מנחת חינוך/קנד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שלא לאכול כו'. עיין ר"מ פ"ב מהמ"א. והנה בכל הטמאים עוברים בלאו הבמ"ע דכתי' וכל בהמה מפרסת פרסה כו' מכלל דכל שאינה מפרסת כו' אסורה ובד' מינים שהם השפן כו' מבואר בתורה בהדיא ל"ת ג"כ את זה לא תאכלו כו' ויש להם סי' א' של טהרה ובשאר מינים שאין להם סימן טהרה כלל אינו מבואר בתורה להדיא אך נלמד מק"ו מה אלו שיש להם סי' טהרה א' עוברים בל"ת כיון שאין להם שני הסימנים מכ"ש אותן שאין להם סי' טהר' כלל דעוברי' בל"ת ג"כ ול"ש לומר אין עונשין מה"ד דזה רק גילוי מלתא בעלמא כו' כמ"ש הרב המחבר והרב המגיד נתן טעם אחר בדבר כיון שכבר נאסרו בלאו הבמ"ע שפיר ילפי' הל"ת מק"ו ועונשין מה"ד בק"ו וע' מ"ל ובמפרשי' באריכות. והנה האוכל כזית מבשר טמא' עובר בלאו ג"כ ודינו דלוקין כמו על כל איסורי אכילות שבתור' כמ"ש כ"פ וכל מיני טמאים מצטרפי' לכזית דהם משם א' עיין ר"מ כאן פ"ד ואין חילוק בין בשרה לחלבה היינו חלב בצירי דעל חלב מטמאה א"ע משום חלב רק משום טמא' וד' הרהמ"ח אינו מדוקדק שכ' שלא חלק כו' אלא הכל אסור נראה דהוא להחמיר ובאמת הוא להקל שאין ח"כ על חלב בהמה טמאה עיין ר"מ וז"פ. ובשר אדם בין מה"ח ובין מן המת דעת הר"מ דאינו לוקה רק עובר בעשה ומכל מקום חלבו ודמו מותר דכלל זה דיוצא מן הטמא אינו רק באיסור לאו ולא בעשה וגם גזירת הכתוב היא דחלבו ודמו מותר ודעת הרב' ראשונים דבשר אדם אפילו עשה אין בו והאריכו בזה הראשונים ומכל מקום בשר המת אסור בהנא' ודקדק הרהמ"ח בשר ישראל מת אסור בהנאה משמע דבשר עכו"ם מת מותר בהנאה ובמ"ל פי"ד מה' אבל האריך בזה ואין כאן מקומו וע' ר"נ כתובות פאע"פ:
ב[עריכה]
ולפיכך האוכל כו' מחלבו כו'. היינו חלב בצירי דחלב בקמץ מותר מן התורה לכ"ע וז"פ אך לשון שותה מחלבו צע"ק דבחלב בצירי שייך לשון אכיל' כמו לעיל במצוה קמ"ז במצות אכילת חלב וכן בר"מ כאן לא נזכר שותה. והנה הרב המגיד כאן מביא דעת הרא"ה שבשר אדם אסור בלאו וכאן אינו מביא הרהמ"ח דעה זו כלל וחיבור זה מיוחס להרא"ה ז"ל והנה אבר מן החי של אדם אם נוהג בו אבר מן החי ע' משנה למלך מביא בשם רשב"א דאינו נוהג ודעת הריטב"א דנוהג ויש לחקור אם ב"נ מצווה על אמ"ה של אדם ואין כאן מקומו ועמש"ל פרשת ראה במצות אמ"ה. והנה בטמאים היוצא מן הטמא טמא כגון חלב וכדומ' עיין ר"מ פ"ג אך דעת הר"מ דאין לוקין על החלב דא"ע בלאו והאוכל הרי הוא כאוכל ח"ש ועבמ"מ דזה רק מדרשא ע"כ אין לוקין. וער"מ פ"א הבהמה טהור' שילד' כמין טמאה מותר באכילה וטמאה שילד' כמין טהור' אסור באכיל' והוא מש"ס דבכורות ובפרי מגדים סימן פ"א כתב דאפשר טמאה שילדה כמין טהורה דנלמד בבכורות מאך את כו' ופשטא דקרא קאי אשפן כו' אם כן לדעת הר"מ אין לוקין על הטהור שנולד מטמא אך דעתו נוטה דלוקין ע"ש. ונוהג לאו זה בזכרים ונקבות והאוכל מטמאה או שתה מחלבה רביעית במזיד לוקה עכ"ל הרהמ"ח ואיני מבין דבריו אם כוונתו חלב בצירי למה כ' שתה ולא האוכל כמו לעיל במצות חלב וגם למה כ' רביעית ולא כזית כמו בחלב ודם ואי כוונתו חלב בקמץ אם כן נטה מדעת הר"מ שהבאתי לעיל דסובר דאין לוקין על חלב טמא ואי נימא דחולק על הר"מ בזה וסובר דלוקין אמאי אין לוקין על כזית כמו דם שג"כ הוא משקה ומכל מקום כ' לעיל שלוקין על כזית ולעיל במצות דם הארכתי בזה אי במשקה השיעור ברביעית וד' הרהמ"ח צע"ק. והנה בעובר בלאו זה עובר בלאו ועשה ודינו ככל מכ"א שבתור' לכ"ד. ולענין תשובה כמו בכהת"כ וא"צ לכפול וגם איסור סחורה נוהג בזה בדברי' העומדים לאכילה עיו"ד קי"ז.
ומבואר כאן בר"מ פ"א בהמה שנמצא בה ברי' שיש לה שני גבים ושני שדראות אסורה באכילה וזו השסועה שנאמר' בתורה שנאמ' את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה כלומר ברי' שנולד בשתי גבים עכ"ל ופסוק זה בפ' ראה ומבואר בש"ס דנישנית בפ' ראה מפני השסועה. והנה היא פלוגתא בנדה ר"ס ברי' בעלמא ליתא וכי אגמרי' רחמנא לאיסורא במעי אמו אגמרי' ושמואל פליג והלכה כרב באיסורי עבמ"מ ואינו מבואר בר"מ אי לוקין ע"ז רק כ' אסור ול"ש לומר כיון שיש הרב' נפרטי' השסועה השפן ה"ל לאו שבכללות על כל פנים הי' לו ללקות א' עי' באריכות בסמ"ק בשורש התשיעי אך באמת כוונת הר"מ דלוקין וא"צ לפרט דקאי אדלעיל אם לא שכת' בפירוש דאין לוקין כמ"ש כ"פ בהלכות אלו. ולכאור' נראה דלוקין על השסועה מלאו זה ולא מלאו דנבלה דלאו זה כ' התורה בכלל טמאים כיון שהתורה התירה כל מה שבבהמ' ואינו נבלה אך השסועה כ' התור' לאו בפ"ע אם כן עובר משום לאו זה ונ"מ לענין התרא' כמ"ש כ"פ דשיטת רש"י דצריך להתרות משום פסוק זה שמוזהר ואף לדעת החולקים על כל פנים אם התרו בו משום לאו אחר אינה התראה כמ"ש כ"פ. וגם דמבואר בש"ס ור"מ כאן פ"ד דח"ז מנבל' טהורה וח"ז מנבלה טמאה אינה מצטרף דה"ל שני שמות אם כן השסועה היא משום טמא' ולא משום נבל' ואינה מצטרף רק עם טמאה ולא עם נבלה. אך ראיתי ברש"י נדה כ"ד שם פי' כ"פ דהוי נבל' וא"י אמאי לא פי' משום לאו דטמאה ובתוס' הרגישו בזה וכ' לפי שיטתם דלשמואל יכול להתקיים וא"ח משום נפל רק משום שסועה ע"ש על כל פנים לרש"י קשה מפני מה לא פי' הן לרב הן לשמואל חייב משום לאו זה ואפ"ל לדעת הר"מ דאפשר אין לאו זה מפורש בתורה דפשט הכתו' השסועה היינו שהיא שוסעת שסע כו' אך הוא מדרש חכמינו זכרונם לברכה שקיבלו בזה ואין לוקין לפי שיטתו אם אינו מפורש בתור' כידוע כמו לעיל בחלב טמא כמ"ש הרב המגיד אך על כל פנים התור' אמר' דאינו ניתר בשחיטת האם אם כן הדר ה"ל נבלה ול"ש לפלפל בענין אהדרי' לאיסורא קמא ע' במס' ביצה ובכ"מ דזה עדיף ואין להאריך אם כן לוקין משום נבלה ולא משום טמא' ומכל מקום ד' רש"י צ"ע. ופשוט דברי' כזו שאינה מתקיים כלל לפי מה שפסקינן הלכה כרב ה"ל נבלה משעה שנוצר' דכל הוולדות שבעולם אם לא הפילה יולד ויהי' קיים אם כן ל"ש לומר דהיא נבלה במעי אמו אך ברי' כזו שלא יתקיים כלל בודאי הוי נפל במעי אמו וז"פ. והנה ברי' זו השסועה היא ג"כ באנשי' ובכל הבהמות וחיות ע"ש בסוגיא. אם כן נ"ל דשסועה בבהמה טמאה ואח"כ הפילה השסוע' או שמתה הבהמה ויצא השסועה חייב לדעתי משום שני לאוין משום נבלה ומשום טמאה דמבואר במעילה ובחולין ד"ק דאינו חייב בטמאה משום נבלה דאין אחע"א דנבל' א"ח על טמא' והיינו בכ"מ דתיכף כשנוצרה במעי אמה ה"ל טמאה ונבלה ל"ש כ"ז שראוי להוולד ולהתקיים ואח"כ שיצא לאויר ומת או במעי אמה שמת הו"ל נבלה אם כן לא חל נבלה על טמא' אבל שסוע' במעיים דאינו עתיד להתקיים כלל תיכף בתחלת היצירה של ברי' זו ה"ל נבלה אם כן טמאה ונבילה באין כא' וה"ל איסור ב"א דחל כנל"ב ופשוט. וער"מ כאן פ"ד דנבלת בהמה טמאה ונבלת טהורה אין מצטרפין דהוי משני שמות דעל נבלת טמא' א"ח משום נבלה והיא מש"ס דמעיל' דאין אחע"א ולפמ"ש משכחת לה דחייב על טמאה משום נבלה אם כן משכחת לה צירוף נבלת טהורה ונבלת השסועה מטמאה חייב משום נבלה אך לא עיינתי היטב בסוגיא דשסועה. וגם השסועה מצטרף לטמא ג"כ דעל השסועה מטמאה עובר בשני איסורין ולוקין שני מלקות דשני איסורין חלין בב"א תיכף משנוצרה במעי אמה ועיין בסוגיא דמעילה ט"ז רב סובר דאין מצטרפין ולדידי' משכחת לה דמצטרפין כמ"ש. ולא תקשי לך במ"ש דשסועה במעי אמה הוי נבלה וה"ל חלות האיסור במעי אמה הלא נהי דלאויר העולם אם יוצא אינו חי אבל במעי אמה חי הוא אם כן היאך שייך נבלה בחי ער"ם פ"ב מהשאה"ט נראה דדוקא הנהו ששה נבלות מטמאי מחיים כגון דשוי' גיסטרא כו' אבל אם שחט בו שנים אינו מטמא כ"ז שהוא חי ז"א דהנה דעת הר"מ בה"ש דנקיבת הוושט היא נבלה מחיים ותמה בש"ך יו"ד סל"ג מפא"ט דנקה"ו אינו מטמא מחיים ובתב"ש וכו"פ ופ"מ תי' דטומאת נבלות אינו מטמא עד שת"נ אבל הלאו דאכילת נבל' עוברים אפילו מחיים כיון דלא מהני לה שחיטה ע"ש אם כן מכ"ש הכא כיון דבאויר העולם אינו יכול להתקיים כלל עש"ך סי' י"ג דאפילו שעה אינו חי וגם במעי אמו לא תהני שחיטה בשום אופן אפילו לאם אם כן ה"ל נבלה לענין לאו דנבלה אף במעי אמו כשהיא חי דאין זה חיות לענין לאו דנבלות וכ"ה בסוגי' דנדה כנ"ל. וכ"נ מד' הר"מ פ"ד שכ' דהאוכל מנפל לוקה משום נבל' ולא חילק משמע אף מחיים וא"ע משום בשר בשדה כמו טרפה נראה דמחיים הוי נבלה כיון דסופו שאינו מתקיים ול"מ שחיטה הוי נבלה תיכף ה"ה כאן אף כשהוא חי במעי אמו הוי נבלה כ"נ ברור ומכל מקום באתי רק לעורר. עוד מבואר בר"מ השוחט את הבהמה ומצא בה דמות עוף אף על פי שהוא עוף טהור אסור באכיל' לא הותר מהנמצא בבהמה אלא מה שיש לו פרסה כ"ה שיטת הר"מ ועיו"ד סי' י"ג שיטת תוס' אך כיון דלא ניתר מחמת כל בבהמה אם כן ה"ל נבלה וע' תוס' חולין ס"ט דא"י להתקיים ביצא לאויר העולם נ"ל דדינו כמש"ל אף במעי אמו שהוא חי ותלש אבר חייב משום נבלה כיון דאינו בר קיימא כלל. ואני מסופק בדמות עוף אם יש לה דין נבלת בהמה טמאה לענין טומאה דמטמא במגע ובמשא או אפשר דין נבלת העוף יש לו דאינו מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא בבית הבליעה ג"כ דדין נבלת עוף טמא יש לו ויבואר אי"ה לקמן בטומאת נבלות:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |