מנחת חינוך/שנג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
לדון בדין ערכי בהמה כו'. עיין ר"מ פ"ה מה' ערכין ופ"ז שם ופ"א מה' איסורי מזבח ואכתוב בקיצור. המקדיש איזה דבר מטלטל או איזה בע"ח חוץ מבהמה (וחוץ מדיני בית וקרקעות המבואר אח"ז) מעריכין אותם כמה הם שוים וכופין את הבעלים לפתוח ראשון ואם הבעלים פודים או אשתו או לאח"מ היורש שלו מוסיפים חומש ואם אחר פודה אינו מוסיף חומש ואינו נפדה אלא במעות או במטלטלין אבל לא בקרקעות ועבדים ושטרות ואם פדה בהם אינו פדוי כלל והחומש גם כן צ"ל מטלטלין דוקא ואין החומש מעכב ואם נתן את הקרן ולא החומש יצא ההקדש לחולין מד"ת ומד"ס יש חילוק בין שבת לחול עיין ר"מ ועתו"ס פ' הזהב דנ"ד הקשו פשיטא דחומש לא מעכב הא אפילו הקדש ששוה מנה וחילל על ש"פ די כשמואל. ובאמת לשיטת התוס' בעצמם והבאתי במצוה דלעיל הא דשמואל הוא רק אם הבעלים בעצמן פודין אבל באחר אין סברא שיהי' מחולל בפחות משווי' והבאתי בשם הט"א למגלה הטעם דהמקדיש עצמו כיון דבעצמו הקדישו או כיון דהי' יכול לשאול עליו ע"כ הדין כשמואל ובאחר ל"ש טעמים הללו לא אמר שמואל בכה"ג אם כן כאן באשתו וביורש דגם הם לא הקדישו וגם אין יכולין לשאול כיון שהם לא הקדישו (ואינו ענין למה שהאריך הפר"ח אי יכול לשאול על נדר אביו ע' באו"ח סי' תס"ח וק"ל) אם כן גם אינו מחולל בפחות משווי' ע"כ הי' סברא דגם החומש מעכב דהם מוסיפים חומש אך החומש אינו מעכב כמבואר שם. אך לדעת הר"מ דלא ס"ל כסברת התוס' כמ"ש לעיל צ"ל כתירוצם שם דהי' סברא דוקא במזכיר בפי' החומש הוא מחולל אבל באינו מזכיר לא ע"ש ואין נ"מ לדינא כי בכ"ע אין החומש מעכב ואין להאריך. וחומשא מלבר היינו בעד שוה ד' נותן חמשה והפדיון וגם החומש נתפסין בהקדש ונותנין לבה"ב והראשון יצא לחולין ודוקא ההקדש ראשון שרוצה לפדות מוסיף חומש אבל הקדש שני כגון בהמה או מטלטלין השני' שחלה עליהם הקדושה שפדה בהם וה"ל הקדש שני ורוצה לחלל ההקדש שני א"צ להוסיף חומש וילפינן מקרא בב"מ דף נ"ה ובר"מ כאן ומבואר שם בש"ס דווקא הקרן שנפדה בו וחלה עליו הקדושה שנתפסים תחת הראשון זה ה"ל הקדש שני אבל החומש שנתן ה"ל הקדש ראשון ואם רוצה לפדות החומש מוסיף חומש והר"מ השמיט זה וצ"ע. וע' רש"י שם גבי הגירסא לענין נהנה מן ההקדש והר"מ בפ"א מהלכות מעילה כתב זה לענין מעילה ועיין בכסף משנה שם שהראה מקום לזה דהוא בפ' הזהב. ונראה דהיה גירסתו כגירסא שדחה רש"י ע"ש ומכל מקום לפי דעת הר"מ שהשמיט כאן לא הודיענו דעתו בזה וצ"ע. ואין פודין בקרקע ודין תלוש ולבסוף חברו אי דינו כקרקע ע' תוס' דנ"ד דמבואר בונין בחול ואח"כ מקדישין חזינן דמתחלל על תלוש ולבסוף חיברו ול"מ למ"ד תלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי ודאי ניחא אלא אפילו למ"ד כמחובר דמי מכל מקום כאן אם לא יהי' קדוש סופו ליעקר חשוב כתלוש לכ"ע והוא ענין ארוך בכ"מ בש"ס. וע"ש בב"מ דנ"ד פלוגתא גבי מע"ש ח"א דאינו תופס פדיון פחות מש"פ וח"א דבעינן בחומשו ש"פ וער"מ ה' מע"ש ובמע"ש נלמד מקרא ממעשרו כו' ע"ש אבל בהקדש אם הקדיש ש"פ בודאי פודין ונתפס הפדיון וחייב ליתן החומש אף פחות מש"פ כי לא מצינו דנתמעט וכן הדין במעילה בש"פ מעל ונותן קו"ח אף שאין בחומשו ש"פ אך אם אין ההקדש ש"פ וגם עם החומש אינו ש"פ בודאי כי אפילו המותר ג"כ נתפס להקדש ול"ד למע"ש דאין המותר נתפס אם כן כיון דזה נתפס הראשון יוצא לחולין. אך אם רוצה לפדות בפחות מש"פ כשווי זה תלוי בשיטת רש"י ותוס' גיטין די"ב דעת רש"י דאין הקדש חל על פמש"פ אם כן כיון דאינו נתפס אין הראשון יוצא לחולין אבל לדעת התוס' שם דהקדש חל בפמש"פ אם כן נתפס ויוצא הראשון לחולין ולדבריהם אפשר מה דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ לאו דוקא אלא אפילו על פמש"פ ואורחא דמלתא נקט ומכל מקום אפשר נהי דהקדש חל על פמש"פ מכל מקום לחלל הוי כעין מקח דקונה מן ההקדש וקנין אפילו בהדיוט אינו פחות מפרוטה ומכל מקום יש לחלק בין קנין לחילול וצ"ע. וכן הדין במקדיש עוף לבה"ב כגון אווזים ותרנגולים נפדין ואפילו אם מתו קודם פדיון נפדים כי אין צריכין העמדה והערכה דאינו מבואר בתורה רק בהמה ועי' תמורה דל"ג תני דבי לוי אפילו חי' ואפילו עוף כו' נראה דהוא תני ולית הלכתא כוותי' וגם הוא סובר דאפילו בע"מ מעיקרא כו' ויבואר בסמוך בעזהשי"ת ואין הלכה כן כמשי"ת וכ"ה לשון הר"מ פ"ה הי"ב כל המקדיש בהמה כו' צריך העמדה כו' לפיכך אם מתו נראה דבעוף אין צריך ודינו כמו מטלטלים ע"כ נפדה אפילו לאח"מ ואינו בכלל אין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים אם שחט ראוי לאדם מישראל ואפילו אם מתה מאליה ע' רש"י חולין דק"ל ובכורות דט"ו גבי קדם מום להקדישן דהוי כדיקלא בעלמא ולא נחתה להו קדושת הגוף ופודין בכה"ג להאכילן לכלבים כו' אם כן בקדשי בה"ב דאינו ראוי לקדושת הגוף כלל אינו בכלל אין פודין כו'. ועי' פסחים כ"ט מבואר שם אף בקדשי בה"ב כגון חמץ של הקדש איכא פלוגתא למ"ד אין פודין אין לחמץ פדיון ע' תוס' שם שהקשו זה מהא דקדם מומו להקדישו דפודין ותירצו דמדרבנן אין פודין וע"ש במסקנא דרש"י ותוס' גרסי דר"א אמר כ"ע אין פודין כו' ע"ש בתוס' שכתבו כיון דהוא מדרבנן דוקא לפדות להאכיל לכלבים אין פודין אבל משום צורך אחר כגון להסיק או לשאר דברים פודין אם כן ניחא כאן דפודין לצורך אחר וכעת לא ראיתי בר"מ חילוק זה ואני טרוד כעת ולא יכולתי לעמוד בענין זה ועי' בשער המלך פ"א מהמ"א פלפל הרבה בזה.
והמקדיש בהמה הדין כך המקדיש בהמה תמימה לבה"ב אף על פי שעבר בעשה דאסור להקדיש תמימים לבה"ב ועיין בכ"ז דעובר בל"ת ג"כ ועי' בלחם משנה ומ"ל מכל מקום מה שעשה עשוי ונפדית כשהיא תמימה והדמים יפלו לבה"ב ואם הבעלים פודין מוסיפין חומש והדינים של חומש ובמה נפדה כתבתי לעיל וכאן נמי הדינים כ"ה. וכשהיא נפדה אינה נפדה אלא למזבח שכ"ד הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח עי' מ"ל כתב דנראה מהר"מ דד"ז דאינו יוצא מידי מזבח הוא מן התורה שהביא הפסוק הלזה ותמה ע"ז מש"ס דמנחות דף ק"א דמבואר דאינו אלא מדרבנן כיון דלא שכיח להגזברין דבהמה פוסלת בדוקין שבעין כו' ע"ש מה שפלפל בזה. ואיני מבין אם נאמר שהוא מן התורה ניחא מה שמביא הר"מ אח"ז הדין משקלים המקדיש נכסיו והי' בהם עופות כו' ימכרו לצרכי אותו המין דאינו יוצא מידי מזבח אבל אם הוא רק מדרבנן כיון דבהמה פוסל בדוקין שבעין אם כן עוף דאינו פוסל בדוקין שבעין למה בהקדש בה"ב עי' בשקלים דכ"ע ס"ל דאינו יוצא מידי מזבח ולמה לא יצאו העופות לחולין דל"ש הך גזירה דל"ש דבעופות אין מום פוסל רק מחוסר אבר וצ"ע. ואפשר דע"כ פוסק הר"מ דהוא מן התורה כמשניות דכאן וגם מהתוס' פ' פרת חטאת נראה דהוא גם כן מן התורה כמובא במ"ל. והמקדיש בהמה טמאה לבה"ב נפדית ג"כ בתוס' חומש כדלעיל והדמי' הם לבה"ב. והמקדיש בהמה טהורה תמימה למזבח ונפל בה מום ג"כ נפדית בתוס' חומש כנ"ל ויביא בהדמים קרבן אחר כמותה וכל הדינים הללו במקדיש בהמה שכתבנו הן קבה"ב והן קדשי מזבח שנפל בהם מום ה"ז צריך העמדה בב"ד והערכה ואם מתו קודם העמדה ואפילו אם מתו לאחר העמדה והערכה קודם שנפדו יקברו. הכלל כל שצריך העמדה והערכה אין להם פדיון לאח"מ ויקברו. ועוף של קדשי מזבח אף שנפל בו מום אין לו פדיון כלל דלא נא' אלא בהמה והוא משנה מפורשת במנחות ק"א וזה עיקר החילוק בין דבר שצריך העמדה והערכה ובין דבר שא"צ העמדה והערכה הוא זה לענין אם נפדין לאח"מ עיין מ"ל פ"א מהלכות איסורי מזבח. והנה בקדשי מזבח שנפל בהם מום אם מתו מעצמן בלאו הכי אין נפדין דאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים אך אפילו נשחטו בהכשר מכל מקום אין נפדין מחמת העמדה והערכה וכבר כתבתי לעיל לענין בהמה טמאה שהיא קדשי בה"ב אם פודין להאכילה לכלבים כו' ופודין להסיק כו' כיון שהוא רק מדרבנן כ"כ התוס' ודוקא טמאה או טהורה כמ"ש אבל במקדיש בע"מ למזבח דקדם המום להקדש מבואר בש"ס דא"צ העוה"ע וממעט מקרא והכסף משנה כאן דעתו דהר"מ ג"כ ס"ל כן ולא כלוי בגמרא ועיין בכסף משנה פ"א מהמ"א דעתו בתי' הראשון דהר"מ פוסק כלוי דאף בע"מ מעיקרו צריך העמדה והערכה ועלח"מ ומ"ל שם שדעתם דפוסק דא"צ כר"י דכתב בפי' דאם מתה תפדה ועיין בכסף משנה דגם בחיים יש חילוק בין הערכה לחוד ובין העמדה והערכה דצריך להעמידה בפני הב"ד ועמ"ל שדחה זה דאין חילוק כלל רק העמדה והערכה הוא לאפוקי לאח"מ ע"ש באריכות. והנה לפי הסכמת כולם שהר"מ אינו פוסק כלוי אם כן אפשר דגם עוף דאיתא בברייתא דלוי ג"כ דלא כלוי וא"צ העמדה והערכה. ובעוף שקדשי מזבח ונפל בו מום הפוסל כגון מח"א בלאו הכי אינה נפדית אפילו בחייה כמבואר בר"מ דעופות אין להם פדיון אך בבע"מ מעיקרו או אווזים או עופות טמאים כל הנהו דאין ראוים למזבח כלל בזה סובר לוי דמרבינן העמדה והערכה וי"ל דהר"מ אינו סובר כן דנקט כאן רק בהמה וה"ל לפרש דה"ה עוף שאינו ראוי למזבח כלל בעינן העוה"ע אע"כ סובר דא"צ העוה"ע וחי' אף על פי דג"כ נזכר בברייתא מכל מקום י"ל כיון דבכה"ת חיה בכלל בהמה לדין זה ג"כ בכלל בהמה וע' תוס' מנחות דף ק' ע"ב ד"ה העופות כו' כתבו הא דמבואר במשנה דעופות אין נפדים היינו בשקדם הקדישן את מומן אבל בקדם מומן להקדישן נפדים כדתניא בתוס' ותני לוי הכל היה בכלל העמדה בי' אפילו עופות ולע"ד דהר"מ לא ס"ל כן אך בוודאי נפדים דלא גרע ממטלטלין אך העוה"ע לא בעינן כנ"ל בדעת הר"מ ונפדים לאח"מ ג"כ להיסק כמ"ש לעיל כנ"ל. והנה בבע"ח שצריך העמדה והערכה אפילו אם שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא חיה נפדית עד שתמות והם בכלל העוה"ע וע' מ"ל מביא בשם התוס' דוקא ישראל בטמאה או נכרי בטהורה דאינה ניתרת באכילה אבל ישראל בטהורה דניתרת באכילה היא כמתה ואינה נפדית ע"ש. ועיין במצוה הקודמת הבאתי דברי הר"מ דהתפסה בטעות הוי התפסה ואין שאלה בהתפסה דה"ל כמו תמורה דהוא סוף הקדש אפשר דכאן ה"נ הדין כן אם פודה ואמר זת"ז אפילו בטעות הוי הקדש ואין שאלה או אפשר דשם דאמר זו כזו או תמורה דעכ"פ אין ההקדש ראשון יוצא לחולין בהתפסה ל"מ שאלה אבל כאן כיון דע"י התפסה זו יוצא הראשונה לחולין ואם שואל עליה הוא חולין והראשונה חוזרת להקדש אפשר בכה"ג מהני שאלה וצ"ע. ואם קטן יכול לחלל אני מסופק. והנה אם הוא בדרך מקח כגון שהגזבר מוכר נראה דדינו כמו הדיוט וקטן קנה בדעת אחרת מקנה או אפשר דנתינתו בדמים אינה נתינה כסברת המ"מ ה"נ כאן אם הוא בדרך חילול אם כן אין הראשון יוצא לחולין רק אם זה הקדש שנתפס ע"י חילול הראשון נראה דקודם שהגיע לעונת נדרים דאין הקדשו הקדש אם כן לא נתחלל אך בהגיע לעונת נדרים דהקדישו הקדש נתפס זו ויצא הראשון אך אפשר כיון דאין מעשיו כלום ל"מ החילול שלו כלל דדוקא מקח או מתנה מהני ע"פ הדברים המבוארים אבל בכה"ת ה"ל קטן דאין מעשיו כלום ה"נ ל"מ מעשיו וצ"ע. שוב ראיתי בתוס' גיטין דף ס"ה ד"ה ופדו כו' עמדו בזה גבי מע"ש דמאי מהני פדיית קטן הא אין מעשה קטן כלום כו' ותירצו דבהגיע לעונת נדרים מהני ע"ש אם כן ה"נ. ונראה דאפילו בדרך מקח מכל מקום כיון דהקדושה חל על הפדיון ל"מ לכ"ע פחות מעונת נדרים כנ"ל. ומ"ש הרהמ"ח כ"פ דהכהן מעריך ל"ד עיין בסנהדרין ובר"מ דצריך העמדה לפני ב"ד וכן הערכה רק גבי קרקעות בעינן תשעה וכהן ע"ש. ולפמ"ש לעיל דחומש אינו מעכב אם כן ה"ל רק מצוה דצריך ליתן חומש אם כן אפשר בקטן הפודה א"צ ליתן חומש כי לאו ב"מ הם. גם הבאתי לעיל דהמקדיש תמימים לבה"ב עובר בעשה צ"ע אם דוקא בבהמה דנפ"ל משור ושה כו' או אפשר אף עוף תמים ושור לאו דוקא. וגם קדשי מזבח שנפדה במום המקדיש מוסיף חומש ולא המתכפר. והנה בעסקי במצוה זו הפסקתי הרבה בין הפרקים מחמת טרדת נשואי בתי תי' ע"כ איני מאריך השי"ת יגמור עלי לשנות פ"ז:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |