מנחת חינוך/רפג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שלא תאכל חללה כו'. והנה הרהמ"ח קורא להנבעלה לפסול לה חללה וער"מ פ"ו מה' תרומות ה"ז כתב בלשון הזה אם נבעלה לאסור לה ותעשה זונה או חללה כו' הרי היא אסורה כו' כדין כל חלל שהחלל כזר לכ"ד נותן לה שני שמות זונה או חללה ומכל מקום נכללים להר"מ בלאו אחד ובת איש כהן כו' וער"מ ה' סנהדרין פי"ט מנה בכלל הלוקין שאין בהם כרת ומב"ש חללה שאכלה תרומה וקורא ג"כ לכל הנבעלת בעילת איסור חללה על כל פנים מבואר מדברי הר"מ דאינ' חייבת מיתה דמנה שם בכלל הלוקין שאין בהם מיתה וגם כאן בה"ו כתב דזר האוכל תרומה חייב מב"ש ובה"ז כתב רק לאו נרא' דאינה חייבת מיתה אך באמצע דבריו כתב דחלל כזר לכ"ד נרא' דדינה כזר אך בה' סנהדרין מבואר בפירוש דאינה רק במלקות והרהמ"ח במצוה ר"פ גבי לאו דזרות כתב ואם עבר זר ואכל או אפילו כהן או כהנת שנתחללו כו' חייב מב"ש נראה בפירוש דחייבין מיתה וכאן כתב בסוף דבריו עברה הכהנת ואכלה והיא חללה חייבת מלקות וכן כו' בעודה תחת בעלה ישראל בכל צדדים אלו חייבים מלקות ולא הזכיר מב"ש כלל ובפרט שכלל עם חזה ושוק ובחזה ובשוק אפילו לזר גמור א"ח מב"ש רק לאו ואפילו קדשי קדשים לזר אינו רק במלקות עיין ר"מ פי"א ממעה"ק וכ"ז יבואר לקמן בעזהשי"ת והנה תלי"ת הארכתי בענין זה לעיל במצו' רס"ו בלאו דזונה לא יקח שים עיניך ותלמד משם לכאן הרבה דברים ואכתוב הדינים והדיעות. והנה לדעת הר"מ והרהמ"ח כל ביאות האסורות הן ח"כ והן ח"ל והן ח"ע או נבעלת לחלל אף על פי שאין איסור מכל מקום נעשית חללה הכל בכלל לאו זה ומתרין בה משום לאו ובת כהן כו' כי כתב כאן כמו שביארנו בהא"ב ועיין פח"י מהא"ב מה דחשיב לענין כהונה והרהמ"ח דכתב כאן דנבעלת למי שאסור לה ולא הביא חלל אף דמותר לה נראה ג"כ דסמך אמ"ש במצוה רס"ו דהנבעלת לחלל פסולה לכהונה והר"מ חשב שם ג"כ כל הפסולים הן עריות והן ח"ל והן ח"ע והן חלל אם כן לשיטות הר"מ והרהמ"ח הכל בכלל לאו זה ועיין בסוגיא דיבמות דף ס"ח וס"ט ושאר מקומות המובאים בתוס' ותראה שם שדעת רש"י אינו כן דהגמרא מביא שם פסוק דנבעלה לפסול פסלה מן התורה ומקשה שם הש"ס דלמא לאיש זר היינו ח"כ ומתרץ דכי תהי' היינו בהני דבני הוי' לאפוקי ח"כ דאין קדושין תופסין ופריך א"ה נכרי ועבד לא לפסול ופירש"י דה"ה דהקושיא קאי על ח"כ דלא לפסול ומתרץ הש"ס דזה נ"ל מדר' ישמעאל כי תהי' אלמנה כו' מלחם אביה תאכל פרט לזו שאין בה אלמנות וגירושין ולדעת רש"י ח"כ ועכו"ם ועבד כל הנהו דלא תפסי קדושין אינם בכלל לאו דובת כהן כו' רק מקרא דאלמנות וגירושין וידוע דמקרא זה הוא לאו הבמ"ע דוקא מי שיש בה אלמנות וגירושין מלחם אביה תאכל אבל הנהו אסורים אם כן לאו הבא מכלל עשה עשה אם כן הנבעלת לח"כ ולעכו"ם ועבד ואכלה בתרומה אין לוקין וקילי מהנבעלת לח"ל ולח"ע וכ"ה בתוס' יבמות דף נ"ד ע"ב ד"ה ה"נ דמחמת לימוד זה דאלמנה וגרושה אין לוקין כן הוא שיטת רש"י שם. ושיטת התוס' שם ובדמ"ד דח"כ דחמירי גם כן בכלל לאו דאיש זר דכי תהיה דממעט אותן שאינם בני הויה אינו בח"כ דחמירי וה"ל בכל ענין בכלל איש זר וע"ש באורך. אך כותי ועבד דלאו ח"כ נינהו לאו בכלל איש זר הם כיון דלאו בני הווי' נינהו רק ממעטינן מאלמנה וגרושה אם כן לדידהו בין ח"כ או ח"ל וח"ע הכל בכלל הלאו הזה חוץ מהנבעלת לעבד ועכו"ם דלאו ח"כ נינהו וכן עוד ויבואר לקמן בעזה"י דאותם דאינם ח"כ ואינם בני קדושין לאו בכלל זר רק מחמת אלמנה וגרושה אם כן הנבעלת לעכו"ם ועבד אין לוקין על אכילת תרומה כי היא רק בעשה. ויבמה לשוק יבואר לקמן בעזהשי"ת. וגם לדעת התוס' אפילו בח"כ דלא הוי זרים מעיקרא כגון ע"י קדושין מכל מקום כיון דחמירי הם בכלל זרים ולוקין מלאו זה ויבואר לקמן בעזהשי"ת. ושיטת הר"י בתוספות ובדל"ה דאותן ח"כ דע"י קדושין כיון דלא הוי זרים מעיקרא לא נוכל למעט מקרא דאיש זר רק הא דזונה אסורה בתרומה מדכלליה הכתוב גבי קדושין בהדי חללה דכתיב אשה זונה וחללה אם כן פסולה לתרומה כמו חללה והנרא' מדברי ר"י דאף באותם שזרים מעיקרא מכל מקום נראה דעתו דעיקר דזונה מטעם דהכתוב כללי' בהדי חללה וזונה מיקרי לשיטת התוס' ח"כ ולא ח"ל כמו שהארכנו לעיל במצוה רכ"ז.
והנה יש עוד אשה אף שלא נבעלה לפסול לה מכל מקום נפסלה מן התרומה כגון ב"כ שנבעלה לחלל והיא מותרת לו כי לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין מכל מקום פוסלה מן התורה והוא מבואר שם בברייתא ביבמות ולא נוכל לומר ואיש זר כי לאו זר הוא כמבואר שם דמקשה הש"ס חלל דלאו זר הוא לא לפסול וע"ז משני ולא יחלל זרעו מקיש זרעו לו מה הוא פוסל אף זרעו פוסל ופירש"י שם מה כה"ג פוסל את האלמנה כדיליף פרק ע"י ולא יחלל כו' כך זרעו פוסל את האשה בביאתו. והנה צריך לידע מאיזה לאו לוקין כיון דלאו זרה היא וצ"ל כיון דמקיש זרעו לו וכה"ג הבא על אלמנה נתחללה מתרומה כמבואר פ' ע"י ולא יחלל זו שהי' כשרה כו' והנה כה"ג הבא על אלמנה דג"כ לא נוכל להלקות מחמת דנבעל' לפסול לה והוי בכלל זר הא לאו זר מעיקרא הוא לשיטות הרבה אפילו ע"י קדושין לא הוי זר מעיקרא וג"כ לא הוי אלא ח"ל ובעינן זר מעיקרו וג"כ זונה לא הוי ל"מ לשיטת התוס' דלא הוי זונה אלא מח"כ וזו ח"ל היא ולא נעשית זונה אלא אף לשיטת הר"מ פח"י מהא"ב דאף ח"ל וח"ע בכלל זונה והארכנו לעיל ע"ש מכל מקום אלמנה לכה"ג גו"ח לכה"ד אינה נחשבת זונה כיון דלאו שוה בכל הוא ע"ש אם כן כיון דלאו זונה היא וגם כן לאו בכלל איש זר כיון דלא הוי זר מעיקרו אם כן מאיזה לאו לוקין צ"ל כיון דהתורה כתבה ולא יחלל זרעו ע"ש בפ' י"י אם כן הרי כתבה התורה דנתחללת ונעשית חולין אם כן ממילא הוי כזרה לכ"ד כמו דהבן הנולד דהוא חלל ממקרא הזה ולא יחלל זרעו והיא הלכה רווחת דבן הנולד מפסולי כהונה והוא חלל הרי הוא כזר לכ"ד עבכ"מ ובר"מ פי"ט דחלל של תורה נושא גרושה ומטמא למתים והרי הוא כזר ע"ש בלשון הר"מ עכצ"ל דלשון הכתוב דהבן נתחלל אם כן נעשה חולין ואינו קדוש בקדושת כהונה כלל אם כן דהיא עצמה דנבעלה לכה"ג יליף שם ג"כ מקרא זה אם כן כתבה התורה דנתחללה אם כן הרי היא כזרה ואין חילוק כמו הבן הוא חולין כ"כ היא כי מקרא א' ילפינן תרוייהו אם כן כיון דנתחללה הרי היא זרה אם כן לוקין על אלמנה לכה"ג או גו"ח לכה"ד מחמת לאו דזר אם כן כיון דמקיש זרעו לו אם כן חלל הבא על ב"כ ג"כ נתחללה והרי היא כזרה לכ"ד ובע"כ צ"ל כן כי אין מוצא שום לאו שילקה בחללה שאכלה תרומה בחללה שנתחללה מחמת כהן ומכ"ש בחללה שנתחללה מחמת חלל דמותרת לו עכצ"ל כמ"ש. אך לפמ"ש יש נ"מ דאם נבעלה ביאת איסור דנכללה בלאו דאיש זר או לח"כ לדעת רש"י דהיא בכלל אלמנות וגירושין ולדעת התוס' נכללה ג"כ באיש זר ולדעת ר"י דהוי זונה וזונה אתקש לחללה אם כן הנבעלת לפסול לה דהוי בכלל איש זר אינה חייבת רק מלקות כי ובת איש כהן הוי לאו או הנבעלת לח"כ לשיטת רש"י הוי רק עשה אבל אלמנה לכה"ג גו"ח לכה"ד דנתחללה או הנבעלת לחלל כיון דכתבתי דעכצ"ל דהוית כזרה אם כן חייבת מב"ש כזרה דאי לא הוי כזרה מאיזה שם היא אסורה עכצ"ל דנתחללה אם כן בודאי חייבת מב"ש אם כן לדעת ר"י דאותם ח"כ שהן ע"י קדושין ג"כ אינם בכלל זר רק דהוי זונה וזונה אתקש לחללה אם כן הנבעלת לח"כ אפשר דג"כ חייבת מב"ש ולא נוכל לומר דאותן ח"כ דלא הוי ע"י קדושין הם בכלל זר וא"כ אינו אלא בלאו ז"א דלאחר שמצא הר"י פסוק על ח"כ מחמת דאתקש לחללה אם כן לא גרע ח"כ שלא ע"י קדושין מח"כ שע"י קדושין והוי זונה ואתקש לחללה ולא כתב ר"י אלא הכריח כיון דע"י קדושין לא הוי זר מעיקרא עכצ"ל מטעם זונה אבל כיון דח"כ הוי זונה ואתקש לחללה פשיטא דכל ח"כ הוי בכלל זונה ואתקש לחללה אם כן כמו דחללה הרי היא כזרה וחייבת מב"ש אם כן הנבעלת לח"כ ג"כ חייבת מב"ש לשיטת הר"י. אך לשיטת הראשונים מכל מקום חללה או אלמנה לכה"ג וגו"ח לכה"ד היא בכלל זרה גמורה וחייבת מב"ש כי איני מוצא לאו אחר בנבעלת לחלל כיון דבש"ס מבואר דלאו בכלל זר הוא וכן אלמנה וגו"ח לכהנים דלאו בכלל זר הוא ע"כ הא דנפסלה היא מטעם זר כמו הבנים שהם חללים מלידה דהם זרים גמורים כמבואר בר"מ שם אך לשון הר"מ בה' תרומות מגומגם קצת דכתב דמלאו זה כי תהי' לאיש זר מפיק אם נבעלה לאסור לה ותעשה זונה או חללה כו' אם כן נראה דחללה ג"כ נכללת בלאו הזה ובאמת נהי דחללה דהיינו אלמנה לכ"ג אפשר דהוי נבעלה לאסור לה אף דלא הוי זר מעיקרא נוכל לומר דסובר הר"מ כסברת ס' יראים שהבאנו לעיל במצוה רס"ו דדוקא מחזיר גרושתו לא הוי זר מעיקרו כיון דלא משכחת לה זר מעיקרו אבל אלמנה לכה"ג משכחת לה דקיבל בה אביה קדושין משנולדה והוי זר מעיקרו עיין לעיל באריכות מכל מקום חללה שנבעלה לחלל דבגמרא מבואר דלאו זר הוא כלל כיון דמותרת לו אם כן היאך נכללה בלאו הזה ובפרט סיום דבריו כדין כל חלל דהחלל הרי הוא כזר מה ענין חלל דנולד מחולל וכתיב ולא יחלל אף אם נאמר דהיא עצמה נעשית חולין מכל מקום באיסורי דלאו מאיסורי כהונה דלא נתחללה דאין חלל אלא מפ"כ כמבואר בקדושין אמאי תהי' כזרה כיון דבת כהן היא רק מחמת הלאו כי תהיה לאיש זר אם כן בודאי אינה חייבת אלא מלקות דל"ש אהדרי' לא"ק כיון דלא אפשר למכללי' בכלל זרה כיון דלאו זרה כמו שהבאתי לעיל בח"ז וכן הר"מ בה' סנהדרין מביא חללה שאכלה תרומה בכלל הלוקין בלא מב"ש וא"כ א"י מאיזה לאו הוא כי מחמת לא יחלל בודאי נוכל לומר דאהדרי' לא"ק דהתורה אמרה נעשית מחוללת מקדושת כהונה אם כן הם בכלל זרים וצ"ע כעת על הר"מ. והנה הר"מ כתב כאן דכל אשה הנבעלת ביאת איסור הרי היא בכלל לאו הזה וכתב כמו שביארנו בהא"ב ושם פח"י מבואר דגם יבמה לשוק נעשית זונה לענין שתנשא לכהן ובאמת יבמה למה לא תאכל בתרומה ואי מאיש זר הא בגמרא מבואר דזר מעיקרו בעינן ויבמה לשוק לאו זר מעיקרו היא כמבואר ביבמות דף ט"ו דיבמה לשוק לא נתחללה כיון דלאו זר מעיקרו היא ע"ש והבאנו לעיל באריכות ונהי דלכהן הוי זונה כמו שתירצנו לעיל דברי הר"מ מכל מקום אף דאסורה לכהן הי' לה לאכול בתרומה כמו גרושה ע"כ צריך לאו מיוחד וכאן אינה בכלל זר כמבואר שם. אך באמת לדברי הר"מ דפוסק דיבמה לשוק הוי ספק אם תפסי בה קדושין אם כן בודאי אם נבעלה אסורה בתרומה דלמא אין קדושין תופסין ונפקא מקרא אלמנה וגרושה כמו ח"כ לשיטת רש"י ועכו"ם ועבד אף לשיטת התו' אך מכל מקום היאך סתם נראה דלוקין והיאך לוקין על הספק דלמא בת קדושין ולא נוכל ללמוד מאלמנה וגרושה וגם בכלל איש זר לא הוי כיון דלא הוי זר מעיקרו. ונ"ל כיון דסמך כאן אמ"ש בהא"ב ושם נר' לדקדק בדבריו דבאמת יבמה לשוק אינו פוסל אותה כלל לתרומ' וז"ל שם בה"ג עכו"ם כו' שבאו כו' עשו אותה זונה ואם הית' כהנת נפסלה מן התורה וכן יבמה שבא עליה זר נעשית זונה עכ"ל ומדחילק ד"ז לשנים ובכל אלו המנויים בברייתא סיים דנעשית זונה וכהנת נפסלה מן התרומה וביבמה לשוק לא כתב אלא דנעשית זונה ולא סיים נפסלה מן התורה נראה באמת דסובר דלא נפסלה נהי דנעשית זונה כמו שהארכנו לעיל אבל לתרומה לא נפסלה כי לאו זר מעיקרו היא כמבואר ביבמות דף ט"ו ויוכל להיות דס"ל להר"מ דאף אם אין קדושין תופסין מכל מקום כיון דלאו איש זר הוא ולא נוכל למעט רק מאלמנות וגירושין אפשר דס"ל כסברת התוס' שם דף ס"ח ע"ב ד"ה נכרי כו' דרק נכרי ועבד הוי בכלל שאין אלמנות וגירושין נוהגת אבל בח"כ כיון דישנן באלמנה וגירושין אצל אחרים לא הוי בכלל זה ע"ש אם כן אפ"ל נמי דגם יבמה לשוק כיון דהיתה לעבר וגם תהי' לאחר חליצה בכלל אלמנות וגירושין ל"ד לעכו"ם ועבד אם כן לא נתמעטה ממקרא הזה וגם לאו זר היא מעיקרא אם כן אפשר דמותרת לאכול בתרומה ובפרט דנראה בפירוש בדט"ו דיבמה לשוק מותרת בתרומה עיין שם ברש"י ותוספות.
והנה מחזיר גרושתו מבואר גם כן בגמרא בהדיא דלא נפסלה לתרומה דלא הוי זר מעיקרו ועיין בהה"מ פח"י מהא"ב שכתב דהר"מ גבי פסולי כהונה אין צריך להביא דמחזיר גרושתו כשרה לכהונה מחמת דלאו זר מעיקרו היא כי בלאו הכי פסולה לכהונה מחמת גרושה ע"ש ועמ"ש לעיל. והנה בשער המלך שם הקשה אמאי לא הביא רבינו הר"מ כאן בה' תרומות דין זה דמחזיר גרושתו לא נפסלה מתרומה וע"ש פלפול ארוך ובמסקנתו דעתו דהר"מ לא ס"ל כסוגיא זו דבעינן זר מעיקרו ע"ש הטעם באריכות וע"ש עוד דבריו דמתרץ שם דהר"מ ס"ל כהרשב"א דקושית הגמ' כאן מה"מ דנפסלה בביאת האסורים היא רק אליבא דס"ד זונה כשמה אבל לדברי חכמים דסברי דזונה היינו גיורת ושנבעלה ב"ז אינו צריך ללימוד רק מחמת זונה אסורה אם כן אפילו לאו זר מעיקרא אסורה והנה באמת זו מתורץ גבי פסול נשואין אבל לענין תרומה בודאי מוכח מהאי קרא דמנא ידעינן דזונה אסורה בתרומה כמו שפלפלו בתוס' פ' החולץ ומסקי דמאיש זר מפיק ואף לסברת הר"י דזונה אתקש לחללה מכל מקום הר"מ בעצמו מביא כאן לתרומה הפסוק כי תהיה לאיש זר ול"ל להביא מקרא אם סובר כסברת ר"י הנ"ל ללקות בתרומה מחמת חללה וצע"ק. והנה אם נבעלה לפ"ד וכ"ש מבואר בר"מ פ"ז דאם לא ידע את אשתו משנעשה פ"ד וכ"ש יאכלו אבל אם ידעו לא יאכלו אף דלא הוי זר מעיקרו אפ"ל דס"ל כסברת הרשב"א והבאנו לעיל דגבי פסולי קהל לא צריך לזר מעיקרו והוי בכלל איש זר והוא בפ' הערל ואפ"ל דהר"מ ס"ל כסברת ספר יראים כיון דמשכחת לה זר מעיקרו הוי זר מעיקרו אם כן ביבמה לשוק כיון דמשכחת דנתקדשה פחות מבג"ש או גבי פ"ד וכ"ש דמשכחת לה דנולדה לאחר שנעשה פ"ד וכ"ש הוי בכלל איש זר רק מחזיר גרושתו לא הוי בכלל איש זר מיבמות דט"ו כבר הובאו תירוצים באחרונים והבאתי לעיל. והנה להסוברים דיבמה לשוק לא חשיב זר מעיקרו וכן ח"כ הבאים על ידי קדושין כמבואר בתוס' יבמות דל"ה אם כן אלמנה לכהן גדול או בעולה לכ"ג נמי לא הוי זר מעיקרו כיון דקודם שנשאת או נבעלה היתה מותרת לו אם כן ק"ל מאי הקשו התוס' דף ס"ט ע"א ד"ה כי תהי' כו' דהגמרא שם מקשה דלר"ע דאמר אין קדושין תופסין בח"ל האי קרא כי תהיה כי תבעל אלמנה וגרושה למאי אצטריך ומקשים שם התוס' דלמא אצטריך לאלמנה לכה"ג לר' סימאי או בעולה לכה"ג לר' ישבב דהם סוברים בהנהו קידושין תופסין אף לר"ע וע"ש מה שתי' ואח"ז הקשו דנוקמי' לר"ע כגון שבא עליה בעלה בדרך ותירצו דאף לר"ע בעי זר מעיקרו והיא לא הוית זר מעיקרו וקשה אמאי לא תירצו ג"כ הך תירוץ על הקושיא דאלמנה לכ"ג דלא יוכל לאוקמי' כר"ע דלא הוי זר מעיקרו אלא נראה דהתוס' ס"ל כסברת בעל יראים דכ"ה דהוי על ידי קידושין מכל מקום הוי זר מעיקרו רק מחזיר גרושתו או בא עליה בדרך דלא משכחת לה שתהא זר מעיקרו ומה שהביאו התוס' בדף ל"ה בשם ר"י דכ"ה דהוא ע"י קדושין לא הוי זר מעיקרו הוא דעת ר"י אבל התוס' ס"ל כסברת בעל יראים. אך מדהתו"ס ביבמות דט"ו נראה כסברת הר"י דשם ס"ל ביבמה לשוק כרש"י דלאו זר מעיקרו הוא ואפשר ליישב כמו שתירצו האחרונים. והנה התוס' תי' על קושייתם מאלמנה לכה"ג וכתבו דפסולי כהונה נפקא לן דפסולין לתרומה מלא יחללו אם כן נר' כמ"ש לעיל דאלמנה לכה"ג וכל דפסולי כהונה ג"כ לדידן לאו בכלל איש זר הוא רק מחמת דנתחללו כמ"ש כנ"ל ברור בס"ד. והנה בנבעלה לעכו"ם ולעבד ג"כ בר"מ אינו מבואר וכבר כ' לשיטת רש"י ותוס' אינו אלא בעשה דאלמנה וגירושין כי לאו בני הווי' נינהו ולשיטת הרשב"א דהש"ס דילן קאי אליבא דמ"ד דזונה כשמה אבל לרבנן הכל הוי בכלל זונה ולשיטת הראשונים כיון דעכו"ם ועבד לא תפסי קידושי היא בכלל זונה ולסברת ר"י דזונה אתקש לחללה אם כן הרי היא זונה ואסורה כמו חללה. ואשה אחר קינוי וסתירה מבואר בש"ס דאסורה מטעם ונטמאה אם כן עוברת רק באיסור עשה אך אם זינתה ודאי אם כן לקצת שיטות הוי' זונה או מחמת ח"כ הוי בכלל איש זר אבל בספק אינה עוברת רק בעשה ונטמאה ע' ברא"ש ביבמות ואפילו אם בעלה בא עליה בדרך מכל מקום אינה פסולה מחמת איש זר דלא הוי זר מעיקרו לכולי עלמא וכ"ה בתוס' יבמות דף ס"ט. הכלל ממה שכתבתי בסימן רס"ו וכאן תוכל ללמוד כל השיטות אימתי הוי בכלל זונה או בכלל איש זר או בכלל עשה ע"כ אין רצוני להאריך. שוב אח"ז פתחתי ספר פר"ד דרך מצותיך וראיתי שכ' כדברינו. והנה בנבעלה לפסול לה כתב דודאי אינה עוברת רק בלאו ול"ש אהדרי' לא"ק כי א"א למכללי' בכלל זר כי לאו זרה היא. אח"כ חקר בנבעלת לחלל אם חייבת מב"ש ודעתו בתחלה לחלק בין חלל שנולד בפסול הרי הוא כזר ובין שנתחללה אינה כזרה ובאמת כבר כתבנו דאם אינה כזרה מאיזה לאו לוקין ומאיזה לאו מוזהרת כיון דל"ש איש זר אע"כ ולא יחלל דאמרינן שני חילולין א' לה וא' לזרעה מה זרעה חלל כזר אף היא ובפרט כי הלשון חילול מורה שנתחללה לגמרי מקדושת' כמ"ש לעיל וא"צ לכפול. וכבר כתבתי לעיל במצוה רס"ו דיש הרבה שיטות דבאונס לא נעשית זונה רק משום איש זר הוא אפילו בממזרת וגרושה אם כן אפילו באונס אם כן תבין בעצמך מתי מחמת הלאו איש זר דאסורה אפילו באונס ומתי מחמת זונה דהוי דוקא ברצון עפ"י השיטות שכתבנו. גם כת' לעיל דדעת הר"מ והובא כאן דאפילו באבר מת נפסלה מן התורה והבאתי שיטות לעיל פי' אחר בענין שחוף ע"ש ומשם תלמד לכאן.
וראיתי בפר"ד הרבה להקשות על הר"מ שפסק דנבעלה ביאת איסור אינה כזרה רק בלאו א' מהש"ס בכורות מ"ח דמבואר שם דלוי' שילדה מעכו"ם פטור הבן מפדיון וכהנת שילדה מעכו"ם חייב הבן בפדיון וע"ש הטעם דבשלמא לוי' בקדושתה קאי דתנן לויה שנשבית נותנין לה מעשר אבל כהנת לאו בקדושתה קאי כיון דבעיל לה הוי לה כזרה וד"ז מהאי קרא מבת כהן כו' כפירש"י שם אם כן אף דבת ישראל או לויה ג"כ נפסלה מתרומה מכל מקום כיון דלאו קדושה בגופה רק דאוכלת מחמת ד"א מחמת הנשואין לכהן או מחמת הבן אם כן לא נתחללה כמבואר כאן ביבמות והו"ל כזרה אם כן אם תאמר דאינו רק לאו אמאי תהי' כזרה לענין פדיון ובאמת יש לדחות אף דאינה חייבת מב"ש מכל מקום בשלמא לויה וישראלית דלא הוי להו קדושת הגוף אם כן לא נתחללו לתרומה רק מגזירת הכתוב אם כן מכל מקום לויה היא ובנה פטור מפדיון אבל כהנת דהיתה אוכלת בקדושת עצמה ומכל מקום אסרה התורה נראה דמחמת זה נתחללה קדושתה אשר היא מזרע אהרן אף דלא הוי רק בלאו מכל מקום כיון דחזינן דהתורה הוציאה מדין כהונה לגמרי אם כן לענין פדיון הבן נמי כי חזינן דהתורה לא עשאה כלל כזרע אהרן אבל לוי' דאכתי אוכלת במעשר כזרע לוי אם כן אכתי הו"ל כזרע לוי אך דאין אוכלת בתרומה מגזירת הכתוב אבל כהנת דחזינן דיצאה מכלל זרע אהרן אם כן לענין פדיון נמי וכן פירש"י התם להדיא דאף דמבואר ביבמות דגם בת לוי נפסלה מתרומה מכל מקום מדין לוי' לא פסל לה אבל כהנת נפסלה מכהונה ע"ש. ולכאורה ד' רש"י שם צע"ק דהביא דהא דנפסלה מתרומה כהנת הנבעלה לעכו"ם מהאי קרא כי תהיה לאיש זר ובאמת כאן ביבמות אמרינן דביאת עכו"ם לא מפקינן מן איש זר רק מאלמנה וגירושין ובעכו"ם אין אלמנה וגירושין נוהג וכפירש"י להדיא בסוף ד"א ואפשר כיון שאין מקומו כאן לא נ"מ ונקט בקיצור ומ"ש דמכאן יצא להר"מ בפ"ט מהלכות ביכורים דחללה דהיינו שנתחללה בביאת איסור חייבת במתנות היינו דחזינן דנפסלה מקדושה לגמרי ואף מקדושת לוי' ומכל מקום אפשר דאינה אלא בלאו וגם דהתורה הקפידה דוקא על זר מעיקרו כמו לגבי חומש כמ"ש לקמן בעצמו אם כן כיון דלא הוית זר מעיקרו אינה בכלל וכל זר לא יאכל לענין חיוב מיתה ומכל מקום אין עליה שום קדושה ואי"ה במצות זרוע ולחיים נאריך עוד בזה. עוד הקשה מהא דאמרי' בפ' הערל דע"ד איזה דבר ששוה בזרעו של אהרן הוי אומר זו תרומה דשוה בזכרים ובנקבות ופריך הש"ס אימא חזה ושוק ומתרץ דליתא בחוזרת ומקשה תו תרומה נמי ליתא בחללה ומשני דחללה לאו זרעו דאהרן היא ופשיטא דאין כוונת הש"ס דחללה הנולדה מפסולי כהונה דההיא אפילו בזכרים אינו אע"כ דנבעלה לפסול לה וע"ז מתרץ לאו זרעו של אהרן היא אם כן כיון דלאו מזרעו של אהרן למה לא תתחייב מיתה ובאמת אף דעתה לאו זרע דאהרן היא מכל מקום כיון דהיתה מזרעו ש"א אם כן לאו זרה מעיקרא היא לענין חיוב מיתה כמו לענין חומש אך לפמ"ש בלאו הכי לא קשה דאין כוונת הש"ס לומר דלא שוה היא כיון דאם נבעלה ביאת איסור אינה אוכלת זה לאו בכלל אינו שוה וכיון דהתורה אסרה לה תרומה מחמת עבירה כמו דהתורה אסרה תרומה לערל ומכל מקום הוי שוה בזרעו ש"א הכשרים אך כוונת הש"ס כמו דקודם לזה אמרי' דחזה ושוק ליתא בחוזרת היינו דלא עשתה שום איסור ונשאת לישראל ומכל מקום בחוזרת אינה אוכלת בחושו"ק הוי אינו שוה וכמו כן עתה פריך הש"ס הא ליתא בחללה היינו כהנת שנשאת לחלל וזה אין איסור כלל דלא הוזהרו כשירות כו' כמבואר לעיל ומכל מקום אסורה לעולם לאכול בתרומה הו"ל אינה שוה ע"ז מתרץ הש"ס שפיר דלאו מזרעו ש"א היא היינו כאשר חלקנו לעיל דכל הנבעלה לפסולים כיון דנכלל בלאו דזר או בכלל אלמנות וגירושין אם כן הוי לאו אבל בנשאת לחלל דאינו זר וגם בר קדושין אם כן היאך מפקינן האיסור מלא יחלל דהיינו דנתחללה אם כן נתחללה לגמרי וזה ראיה לדברינו לעיל לחלק בין הנבעלת לפסולים ובין חללה ומכל מקום דעת הר"מ אינו כן דאף בחללה כתב דהוא לאו ולא מיתה ומכל מקום אין קושיא כ"כ אף דלאו זרעו דאהרן היא מכל מקום כיון דלאו זר מעיקרא הוא א"ח מיתה. עוד הקשה מהא דכריתות דאמרי' דבת ישראל הנשאת לפסולים דמבואר בפ"ה דתרומות דר"מ סובר דמשלמת חומש דזרה היא וחכ"א דאינה משלמת את החומש דלאו זרה מעיקרא היא ואזדו לטעמייהו גבי סיכה שסך על מלך וכהן דר"י פוטר דכתיב על זר והוא לאו זר מעיקרא ה"נ פטורה מחומש כיון דלאו זרה מעיקרא היא ע"ש והקשה דלמא לעולם חכמים דתרומות ס"ל דא"צ זר מעיקרא רק דמש"ה אינה חייבת חומש דמבואר בשבת דחומש במקום קרבן עומדת והיכי דאינה חייבת מיתה במזיד ל"ש קרבן בשוגג אם כן הכא כיון דאינה חייבת מיתה לשיטת הר"מ ע"כ אינה חייבת חומש ע"ש.
ובאמת מצדה תברא דמזה גופא יצא להר"מ דב"כ שנפסלה אינה חייבת מיתה כי לא אהדרי' לאיסורא קמא כיון דחזינן דאינה חייבת חומש חזינן דהפשט קבלו חכמינו זכרונם לברכה דוכל זר לא יאכל קודש היינו זר מעיקרו אם כן לענין חיוב מיתה גם כן אינו בכלל זר כמו לענין חומש ע"כ דהוא הטעם האיסור מחמת הלאו ובת כהן כו' אבל לא נוכל לומר דהיא בכלל זר דאם כן למה לא תתחייב חומש ע"כ דהוא מחמת לאו אחר וכ"ז אי אמרינן דהטעם של חכמים דסברי כר"י דבעינן זר מעיקרו אם כן אינו חייב מיתה גם כן דלאו זר מעיקרו הוא אבל אי אמרינן דחכמים ס"ל דלא כר"י רק אפילו לאו זר מעיקרא הוי בכלל זר רק כאן פטורה מחומש מחמת דאינה חייבת מיתה זה אינו דאם נימא דלא בעינן זר מעיקרו גם כן היתה חייבת מיתה כיון דנתחללה היא כזרה כמבואר במקומות הנ"ל אך כיון דחזינן דהתורה הקפידה בכאן כמו גבי שמן המשחה דבעינן זר מעיקרו אם כן נהי דנתחללה מכל מקום לא הוי זר מעיקרו אם כן ע"כ פסק הר"מ דאינה חייבת מב"ש דלא נוכל לומר אהדרי' לא"ק כיון דלאו זרה מעיקרא היא ומכאן יצא לר"מ ד"ז דכל הנבעלת לאיזה מהפסולין אינה רק בלאו ולא בכלל איש זר כמו דלענין חומש לא הוי' כזרה כ"כ לענין מב"ש ולפי זה אף כהנת בעודה תחת בעלה הזר אינה רק בלאו וכל זר יתירא מיתרי' הקרא אבל לא לענין מיתה כי לא הוית זרה מעיקרו כמו דמה"ט כהנת הנשאת לזר לכ"ע א"ח חומש וכ"כ הפר"ד אח"ז אלא שהוא מסתפק וכאן במצוה זו בד' הרהמ"ח בסוף דבריו שכ' דחללה ונשאת לזר חייבים מלקות נראה מפורש דרק מלקות חייבת כמו החללה והרהמ"ח לא הזכיר כאן מב"ש כלל כמו במצוה ר"פ גבי זר כו' וג"כ לא קשה מה שהקשה מאי טעמא דר"מ דסובר בנשאת לפסולים דמשלמת את החומש הא אין חיוב מיתה ז"א דלר"מ כיון דלדידי' א"צ זר מעיקרו והכל הוי בכלל זר אם כן באמת נשאת לפסולים חייבת מיתה. הכלל דדין זה שכ' הר"מ דכל הנהו רק בלאו הוא מחמת דין זה דמבואר דאינה משלמת את החומש אם כן חזינן דלאו בכלל זרים נינהו רק הוא גזירת הכתוב ובזה נדחה נמי מ"ש לחלק לענין חיוב מיתה בין פסול לה לחלל'. הכלל כל הנבעלת נהי דנתחללה לגמרי והוי כמו זרה מכל מקום כמו דאינה משלמת את החומש דלא נכללה בכלל הלאו כ"כ לא נכללה בלאו דזר לענין חיוב מיתה כמו גבי סיכת שמן המשחה דג"כ לא הוי זרים פטורים מכרת ומקרבן ה"נ ע"כ דברי הר"מ מדויקים בפ"ו בין הזונה ובין החללה וכן בפי"ט דסנהדרין שכ' חללה וכל הנבעלת היא בכלל הזה א"ח מב"ש אך מלקות מלאו ובת כהן או לאותן שאינה אלא בעשה כגון לעכו"ם כמו שהארכנו לעיל אך מה שהקשינו לכאורה מאיזה לאו מלקין הנבעלת לחלל כיון דמבואר בש"ס דלאו בכלל איש זר או אלמנה לכה"ג גו"ח לכה"ד דלא הוי זרים מעיקרו אך מלא יחללו אם כן נהי דנתבטל קדושתה מכל מקום לאו זרה היא כיון דלא הוי זרה מעיקרו ובכלל ובת כהן כו' ג"כ לא הוית כי לאו איש זר הוא ד"ז צ"ע. והנה כוונת הרהמ"ח ג"כ זה דבסי' ר"פ כ' דזר או אפילו כהן או כהנת שנתחללו במיני חילול הידועים חייבים מב"ש היינו חללה שנולדה מפסולי כהונה דומיא דחלל זכר דזכר לא משכחת לה חלל בענין אחר רק שנולד בפסול וכאן כ' הרהמ"ח עברה הכהנת כו' והיא חללה כלומר שנבעלה למי שהוא פסול לה כ' בפי' חללה כה"ג דלא תטעה וכן אם אכלה תחת בעלה ישראל חייבת מלקות ולא הזכיר מב"ש כלל כמ"ש בכל הנהו דנתחללו דאינם חייבים מב"ש רק משום לאו דכאן ובת איש כהן אף דכתב הרהמ"ח קודם לזה דהיא א' מצלעותיו היינו שהיא בכלל וכל זר יתירה אבל לא לענין חיוב מיתה והרב הפר"ד נסתפק בזה ולא הביא דברי הרהמ"ח שמבואר להדיא דא"ח מב"ש אך דברי הר"מ קצ"ע שכתב וכללי' בהדי זר ומכל מקום דעתו כן ואין להאריך. ונלע"ד פשוט דבת ישראל שאוכל' משום בעלה או משום בנה ונבעלה לפסולים דג"כ אסורה מלאו הזה כמבואר בש"ס ובת יתירה קדריש מכל מקום בכה"ג אהדרי' לא"ק דבאמת הוי זרה אך דהתורה התירה לה לאכול אם כן כשנעשית זונה הדר הו"ל זרה וכן כתבתי לעיל וכ"נ שם מד' הפר"ד וג"כ משלמין את החומש דהוי זרים מעיקרו והארכתי לעיל ופשוט. ובגוף הדין שהבאתי בשם המ"ל דכ"ה דלא מחייב מב"ש אינו חייב חומש כבר כתבתי לעיל דלהר"מ יש דינים דא"ח מיתה ומכל מקום חייב חומש כגון סיכה או שלכד"א ע' לעיל והארכתי שם. ואם אלמנה נתארסה לכה"ג או גו"ח לכה"ד אפילו היא כהנת אין אוכלת בתרומה וכן אם ב"כ נתארסה לכהן פ"ד וכ"ש מכל מקום אין אוכלים דמשתמרת לביאה פסול' פסול' מן התרומה כ"ה בר"מ בפרק זה מסוגיא דיבמות ומשתמרת לביאה פסולה דאינה אוכלת הוא רק מדרבנן ע"ש בסוגיא ובתוס' ואפילו אם הי' חופה בלא נשואין מכל מקום אינה אוכלת כרב דאמר יש חופה לפסולות עפ"י השיטות שם וכ"פ הר"מ. ואם נתאלמנו או נתגרשו מן האירוסין יאכלו דלא נתחללו בקידושין לבד ואם מן הנשואין לא יאכלו כן מבואר שם ובר"מ וכן בחופה בלא קדושין להשיטות שם דיש חופה לפסולות ואם היתה חופה ובודאי לא נבעלה לשיטת הר"מ נראה דלא נתחללה ולדעת התוס' דבחופה לחוד נתחללה ע"ש בב"ש ובשער המלך קונטרס חופת חתנים ולפלפל בזה הוא אריכות גדול. ואם כהן נשא אשה ואח"כ נעשה פ"ד וכ"ש כיון דכבר אכלה מותרת ג"כ לאכול עתה כ"ז שלא ידעה אבל משידעה נפסלה מחמת ביאת פסולים כ"ה בש"ס ובר"מ. וכהן פ"ד שנשא גיורת אוכלת בתרומה כי מותרת לו דלאו בקדושתי' קאי כמבואר לעיל וגם קהל גרים לא איקרי קהל ואינו אסור מחמת פ"ד וכ"ש בקהל ה'.
והנה לשיטת הר"מ דכל הנבעלת לא' מהפסולים היא מן הלאו ובת כהן כו' אם כן גיורת שנתגיירה בעצמה אף שאסורה לכהן מחמת זונה לדעתו בפי"ט מהא"ב אף בנתגיירה פחותה מבג"ש מכל מקום מאיזה טעם תפסל מן התרומה ואי דאסורה לכהונה הא גרושה אסורה לכהונה ומותרת בתרומה אם כן בכהן פ"ד לפסק הר"מ דלאו בקדושתי' קאי ומותר בגיורת כמבואר בפט"ז מה"א אם כן אפילו נשא גיורת שנתגיירה בעצמה מותרת לאכול בתרומה כי אוכלת מכח הבעל. אך לכאורה קשה הסוגיא דיבמות דע"ד ע"ב דמקשה הש"ס גיורת ומשוחררת בנות מיכל בתרומה נינהו בתמי' וכתבו שם התוס' דהסוגיא לא אזל' אליבא דר"ש דלר"ש גיורת פחותה מבת ג' מותרת לכהן ע"ש ולדעת הר"מ משכחת לה בכל גיורת דאוכלת בתרומה דמותרת לפ"ד ולכ"ש ונהי דאסורה לכהן מכל מקום כיון דלא נבעלה לאיש זר אף דאסורה לכהן כמו גרושה דאסורה לכהן מכל מקום מותרת בתרומה אם כן כאן אוכלת מחמת בעלה הפ"ד וצריך לדחוק לדעת הר"מ דהסוגיא קאי אליבא דרבא ביבמות דפ"ד בקדושתי' קאי וכהן פ"ד אסור בגיורת אם כן נתחללה ואינה אוכלת בתרומה אבל לדעת הר"מ בודאי אוכלת כי לא נבעלה לאיש זר כמ"ש וגם לדעת הראב"ד דאסורה לכהן מחמת בתולת ישראל וסובר גם כן דלאו בקדושתי' קאי ומותר אפילו בממזרת וגרושה אם כן אפילו גיורת עצמה שנשאת לכהן פ"ד וכ"ש מותרת לאכול בתרומה והסוגיא ביבמות אזלא אליבא דרבא אך לדעת תוס' יבמות מ"ו דגיורת היא זונה דקרא ולשיטת ר"י דזונה אתקש לחללה ע"כ זונה אסורה בתרומה אם כן גיורת כיון דהוי זונה לא אכלה מחמת בעלה אף דמותרת לו לבעלה כמו דזונה אינה אוכלת אף מחמת בנה כמבואר כאן ובר"מ אך דין זה משכחת לה בבת גר דפסקינן דמותרת לכהן אם כן מותרת בתרומה אך בבת גרים אם כן ל"ד אם נשאת לפ"ד אף אם נשאת לכהן כשר כיון דפסקינן דאם נשאת לא תצא עפי"ט מהא"ב אם כן בודאי אוכלת בתרומה מחמת בעלה ע"כ מדנקט הר"מ הדין בפ"ד צ"ל דמיירי בגיורת עצמה ומכל מקום בת מיכל תרומה מחמת בעלה כמ"ש והסוגיא ביבמות קאי אליבא דרבא. אך קצ"ע על הר"מ שנקט בלשונו דאם פ"ד נשא בת גרים אוכלת בתרומה והיינו הבאה מן הגרים כלשון הש"ס ביבמות ובאמת אמאי לא אשמועינן רבותא אף דנשא עצמה מכל מקום מאכילה כיון דלשיטתו כהן פ"ד לאו בקדושתו קאי ומותר בגיורת וגם קהל גרים לא איקרי קהל אם כן אוכלת בתרומה וגם מה שהקשינו דאם גיורת היא בת גרים אמאי נקט דוקא פ"ד אפילו כהן כשר מותרת לאכול בתרומה ע' ביבמות דנ"ז גבי פ"ד כהן ובתוס' שם ואפשר דבזה ס"ל כשיטת הר"י דגיורת היא זונה ואתקש לחללה אם כן גיורת בעצמה אף דמותרת לפ"ד מכל מקום אסורה בתרומה אך קושיא זו קשה למה נקט פ"ד אפילו כהן כשר מאכילה כיון דלא תצא וכבר כתבנו לעיל דהר"מ לא ס"ל כהר"י אלא כולם אסורים מחמת הלאו דאיש זר כמ"ש לעיל באריכות. ואפשר דמכאן יצא לבעל המאור ז"ל לפסוק דכהן פ"ד בקדושתו קאי ואסור אף בגיורת מסתמא דגמרא גיורת בת מיכל תרומה נינהו ואי לא בקדושתו קאי אוכלת לדידן דפסקינן דקהל גרים לא איקרי קהל אך לשי' ר"י אין ראי' דגיורת זונה היא ואתקש לחללה ואי"ה אשנה פ"ז. ונלע"ד לשיטת הר"מ דאף משמש באבר מת פסול לתרומה כמ"ש לעיל מכל מקום נ"ל דאם הפסול הוא סריס וכבר כ' דהר"מ ס"ל דסריס הוא משמש באבר מת אם כן אפ"ל דאף אם נכנסה לחופה עמו דלשיטת הר"מ נתחללה דבחזקת בעולה היא אפשר בכה"ג לאו בחזקת בעולה היא וגם אם נתייחד ל"א בכה"ג הן הן עידי ביאה לשיטת הרשב"א דהטעם דאמרי' הן הן כו' מחמת כאש בנעורת ובאבר מת ל"ש זה וא"כ נ"מ נמי לענין קדושין לפמ"ש דנקנית באבר מת מכל מקום ל"א הן הן כו' ויש כמה נ"מ ודע דמ"ש לעיל דמשתמרת לביאה פסולה אינה אוכלת זה דוקא במשתמרת לביאה פסולה דאורייתא כגון אלמנה לכה"ג ודומיה אבל השומרת לביאה פסולה מדרבנן אוכלת אם כן חלוצה ב"כ אף דנתארסה לכהן מכל מקום אוכלת או שנתן לה גט יבמין כמו שיבואר מכל מקום אוכלת דאינה משתמרת אלא לביאה פסולה מדרבנן. וזה מבואר בש"ס יבמות נ"ח ע"ב ע"ש ומאי דנקט המשנה גו"ח לכה"ד אף דחלוצה מותרת אגב גרושה נקט חלוצה כמבואר בראשונים דכ"פ נקט חלוצה בגמר' אגב גרושה אבל הר"מ בפ"ז מה' אלו כתב מפורש בהכ"א דאלמנה לכ"ג אינה אוכלת וגם גרושה לכה"ד ושייר חלוצה ואח"ז בהכ"ג כ' מפורש דחלוצה שנתארסה לכהן אוכלת בתרומה דלא הוי משתמרת אלא לביאה פסולה מדרבנן אוכלת ושם בה"כ בנשא שניה אוכלת בתרומה כ' הכסף משנה דאמרינן פ' הבע"י דמשתמרת לביאה פסולה דרבנן אוכלת ומכל מקום איני יודע בנשואין ממש מנין לנו לומר כן ע"ש. ואיני מבין דבריו כלל דמה"ת לא תהיה שניה אוכלת אף בנשאת כיון דהר"מ פי"ט מהא"ב פ' דכהן הנושא שני' לא נתחללה ואין הבנים חללים כלל ואינה נעשית זונה ע"ש במגיד משנה ומ"ל אם כן לא נפסלה כלל ומה"ת לא תאכל בתרומה אחר הנשואין וגם קודם הנשואין מאי ענין למשתמרת לביאה פסולה דרבנן דביאה פסולה הוי דנפסלה בביאה זו ונעשית זונה או חללה ונפסלה לתרומה אבל זו לא נפסלה אף לכהן ומכל שכן דאוכלת בתרומה אם כן לא הוי משתמרת כלל לביאה פסולה וגם לאחר הנשואין אמאי לא תאכל וע"ש דף נ"ו ע"ב דאפילו בת ישראל שנתארסה לכהן והגיע הזמן והיא אלמנה לכהן גדול למאן דסבירא ליה משתמרת לביאה פסולה אוכלת היא ג"כ אוכלת אף דבעמוד והוצא קאי מכל מקום אוכלת מכח הבעל וע"ש בתוספות דלא שייך הגיע זמן דבעמוד והוצא קאי אבל בנשואה אפילו באיסור אם לא נתחללה בודאי אוכלת ע"ש בסוגיא ובפירש"י ועיין ר"מ פי"ט מהלכות אישות:
והנה בהכ"ג מבואר דכהן שקידש חלוצה או שניה בת כהנת אוכלת בתרומה וכתב הכסף משנה דכבר נתבאר דמשתמרת לביאה פסולה דרבנן אוכלת והקשה למה כ' נתארסה הא כתב לעיל אפילו נשא שניה אוכלת ע"ש. דע דקושייתו אינו אלא על לשון הר"מ שכתב אירס שניה תיפוק ליה אפילו נשא שניה אבל על חלוצה לכהן ל"ק כלל דדוקא באירוסין אכלה מחמת דמשתמרת לביאה פסולה דרבנן אבל בנשאת נתחללה מדרבנן כמבואר בר"מ פי"ט מהא"ב וזרעו ממנה חללים דרבנן דחז"ל עשאוה כמו גרושה אם כן הויא חללה מדרבנן ואסורה בתרומה מדרבנן כמו חללה דאורייתא כ"כ עשאוה חכמינו זכרונם לברכה חללה מדרבנן כן נ"פ. עוד מבואר בר"מ והוא מהש"ס שם דכהן יבם שנתן גט ליבמתו כהנת אוכלת בתרומה דהיא משתמרת רק לביאה פסולה מדרבנן והנה לעיל במצות איסור גרושה נסתפקתי שם אם גט יבמין פוסל לכהונה אין להביא ראי' מכאן דקרי לה משתמרת לביאה פסולה מדרבנן אם כן הפסול מחמת שהיא גרושה לכהן ז"א דהפסול מחמת דאסורה לו ולאחיו מחמת גט יבמין גזירה אטו חלוצה והו"ל משתמרת לביאה פסולה דחלוצה לכהן דחז"ל עשאוה כאילו נחלצה אך אף על פי שאין ראיה מכל מקום נראה כיון דגט יבמין חמור בודאי פסולה לכהן וכבר כתבתי לעיל דאף גט אחר מאמר דאמרי' דמותרת לאחין דס"ל דמאי דעביד שקיל מכל מקום אסורה לכהן. ודע דלשיטת הראשונים דכהן פ"ד וכ"ש מותרים אפילו בממזרת וגרושה עיין ר"מ פט"ז ובאה"ע סימן ה' ואם כן משכחת לה דפסולי קהל יאכלו בתרומה כגון כהן פ"ד שנשא ממזרת או א' משאר פס"ק אוכלת בתרומה עבורו ואם ממזרת או שאר פס"ק נבעלו לאסור להם כגון ח"כ או לעכו"ם ועבד ואחר כך נישאו לכהן פ"ד והוא מותר בה לשיטות אלו דלאו בקדושתו כלל אפ"ל אם נבעלו לאותן שהם בכלל איש זר או לח"כ ועכו"ם דמחמת אלמנות וגירושין פסולין מן התרומה אם כן בודאי נפסלה דהיא ג"כ בכלל הלאו הזה אבל אם נבעלה לאותן שאינם זרים לה כגון ע"י קדושין לשיטת הר"מ שהבאנו לעיל ודעתו אסורה בתרומה מפני שהיא זונה ואתקש לחללה וכבר הארכנו לעיל אם כן לפי מה שנסתפק המ"ל פי"ג מהא"ב דאפשר דבפסולי קהל ל"ש כלל שם זונה אף לכהן אם כן לתרומה ג"כ לא נפסלה דאם לכהונה לא נפסלה מחמת זונה ומכ"ש לתרומה דיש חילוק בין הני דפסולי לכהונה ובין לתרומה ויש דנפסלו לכהונה ומכל מקום לתרומה לא נפסלה כגון גרושה אבל כשרה לכהן ונפסלה לתרומה לא מצינו אם כן נראה דאוכלת עבור בעלה הכהן פ"ד וע"ש שהניח ד"ז בספק אם שייך זונה בפסולי קהל. ומסופק אני אף אי נימא כצד הזה של המ"ל דגם בפס"ק שייך זונה אם שייך חללה וגם על הבנים אם שייך שם חללים בפס"ק כגון כהן שבא על גרושה ממזרת והוליד ממנה בן אם כן הבן ממזר וחלל או ממזרת לחוד ונ"מ אם הבן הזה בא על הממזרת דזר לא הוי כי היא מותרת לו ואי אמרינן דאין שם חלל עליה אם כן לא נתחללה ואח"כ אם נשאת לכהן פ"ד לשיטות אלו שכהן פ"ד מותר בממזרת אוכלת בתרומה אבל אם שם חלל על הבן אם כן נתחללה מחמת ביאת חלל ואסורה בתרומה אף שנשאת לכהן פ"ד כי הנבעלת לחלל פסולה לתרומה דחללה אסורה בתרומה כמבואר כאן. או אפשר דאין שייך לא על הבן שם חלל ולא עליה כיון דהם פס"ק ומותרת לאכול בתרומה ובאמת ממזרת גרושה אפשר דאין אחע"א רק דמשכחת שהיא זונה וזנות הוי א"מ כמבואר בקדושין ובל"ז הוי איסור מוסיף כיון דנתוסף עליו איסור לתרומ' אם תנשא לפ"ד לצד הזה דגם בפס"ק שייך איסור זונה. אך אני מסתפק אף דשייך איסור זונה מכל מקום אפשר דחללה וגם הבנים דיהיו פס"ק וגם חללים אפשר דאין חל שם חללים כיון דהם זרים גמורים בל"ז דממזר הוי מום זר כמו שהארכנו במצות דלעיל וצ"ע. עוד כתבתי לעיל בלאו דזונה אם כהן בא על השפחה אי חייב משום לאו דזונה וע"ש שהבאתי פלפול בשם המ"ל בה' עבדים ואם נאמר דשפחה הוי כמו עכו"ם דהוי זונה כמ"ש הר"מ בפ"י בהא"ב דכהן הבא על העכו"ם חייב משום זונה ואם [כן] שפחה היא ג"כ זונה ואי נימא כשיטת ר"י דזונה פסולה לתרומה דאתקש לחללה אם כן כל שפחה הקנוי' לכהן אסורה בתרומה אף דהוי קנין כספו מכל מקום אסורה מטעם זונה ובאמת בקדושין דף י' מבואר שם מה שפחה כנענית שאין ביאתה מאכילתה בתרומה כספה מאכילה בתרומה כו' וכן מבואר בהדיא בכמה מקומות דש"כ אוכלת בתרומה וגם לאותן השיטות שהבאנו לעיל דגבי עכו"מ יש חילוק אם נבעלה בזנות ע"ל ועבאה"ע סי' ו' אם כן לדעת זו אפשר בשפחה נמי יש חילוק אם זינתה ואם נאמר דאף בלא זינתה הוי זונה אם כן שפחה לא אכלה בתרומה ובאמת מבואר בש"ס דש"כ אוכלת בתרומה וצ"ע ואני לומד כעת בלא עיון וכתבתי רק למזכרת. ודע דכל אלו שנבעלו מחמת ביאות אסורות אף עבדיהם לא יאכלו בתרומה וא"ד לערל וטמא דהתם פומי' כאיב לי' דאית להו תקנתא אבל הנהו שנתחללו דלית להו תקנת' אף עבדיהם אינם אוכלים והיא גמר' מפורשת בפ' אלמנה לכה"ג וכ"פ הר"מ פ"ו הט"ז. ונראה דאף שביארנו לעיל דכל הנהו שנתחללו אינם בכלל זרים לחיוב מיתה רק בלאו דבת כהן ע"ש שהארכנו בזה מכל מקום נראה דאם עבדיהם אוכלים חייבים מב"ש כיון דגזירת הכתוב דעבד אוכל מחמת קנין כספו וקנין כסף של הפסול לא ריבתה התורה אם כן כיון דהתורה אמרה דאין בו כח להאכיל הדר הו"ל העבד כזר גמור כי העבד באמת הוא זר רק מחמת קנין כספו אוכל אבל היכא דהתורה לא התירה לו הו"ל זר גמור כנ"ל ברור ופשוט:
והנה אם כהן זכר נבעל אף שהוא בחיוב סקילה מכל מקום אינו נפסל מן התרומה דאין זכר פוסל זכר והוא מבואר בר"מ פ"ו הט"ז. והנה אם אנדרוגינוס נבעל מזכר הפסול אם נפסל לתרומה מבואר בד' הרהמ"ח לעיל במצוה ר"פ ובאמת ענינו כאן. והרהמ"ח לעיל מביא דאם אנדרוגינוס נבעל בין שנבעל דרך זכרותו (היינו מאחריו כן מבואר בנ"י בשם הרשב"א ומובא בתי"ט ס"פ הערל ועיין סנהדרין דנ"ד) בין שנבעל דרך נקבותו נפסל מן התרומה. והנה הרהמ"ח קיצר בדבר. וז"ל הר"מ בפ"ז הט"ז אנדרוגינוס שנבעל לפסול מן התרומה בין דרך זכרותו ובין דרך נקבותו נפסל מלאכול בתרומה כנשים כו' וכן אם נבעל לאנדרוגינוס אחר נפסל ואינו אוכל והוא שנבעל דרך נקבותו אבל אם נבעל דרך זכרותו אין נפסל דאין זכר פוסל את הזכר עכ"ל. והנה דעת הר"מ שם בכ"מ וגם בפ' זה דאנדרוגינוס ס' זכר או נקבה כי יש פוסקים שסוברים ודאי זכר הוא ע' פ' הערל באריכות ופוסק פ"א מהא"ב דאם זכר בא על אנדרוגינוס דרך זכרותו חייב סקילה כר"א שם בגמר' וע"ש במ"מ וכ"מ שם וכאן דהרשב"א תמה ע"ז כיון דהוא פוסק דאנדרוגינוס ס' נקבה הוא איך מחייב סקילה בבא עליו דרך זכרותו דלמא נקבה הוא וע"ש שתירץ דגזירת הכתוב דרך זכרותו יהיה חייב סקילה אף על פי דספק הוא ע"ש באריכות ובכ"מ תמה על הר"מ איך כתב בהנבעל לזכר בין דרך זכרותו נפסל ובסיפא גבי אנדרוגינוס שנבעל מאנדרוגינוס כתב דלא נפסל דרך זכרותו שאין זכר פסול זכר ומכ"ש כאן שנבעל מזכר ודאי ע"כ דעתו למחוק בר"מ בין דרך זכרותו בין וגורס בר"מ שנבעל דרך נקבותו ע"ש. ואני איני מבין זאת היאך יעלה על הדעת דלא יפסול האנדרוגינוס מפסול דרך זכרותו היינו מאחריו כיון דלהר"מ ספק נקבה הוא הוי כמו שבא על אשה שלא כדרכה ע' ביבמות ולתרומה ולכל הדינים שבתורה פוסל באשה אף שלא כדרכה כמבואר ביבמות פ' הבע"י ובר"מ פי"ט מה' א"ב. רק להבין הסתירה מ"ט אם נבעל מזכר גמור נפסל אף דרך זכרותו ומאנדרוגינוס א"ח דרך זכרותו ע"ש שמביא בשם הר"י קורקס באריכות ובקיצור נ"ל ואפשר שגם כוונת מהר"י קורקס כן דבשלמא אנדרוגינוס שנבעל מזכר ודאי אף אם נאמר אפשר דאנדרוגינוס הוי זכר אינו נפסל דאין זכר נפסל מכל מקום כיון דלהר"מ ה"ל ס' זכר או נקבה אם כן אפשר דנקבה הוא ונפסל מזכר אפילו דרך זכרותו כי האשה נפסלת לתרומ' אף שלכ"ד אם כן בודאי הוי ס' דאורייתא. אבל באנדרוגינוס שנבעל מאנדרוגינוס דע"פ הדין ל"ש למפסל כלל כי מבואר כ"פ בתוס' דכל מין אנדרוגינוס א' וא"כ ממ"נ אם הנבעל זכר אם כן גם הבועל זכר אם כן אין זכר פוסל זכר ואם הנבעל נקבה אם כן גם הבועל נקבה ואין נקבה פוסלת נקבה רק דחז"ל החמירו לעשות הבועל זכר והנבעלת נקבה אפשר שלא החמירו רק במקום נקבות אבל לא במקום זכרות כי היכי דלא תיהוי מילוי דרבנן כחוכא ע"ש במהר"י קורקס. כי כ"ז ע"כ גזרה דרבנן ולא החמירו בכה"ג הם אמרו והם אמרו כי ע"פ הדין אין שום פסול בין דרך זכרות או דרך נקבות כי אפשר שהם זכרים שניהם ואינו נפסל או אם נקבות ג"כ אינם נפסלים רק חכמינו זכרונם לברכה גזרו ולא גזרו אלא בכה"ג. אבל מזכר גמור הוא פשוט דנפסל האנדרוגינוס מכל מקום דלמא הוא נקבה דזכר פוסל נקבה אפילו שלכ"ד כ"ז היא דעת הר"מ אבל דעת הראב"ד בהשגות שם נראה שסובר דגזירת הכתוב דזכרו' שלו פוסל. אם כן אפילו אם בא דרך זכרותו מכל מקום הנבעל ה"ל כאשה אם כן נפסל ג"כ בדרך זכרותו כמו אשה שנבעלה שלא כדרכה. וע"ש בלשון הראב"ד שהאריך ואתי צד זכרות כו' דהיינו שבעלו ברצונו כו' דהיינו כיון דגזירת הכתוב הוא דנפסל ובודאי מכח צד נקבה וא"כ נפסל אף שלא כדרכה כאשה ועיין במהר"י קורקס דהראב"ד ס"ל דיש לו שני צדדים זכרות ונקבות וד"ז צריך אריכות גדול לברר עבב"י ה' שופר וה' מגלה. ונ"ל הא דלהר"מ אנדרוגינוס נפסל מזכר גמור הוא רק ספק כמ"ש וכן אם נבעלה מאנדרוגינוס אינו אלא מדרבנן ולדעת הראב"ד נראה דגזירת הכתוב דנפסל אם כן לוקין באנדרוגינוס (שנפסל) [שנבעל] לפסול בין לזכר ובין לאנדרוגינוס ואין כאן מקומו להאריך בזה וגם לאותן השיטות המובא בב"י ובמ"מ ה' שופר דאנדרוגינוס חצי זכר וחצי נקבה אם כן נפסל בודאי כי אתי צד זכרות כו' וגם אפילו דרך זכרותו דהוי כמו באשה שלכ"ד ולוקין כמ"ש הר"י קורקס:
והנה הר"מ לא הביא דין טומטום שנבעל ונלע"ד פשוט דהנה אצל טומטום ל"ש שבעל אשה כי אין לו זכרות אך אם נבעל מאיש הפסול דרך זכרותו של הטומטום נפסל הטומטום מספק דלמא אשה הוא ונפסל מחמת שנבעל שלכ"ד מן הפסול אבל אם ביצי' מבחוץ דודאי זכר הוא אינו נפסל דאין זכר נפסל אך לפמ"ש במצוה הקודמת דגם ביצי' מבחוץ לאו זכר ודאי הוא אם כן נפסל וע' לעיל שהארכנו בזה. ואם נבעל מאנדרוגינוס לשיטת הראב"ד דגזירת הכתוב דאנדרוגינוס פוסל או להשיטות שיש לו זכרות ונקבות דהוא חצי זכר וחצי נקבה אם כן הטומטום נפסל דלמא אשה הוא אבל אם הוא זכר אינו נפסל וא"כ ספק הוא אף דבלאו הכי הוי ערל מכל מקום ערל עבדיו אוכלים ואם נפסל גם עבדיו אינם אוכלים כמבואר בר"מ כאן ולשיטת הר"מ דאנדרוגינוס ס' זכר או נקבה הוא אם כן מכל מקום פוסל הטומטום דלמא האנדרוגינוס הוא זכר והטומטום הוא נקבה אם כן נפסל אפילו דרך זכרותו כמו אשה שנבעלה שלכ"ד. אך אפ"ל דהוי ס"ס שמא האנדרוגינוס נקבה ואינה פוסלת הטומטום ואת"ל דהוא זכר דלמא ג"כ הטומטום זכר ואינו נפסל אך דהוי ס"ס בתרי גופין ועיין בר"ה גבי טומטום אינו מוציא את מינו דהקשו למה לא יוציא מטעם ס"ס ובפר"ח תי' דהוי ס"ס בתרי גופין ועיין בט"א תי' תי' אחר ויש לפלפל כאן בתירוצו אך איני לומד כעת בעיון. ואם אשה נבעלה מאנדרוגינוס הפסול לה אם כן לדעת הראב"ד דגזירת הכתוב או שהוא ח"ז וח"נ נפסלה בודאי ולוקין ולדעת הר"מ אינה נפסלת אלא מספק שמא האנדרוגינוס זכר הוא ונפסלה ואין לוקין וע' ראב"ד פ"ב מה' שופר בהשגות שם מביא בעצמו השיטה זו שאנדרוגינוס ח"ז וח"נ ומכל מקום אינו מוכרח דס"ל כן ואין כאן מקומו. ויש עוד שיטה ומובא בתוס' פ' הערל והוא דעת הרמב"ן דאנדרוגינוס הוא ברי' בפ"ע לא איש ולא אשה ולשיטה זו אפשר נשתנו הדינים דכאן ואין כאן מקומו. והנה כל פטפוטי בישין כו' ואפשר דד"ז מביא לידי גיחוך מכל מקום לא אמנע לכתוב כי תורה היא. הנה בדיני ח"ש וחב"ח כ' דמשכחת לי' חצי ממזר וחב"ח ושאר ענינים כמבואר בחיבור אם כן נרא' לשיטה זו שסוברים דאנדרוגינוס הוא ח"ז וח"נ אם כן אפשר דהח"נ הו"ל דין אחות אצל חלק הזכר והוא כ"ש מאח ואחות דזו נולדו בב"א אם כן אין לך אחוה גדולה מזו. ונ"מ דהנה מבואר בסנהדרין דנ"ה אבעיא המערה בעצמו מהו אם חייב משום משכב זכר ואמרינן התם דבקושי לא משכחת שיערה בעצמו רק באבר מת ולמ"ד משמש מת בעריות פטור ה"נ דפטור ולמ"ד משמש מת בעריות חייב ה"נ דחייב משום שוכב ומשום נשכב היא בענין דבא על עצמו אם משכחת לה חייב כמו בא על זכר דעלמא והנה אם אנדרוגינוס בא על עצמו דרך נקבותו נהי דמשום זכר לא מחייב לפסק הר"מ דהבא על אנדרוגינוס אינו חייב משום זכר דרך נקבותו ואפשר דאליבא דכ"ע כי לא דריש משכבי מכל מקום אפשר דחייב משום בא על אחותו ואתי חלק הזכרות ומשתמש בצד נקבות כמו ח"ע וחב"ח כו' דאתי צד זה ומשתמש בצד זה וכאן אפשר דמשכחת לה בקישוי כי אי אפשר לכוף את האבר דרך זכרותו אבל כאן דרך נקבותו אפשר לכוף אם כן בכה"ג אפשר דחייב משום אחותו ואי נימא דגם בדרך זה לא משכחת לה בקישוי מכל מקום לפי מה דקיימא לן דהמשמש באבר מת נפסלה מן התרומה אם כן בכה"ג דבא על עצמו אם נאמר דחלק הנקבות אשר בו הוי כאחותו והבא על אחותו ה"ל ח"כ ונפסלה מן התורה אפילו באבר מת והן אם בא דרך נקבותו או דרך זכרותו דמשכחת לה בא"מ כמבואר בש"ס ולדעת זו דהוי חצי כו' ואתי ומשתמש אם כן אפילו על צד זכרותו חייב משום נקבות וא"כ חייב משום אחותו אך אין חיוב כרת וחטאת כי פסקינן דהמשמש מת בעריות פטור אבל לתרומה נפסל אם כן ה"נ אנדרוגינוס הזה נפסל לתרומה מחמת חלק הנקבות שנבעלה לחלק הזכרות שבו וא"כ נפסלה חלק הנקבות שבו לתרומה אם כן אסור לאכול כמו ח"ע כהן וחב"ח דאסור בתרומה ה"נ ועתו"ס חגיגה לענין פרידה כו' ובאתי רק לעורר אך להר"מ דס"ל דהו"ל ספק בודאי אינו פוסל דאי זכר אינו נבעל לפסול ואי נקבה אין נקבה פוסלת נקבה ול"א כמו בנבעל לאנדרוגינוס דשם האנדרוגינוס הוא ספק אבל כאן הפסול מחמת אחותו ואיסור אחות אין כאן להר"מ. והנה במצוה זו נכלל ג"כ דנבעלה לפסול או אפילו נשאת לישראל ומת או גירשה ואין לה בנים ממנו דחוזרת לתרומה אבל חזה ושוק אסורה לאכול ועוברת בלאו כמבואר כאן בד' הרהמ"ח ובר"מ פ"ו ומה שסיים כאן הרהמ"ח דאם אכלה חזה ושוק תחת בעלה ישראל חייבת מלקות ל"ד כמבואר בתחלת דבריו וכן מבואר בפי"ט מה' סנהדרין להר"מ דמנה כהנת אשת הזר אף לאחר מיתה וגירושין דלוקין אם אכלה חו"ש וז"ל הר"מ כאן ה"ז ובת כהן כי תהיה כו' שני ענינים נכללו בלאו זה שאם כו' ואם תנשא לישראל הרי היא אסורה לאכול במורם מן הקדשים שהוא חו"ש לעולם אף על פי שגירשה או מת עכ"ל ובה"ח כ' אבל התרומה אוכלת כו' ובה"ט כ' מפי השמועה למדו מלחם ולא כל לחם חוזרת היא לתרומה ואינה חוזרת לחו"ש עכ"ל ולכאורה צ"ע דביבמות פ"ז אמרי' על דין זה דאינה חוזרת לחו"ש מאי קרא אר"ח כו' היא בתרומת הקדשים לא תאכל במורם מן הקדשים כו' היינו מהאי קרא ורבה ב"א אמר מלחם ולא כל לחם פרט לחו"ש וח"א מלחם ולא בשר וח"א בניך ובנותיך אתך כ"ז שהם אתך ע"ש אם כן למה נקט הר"מ השני לימודים הלימוד דר"ח והלימוד דרבה ולא הסתפק בלימוד דר"ח לבד כיון שמביא דברי ר"ח. ולכאורה הטעם דפסק כר"ח כיון דבש"ס דס"ח מקשה סתמ' דש"ס האי מבע"ל כשהיא חוזרת כו' דהיינו קרא ובת כהן וכו' ובאמת לכאורה נ"מ גדולה בין האמוראים דלמאן דיליף מהאי קרא מובת כהן כו' אם כן לוקין כי הוא לאו כמ"ש הר"מ ולשאר אמוראי דחד מפיק מלחם וחד מלחם ולא בשר וחד מן אביה וחד מן אחיך ע"ש הוא רק לאו הבמ"ע ואין לוקין אם כן לדברי הר"מ דפוסק דלוקין כדברי ר"ח אמאי לא הסתפק בלימוד הזה לחוד והרהמ"ח כאן לא הביא אלא דברי ר"ח בלחוד ואם כי אין נ"מ לדינא מכל מקום אם באפשר ליתן טעם בודאי טוב כי דברי רבינו הר"מ מזוקקים כזהב ונ"ל דהר"מ ס"ל דבאמת כולהו אמוראי לא פליגי על ר"ח ומודים דנכלל בלאו הזה. אך הם מפורשים דמוכח דנכלל בלאו דלר"ח אין מפורש דמיירי בחוזרת לאח"מ וגירושין וצריך לדחוק כמו שפירש"י דסמוך ליה פסוק אלמנה וגרושה כו' נראה דמיירי דהיא אלמנה וגרושה או כמ"ש התוס' ד"ה התם כתיב כו' ע"כ מפרשי הנהו אמוראי דמצינו בקרא הזה ושבה דמיירי בחוזרת דהיינו מלחם כו' ולא בשר. אם כן ראינו דהתורה כתבה בפירוש דחוזרת אסורה בחו"ש אם כן ממילא האי קרא דכי תהי' כו' בתרומת הקדשים דהיינו המורם מן הקדשים מיירי בכ"ע אף לאח"מ וגרושין דהיינו חוזרת אבל כולם סוברים כיון דחזינן דגילתה התורה דחוזרת אינה אוכלת בחו"ש אם כן נכלל ממילא בלאו ג"כ ולוקין. ע"כ מביא הר"מ לימוד זה לפרש דהלאו מיירי אף בחוזרת וכ' מקרא דרבה ב"א. ולא הביא ד' האמוראים כיון דאין נ"מ חדא מינייהו נקט ותדע דהא רב ספרא אמר התם מלחם ולא בשר אם כן לפ"ז וכי סובר ר"ס דמותרת לאכול המורם מלחמי תודה ומלחמי נזיר זה אין סברא כלל אלא כיון דמוכח מקרא הזה דחוזרת אינה אוכלת בחו"ש אם כן קרא דבת כהן דכתיב בתרומ' היינו מורם מן הקדשים איירי נמי בחוזרת כי בכלל מורם מן קדשים בשר נמי בכלל וא"כ כיון דבקרא דתרומות מיירי בחוזרת והתורה כתבה דמורם מן הקדשים לא תאכל ובכלל מורם מן הקדשים הוא לחמי תודה ונזיר אם כן ממילא הלחם ג"כ בכלל הלאו הזה רק דדייק מלחם ולא בשר דחו"ש אסרה התורה בפירוש ובחוזרת אם כן האי קרא נמי בחוזרת מיירי ואסורה לאכול כל המורם דכאן כתיב בתרומות ואסורה לאכול ועוברת בלאו כנלע"ד ברור בעזה"י:
ודע דל"ד חו"ש אלא ה"ה זרוע בשלה מן איל נזיר וכן לחמי תודה ונזיר וכן בכור דשייך לכהנים ובכור תם אתקיש לחו"ש כמבואר בבכורות הכל בכלל מורם מן הקדשים. והנה במנחות דף ע"ז ע"ב שם אבעיא בש"ס אם תרומת לחמי תודה חייבין עליה מיתה וחומש כתרומה כיון דתרומה קריא רחמנא וכן אם מדמעת כתרומה מה"ט ועלתה בתיקו ולא אמר דנ"מ נמי בחוזרת אם היא תרומה מותרת לאכול בחוזרת ז"א דודאי הוי בכלל מורם מן הקדשים רק דהאיבעיא דאפשר דנותנים עלי' חומרת תרומה ג"כ מחמת דהתורה קרי' תרומה אבל מחמת זה דיהיה בכלל תרומה להקל בודאי לא כי בכלל מורם מן הקדשים בודאי היא וז"פ. והנה לא ראיתי כעת בר"מ שיביא הדין אם זר אוכל חו"ש אם עובר בלאו. וגם אינו מונה כלל במנין המצות זר שאכל קדשים קלים רק בתחלת מעה"ק מביא דזר האוכל קדשי קדשים וגם בפי"א מהמע"ק מביא דזר האוכל קדשי קדשים לוקין אבל קדשים קלים מביא בפ"י דנאכל לכהנים אבל לא הביא דין זר האוכלם אם עובר בלאו או עשה ובה' ביכורים וגם בה' סנהדרין מביא דזר האוכל מבשר בכור לוקין אבל חו"ש ושאר דברים המורם אינו מביא כלל ואפ"ל כיון דבבכורות מבואר דבכור תם אתקש לחו"ש אם כן כמו בכור תם עובר בלאו ה"ה חו"ש וחוץ לזה נראה דהוא עובר בלאו דבת כהן כו' דהיא בת כהן אך כיון דנטמאת לזר עוברת בלאו ומכ"ש זר. ולא הוי אין מזהירין מן הדין דהוי גילוי מלתא דחזינן דהתורה הקפידה אף בזרות מכבר וזר עתה בודאי בכלל אבל מב"ש ודאי א"ח הזר דמה"ת אפילו בקדשי קדשים א"ח אלא מלקות. ועוד דהש"ס דקבעי אם לחמי תודה חייב מב"ש כיון דתרומה קרי'. אבל בל"ז מחמת מורם מן הקדשים א"ח מיתה וגם שם עלתה בתיקו אבל חו"ש דלא איקרי תרומה בודאי אינו חייב מב"ש. אח"ז ראיתי במהרי"ט אלגאזי דס"ח פלפל שם אי חייב מב"ש בזר האוכל חו"ש ולא הביא מהש"ס דמנחות שהיא ראיה ברורה וגם הוא מסיק שם דעובר בלאו ולוקין וא"ח מב"ש כמו חוזרת ע"ש. והנה אבעיא הנ"ל אם לחמי תודה חייבים מב"ש או חומש מביא הר"מ פ"ט מהמעה"ק הי"ג וז"ל הלחם המורם מן התודה ס' תרומה לפיכך אינו חייב מיתה כתרומה וגם חומש ואינה מדמעת כתרומה וכ' שם הכסף משנה דהוא אבעיא במנחות ולא אפשיטא ופסק רבינו לקולא אך לא היה לו לכתוב פטור ממיתה דקמי שמיא גליא כו' ע"ש. וכתב שם במ"ל דנ"מ למלקות דכל מב"ש לוקין כו' ע"ש וכיון דהר"מ פוסק דהוא ספק אם כן אין לוקין. ובאמת לפמ"ש לוקין זר על כל המורם מן הקדשים אך כוונתו דאין לוקין אלא א' אבל אם הי' קרוי תרומה היו לוקין שנים משום תרומה ומשום מורם מן הקדשים אך דהוא פוסק לקולא אם כן אין לוקין אלא א' מחמת מורם מן הקדשים. והנה אם זר אכל חצי זית תרומה וחצי זית מורם מן הקדשים לכאורה אין מצטרפין כי הוא משני שמות כאשר הארכנו לעיל דעל התרומה חייב משום וכל זר כו' ועל המורם מן הקדשים חייב משום לאו זה או משום דאתקש לבכור אך באשה דנבעלה לפסול לה דאסורה בתרומה ג"כ מלאו הזה ואינה בכלל לאו דזר ואינה חייבת מב"ש כאשר הארכנו לעיל ומורם מן הקדשים הוא ג"כ מלאו זה אם כן הוי ש"א וא"כ אם אכלה ח"ז תרומה וח"ז חו"ש בודאי מצטרפים כמבואר בר"מ המ"א. ואפשר דאף זר זכר אף דהחמירה תורה עליו בלאו בפ"ע וגם חייב מב"ש מכל מקום כיון דהתורה כתבה הלאו הזה דאשה שנתחללה לוקין אם כן זר גמור נמי בכלל דלא עדיף מנתחללה אם כן אפשר דזר גם כן מצטרף חצי זית תרומה וחצי זית מורם לענין מלקות וצ"ע. ואם זר אכל זית תרומה וזית מורם בודאי חייב שנים דהוא שני שמות אך בנתחללה דאסורה בתרומה ומורם מפסוק הזה ולשיטת הר"מ גבי נא ומבושל ה"ל כהאי גוונא לאו שבכללות ואם אכל נא ומבושל אין לוקין אלא אחת ה"נ באשה כיון דהם בלאו א' אין לוקין אלא א' ולענין לאוין כאלה דברי הר"מ והרמב"ן ארוכים מאוד בספר המצות. עוד כתב המ"ל דהר"מ פוטר מספק באוכל לחמי תודה מחומש אבל צריך להפריש משום כפרה כמבואר בתוס' וכבר הארכנו לעיל בענין זה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |