלאו הזה הי' מכירה קיימת ע"כ שפיר לקי. ואפילו לפמ"ש דהר"מ סובר דתם אפילו לאח"ש עובר בלאו דלא יגאל אם כן מיירי כאן אף לאח"ש ואמאי לא לקי אפשר לומר דס"ל אף לאח"ש ממון גבוה ואין המכירה כלום ומ"ש בהל' אישות כהן כו' אין כאן מקומו. וכן במוכר ח"כ אף בלא הלאו מכל מקום כ"ז שהוא ביד הבעלים הוא הקדש וכשבא ליד הכהן ה"ל של כהן וממילא א"י למכור דלאו שלו הוא ע"כ אין לוקין וכן במוכר יפ"ת ויתבאר בעזהשי"ת במקומו. עוד יש דין במע"ב אף היכי דנמכר כגון של יתומים או בהבלעה מכל מקום אינו נמכר באטליז ולא נשקל בליטרא אף שיש בו מום וע' תוס' בכורות כתבו שהוא מן התורה דשמא מאיזה קרא נפקא דאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאה להקדש. וע' זבחים ע"ה ע"ב בתוס' שם מבואר דיש סוברים שהוא מדרבנן והם הוכיחו שהוא מן התורה והר"מ הביא ד"ז בפ"א מהא"מ ואין הכרע בדבריו וע"ש שכתב סתם הדין ולא כתב דמיירי בשל יתומים והבלעה שסמך אמ"ש כאן. והרהמ"ח כתב סתם ואם הי' העצמות כו' ולא כתב במומו אפשר שסובר דאף תם הוא רק דרבנן אם כן מותר לאח"ש אפילו בתם כמ"ש לעיל. והנה מתנה אינו עובר דמכר כתיב ומתנה אינה בכלל כמ"ש כ"פ:
והנה הסברא שכתבתי לעיל בענין אי עביד לא מהני דהיכי דבלאו הכי ל"מ מודה רבא דלא לקי מצאתי סברא זו במקנה פ' האומר ותלי"ת כוונתי לדעת הגדול. אך נתיישבתי דאפשר אם הלאו עוד באיזה ענין שמהני שייך שפיר דהלאו הוא נוסף וע"י הלאו ל"מ ושם לקי אבל אם הלאו נוסף על איזה ענין דתמיד ל"מ והתורה הוסיפה לאו הסברא דילקהו דוק בשכלך. אך אפשר לפמ"ש דהר"מ ס"ל בתם אח"ש ג"כ עובר ושם מהני בלא הלאו כי ממון בעלים הוא לא כמ"ש לעיל רק כמ"ש בתחלה מדיוק ד' הר"מ בה' אישות אם כן שם איכא הלאו ול"מ מחמת דעבר אמימרא דרחמנא ולקי כמ"ש בפי' הש"ס בזבחים ושייך שפיר במקום דל"מ בלא זה לקי אך הי' להר"מ לפרש דלאח"ש לוקין ועוד חזון למועד לבאר ב"ה. וגם נראה דבלא הלאו אף דהמוכר קדשים אינה מכירה להר"מ מכל מקום בזה"ז מודה הר"מ כיון דלא חזי להקרבה ע' בסוגיא בב"ק שם אך בלאו עובר אם כן בכה"ג לקי אך ג"כ היה להר"מ לפרש דבזה"ז לוקין. ובהיותי מעיין בסוגיא דתמורה הנ"ל נלע"ד לומר כלל מחודש בעניני אעל"מ ע"ש בתוס' תמורה ד"ז ד"ה מ"ב הקשו מנשבע שלא לגרש ותי' לחלק בין איסור שבדה מלבו ע' באחרונים נתקשו הרבה. ובש"ג פ' משילין הקשה מב"ק פ' מרובה עקוץ לי תאנה מתאינתך. וזרוק גנבותיך לחצרי למה לא נימא דלא יקנה הגניבה משום דאי על"מ. והמהרי"ט בסי' ס"ט הקשה משוחט בשבת וכותב גט בשבת. ומה שחילק בין היכי שיתוקן האיסור ע' באחרונים נתקשו דלא יועיל בזה בכותב גט על איסורי הנאה ובכתובת קעקע ע' תוס' גיטין דף כ' ע"ב ובענינים אלו יתוקן האיסור למה לא נימא אעל"מ. ועיין בשער המלך פ"ב מה' גירושין הקשה ממקח הנקנה באיסור ריבית ושאר קושיות ובט"ז לח"מ סי' ר"ח חילק בין היכי שהיום גורם והש"ך חילק בין היכי שא"א בענין אחר. וגם בתי' אלו לא יתיישבו קושיות הנ"ל ע"כ נלע"ד ברור דהאי כללא דאעל"מ לא שייך רק היכי דהלאו הוא על ענין פרטי כמו הנך דריש תמורה לא יחליפנו ולא ימיר מפרשינן לי' להאי קרא שלא יהיה לו כח להחליף ולהמיר ואם עבר והחליף או המיר חילופו ותמורתו כלא הי'. וכן בלאו דלא תפדה ובאונס שגירש ותורם מן הרעה על היפה וממין על שאינו מינו דכל הלאוין פרטיים על ענין א' בזה ס"ל לרבא דאם עבר הרי פדוי' וגירושיו ותרומתו כלא הי' דלא אהני מעשיו משא"כ במקום שנאמר הלאו דרך כללי כמו לא תעשה כל מלאכה בשבת דבזה א"א לפרש שלא יהיה לו כח לעשות מלאכה דהרי ודאי אם עבר ובנה בית בשבת ונטע כרם יהיה בנוי ונטוע וע"כ הפירוש של לאו זה הוא דאינו רשאי לעשות לכתחלה מש"ה כל שישנו בכלל לאו זה ל"ש לומר בי' אעל"מ וכן בלאו דבל יחל ע"כ פירושו אי אתה רשאי ליחל לכתחלה ולא שאין לו כח דהרי בכמה ענינים לא יפול עליהם החקירה דלא מהני כמו בנשבע שלא אזרוק וכהנה מש"ה כל שישנו בכלל זה הלאו לא שייך בו הפלוגתא דאעל"מ וז"ב בסברא וממילא מיושבים כל הקושיות הנ"ל וכן שאר קושיות שהקשו הראשונים והאחרונים נקוט האי כללא בידך ויהיה למישור לפניך ומקום הניחו לי בעזהשי"ת. ועיין לעיל מצוה ל"ח הבאתי דברי הפמ"א דאף לרבא דס"ל דלא מהני דוקא אם המעשה תלוי בא' קנסה אותו התורה דלא להני מעשיו אבל בנשבע שלא ימכור אם נאמר דל"מ ובאמת עשה רק המוכר האיסור ולא הלוקח ואיך נקנוס שלא יהי' מכירה ויהי' קנס ללוקח גם כן בכה"ג לא קנסה תורה יעו"ש. ובזה אמרתי בילדותי ליישב דברי תוספות כתובות כ"ב ע"ב ד"ה בנשאת לא' מעדיה כו' שהקשו וא"ת הא קי"ל הרגנוהו לא ישא את אשתו וכבר הקשה הגאון מהרא"ב ז"ל הובא בח"צ סי' ג' הא קיי"ל שם דאם נשאת ל"ת ומאי קשה להו להתוס' בזה ולהנ"ל יש לומר ע"נ דהנה קשה בכ"מ דאחז"ל לא תנשא ואם נשאת לא תצא הא אמרינן בפ' אף על פי כיון דאמר רבנן לא לזבון אי עבר וזבין לא הוי זביניה זבינא דקיימא לן אי עביד לא מהני אף בדרבנן אם כן היה ראוי לומר בכ"מ דאמרו לא תנשא אם נשאת תצא אמנם ידוע מ"ש הנו"ב בתשובה דכ"מ שאמרו לא תנשא האיסור על האשה ואם אמרו לא ישא האיסור עליו וא"כ אתי שפיר בכ"מ שאמרו לא תנשא אם נשאת לא תצא כיון דהאיסור רק עליה למה נקנוס אותו כמו שכתב הפמ"א הנ"ל ועפי"ז א"ש קושית תוספות הנ"ל בזה כיון דקיימא לן הרגנוהו לא ישא את אשתו אם כן בכאן האיסור גם עליו שפיר י"ל אפילו אם נשאת תצא דהא האיסור על שניהם עליה שאינה יודעת בבירור שמת ועליו מפני החשד ולא דמי לדעלמא דאמרי' הרגנוהו לא ישא את אשתו דשם אין איסור רק עליו דהיא שומעת משני עדים שנאמנים עפ"י התורה משא"כ כאן דיש הכחשה האיסור עליה גם כן מבואר הלשון בש"ס לא תנשא וכו' וא"ש דברי תוס' ודו"ק. ונ"פ דהתשיעי שקראו עשירי דהוא הקדש לאכול במומו ולא להקרבה מכל מקום כשהוא תם אף דא"ר להקרבה עוברים בלאו הזה כיון דאתרבי מן וכל מעשר בקר הוא כמעשר ועוברים בלאו הזה כמו בזה"ז שכ' הרהמ"ח. אך לפ"ז אפשר שלוקין לרבא כיון דבלא הלאו מהני המכירה כיון דאינו ראוי להקרבה כמבואר בב"ק. והי"א שקרב שלמים נראה דדינו כשלמים דאינו עובר בלאו הזה דילפינן מואם בן הבקר כו' עיין סוף בכורות נראה דלגמרי דינו כשלמים ובפרט לרבא דסובר דמקיש לתמורה כ"ה דעושה תמורה לא יגאל והיכי דאינו עושה תמורה כו' ה"נ הי"א אינו עושה תמורה אם כן אינו בלאו דלא יגאל. ותמורת מעשר דג"כ נאכל לבעלים אפשר גם כן לספק אם עוברים על הלאו דלא יגאל כיון דקיימא לן אין תמורה עושה תמורה אך אפשר לחלק כיון דהעיקר עושה תמורה הבא מכחו הוי כעיקר אבל הי"א אף שהוא העיקר אינו עושה תמורה אף שזו נקרא ג"כ תמורה מכל מקום חילוק יש דהיא קריבה ותמורת מעשר אינה קריבה עיין בש"ס. ולענין לאכלו בקדושת מעשר פשוט הן תמורה והן הט' כיון דאין הנאה להקדש דינם כמעשר דאין נמכרין באטליז ולא נשקלין בליטרא אבל להי"א דנפדה והנאה להקדש נשקלין ונמכרים באטליז ככל פסהמ"ק ופשוט. ודע דאם נימא כמ"ש לעיל דתם שחוט עוברים ג"כ בלאו דלא יגאל על חלבו וגידיו ועצמותיו ועורו אפשר גם כן עובר דבש"ס אינו מבואר רק דחכמים לא אסרו זה ובש"ס מיירי לענין הבלעה והר"מ כ' ע"ז ג"כ חכמים לא אסרו למכור חלבו וגידיו כו' נראה דאם הוא מן התורה אפשר דגם דברים אלו בכלל הלאו. מכל מקום אפשר בעור וגידים ועצמות דבכה"ת כולה אינו בכלל בשר אפשר מן התורה מותר אך באמת כאן לא כתיב לשון אכילה אם כן כ"ה דאסור מן התורה גם אלו הדברים אסור מן התורה ומכל מקום צ"ע. ועיין ר"מ כאן פ"ו פוסק דאם עבר ועשר בזה"ז יאכל במומו ובנוב"י (ת' חיו"ד סי' קפ"ט) הקשה לו חכם א' הא מבואר בסוף בכורו' הא דתני ימותו מיירי בזה"ז דלא ישהה עד שיפול בו מום מחמת תקלות גיזה ועבודה הלכך כונסין לכיפה וימותו ע"ש בפירש"י והיאך פוסק הר"מ דיאכלו במומן. ועמ"ש לעיל בשם הלחם משנה דהר"מ פוסק כאביי אבל למאן דפוסק כרבא לקי על לאו זה וצ"ע השיעור על כמה לוקין או כזית או ש"פ כממון או כ"ש. וכן בחרמי כהנים לא נתפרש השיעור וצ"ע. ועיין בצל"ח פסחים דף צ' מה שתירץ לקושית המ"ל שהבאתי לעיל על הר"מ דמוכר שלמים לא עשה כלום הא פסק דקדשים קלים ממון בעלים הוא:
ב"ה שעזרני עד כה להשלים חלק שני כן יעזרני להשלים חלק שלישי וללמוד וללמד ולא ימיש ספר התורה מפי ומפי זרעי וזרע זרעי עד עולם א"ס
ספר במדבר[עריכה]
פרשת במדבר
פרשת במדבר[עריכה]
אין בו מצוה כו'. כוונתו דלבה"ג יש מצוה היינו ל"ת הגונב את הקסוה היינו כלי שרת, והלאו הוא ולא יבאו לראות כבלע את הקודש, עיין סנהדרין (פ"א ע"ב) דפסוק זה רמז לגונב כלי שרת והדין הוא דקנאים פוגעין בו, כ"ה במשנה ובר"מ פח"י מסנהדרין אך הר"מ בסמ"ק שלו בשורש הג' השיג עליו ואינו מכניס זה במנין ע"ש ברמב"ן ובמגילת אסתר ע"כ כתב הרהמ"ח לחשבונינו היינו להנמשכים אחר הר"מ כהרהמ"ח אין בסדר הזה מצוה להמנות ולבה"ג יש.
ונראה דלהר"מ עובר בלאו גם כן לא תגנובו כי זה גם כן בכלל לא תגנובו דמה לי הדיוט או גבוה אך העונש דקנאים פוגעין בו הלכה למשה מסיני וגם החיוב מיתה בידי שמים כמבואר בר"מ הוא הלכה למשה מסיני אך לבה"ג כיון דמחולקים בעונשים אין נכלל או אפשר שעובר בשני לאוין.
ונוהג בכל אישי ישראל חוץ מחרש שוטה וקטן ובן נח נהרג על זה כמו גניבת הדיוט ואפילו בפחות משוה פרוטה. ובישראל אני מסופק אם בפחות משוה פרוטה גם כן קנאין פוגעין וכבר הבאתי כמה פעמים בחיבורי זה דבפחות משוה פרוטה אף כלי לאו ממון הוא:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |