מנחת חינוך/שלט
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שלא נמכור שדה בארץ ישראל לצמיתות כו'. דיני מצוה זו מבואר בר"מ פי"א מה' שמטה ויובל וכן דין שדה אחוזה שהביא כאן הרהמ"ח ואכתוב בקיצור אסור למכור ביתו או שדה אחוזתו עד שהעני ואין לו מה יאכל אבל למכור ולעשות בו סחורה או כדומה אסור ואם עבר ומכר מכירתו מכירה והמוכר שדה אחוזתו הדין כן כל שני שנים הראשונים תעמוד השדה ביד הלוקח ואוכל פירות ואם רצה המוכר לפדות אינו רשאי ואפילו הלוקח רוצה ג"כ אינם רשאים. והנה בד"ז דאינו גואל בפחות משני שנים אינו מבואר במשנה בערכין דוקא שדה אחוזה ואף שדה מקנה שקנה מא' ושהתה בידו כמה שנים ומכר לאחר אינו רשאי המוכר הזה לגאול מיד הלוקחו פחות מב' שנים ואפילו ברצון הלוקח אך מד' הר"מ קצת משמע דד"ז בשדה אחוזה דכתב בה"ט המוכר שדהו בזמן היובל כמו שביארנו אינו מותר כו' ומלשון הר"מ שכתב כמו שביארנו משמע דמיירי מענין שכתב לפני זה ושם מיירי משדה אחוזה. אך אין הכרע דקאי כמו שביארנו דיני יובל וכן הפסוק בפרשת בהר במספר שנים כו' דנלמד ד"ז אינו מוזכר שדה אחוזה אם כן נוהג בכל השדות אף בשדה מקנה וד"ז דוקא בזמן שהיה היובל נוהג ובא"י ובח"ל (או) [אבל] בזמן שאין היובל נוהג אינו נוהג ד"ז וכן שאר הדינים במצוה זו ובמצות הבאים אח"ז כמבואר בדברי הר"מ ובהרהמ"ח. ופשוט דתנאי שיחזור בתוך שני שנים ג"כ לא מהני כיון דשניהם אסורים אין בידם למחול כמ"ש הרמב"ן מביא דבריו הרב המחבר לענין מכירת צמיתות ה"ה כאן ול"ד לע"מ שלא תשמטנה שביעית ועיין בנ"י שכ' דא"י להתנות על מכירה חלוטה דאין הארץ שלהם דכתיב כי לי הארץ ואין להם רשות למכור מה שאינו שלהם ה"נ דשתי שנים גזרה התורה שיהא ביד הלוקח וא"י להתנות שיחזור כי אין הארץ שלהם כלל למכור וליקח רק מה שהרשתה התורה ויבואר בסמוך ב"ה. וצריך הלוקח לאכול שני תבואות בשני השנים ופעמים אוכל ג' תבואות בשני שנים כגון שמכרה לו מלאה פירות הכלל קודם שני שנים א"י לגאול בשום אופן אך אפילו שהה בידו שני שנים ולא אכל שני תבואות ג"כ א"י לגאל' לפיכך אם היה א' מהשנים שנת שמטה או שנת שדפון או ירקון אינו עולה מן המנין ומבואר בב"מ פרק המקבל דק"ו דוקא שדפון או ירקון בעולם אינה עולה לו אבל אם היה שנת תבואה רק שדפון וירקון בבאגי עולה לו ומובא ג"כ בתוס' וא"י למה השמיטו הר"מ כאן. אבל אם הלוקח הניחה בורה שנה הרי עולה למנין דאיהו דאפסיד אנפשי' ונ"ל דל"ד שנה אלא אפילו הניחה בורה השני שנים כיון דבגרמתו נעשית ניתן לפדות דמ"ל שנה או שתי שנים ולשון הר"מ הוא אכלה שנה והניחה כו' ל"ד אלא אפילו הובירה כל השתי שנים שוב ראיתי בכ"מ כ"כ להדיא. ומבואר כאן בר"מ אינו [גואל] פחות משתי שנים מעל"ע מיום המכירה אפשר דחשבינן שעות כגון שמכר לו בר"ח ניסן בחצי היום אינו פודה עד ר"ח ניסן השלישי בחצי היום דוקא עיין בערכין ל"א ובתוספות שם ובנדה דמ"ח ובר"מ פ"ב מה' אישות הכ"א ובמ"ל שם וכבר האריכו האחרונים ויתבאר קצת לקמן במצות בע"ח ב"ה. והנה הבאתי לעיל דדעת הרהמ"ח דד"ז דאינו גואל בפחות משני שנים הוא גם בשדה מקנה ובאמת לשון הש"ס ערכין דח"י ונדה שם פ' יוצא דופן מבואר הלשון שתי שנים שבשדה אחוזה כו' מבואר דמיירי בשדה אחוזה דוקא וצ"ע בת"כ ואינו ת"י כעת ועמ"ש לקמן ד"ה והבאתי. מכרה שנה א' קודם היובל אוכל שנה השניה אחר היובל אף על גב דהדין דיוצא ביובל מכל מקום בפחות משני שנים אינה יוצאת ואוכל שני שנים אך אחר שאכל שני שנים אחר היובל יוצא מידו בלא דמים כי היובל מוציאו רק שצריך לאכול שני שנים. ונ"ל הא דשנת השמטה או שנת היובל אינה עולה מן המנין כיון דאינה שנת תבואה ואם עבר הלוקח וזרעה נראה דנחשב שני תבואה ועולה לו לשני השנים כנ"פ. ואפילו נשדף באגי מכל מקום כיון דאיכא תבואה בעולם היינו בח"ל לא הוי שדפון וכיון דהוא זרע הו"ל כשאר שנים ועולה לו רק אם היה שדפון בעולם בודאי אינו עולה ואיסורא הוא דעבד ואין ענין לזה וז"פ. ודוקא בשדות שגדלים תבואות וה"ה אילנות שהם בני תבואה אין נפדים פחות משני שנים אבל אם מכר לו נקעים מים או סלעים שא"ר לזריעה נפדים מיד כיון שאינם בני תבואה. ונראה דאפילו לפמ"ש לעיל בשם הרהמ"ח דגם בשדה מקנה הוא ד"ז דאין נגאל בפחות משני שנים מכל מקום נ"פ דאם א' מכר שדה אחוזה והקונה מכר לאחר ואחר לאחר והראשון שבא לפדותו כיון שכלו ב"ש מיום מכירתו אף שמיד הקונה שלו לא היתה ביד הלוקח שני שנים מכל מקום יכול הראשון לפדותו כיון דיש שני שנים ממכירה שלו כי הכל לטובת בעל הקרקע כמבואר בסמוך בעזרת השי"ת לע"א ה"נ הראשון יכול לפדותו כנ"פ.
ולאחר שני שנים נתנה התורה רשות ביד המוכר או ביד קרוב לגאול ולפדות השדה מיד הלוקח בגרעון כסף בע"כ של הלוקח כיצד מכר השדה עשרה שנים קודם יובל במנה ואכל הלוקח ג' שנים ינכה המוכר ל' דינרים בעד הג' שנים ומחזיר לו ע' דינרים ומחזיר שדהו וד"ז בשדה אחוזה דוקא אבל שדה מקנה א"י לפדות בע"כ של הלוקח והראשון שמכר שדה אחוזתו אפילו נמכרו לכמה ב"א זאח"ז רשות ביד הראשון לגאלה מהלוקח האחרון ואם האדון מכר שדהו בעד מאה זוז והלוקח מכר לאחר בעד ר' זוז מחשב האדון עם הראשון ואינו נותן לו אלא לפ"ע מאה וכן אם מכר לראשון בר' והראשון מכר לשני בק' ה"ז מחשב עם האחרון ונותן לו לפ"ע מאה מייפים כח המוכר תמיד וכן המוכר במאה והשביח' ועמדה על ר' פודה לפ"ע מאה ואם מכר' בר' והכסיפ' ועמדה בק' ג"כ פודה בערך מאה הכלל תמיד מייפים כח המוכר שדה אחוזה זה מבואר בר"מ וב' דינים מבוארים בערכין דף ל' דין הראשון מכרה לראשון במנה הוא במשנה ואח"ז איתא שם ת"ר מכרה לראשון כו' שנאמר לאיש אשר מכר לו מכרה לראשון בר' כו' שנאמר לאיש אשר בתוכה ד"ר ר' דוסתאי בן יהודא אומר מכרה לו במנה והשביחה כו' שנאמ' העודף שבידו כו' מכרה בר' והכסיפה כו' שנאמר העודף שבקרקע והיינו הדין השני ואמרינן בש"ס מאי בינייהו דאייקר וזל ואייקר ופירש"י שמכרה לו בר' ומכר הראשון לשני בק' ונתייקרה ביד השני ועמד על ר' לרבי דדריש לאיש אשר בתוכו אינו נותן לו אלא מאה כו' לר' דוסתאי נותן מאתים דעודף כו' הא מאתן שקל כו' עודף הוא מאתן שווי' על כל פנים מוכח דר' ור' דוסתאי פליגי בד"ז וא"כ תמוהין ד' הר"מ איך מביא ב' הדינים משני התנאים שחולקין זה עם זה ונ"מ לדינא באייקר וזל ואייקר ח"א דנותן מאה ח"א דנותן ר' ולא הביא הר"מ ד"ז כלל אך באמת כיון דהלכה כר' מחבירו אם כן אפילו באייקר וזל ואייקר אינו נותן לו אלא מאה ע"כ סתם הר"מ דראשון לשני במאה אינו נותן לו אלא מאה משמע בכ"ע אפילו השביח כיון דהלכה כר' ע"כ סתם הר"מ ונשמע מדבריו בכ"ע לקולא לייפות כח המוכר. אך קשה לפמ"ש התוס' שם בד"ה א"ב כו' דאייקר וזל בלוקח א' דלרבי בהכסיפה מכל מקום צריך ליתן ר' כיון דהוא איש שמכר ואיש אשר בתוכה וכיון דהלכה כר' מחבירו איך פסק הר"מ בהכסיפ' בלוקח א' שנותן לו רק מאה הא לרבי נותן ר'. ונראה דס"ל להר"מ דלרבי נהי דאינו דורש מהעודף מכל מקום ד"ז דהשביח או הכסיף נפקא לי' גאולה גאולה מע"ע כמסקנת הש"ס שם וע"ע נפקא לו מקרא שם ע"ש רק ד"ז דמכרה כו' נפ"ל מקרא זה דלאיש והשביח והכסיף גם רבי מודה דנפ"ל מע"ע אם כן בלוקח א' אינו נותן אלא מאה לא כהתוס'. ודין הראשון דמכר לשני לא נלמד מע"ע דשם ל"ש ד"ז כלל כי האדון א"י למכור ע"ע לא' כמבואר בר"מ ה"ע והבאתי לעיל במצות ע"ע. ודע דז"פ אף דמייפין כח המוכר כמ"ש לעיל מכל מקום בזה אין מייפין כגון שמכר בעד מאה זוז עשרה שנים קודם היובל ותיכף אחר המכירה הוקר על ר' והנה בשעת המכירה הי' נחשב שיווי של כל שנה בעד עשרה זוז ותיכף שהוקר על כפל הי' שוה כל שנה עשרים זוז והלוקח אכל שני שנים ובא לפדותו אין אומרים שינכה לו בעד השני שנים ארבעים זוז ויחזיר לו רק ששים זוז זה ודאי אינו דאינו מנכה לו רק כפי המעות שלקח לערך זה חשבינן השנים שאכל עש"ס וז"פ. ואינו גואל רק אם השיגה ידו אח"כ אבל אם היה לו שדות אחרות בשעת מכירת שדה זו ומכר אח"כ ורצה לגאול אינו רשאי דכתיב ומצא כדי עד שימצא דבר שלא הי' מצוי לו בשעת המכירה וכן אם אין לו רק לוה אינו גואל שנאמר והשיגה ידו ולא שילוה וכן אינו גואל לחצאין רק או כולו או אינו גואל כלל וכ"ז ילפינן בש"ס מקראי. והא דנשבח השדה אינו נותן רק לפי מה שמכר היינו דוקא בהשביחה מאליה אבל השביחה הלוקח ודאי השבח שייך ללוקח ושמין לו השבח ומחויב ליתן לו השבח כמו ביוצא ביובל שיתבאר בסמוך ועיין ב"מ ק"ט דהאי זביני מעלייתא רק יובל אפקעתא דמלכא ע"ש ה"נ זביני מעלייתא רק גזירת הכתוב דגואל וחוזרת אליו אם כן בודאי השבח שהשביח הלוקח שייך ללוקח וכפירש"י להדיא בערכין דף ל' מכרה כו' והשביח פירש"י מאליו מבואר דאם השביח הלוקח שייך ללוקח וז"פ.
ויש להסתפק בשדה שהמוכר גואל אי צריך קנין שיקנה השדה הזאת בחזרה כי באמת מכורה עד היובל רק התורה נתנה רשות להמוכר דיכול לחזור ולקנות בע"כ של הלוקח וצריך קנין או אותו הכסף שנותן לו בחזרה בזה קונה ונ"מ אי מקנה לו הלוקח בחזרה מטלטלין אגב מקרקע בקרקע הזה אי קנה הפודה כי הי' קנין וה"ל כאילו חוזר הלוקח והקנה וקנה. א"ד דהיא אפקעתא דמלכא וחוזר מאליו במעות שנותן ולא בתורת קנין אם כן אין נקנין המטלטלין אגב הקרקע ועיין בערכין כו' גבי מוכר שדהו בשנת היובל שפירש"י כן לענין מכורה ויוצאה או אינה מכורה כלל עי"ש. וז"פ אצלי בשדה היוצאת ביובל הוא ודאי אפקעתא דמלכא כמבואר כ"פ בש"ס בלשון הזה וא"צ האדון קנין אך בגאול' דאינו מבוא' אני מסופק אם הוא אפקעתא דמלכא וא"צ קנין או צריך והתורה נתנה לו רשות וקונה בע"כ של הלוקח אבל צריך קנין וכן קרוב הגואל אפילו ברצון הלוקח ולאחר ב' שנים פודה אף בע"כ של הלוקח דוקא במכר אבל במתנה אינו בכלל דינים הנ"ל וברצון הלוקח פודה אפילו בתוך שני שנים ובע"כ אינו פודה אפילו לאחר ב' שנים כמו כל מתנה לזמן דבתורה מכר כתיב בהנהו דינים ומתנה אינה בכלל מכר כמבואר בבכורות דף נ"ב ר"מ סובר מתנה אינה חוזרת ביובל דמכר כתיב רק רבנן סברי דיוצא ביובל תשובו איש כו' לרבות מתנה וכ"ה בר"מ כאן בסמוך אבל כאן דל"ל ריבוי ודאי מתנה אינה בכלל דינים אלו וז"פ. ונראה דאם מכר והתנה עמו הלוקח שלא יפדנו עד היובל לדעת הרמב"ן יוכל להתנות כי המוכר אינו עושה איסור אם אינו פודה ואפשר לדעת נ"י דהטעם כי הארץ קודש להש"י ואינו שלו אם כן אף שהתנה מכל מקום המוכר יכול לפדות כי אין ביד הלוקח למחות דאינו שלו רק לד' הארץ. גם נ"מ לפמש"ל אם הגאול' היא אפקעתא דמלכא או צריך קני' לענין אם מת המוכר ובנו הקטן גואל אם הוא אפקעתא דמלכא גם הוא גואל אבל אם צריך קנין לדעת קצת שיטות דקטן אינו קונה אפילו בדעת אחרת מקנה א"י לגאול עוד יש נפקותות ואין להאריך. והמוכר שדהו בזמן היובל א"י הלוקח לחפור בה בורות שיחין ומערות כי אין לו רק אכילת פירות ע' מ"ל כאן דמביא דברי הראב"ד והרב המגיד פ"ז מה' מכירה ותמה עליהם שהוא ירושלמי מפורש דא"י הלוקח לחפור ולקלקל גוף השדה מגזירת הכתוב ושב לאחוזתו בעינן וע"ש שכתב דברשות בעל השדה מותר הלוקח לקלקל. וע"ש שמביא ראי' ברורה לזה ועקצה"ח סי' רנ"ז דאשתמיט מיני' ד' המ"ל הנ"ל בשם הירושלמי. ואם לא נגאל השדה היא ברשות לוקח עד יובל וביובל חוזר השדה להאדון בלא דמים כלל. וכן מתנה חוזרת ביובל ואם מכר שדה מקנה חוזרת לאדון הראשון ויובל היא ודאי אפקעתא דמלכא ולא מצוה לחוד ונ"מ אפילו קטן שירש שדה מקנה מאביו אף דלאו בני מצות נינהו מכל מקום חוזרת דהיא אפקעתא דמלכא וע"ל מצות ע"ע כתבתי אימתי הוא אפקעתא דמלכא ואימתי היא מצוה ותלמד לכאן. והאחין שחלקו לשון הר"ם כאן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זל"ז חלקו ביובל לא תבטל חלוקתם מכמות שהיתה ועבבה"ז ופ"י גיטין האריכו בד' הר"מ. ודע דלשיט' זו דאחין שחלקו לקוחות הם גם שדה אחוזה לא משכחת לה רק חד בר חד עד יב"נ כי שנים ה"ל שדה מקנ' אצל כ"א אך הרבה סוברי' דמספיק' הרי הם לקוחין דבדאוריי' אין ברירה מספק. אם כן תבין מעצמך מספק באיזה דינים תדין כשדה אחוזה או כשדה מקנה לענין החילוקים שיש ביניהם. אך התוס' גיטין בסוגיא דק"פ כ' דלענין שדה אחוזה ל"צ חב"ח והובאו לקמן מצוה שנ"ה. הבכור והמייבם א"א חוזרין ביובל עיין ר"מ וכ"מ אבל ירושת הבעל אינה חוזרת ביובל אף על פי שהוא מדבריה'.
ובר"ה של שנת היובל עדיין אין השדות חוזרות לבעליהן ואין המוכר משתמש בה וגם הלוקח אינו משתמש ואינו אוכל פירות עד יה"כ דאז אגמ"ל אם חל היובל שייכים הפירות למוכר ואם לא חל היובל שייך הפירות ללוקח עי' מש"ל בשם הט"א לזה טעם נכון. ואם הלוקח נטעה והשביחה השבח שייך ללוקח ושמין השבח ובעל השדה נותן דמים בעד השבח ללוקח ואם מכר אילנות לבד אין חוזרים ביובל שנאמר ושב לאחוזתו ולא לאילנות כ"ה בר"מ כאן מהש"ס ערכין י"ד ע"ב והבאתי לעיל דאילנות אין נגאלין בפחות מב' שנים דג"כ נלמד משני תבואות כו' והוא ג"כ בש"ס שם ונרא' דוקא לענין פחות מב' שנים דנלמד מפסוק במספר שני תבואות אם כן גם זה בכלל אבל לענין דין גאולה לאחר ב' שנים בודאי אין נגאלי' בע"כ של הלוקח כי בדין גאולה כתיב ג"כ ושב לאחוזתו וג"כ כתיב ומכר מאחוזתו אם כן נתמעט אילנות ומש"ס זו ראי' להרהמ"ח דלענין בפחות מב' שנים גם שדה מקנה שייך הדין כמו שכאן לענין ב' שנים ילפינן אף אילנות כיון דלא כתיב אחוזה וביובל אתמעט אילנות מאחוזה ה"נ שדה מקנה דנתמעט דוקא היכי דכתיב אחוזה אבל לענין פחות מב' שנים דלא כתיב אחוזה ודאי אף שדה מקנה בכלל כנ"ב. ומבואר בר"מ מהש"ס דב"מ ע"ט דמוכר שדה לס' שנה אינה חוזרת ביובל ואינה חוזרת אלא בנמכר סתם או מפורש לחלוטין כמו שיבואר לקמן אבל לזמן קצוב אינה חוזרת ביובל וע"ש בש"ס הטעם דנלמד מן והארץ לא תמכר לצמיתות מי שאין שם יובל נצמתת יצאה זו אף על פי שאין יובל אינה נצמתת וע' רש"י דאין היובל מפקיע אלא אם בלא מצות יובל הי' נצמתת אבל אם בלא מצות יובל אינה נצמתת אין יובל מפקיע ועיין בס' אור החיים עה"ת על פסוק שמביא ד"ז בשם הר"מ וכתב דהכסף משנה לא הראה מקום הדין וכתב הוא ז"ל דיצא להר"מ מהכתוב במספר שנים והנה המ"ל הראה מוצא הדין בש"ס מפורש ב"מ ע"ט ושם מבואר דנלמד מקרא זה והארץ ל"ת כמו שהבאנו. וז"פ דל"ד ס' שנה אלא אפילו על אלפיים שנה יכול לקנות וא"י ביובל מ"ל חד יובל או כמה יובלות הכלל כל דאינ' לצמיתות אין יוצאת ביובל מפסוק זה. ודעת הר"מ פכ"ג מה' מכירה דהקונ' שדה לזמן קצוב יכול הלוקח לחפור בורות שיחין ומערות והבאתי לעיל בשם המ"ל דלוקח בזמן היובל מבואר בירושלמי דאינו רשאי לקלקל בגוף השדה ושב אל אחוזתו כו' נ"מ דאף בזמן היובל מכל מקום אם קנה לזמן קצוב דא"י ביובל רק חוזר לזמן והוא לא מפסוק ושב כו' בודאי מותר הלוקח לקלקל בגוף השדה דאינו אסור לקלקל רק אם יוצא ביובל וז"פ. ובזה אפשר ליישב קו' המ"ל כאן שהקשה על ד"ז דא"י לקלקל בזמן היובל מהש"ס דב"ב דאמרי' שם דכתיב ואלעזר בן אהרן מת ונקבר בגבעת פנחס בנו מהיכן הי' לפנחס ולא הי' לאלעזר א"ת דפנחס זבין מזבין הא חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שא"ש והקשה הא היאך יכולין לומר דזבין מזבין היאך היו יכולין לחפור ולקבור בו. ולפמ"ש אפ"ל כוונת הגמ' דהקושי' היא כיון דהי' אז יובל ושדה חוזרת ביובל ע"כ לא הי' יכול לקבור בו דאינו רשאי לחפור וע"כ לומר דאפשר פנחס קנה לזמן דיכול לחפור על כל פנים צדיק קבור בקבר שאינו שלו הן שחוזרת ביובל הן שתחזור לזמן קצוב ואם לא הי' בזמן היובל היה יכול לומר דזבן לחלוטין אבל בזמן היובל נהי דעל החפירה הי' אפשר לתרץ, על כל פנים צדיק קבור בקבר שא"ש אף על פי דלשון הגמ' משמע דמיובל מקשה מכל מקום נוכל לומר כן היינו מחמת היובל לא משכחת לה קבר שלו ודין המ"ל אינו מוכרח שיוכל ליתן לו רשות אפשר הוא גזירת הכתוב כמו מכיר' חלוטה דהיא גזה"כ. ונ"פ דהמוכר לזמן א"י לגאול ג"כ כי דוקא ביוצא ביובל הדין כן כמ"ש בתורה דאם לא יגאל יוצא ביובל אבל זה שאינו יוצא ביובל הרי היא ככל המכירות דא"י לפדות בע"כ וגם אפילו אם הוא ברצון מכל מקום צריך קנין ובגאול' המבואר בתור' נסתפקתי לעיל. וג"כ נ"ל דיוכל לפדות ב' שנים הראשוני' אם הוא ברצון הלוקח דדינים הנ"ל הוא רק אם השד' יוצא ביובל אבל בזה ה"ל כמו בזמן שאין יובל נוהג. והמוכר שדהו בשנת היובל פוסק הר"מ כשמואל דאינה מכורה כלל והמעות חוזרים ועיין בערכין והטעם דק"ו מכור' כבר יוצא' שאינה מכור' אינו דין שלא תמכר ונ"פ ג"כ דמכירה לזמן קצוב יכול למכור ביובל ג"כ דמכורה כבר בכה"ג אינה יוצאת ול"ש ק"ו ע"כ משדות דברנו.
והמוכר בית בעיר שאינו מוקף חומה יש למוכר כל דין יפוי כח רשות בידו לגאלו מיד וא"צ להמתין ב' שנים ונגאל בגרעון ואם לא נגאל יוצא ביובל עי"ל. ובד' הרהמ"ח יש כאן ט"ס וכצ"ל ובחילוק בתים משדות כו' כתבנו לקמן כו' ויפה כחן שהן נגאלין אף תוך שנה. ויש להסתפק במי שקנה שדה מחבירו על זמן קצוב כגון על ס' שנה דא"י ביובל כמ"ש והקונה הזה מכר לאחר סתם אם יוצא מאחר ביובל מי נימא דהתורה לא נתנה רשות להלוקח רק עד היובל א"ד דאין קפידא רק שהקרקע תחזור לאדון הראשון כדכתיב לאשר לו אחוזת הארץ וכ"מ במכר' להרב' ב"א בזאח"ז דחוזר לבעלים הראשונים אבל כאן שלא תחזור לבעלים הראשוני' אין היובל מפקיע כח הלוקח כיון דלא יוחזר לבעלים הראשונים וצ"ע. וער"מ ה' ביכורים דפוסק דהלוקח שדה בזמן היובל מביא ואינו קורא דק"פ לאו כקה"ג דמי וכאן פסק דאחים שחלקו מחזירים זל"ז ביובל ותמהו האחרונים הא הדרא קו' הש"ס לדוכתא ע"ש בגיטין דלא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד בזמן היובל עי' בספ"י. והגם כי אין כאן מקומו כ' למזכרת. לפמ"ש הר"מ פכ"ג דקונה שדהו לפירו' א"י לקלקל בגוף הקרקע אבל הקונה לזמן יכול לקלקל כמו הקונה ק"ע אפ"ל דע"כ לא פליגי ר"י ור"ל בגיטין דוקא במוכר שדהו לפירות דהא מבואר שם המוכר שדהו לפירות וכן מוכר בשנת היובל דהוי כמו מוכר לפירות בזה סובר ר"ל דאינו קורא כיון דאין לו גוף הקרקע אבל קונה לזמן כיון דגוף הקרקע שלו אפשר דגם ר"ל סובר מביא וקורא ויבואר אי"ה בפרשת תבא. ומצאתי בקצה"ח סרנ"ז כתב כדברינו אלה. וד"ז דאין גואלים בפחות מב' שנים אינו נוהג בבתי ערי הלוים כי בן לוי גואל לעולם וכן ישראל שירש מאבי אמו לוי גואל לעולם ולוי שירש מישראל דינו כישראל דאינו תלוי בבעלים רק במקום. הכלל אחוזת הלוים בעריהם נגאל לעולם כ"ה בר"מ פי"ג כאן ועוד יתבאר במצות שלפנינו. והנה מצוה זו שלא נמכור שדה בא"י לצמיתות כו' אף על פי שהיובל מפקיע ע"כ אעפ"כ עוברים בלאו הזה כו' וכ' הרהמ"ח דדעת הר"מ דלוקין על לאו זה דגזירת הכתוב דאינו רשאי למכור אלא עד היובל או סתם ובמכר בפירוש לחלוטין לא אהני מעשיו ולוקין ומביא בשם הרמב"ן הטעם דפסק הר"מ כרבא בתמורה דכל מלתא דא"ר ל"ת אעל"מ ולוקין משום דעבר אמימרא דרחמנא ובמ"ל הקשה ע"ז דהר"מ לא הזכיר זה דלוקין וגם לא מנאו בה' סנהדרין בכלל הלאוין הלוקין. וכ"ד הר"מ פ"ו מהלכות בכורות דהמוכר מעשר בהמה לא קנה לפיכך אין לוקין. ועלח"מ פ"ו מה"ב כ' דדעת הר"מ דפוסק כאביי דאי עביד מהני ע"כ לוקין. אבל שם דל"מ מגזירת הכתוב ע"כ אין לוקין. ע"ש מה שפלפל בזה לדעת הר"מ. והנה ד"ז איך פסק הר"מ אי כאביי או כרבא צריך אריכות גדול. אך נראה אם הר"מ פוסק כאביי אם כן היכי דל"מ לא לקי וכאן נמי לא לקי כיון דל"מ. אך קשה מנין לו להר"מ דכאן ל"מ דגבי מעשר יש לימוד דל"מ ע' בסוגיא אבל כאן אינו מבואר שום לימוד. ונראה דהר"מ סובר כסברת הנ"י והכתוב בעצמו אומר הטעם כי לי הארץ אם כן כיון שאינו שלו אין בידו למכרו כי אין אדם מוכר דבר שא"ש ע"כ לא אהני מעשיו. ואם נאמר דהר"מ פוסק כרבא ולרבא אף היכי דל"מ מעשיו לוקין. אם כן אמאי לא לקי כאן. ונראה ג"כ לומר דע"כ ס"ל לרבא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא אע"ג דל"מ מעשיו היינו היכי דלא אהני מעשיו רק משום דעבר אמימר' דרחמנא ובל"ז הי' אהני ע"כ לוקין אבל אם לא אהני מעשיו [לא] מחמת עבר אמימרא דרחמנא רק מטעם אחר כמו כאן דאפילו להסוברים שאינו עובר בלאו במוכר לצמיתות מכל מקום אין במכירתו כלום ויוצא ביובל כי לי הארץ ואין רשות לו וא"י למכור דבר שא"ש אם כן בלאו האיסור מחמת דעבר אמימרא דרחמנא ל"מ מעשיו אפשר בכה"ג סובר רבא ג"כ דלא לקי ע' בזה. ונראה לדעת הר"מ דהוא לאו והיא גזירת הכתוב דלא ימכור לצמיתות ואם מכר עבר על ד"ת היינו דוקא בשדה אחוזה שהוא שלו לעולם ויכול למכור לעולם וע"כ גזרה התורה דלא ימכור כי לד' הארץ ואם מכר עבר על ציווי התורה אבל שדה מקנה שא"ש לעולם כי חוזרת לבעלים ביובל אם כן מכירתו אינה כלום כי הוא של חבירו בודאי אינו מזיק מה שמוכר לחלוטין כיון שא"ש והוא של חבירו ולא עבר על ציווי התורה כלל כנ"פ. והנה תנאי ל"מ כמ"ש הרמב"ן דעל שניהם האיסור או מחמת טעם הנ"י דאינו שלהם וא"י להתנות ע"ד שאינו שלהם. ואיזה נקרא שדה אחוזה כ' הרב המחבר ולשון הר"מ א"י הנתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות ופשוט דל"ד א"י המתחלקת בימות יב"נ אלא כל שכבש מלך ישראל מדעת רוב הצבור וזה נקרא כיבוש רבים כמבואר בר"מ פ"א מהל' תרומות כ"ה הדין כ"א שלוקח היא אחוזתו ונקרא שדה אחוזה מה שמוריש לבניו. והנה גרים לא נטלו חלק בארץ מה שנתחלקה בימי יב"נ אך מה שמלך ישראל כובש אי גרי' נוטלי' יתבאר בח"ז לקמן אי"ה ולאו זה בבתים גם כן אך בבתי ע"ח יתבאר ב"ה לקמן. ואיני מבין כלל דעת הרמב"ן שסובר בדעת הר"מ דל"מ מעשיו מחמת דין דרבא דאי עביד ל"מ אם כן כיון דהמכירה הי' באיסור ה"ל להמכירה ליבטל מיד כי ביובל יוצא אפילו מכירה בהיתר אך כאן לדעת הר"מ דהמכירה הי' באיסור ואעל"מ הי' מהראוי שהמכירה יהי' תיכף בטילה מחמת זה. ולע"ד מוכח ג"כ כסברת הלחם משנה דהר"מ סובר כאביי דא"ע מהני ע"כ המכירה קיימת ככל מכירה בהיתר וביובל יוצא. אך קשה כיון דמהני אמאי אינו לוקה והר"מ לא מנאו בסנהדרין בכלל הלוקין וצ"ע וגם ד' הרמב"ן צ"ע. והרמב"ן סובר דלאו זה שלא ימכור לעולם היינו לעכו"ם ואין לוקין על לאו זה ונראה הטעם דאפשר יחזור העכו"ם כמ"ש דאם התנה העכו"ם כו' ורש"י פי' דהלאו הוא על הלוקח שלא יהי' הלוקח כובשה ביובל. ופשוט חוץ מה שהלוקח עובר בלאו זה הוא ג"כ גזלן דהוא אפקעתא דמלכא וז"פ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |