מנחת חינוך/קס

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מנחת חינוךTriangleArrow-Left.png קס

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

שנצטוינו כו'. הדינים מבוארים בר"מ ה' טומאת אוכלים וכלים ולהאריך צריך חיבור גדול אך אכתוב בקיצור נמרץ שרשי הדינים. כל האוכלים המיוחדים למאכל אדם מקבלין טומאה ואם אינו מיוחד למאכל אדם טהור ואין מקבל טומאה ויש אוכלים שא"ר למאכל אדם מכל מקום אם חישב עליהם למכ"א מקבלין טומאה ויש שאין מחשבה מועלת בהם הכל תמצא בר"מ פ"א מהל' ט"א. ושיעור אוכל לקבל טומאה דעת הר"מ פ"ד כאן ודעת רש"י בקצת מקומות דנטמא בכ"ש וא"צ שיעור אך לטמא אוכל ומשקה אחר צריך שיעור כביצה. הכלל טומאת עצמו בכ"ש ולטמא אחרים כביצה. ודעת תוס' והרבה ראשונים דאף לטומאת עצמן היינו לקבל טומאה צריך ג"כ כביצה ועיין במ"ל ובשער המלך והבאתיו לעיל דאפשר אף להסוברים דבעינן כביצה אוכלי קדשי' מקבלים טומאה בכ"ש מחמת תיבת הקודש וא"ר להאריך בזה שהאריכו הראשונים והאחרונים. וכל האוכלים אף על פי שאסורים בהנאה כגון ערלה וכה"כ ובב"ח כו' ונחשבין בר"מ ספ"א כולן מתטמאין ט"א ובתוס' סוטה כ"ח ע"ב הקשו למה לא נימא כתותי מכתת שיעור' וע' פר"ח אה"ע סי' קכ"ד. וכל האוכלים הגדלים מן הקרקע אין מקבלין טומאה עד שנעקרו מן הקרקע והמחובר אפילו בשורש קטן שיכולים לחיות ממנו אין מקבלין טומאה וכל בע"ח הנאכלים אין מקבלין טומאה עד שימותו והשוחט בהמה חיה ועוף אף שהם מפרכסין מטמאין ט"א אם נגע בהם טומאה וכן מטמא אחרים ועיין ר"מ הדינים אם ישראל שוחט או נחר וכן העכו"ם וטהורה וטמאה כל הדינים עיין ר"מ ודגים שנולדו בהם סימני טריפות והם חיים עדיין הוא ספק אם מקבלין טומאה והוא איבעיא בחולין פ' המקשה וז"ל הר"מ ודגים מאימתי מקבלין טומאה משימותו נולד בהם טרפה כו' הרי יש בדבר ספק כו' היינו האיבעיא הנ"ל וע"ש בהמקשה הפלוגתא מאימתי דגים מקבלין טומאה בש"א משיצודו ובה"א משימותו רע"א משאין יכולין לחיות מ"ב דג מקרטע. ואח"ז בעי ר"ח נולדו בדג סימני טרפה ופרש"י אליבא דר"ע הוא דמבעי וכוונתו דלב"ה דאומרים עד שימותו בודאי אינם מטמאים עד שימותו ול"מ סימני טרפות אם כן הר"מ דכתב עד שימותו היינו כב"ה והיאך כ' האבעיא דנולדו הא לב"ה ודאי אינם מטמאין כ"ז שיש בהם חיות עיין בסוגיא ותראה וצ"ע על נ"כ הר"מ שלא הרגישו בזה. ומצאתי ביש"ש פ"ז כ' הך בעיא אליבא דר"ע אזלא ולית הלכתא כוותי' אלא כב"ה דהל' כר"ע מחבירו ולא מחביריו ע"ש ולא הביא כלל ד' הר"מ דמביא לשון ב"ה ומביא גם אבעיא זו ובודאי פוסק הר"מ כב"ה חדא דנקט לשון ב"ה ועוד דהי"ל לכתוב דין דג מקרטע מטמא עיין בסוגיא וד' הר"מ צריך עיון גדול. ומ"ש כאן היש"ש דאין הלכה כר"ע דהלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו ע' בתורת חסד כלל ה' הוכיח דהר"מ סובר כ"פ ה' כר"ע אף מחביריו ואינו מביא ד' היש"ש וגם כאן נראה דפוסק הר"מ כב"ה נגד ר"ע. אך נתיישבתי די"ל דהר"מ סובר דגם האבעיא היא אליבא דב"ה ואף דסובר משימותו מכל מקום טרפה הו"ל כמת ובאינו טרפה אף שא"י לחיות הוא כחי וכן מצינו בסנהדרין ע"ח דההורג גוסס חייב וההורג טרפה פטור ומפרש שם דגוסס לא מחתכי סימני חיותו וטרפה מחתכי סימני חיותו אלמא טרפה ה"ל יותר כמת מגוסס (ואל תאמר דרוב גוססין למיתה אבל מיעוט חיין ז"א דאין הטעם משום כך ע"ש אפילו אם נאמר דכל גוססין למיתה חייב כיון דלא מחתכי סימני חיותו) אם כן ה"נ אף שא"י לחיות לב"ה אינו מקבל טומאה דה"ל כחי דלא מחתכי סימני חיות אבל טרפה גרע וממקומו מוכרע דאמאי סוברים ב"ה אם א"י לחיות לב"ה הוא כחי בדגים הא השוחט ומפרכסת ה"ל כמת ומטמא אף שעדיין חי אלא שם מחתכי סימני חיות והכא לא מחתך סימנים ע"כ אבעיא בטריפה אי הוי מ' סימנים או אפשר כיון דליכא במינה טרפה כו' כנ"ב דעת הר"מ לא כרש"י. וצ"ע על היש"ש שכ' בפשיטות ולא ביאר שדעת הר"מ בלי ספק אינו כן וז"ב. והנה כמו דאוכלים מקבלין טומאה כך ידות האוכלים מתטמאין אם נגע בטומאה מתטמא כל האוכל וכן אם נגע ביד בדבר אחר האחר מקבל טומאה דרחמנא רבי לידות דמטמאין ומתטמאין אך אין מצטרפין לכשיעור ויש יד לפחות מכזית לשיטת הר"מ ורש"י דמקבל טומאה בכ"ש גם היד נטמא אף דהאוכל פחות מכזית ודעת רש"י פ' העור והרוטב דעכ"פ כפול בעינן ואין יד לפחות מפול והרמב"ן חולק וסובר דאף לפחות מפול יש יד ועיין כאן פ"ה בר"מ דיני ידות באריכות. ועוד ריבתה התורה דשומר לאוכל כגון קליפת הפרי דמתטמאין ומטמאין ומצטרפין לכשיעור ויש שומר אפילו פחות מפול. ומ"ש דיש יד לפחות מכזית להסוברים דאין אוכל מטמא פחות מכביצה ע' רש"י מ"ש ובתו' שם ודיני שומר עיין ג"כ בר"מ פ"ה ופ"ו ולהאריך בח"ז אין מקום. והנה הטומאה של אוכל דמקבל טומאה מאה"ט ונעשה ראשון וכן מקבל טומאה מראשון ונעשה שני ובתרומה יכול להיות שלישי ובקודש רביעי ואם ג' או ד' בתו"ק הוא מן התורה או מדרבנן ע' מש"ל קצת. ואין האוכל נעשה אה"ט לעולם אפילו נגע במת מכל מקום אין נעשה אלא ראשון ועושה שני. וגם אינו מטמא אדם וכלים דאדם וכלים אין מקבלים טומאה רק מאה"ט כמבואר במצות הבאות בעזה"י עיין כ"ז בר"מ השאה"ט וה' ט"א. ודעת תוס' פסחים י"ז נראה הא דאין אוכל נעשה אה"ט דוקא לטמא אדם וכלים אבל לאוכלין ומשקין נעשים אה"ט לענין מנין ע"ש. ואוכלים אין מקבלין טומאה מאוכל אחר דאין אוכל מטמא כיו"ב מן התורה רק מדרבנן ע' שיטת רחסה"כ ובר"מ בפרקין.

וכל האוכלין המקבלין טומאה אין מקבלין טומאה אלא אם הוכשרו בא' מז' משקין שבא עליהם א' מז' משקין אף שהם נגובים עתה כיון שבא עליהם פ"א א' מז' משקין מקבלין טומאה ואלו הם ז' משקין מים טל שמן יין חלב והדם ודבש דבורים ויש תולדות לאותן המשקין ומה הם התולדות עיין ר"מ פ"י מהט"א וחוץ מאלו המשקין אין מכשירין כלל. והכשר שראוי צ"ל בשעה שראוי לקבל טומאה כגון בבע"ח ל"מ הכשר וכן במחובר לקרקע ל"מ הכשר וכן בדבר שצריך מחשבה שיהא מאכ"א קודם המחשבה ל"מ ההכשר רק ההכשר צ"ל בשעה שראוי לקבל טומאה עיין ר"מ וגם במחובר אין מכשיר ג"כ וכל המשקין חוץ מז' משקין שאין מכשירין אם נתערב בהם אחד מז' משקין הנ"ל אימתי מכשירין עיין ר"מ פט"ז מהט"א ומבואר בר"מ פ"א ופי"ב כאן ובד' הרהמ"ח דהכשר צריך שיהא ברצון הבעלים מבואר דדוקא רצון הבעלים בעינן אבל איש אחר שאינו בעל הפירות אינו מועיל הרצון שלו ובכ"מ פי"ב הביא דעת הרשב"א דחולק ע"ז ע"ש. והכסף משנה כ' דסברת הר"מ נכונה דאין סברא דרצון אחרים יגרום טומאה לדבר שאינו שלהם וע' קצה"ח סי' ת"ו הוכיח דקיימא לן כר"י דקדשים קלים ממון בעלים מש"ס דפסחים ומחולין דהכשר בקדשים כגון שהי' לו פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ורש"י דחק עצמו למה נקט דוקא זבחי שלמים. וכ' הוא דבאמת לא משכחת לה הכשר בקדשים דממון גבוה הוא ואין כאן רצון הבעלים ע"כ נקט זבחי שלמים וסובר כר"י דקק"ל ממון בעלים והוכשר מדעת הבעלים אבל בכל הקדשים לא משכחת הכשר. וק"ל דבסוכה דף ל"ה ע"ב אמשנה דאתרוג של מע"ש לא יטול ואם נטל כשר אמרינן הא דלא יטול למ"ד מפני שמכשירה הוא מכשירה אח"ז אמרינן ואם נטל כשר למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה ד"ה ולמ"ד לפי שאין בה דין ממון כרבנן דאי לר"מ מע"ש ממון גבוה הוא. וקשה הא אפילו למ"ד ה"א מכל מקום לא אתיא אלא כרבנן דאי לר"מ אמאי לכתחלה לא יטול למ"ד מפני שמכשירה הא כיון דמ"ג לר"מ אינו מוכשר כלל והו"ל לומר למ"ד מפני שמכשירה אתיא כרבנן ולא כר"מ דלר"מ אינו מכשירה כלל. והר"מ פ"ח מהל' לולב כתב דאתרוג של מע"ש לא יטול מפני שמכשיר' ופוסק כמ"ד מפני שמכשירה ובה' מע"ש פ"ג הי"ז פוסק דמע"ש מ"ג ומ"ש בה' בכורים ובהחו"מ ובה' לולב דיוצאין במצה של מע"ש ובאתרוג של מע"ש ועיסה של מע"ש חייב בחלה אף דבש"ס מבואר דאי מ"ג א"י כבר עמדו בזה נ"כ ע"ש בכ"מ שכ' דהר"מ פוסק היתר אכילה בעינן ולא דין ממון אבל היאך כתב במע"ש שמכשירה כיון דהוא מ"ג אינו מוכשר כלל ולדעת הלחם משנה החו"מ דהר"מ פוסק כרבנן דמע"ש ממון הדיוט בירושלים ניחא. אך על הש"ס קשה דהול"ל למ"ד מפני שמכשירה אתיא כרבנן דלר"מ אינו מוכשר וד' הלחם משנה תמוהין עיין שעה"מ החו"מ וגם לומר לענין הכשר הואיל ובעי מיתשל עלה הו"ל כדידי' עשעה"מ שם צ"ע. ס"ד לד' הר"מ צל"ע אי משכחת הכשר במע"ש. ובעברי בענין זה ראיתי ברש"י פסחים ל"ח ע"א נ' מדבריו דמותר לגרום טומאה למע"ש ויש ליישב דבריו אך בספ"י כ' ז"ל לענ"ד לא אשכחן שאסור לגרום טומאה למע"ש אלא דוקא בתרומה וקדשים איכא קרא דבעי שימור עכ"ל. ותמהני היאך נעלם מעיני הבדולח הש"ס דסוכה הנ"ל דלא יטול מפני שמכשירה והיינו דאסור לגרום לה טומאה וערש"י ד"ה הרי שכתב ומע"ש בעי שימור דקודש אקרי דכתיב וכל מעשר הארץ הרי מפורש להדיא דאסור לגרום טומאה למע"ש ועביו"ד המע"ש דהאידנא מותר להכשירו כיון דא"א לאכלו בירושלים ואין כאן מקומו. על כל פנים מפורש בש"ס דאסור לגרום טומאה למע"ש דאקרי קודש. וכשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר אם הוכשר היד הוכשר האוכל או להיפך ומכ"ש שומר וער"מ הרבה דינים אשר אין כאן מקומו לבארם. וקדשים א"צ הכשר דחיבת הקודש מכשרתן ואי חה"ק מן התורה או דרבנן עיין לעיל בח"ז. ועי' תוס' פסחים ל"ג ובשבת דאף לרש"י דסובר דאוכל מקבל טומאה בכ"ש מכל מקום אינו מקבל הכשר בפחות מכביצה ובר"מ אינו מבואר חילוק זה.

וכל אוכל שנטמא אין לו טהרה במקוה וכן אם נחלק טמא דאין שבירה באוכלים כ"ז מבואר בר"מ ובראשונים ואוכל שנפסד ממכ"א אינו מקבל טומאה אבל אם נטמא ואח"כ נפסד ממכ"א הרי הוא בטומאתו עד שנפסל מאכילת כלב ואחר שנפסל מאכילת כלב טהור כ"ה דעת הר"מ. ודעת הראב"ד דכל אוכל שהי' ראוי לאדם אף שנפסד ממכ"א מקבל טומאה עד שנפסד מאכילת כלב אך אם לא הי' ראוי מתחלה למכ"א אינו מקבל טומאה אף בראוי לכלב ע"ש ובכ"מ. ומבואר בד' הר"מ כאן אם נפסל מכלב או שיבש כחרס טהור ואינו מביא ביבש אם יכול לחזור בשרו מעל"ע הוא טמא כמ"ש בפ"א מהאה"ט הי"ג לענין נבלה ובפ"ד מה' הנ"ל גבי שרץ והבאנו לעיל. גם ד' הכסף משנה שכתב אהא דנפסל מאכילת כלב כר"י בבכורות והוא תמוה דגם בר פדא סובר דגבי אוכלים עד לכלב וענוב"י ק' חיו"ד סי' כ"ו פלפול ארוך ובכ"מ מביא ראיה לדעת הר"מ דנפסל מאכילת אדם אינו מקבל טומאה מסוגיא דכריתות ובנוב"י תמה עליו דגם להראב"ד מתפרש הסוגיא שם. ובצל"ח שיטה דר"ח סגה"כ הקשה בשם רב א' על הר"ם מהא דמבואר שם דט"ו ע"ב ברייתא הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה מטמאה טומאת אוכלין בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח ונהי דברישא יכולני לומר דמטמא היינו שהי' טמאה ואח"כ נסרח דמטמא לאחרים דאינה יוצאה מידי טומאה עד שנפסל מכלב וקודם לזה בטומאתו הוא אבל בסיפ' דנשרפת עם הטמאה בפסח והיינו אף שהיא נטמאת מהטמאה מכל מקום שורפין ע"ש בסוגי' ולדעת הר"מ אינה מקבלת טומאה כלל כיון דא"ר למכ"א והיא קושיא חמורה. ותי' לו דהתרצן מתרץ לי' כסברת הר"מ. ומשקה הסרוח שא"ר לשתיית אדם גם כן אינו מכשיר כ"ה דעת הר"מ כאן ולדעת ראב"ד חשוב משקה עד שנפסל משתיית כלב דהכשר שוה לטומאה עיין ר"מ וראב"ד. עד עתה ביארנו דין אוכלים ועכשיו נבאר דין המשקין.

המשקה מקבל טומאה מן התורה בין מאב בין מראשון או בתרומה וקדשים הם נעשים גו"ד מן התורה ושיעור שמקבלין טומאה בכ"ש כ"ה דעת הר"מ פ"ד כאן ודעת התוס' בכ"מ עיין בסוגיא דרחסגה"כ בפסחים. ומשקים שנעשים תמיד ראשון הוא מדרבנן עיין בסוגיא. ואכתוב בקיצור הדין מן התורה כי כל הדינים דרבנן כאן הם אריכות גדול ואין משקים מטמאין אחרים כלל מן התורה דרק טומאת עצמן הם מן התורה אבל לא לטמא אחרים. הן אוכלים או משקין אין מקבלין טומאה ממשקים וגם מבואר בפ"ז מהשאה"ט ומה דהר"מ פוסק כשמואל דטומאת עצמן מן התורה רק לטמא אחרים דרבנן ולא פסק כרב בסוגיא דטומאת עצמן למשקין מן התורה דהלכתא כוותי' באיסורא עצל"ח שם אות ע"ב ובהגהה באות ס"ט. וע"ש עוד באריכות דדעתו בדעת הר"מ דאף דאין משקה מטמא אחרים מן התורה מכל מקום קדשים מקבלים טומאה מן התורה ממשקה ע"ש באורך שמיישב בזה פסקי הר"מ. והנה אף שמשקין מקבלין טומאה מן התורה מכל מקום משקה בית מטבחייא היינו דם והמים שבעזרה אין מקבלים טומאה כלל דהלכתא גמירי לה וגם אינם מכשירין כ"ה בר"מ פי"ב כאן ושאר מקומות. ואיזהו משקין מקבלים טומאה דעת הר"מ כאן פ"א דאין שום משקין מקבלין טומאה רק הז' משקין שמכשירין וחוץ לז' משקים אין מקבלין טומאה כלל. ובראב"ד השיג עליו ומחלק בין משקין היוצאין מאליהן בפירות הם זיעה בעלמא ואין מקבלין טומאה אבל אם סחטן למשקין מקבלין טומאה ועכ"מ. ובצל"ח כ' דגם דעת הראב"ד דכל המשקין חוץ מז' משקים אינם מקבלין טומאה כלל מתורת משקין רק דסובר דמקבלין טומאה בתורת אוכלין ויש הרבה חילוקים בין משקין ובין אוכלים ע"ש. ושאר מי פירות להר"מ דאינם מקבלין טומאה אם נתערב בהם מז' המשקין ואם יש חילוק בין משקין ובין מים ועוד דינים עיין ר"מ פט"ז כאן ובראב"ד באיזה ענין מקבלין טומא' ומכשירין ע"ש ובז' משקין הוא מים ג"כ ובמים יש חילוק בין אם הם בכלים או בקרקע ויש הרבה דינים שבקרקע אימתי מטמאים עיין ר"מ כאן פט"ו באריכות. ומשקים שנסרחו שא"ר לאדם דעת הר"מ ששוה לאוכלים ואין מקבלין טומאה ואם נטמאו הם טמאים עד שנפסלו מאכילת כלב עי' כאן פ"ב הכ"א ובראב"ד השיג עליו כמו למעלה וסובר דמקבלין טומאה אף שא"ר למכ"א. ומשקים אם נטמאו ג"כ אין להם טהרה במקוה כמו אוכלי' רק מים יש להם טהרה במקוה מדין השקה דהוי כמו זריעה והדינים עיין ר"מ פ"ב. ומי החג אם קודם שהוקדשו נטמאו והשיקן נטהרו ומותר לנסכן ואם אחר שהקדישן נטמאו ל"מ השקה דאין השקה מועלת במים של קדשים כ"ה בפסחים פכ"ש והוא מעלה מדרבנן עיין ר"מ פ"ו מה' איסורי מזבח. והאוכלים שכתבנו דצריכים הכשר יש אוכלים שא"צ הכשר כגון שסופו לטמא טומאה חמורה כגון ישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת או עכו"ם ששחט בהמה טהורה ומפרכסת דמטמאה טומאת אוכלים כ"ז שהיא מפרכסת א"צ הכשר כיון דסופו לטמא טומאה חמורה היינו טומאת נבילות עיין באורך בר"מ פ"ג.

ועתה אכתוב קצת דיני כלים. הנה כלים מקבלים טומאת מגע אבל לא משא דטומאת משא אינו אלא באדם ואין כלים מקבלין טומאה אלא מאה"ט ונעשה הכלי ראשון אך מדרבנן משקים מטמאין כלים ונעשים שניים ואני אכתוב רק דיני התורה. ויש כלים הנוגעים במת הנעשים אבי אבות הטומאה ויבואר במקומו. וגם נעשים אב הטומאה וגם בטומאת זב וחביריו נעשים הכלים אה"ט ע"י מו"מ ויבואר אי"ה כ"א במקומו. וז' מיני כלים מקבלין טומאה מן התורה ואלו הן הבגדים והשקים וכלי עור וכלי עצם וכלי מתכות וכלי עץ וכלי חרס והכל מבואר בר"מ ה' כלים. כלי עצם וכלי עור ממה שבים וחיות הים וכן בגד ממה שגדל בים אינו מקבל טומאה דכל שבים טהור ועתי"ט פ"י דכלים ופי"ז ובמ"ל פלפלו דהר"מ סובר כאן אף כלב שבים טהור לא כר"ע ע"ש. וכן כלי' מעצמות העוף או מעור העוף טהורים דכל שנברא ביום החמישי טהור חוץ מכלים הנעשים מכנף העזני' ומביצת הנעמה המצופות דמקבלים טומאה ככלי עצם וכ' הר"מ וקרוב בעיני שטומאתן מד"ס. וחוץ מאלו הכלים כגון כלי זכוכית אין מטמאים מן התורה רק מדרבנן באופנים ידועים וכלי אבנים וכלי גללים וכלי אדמה היינו שלא נשרפו באור טהורים. כלי מתכות בין מקבלין בין פשוטין מקבלין טומאה מן התורה וכן הגדולים יותר מדאי שאינם מטולטלין מלא וריקן מכל מקום מקבלים טומאה מן התורה וגולמי כ"מ אין מקבלין טומאה מן התורה ועיין כ"ז בר"מ פ"ח כאן ביאר איזה הוי גולמים ודעת הר"מ פ"ה דגם גולמי כלי עצם אין מקבלין טומאה והראב"ד חולק ע"ש. וכלי אשכרוע שהוא מין עץ מכל מקום גולמו מטמא והכל מודים בזה. כלי עץ וכלי עור וכלי עצם דינם שוים שמקבליהן טמאין ופשוטיהם טהורים במגע אך במדרס הזב וחביריו מתטמאים מדרס וגולמי כלי עץ טמאים וכן כלי עור אך כלי עצם כבר כ' דעת הר"מ דגולמים אין מטמאין. ובמ"ל מביא בשם רש"י דגם כלי עצם פשוטיהן טמאים ככ"מ והתוס' חולקים עליו. וכלי עץ וחביריו העשוין לנחת שאין מטולטלים אף שהם מקבלין אין מקבלין טומאה עיין ר"מ פ"ג והראב"ד בהשגות סובר דכלי עץ עשויין לנחת דוקא אם אסורים בטלטול כמו שלחן של מקדש המבואר בסוף חגיגה אבל כל שרשאי לטלטל אין זה כלי עץ העשוי לנחת ובט"א סוף חגיגה תמה על הראב"ד ממגלה כ"ו ההוא בי כנישתא דהוי פתוח לאנדרוניא דמחית בי' מיתא והוו כהנים בעו לכנוס לצלויי ואמר רבא דלו ארונא ואותבי' דה"ל כלי עץ העשוי לנחת וא"מ טומא' ומשני מפני הטומאה וא"ל והא זימנין דמטלטל כי מונח ס"ת יעו"ש. על כל פנים שם אין אסור בטלטול וקרי לי' כ"ע העשוי לנחת אם לא שמתטלטל לפעמים והוא ראיה ברורה לשיטת הר"מ. והנה הנלע"ד לחומר הנושא דעיקר כוונת הראב"ד והשגתו היא על מ"ש הר"מ פ"א דפשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה דאתקש לשק וכ' דמקבלין טומאה מד"ס וסובר כן ממשמעות הש"ס דב"ב כדעת התוס' דקושט' דמלתא דחז"ל גזרו טומאה על פשוטי כ"ע לא כהרשב"ם וכאן כ' דכ"ע העשוי לנחת וכן כלים הבאים במדה דג"כ טהורים וג"כ הטעם משום דומיא דשק בעינן וכ' דאין מקבלין טומאה לא מד"ת ולא מד"ס וע"ז ק' לראב"ד מהיכן יצא לר"מ זה דאין מקבלין טומאה אף מד"ס כיון דבב"ב מבואר דפשוטי כ"ע טמאין מדרבנן אף דלא הוי דומיא דשק חכמינו זכרונם לברכה גזרו עליהם טומאה אם כן בכלל הזה אפשר כל הכלים כגון העשויי' לנחת והבאה במדה חכמינו זכרונם לברכה גזרו טומאה אף דלא הוי דומיא דשק ומ"ש בש"ס פשוטי כ"ע היינו דמיירי שם בזה דף של נחתומין ע"ש אבל באמת בכל כ"ע אף דל"ה דומיא דשק גזרו חכמינו זכרונם לברכה עליהם טומא' וע"ז עיקר השגתו מנין לו להר"מ ז"ל דאין מקבלין טומאה אף מד"ס ע"ז כ' דיצא לו מסוגיא דחגיגה דמקשה הש"ס ל"ל למימר הזהרו שלא תגעו בשלחן ת"ל דהוי כ"ע העשוי לנחת ומאי ק' הא על כל פנים טמא מדרבנן אף דלא הוי דומיא דשק ומחמת טומאה דרבנן נזהרו בזה וכל הסוגיא הזה היא הכל טומאה דרבנן טומאת ע"ה ע"ש מוכח דפסיקא להש"ס דכ"ע העשוי לנחת א"מ טומאה כלל אף מדרבנן ובב"ב דפשוטי כ"ע מקבלין טומאה ע"כ יש חילוק בין פשוטי כ"ע ובין כ"ע העשויין לנחת כי חזינן כאן דפשוט להש"ס דכ"ע העשויין לנחת אין מקבלין טומאה אף מד"ס ומכאן יצא להר"מ וע"ז הקשה כל דיכולין אנחנו להשוות הגמרות אהדדי נשוה אף דמבואר דחכמים גזרו על פשוטי כ"ע אף דלא הוי דומיא דשק בודאי גזרו גם על גדולים ועשוין לנחת ג"כ כדי להשוות מדותיהם דלמה יגזרו על פשוטין אף דלא דמי לשק ולמה לא יגזרו על עשויין לנחת או כלי' גדולים. אך מה שמבואר בש"ס דלא גזרו על כל פנים יש חילוק דע"ז דאסור בטלטול דודאי ל"ה דומי' דשק וגם אינו מטלטל לא מלא ולא ריקן ל"ג חכמינו זכרונם לברכה טומאה אבל כל שאינו אסור דאפשר על כל פנים לטלטל או כלים גדולים דמטלטלים ריקן ע"ז גזרו חכמינו זכרונם לברכה טומאה וע"כ צריך לחלק כן דיהיו השני גמרות שוים ויש סברא לחלק בזה דגזרו טומאה הן על פשוטים ועשויין לנחת וגדולים ומכל מקום על אותן האסורין בטילטול ל"ג. הכלל השגות ראב"ד כיון דבב"ב מוכח דמקבלין טומאה מד"ס וכאן בחגיגה מוכח דאין מקבלין טומאה כלל ע"כ כל שיש לחלק אנחנו צריכין לחלק ואינו מוכח רק הא דאסור בטלטול וע"ז עיקר השגתו כל שאינו אסור בטלטול אינו מוכח מהש"ס דלא יהיה מקבל טומאה אף מד"ס ומנין לו להר"מ זה דאפשר דוקא האסור בטלטול אבל אם אינו אסור בטלטול אינו מוכח מהש"ס דלא יהי' מקבל טומאה ואולי מקבל טומאה מד"ס על כל פנים אם כן ל"ק מש"ס דמגלה דאמר דלו תיבותא דכ"ע העשוי לנחת דהתם לחצוץ בפני הטומאה אף דאינו אסור בטלטול ומקבל טומאה מד"ס מכל מקום חוצץ בפני הטומאה עמ"ל פי"ב מהט"מ דכ"ד דמה"ת אינו מטמא אף דמדרבנן מטמא מכל מקום חוצץ ע"ש אם כן מן התורה בודאי מודה דאינו מטמא אף בלא איסור טלטול רק כל השגתו דמדרבנן על כל פנים אפשר שטמא בלא איסור טלטול ואין הגמ' דב"ב וחגיגה סותרים זא"ז ובגמ' דמגלה נהי דמדרבנן טמא מכל מקום חוצץ בפני הטומא' ע' בזה. ובעזה"י דבריו נכונים דכל עיקר השגות הראב"ד דמדרבנן יהי' טמא ובמגלה אפשר דמדרבנן טמא ומכל מקום חוצץ וקצרתי בזה.

והנה פשוטי כלים הנ"ל דאין מקבלין טומאה דוקא אם הם משמשי אדם בלבד אבל אם הם משמשי אדם וכלים כגון השלחן וכדומה מקבלין טומאה כ"ה בר"מ פ"ד. ובמ"ל כ' דדעת הר"מ והרבה ראשונים דאינן אלא מדרבנן מקבלין טומאה ולא מן התורה ומביא בשם הרשב"א דיש סוברים דמקבלין טומאה מן התורה ע"ש וכלים הנ"ל הבאים במדה שהם גדולים יותר מדאי אם הם מחזיקים מ"ם סאה בלח אין מקבלין טומאה כיון שאינם מטלטלין מלא עיין ר"מ וראב"ד פ"ג ודוקא טומאת מגע אין מקבלין אבל מתטמאין טומאת מדרס אם מיוחדים לכך כי לענין מדרס לא אתקש לשק וכן כ"ע עשוים לנחת דאין מקבלין טומאה אבל מתטמאין מדרס עש"ס כ"פ ובר"מ פכ"ז ובמ"ל ובתי"ט פכ"ד דכלים. ויש כלים העשוין מן הגומא והערבה כו' כגון הכפיפות כו' והמפצות הם בכלל כלי עץ כ"ה בר"מ כאן אם כן פשוטיהם טהורים מן התורה אך אם מיוחדים למדרס טמאים מדרס כמו כלי עץ. ומבואר במשנ' דנדה דכל הטמא מדרס היינו במיוחד לישיבה דמטמא מדרס מתטמא ג"כ טומאת מת ושרץ ע' ב"ק כ"ה ובשבת פ"ד דמפץ במת ובשרץ נלמד בק"ו אם כן הוא בודאי מן התורה וכ"כ התוס' כ"פ אם כן הדינים כ"ה. פשוטי כ"ע ודומיהם אם אינם מיוחדי' לישיבה דאין טמאים מדרס אין מקבלין טומאה מן התורה רק מדרבנן במשמשי אדם ע' תוס' סוכה ד"ה באריכות גבי מסגרת השלחן אך אם הם מיוחדים לישיבה דמטמא מדרס מטמא ג"כ במגע מת ושרץ ודומי' מה"ת. וז"ל הר"מ פ"א היו"ד כלי עץ כו' פשוטיהן כגון כו' אינם מקבלין טומאה אלא מד"ס שנאמר כו' בד"א בשאר טומאות אבל טומאת משכב ומושב כו' מתטמאים מן התורה כו' וכוונתו מ"ש תחלה אבל פשוטיהם מקבלין טומאה מד"ס כגון שאינם מיוחדים למדרס מכל מקום מדרבנן פשוטי כ"ע מקבלין טומאה ע' ב"ב ור"מ כאן פ"ד ודין זה דאם מיוחד למדרס מקבל טומאה מן התורה בפשוטים לא כ' כאן וסמך אמ"ש בפכ"ג ז"ל המפץ כו' מתטמא במדרס וכן מתטמאים במת ובשאר טומאות מדבריהם ככל פשוטי כ"ע כמו שביארנו וזה כלל גדול כל המתטמא במדרס מתטמא בשאר טומאות עכ"ל. והנה מדלא כתב תי' מדבריהם אחר שכתב וזה כלל גדול נראה ג"כ דסובר דכלל זה מן התורה כיון דנפקא מק"ו בש"ס. אך לפני זה כתב דמפץ אף על פי שאינו בכלל כלים החמורים בתורה מכל מקום מטמאים מדרס מן התורה כו' וכ' וכן מטמאים שאר הטומאות מד"ס ככל פשוטי כ"ע היינו דרבנן גזרו נמי עליהם שהם בכלל פ' כ"ע וכת' כמו שביארנו היינו כמו שמבואר כאן פ"א ובפרקים הבאים דין פכ"ע מדרבנן אבל כלל הזה דמטמא במדרס מטמא שאר טומאות נ"פ דסובר הר"מ דזה הוי מן התורה אם כן ה"ה כ"ע העשוי לנחת או באה במדה דמטמא במדרס כמבואר כ"פ וייחדן למדרס נמי מקבל טומאת מגע כמו פכ"ע כי שייך נמי הק"ו. ובתי"ט פכ"ד דכלים מ"ד ד"ה והבאה מסופק אי שייך כלל זה בכלים הבאים במדה או אפשר דוקא בפכ"ע ע"ש והובא במ"ל כאן פ"ג והנלע"ד כתבתי. ועתו"ס ב"ב דס"ו:

וכבר כתבתי דנראה כאן דעת הר"מ דמפץ וכדומה העשוי מגדולי ארץ הכל בכלל כלי עץ וכ"ה ברש"י שבת דפ"ד דמפץ הוי פכ"ע וכל פכ"ע אינם בכלל כלים האמורים בתורה לענין טומאה והתוס' מביאין דעת ר"ת דכלים של שפי וגמי דאין להם שום טומאה מן התורה רק טומאת מדרס. והנה הר"מ כאן פרט כל הכלים המקבלים והכלים שאין מקבלין כגון כלי אבנים כו' ולא הוציא שפי וגמי וגם כתב כאן דהכל בכלל עץ מבואר דלא ס"ל סברת ר"ת וס"ל כרש"י דדינם ככ"ע לכ"ד ומבואר בר"מ כאן פ"ב העושה כלי קבול אפילו מן עור הנוצות מקבל טומאה. ובמ"ל פלפל באורך דמבואר בת"כ דעור הנוצה אינו מקבל טומא' עי"ש. וכ"ח אין מקבלין טומאה אלא מקבליהם אבל פשוטיהן טהורים מכולם ואפילו מדרס אין להם. הכלל כל שיש לו תוך בכ"ח מקבל טומאה ואם אין לו תוך טהור מכלום ומשונה מדת כ"ח מכל הכלים דכל הכלים מיטמאין דוקא אם נגעה הטומאה בהן בין מגבם בין מתוכם. ומאוירן אין מיטמאין אם נכנס טומאה באוירו של כלי ולא נגע בהם לא נטמא. ובכ"ח אם נגעה טומאה מגבו אינו נטמא כלל רק מתוכו ובתוך הכלי אפילו לא נגעה הטומאה בתוך הכלי רק נתלה באויר הכלי כל הכלי טמא דכך גזירת הכתוב דכ"ח לא נטמא מגבו כלל רק מתוכו ובתוכו א"צ נגיעה רק מאויר נטמא. וכן מטמא אוכלין ומשקין מאוירו וד"ז רק בכ"ח. אבל אם נטמא תוכו מטמא אוכלין ומשקין אפילו מגבו עי' כ"ז בר"מ פי"ג כאן ובמ"ל פ"א האריך בדין אחורין היינו אם יש להם חקק מאחוריהם אם נטמאו מן התורה או דרבנן. וכן אם נטמאו מאחוריהם אם נטמא הגב עיין כ"ז באריכות. ואין כ"ח נעשים אב הטומאה לעולם והבאתי למעלה ואע"פ שלא נטמאו מגבו בהיסט הזב וחביריו ויבואר אי"ה לקמן. בגד הוא שנעשה מצמר ופשתים או מקנבוס או ממשי מאיזה מין הגדל ביבשה הוא נקרא בגד ומתטמא במגע וגם טומאת מדרס והשיעור של הבגד להתטמא הן במגע והן במדרס עיין ר"מ כאן פכ"ב ודוקא בקרעים מן הבגד צריך שיעור אבל באורג כ"ש מתטמא חוץ מטומאת מדרס דבכ"ע בעי שיעור ויבואר כאן במקומו אי"ה. השק הוא מחוטי שער א' מן עיזים או משער בהמה העשוי מרצופים עיין ר"מ מטמא משום שק ושיעור השק ליטמא עיין ר"מ כאן פכ"ג. וכל הכלים הנ"ל אם נטמאו יש להם טהרה במקוה חוץ מכ"ח שא"ל טהרה במקוה ופכ"ע וחביריו ג"כ אין להם טהרה במקוה כ"ה שיטת הר"מ פ"א דמקוואות. ושיטת רש"י בשבת פ"ד ושיטת ר"ת שם דגם פכ"ע יש להם טהרה במקוה רק כלי שפי וגמי דאין להם שום טומאת מן התורה רק טומאת מדרס זה אין להם טהרה במקוה ומפץ הוא משפי וגמי ע"ש ועוד יתבאר זה אי"ה. וכל הכלים שבירתן או קריעתן מטהרתן ושיעור השבירה של כל כלי ושיעור הקריעה הכל מבואר כאן בפרקים אלו ואפילו חזר ועשה מהם כלים מקבלין טומאה מכאן ולהבא ואין חוזרין לטומאתן הישינה חוץ מכלי מתכות דחוזרין לטומאתן הישינה והוא רק דרבנן ע' הדינים בר"מ באורך. ונתרבה ג"כ לכלים ידות הכלים ליטמא ולטמא ושיעור הידות עיין ר"מ כאן ובמ"ל פ"ז שפלפל וכ' דדעת הר"מ והרבה ראשונים דכל הכלים יש להם ידות להכניס ולהוציא הטומאה היינו אם נגעה טומאה ביד נטמא הכלי וכן אם נגעה טומאה בכלי מה שנוגע ביד טמא אבל כ"ח אין להם יד רק להוצי' אבל להכניס הטומאה אם נגעה הטומאה ביד לא נטמא הכ"ח דכ"ח אין מטמא מגבו ויד הוי מגבו ע"ש באריכות. ועצל"ח בשיטת ר"ח סגה"כ אות קל"ב חידש דבר נפלא הא דאין כלים מקבלין טומאה רק מאה"ט ולא מראשון ושני כמ"ש זה דוקא בכלי חולין אבל כלי שרת למ"ד עצים ולבונה מקבלין טומאה מן התורה מוהבשר ולא הוי אסמכתא רק דרשה גמורה וחיבת הקודש דאורייתא כמש"ל בח"ז אם כן כיון דעצים מקבלין טומאה דחה"ק משוי להו אוכל לא גרעו מאלו היו ח' עץ או מתכות היו מקבלין טומאה (כלום) מהם דאפילו קודם שנעשו כלים בתורת אוכל דחה"ק משוי לדבר גוש אוכל ע' בחולין אם כן לא גרע אם עשאו כלי ולא יצא מתורת חה"ק דהוי כמו אוכל אם כן אף כלים דינם כאוכלין ומקבלין טומאה מא' וב' וגם טבו"י פוסל כמו אוכלים ודפח"ח וש"י ע"ש מה שהק' ע"ז ונתיישבתי לד' הגאון הנ"ל דחה"ק משוי אף לכלי' אוכלים אם כן בודאי כיון דנחשב אוכלים אין להם טהרה במקוה כמו אוכלים ובאמת מבואר כ"פ בש"ס ובסוף חגיגה מפורש במשנ' דכל הכלים שהיו במקדש היו טעונין טבילה חוץ ממזבח ע"ש וע' פסחים ק"ט ע"ב שלחן של מקדש של פרקים היה דאי לא אמתא באמתא היאך מטבילין ועוד כ"מ ולדבריו ל"מ בכ"ש טבילה כלל כיון דמשוי ליה אוכלא ובאוכלין ל"מ טבילה ולחלק דמשוי ליה אוכלים לענין טומאה ולא לענין טבילה ודינו לטבילה ככלים ז"א סברא כלל כיון דמשוי לי' לענין טומאה ה"ה לענין טהרה במקוה ועוד תמוהים לי דבריו דבסוף חגיגה מק' בש"ס שם על משנה דאומרים להם הזהרו שלא תגעו בשלחן ותפ"ל דכ"ע העשויין לנחת אין מקבלין טומאה הא מקבל טומאה כמו ח' עץ (ע"ש מ"ש) מתורת אוכל אם כן שפיר א"ל הזהרו בשלחן ואפילו למ"ד חה"ק דרבנן על כל פנים מדרבנן טמא ע"כ אומרים להם כו' וכל טומאת ע"ה הוא רק דרבנן וער"מ פי"א מה' מטמאי מו"מ ובמ"ל פט"ז מהט"א אע"כ כמ"ש בנו הרב ז"ל דל"ש אלא בעצים ולבונה דהוי אכילת מזבח ומה שהק' ממנחות יש ליישב וכבר כ' לעיל אבל ז"ב דבכלים ל"ש זה מסוגיא דחגיגה שהבאתי דמקשה כ"ע העשוי לנחת ונהי דאינו מטמא מתורת כ"ע נטמא מחמת ט"א וגם היאך מהני טבילה והדברי' ברורים בעזה"י. ע"כ כתבתי בקיצור נמרץ ואי"ה בכל מצוה מהמצות יבואר יותר וכ"ז פחות מטפה מהים הגדול בענינים אלו ע"ש:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון