מנחת חינוך/קמד

מנחת חינוך ‏ קמד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שלא לאכול כו'. דיני המצוה מהו פיגול ועל איזו הוא חייב משום פיגול עיין ר"מ פי"ג מפסולי המקודשים עד סוף ה' הנ"ל ואכתוב בקיצור כדרכי בעז"ה. דין זה דפיגול נוהג בכל הקרבנו' הן בעולו' שהן כליל והן בקדשי' הנאכלין לכהני' לבד כגון ק"ק ובין בקק"ל הנאכלי' לישראלים ג"כ ובין בקרבן עוף ובין במנחות ויש שאין פיגול נוהג בקצת קרבנות. והנה בקרבנות בהמה כ"ה השוחט הקרבן אפילו זר דשחיט' כשרה בזר או המקבל או המוליך או הזורק הדם ובאלו ג"ע דוק' בכהן כשר העובד כאשר יבואר ואך בא' מד"ע הללו חישב העובד דוקא ואינו תלוי בבעלים רק בעובד וחישב העובד בא' מאלו ד"ע כגון בשחיטה וקבלה והולכה חישב לזרוק דמן לאחר זמנו היינו לאחר שקיע' החמה דעבר זמן הזריק' או לשפוך השיריים לאחר שקה"ח ומחשב' זו היא בזריקה ג"כ וזה מיקרי אכילת מזבח או שחשב בא' מד"ע אלו להקטיר האימורין למחר היינו אחר עולת השחר או אברי עולה או שחישב שהבשר מקרבן הנאכל יהי' נאכל אחר זמנו כקרבנות הנאכלים ליום א' ביום מחר הוא אח"ז ובקרבנות הנאכלים לב' ימים ולילה הלילה השנית הוא אח"ז. הכלל אם חישב על הדם היינו על הזריקה לאו על שפיכת שיריים דהוי אכילת מזבח לאח"ז או על הקטרה בדבר שראוי להקטיר על המזבח לאח"ז או בדבר הנאכל לאח"ז הכלל בין אכילת מזבח בין אכילת אדם אם חישב על חוץ לזמנו זהו פיגול האמור בתורה דנפסל הקרבן וחייבים כרת על אכילה. והנה מ"ש דבשחיטה וקבלה והולכה חישב לזרוק דמו לאח"ז דוקא בג"ע שייך מחשבת זריקה אבל בזריקה עצמה ל"ש זה דנותן מתנה א' חושב על מתנה שניי' שיהי' לאח"ז. ז"א דכל הקרבנות כיון שנתן מתנה א' על המזבח החיצון כיפר עיין ר"מ פי"ז דאין מחשבה פוסלת בשאר הזאות. אך הדרנא בי דדוקא ברישא במתנה שניה אינו מזיק כיון דכיפר כמו חישב בשפיכת שיריים דאינו מזיק אבל אם חישב בד"ע כמו דהמחשבה אפילו על שפיכת השיריים דאינו מעכב מכל מקום מועלת המחשבה כיון דהוי אכילת מזבח ה"נ מועלת המחשבה על כל חטאות דהוי אכילת מזבח אך דאינו מעכב כמו שפיכת שיריים וז"פ. ובפרים ושעירים הנשרפים דהם חטאות הפנימיות חוץ מד"ע יש עוד דבר א' המפגל והוא טבילת אצבע בדם וחושב מחשבת הזמן הוא פיגול כמו שחשב בד"ע ובחטאות הפנימיות אם חשב בשעת הזאה כיון דכל המתנות מעכבות דקיימא לן דמתנה א' מעכבת אינה פיגול אלא אם כן חישב בכל הזאות מחשבת זמן אבל אם פיגל בראשונה והזה השאר בשתיקה או שנתן כולם כתיקון ופיגל בהזאה אחרונה פסול ואינו פיגול דאין מפגלין בחצי מתיר. ובחטאות הפנימיות אם חישב בחוץ בדבר הנעשה בפנים או חישב בפנים בדבר הנעשה בחוץ לא פיגל. כיצד הי' עומד בעזרה ושוחט או מקבל והוליך והוא עדיין בעזרה וחישב ע"מ לזרוק דמו למחר אינו פיגול שהזריקה הוא בהיכל אבל אם חישב לשפוך שיריים למחר או להקטיר אימורים למחר פיגול דהוא דבר הנעשה בחוץ וכן אם היה עומד בהיכל והזה ע"מ לשפוך שיריים למחר או להקטיר אימורים למחר אינו פיגול כי חישב בפנים בדבר הנעשה בחוץ אך אם חישב בשעת הולכת פנים או בשעת טבילת אצבע להזות למחר פיגול הוא דחישב בפנים בדבר הנעשה בפנים. והנה ד"ז דחישב בד"ע על שפיכת שיריים שפיגל מבואר בש"ס זבחים ובמעילה היא אבעיא חישב לנשפכין מאי ופירש"י על שפיכת שיריים שיהי' למחר. ועוד פי' דאם חישב בשעת שפיכת שיריים מחשבת חוץ לזמנו. ובתוס' תמהו על ב' הפי' דמבואר בזבחים דאם חישב בד"ע על שפיכת שיריים פיגל דהוי אכילת מזבח. ואם חישב בשפיכת שיריים לא פיגל דאין פיגול אלא בד"ע ע"ש. ופי' הם ז"ל כגון שנשפך מקצת דם מן הכלי על הרצפה דהדין דאוספו וכשר והוא חישב בהדם הנשאר בכלי בשעת הולכה לזרוק הדם שעל הרצפה לאח"ז מי אמרינן כיון דליכא מצוה באסיפתו אינו פיגול א"ד כיון שאם יאספנו הוא כשר וראוי לזריקה הוי פיגול ואיפשט שם כיון דאין מצוה באסיפתו והולך לאיבוד לא פיגל. והר"מ השמיט זה וע' משנה למלך שם. והנה בחטאות הפנימיות שחישב בקצת הזאות להזות שאר הזאות לאח"ז עיין ר"מ פט"ז ה"ח שכ' אם חישב בשעת הקטרת הקומץ להקטיר לבונה למחר אינו פיגול שאין הקטרה מפגלת הקטרה ועי' במנחות שאין מתיר מפגל מתיר אם כן ה"נ אין מועיל המחשבה שאין מתיר מפגל מתיר וע"ש בר"מ דאם הקטיר הקומץ ע"מ שיקטיר לבונה למחר ובשעת הקטרת הלבונה חישב שיאכל שיריים למחר ה"ז פיגול שפשטה מחשבת זמן בכל המנחה אם כן ה"נ בחישב בקצת הזאות להזות שאר הזאות למחר ובשאר הזאות חישב להקטיר אימורים למחר הוי פיגול כמו מנחה וצ"ע רב במנחות פ"ב ועיין מ"ש לקמן:

והנה בחישב בא' מעבודות הנ"ל לזרוק דמו לאח"ז אינו פיגול אלא אם כן חישב להזות כדי הזאה וכן בחישב להקטיר או לאכול חוץ לזמנו אינו פיגול אלא אם כן חישב להקטיר כזית לאח"ז או לאכול כזית לאח"ז ובפחות מכזית אינו מחשבה כלל והעבודו' מצטרפין לכזית כגון אם חישב בשעת שחיטה על ח"ז וחישב ג"כ בשעת קבלה או הולכה או זריקה לח"ז הרי אלו מצטרפין לכזית שד"ע לענין זה כחד חשיבי. ואם מחשב על כזית אפילו חישב שיאכלו שנים הכזית או ביתר מכא"פ ה"ז פיגול כיון דהוא כזית. ואינו פיגול אלא אם כן חישב להקטיר דבר הראוי להקטרה ולאכול דבר הראוי לאכילה ואם חישב לשתות מדם הזבח לאח"ז או לאכול מאימוריו לאח"ז אינו פיגול דהם א"ר לאכילה רק למזבח וכן אם חישב להקטיר מבשר הזבח דז"א ראוי רק לאדם ולא להקטרה ג"כ אינו פיגול וכן אם חישב לאכול או להקטיר מדברים שא"ר להקטרה כגון העור והעצמות כו' עיין ר"מ וכן א"ר לאכילה ג"כ אינו פיגול הכלל דצריך לחשב בהקטרה דבר הראוי להקטרה ובאכילה דבר הראוי לאכילה. וכן אם חישב בפרים ושעירים הנשרפים לאכול בשרם חוץ לזמנו כיון דאינו נאכל אינו מועיל המחשבה וכן אם חישב להקטיר ג"כ אינו מועיל דא"ר להקטרה. וכן אכילה והקטרה אין מצטרפים כגון שחישב לאכול מדבר הראוי לאכיל' ח"ז ולהקטיר מדבר הראוי להקטרה ח"ז אין מצטרפים דאכילת מזבח ואכילת אדם אין מצטרפין. ושאר המחשבות חוץ אכילת מזבח ואכילת אדם חוץ לזמנו אינו פיגול כגון שחישב בא' מד"ע להניח הדם או האימורים או הבשר חוץ לזמנו כיון דלא חישב באכילה לאדם או למזבח וכן אם חישב שיאכלו טמאים את בשרו או שיקטירו טמאים וכדומה אינו פיגול וכן אם חישב לשרוף חטאות הנשרפות חוץ לזמנו כיון דלאו אכילת מזבח אינה פוסלת עיין ר"מ באריכות. הכלל דפיגול הוא רק באכילת מזבח או באכילת אדם הראוי למזבח או לאדם ודוקא במחשבה חוץ לזמן ושאר המחשבות יש שפוסלים הקרבן ויש שאינם פוסלים כלל אבל פיגול לא הוי אלא כמ"ש עיין ר"מ בפרקים אלו ותראה. ומבואר בש"ס דזבחים דאם חישב לאכילת חי' חוץ לזמנו או לאכילת אש חוץ לזמנו ה"ז פיגול דאיקרי אכילה דכתיב ואת איזבל יאכלו הכלבים וכתיב תאכלהו אש לא נופח כו' ודוקא בלשון זה אכילת חי' או אכילת אש אבל שלא בלשון אכילה אינו כלום וע' תוס' מנחות י"ז ע"ב ד"ה דל"ש שכתבו דוקא דהזכיר אש. ובמזבח מבואר שם כמו דלשון הקטרה במזבח מועלת ה"ה בלשון אכילה שיאכל המזבח לאח"ז ג"כ מועלת ובשל הדיוט צריך דוקא בלשון אכילת אש וכן ג"כ לענין צירוף אם חישב שיאכל ח"ז חוץ לזמנו ותאכל האש ח"ז חוץ לזמנו או תאכל החי' ח"ז חוץ לזמנו ה"ל כמו חישב בכזית לאכול חוץ לזמנו דהוי פיגול והר"ם לא הביא ד"ז רק לענין צירוף ובאמת בכזית שלם הוי ג"כ פיגול כמבואר בש"ס ונלמד מענין צירוף. עוד מבואר בתוס' שם הא דאתרבי אכילת אש ואכילת חי' לפיגול דוקא בחישב בבשר שדרכו לאכול אכילה כזו ג"כ הוי אכיל' אבל אם חישב ע"ד שדרכו להקטיר כגון אימורים דל"מ אם חישב לאכילת אדם כמש"ל דאם חישב באכילה דבר שדרכו להקטיר אינו מועיל ה"נ אם חישב על האימורים שתאכל אש של הדיוט למחר או תאכל חי' למחר אינו מועיל דה"ל חישב לאכילה בדבר שדרכו להקטיר אך אם חישב על האימורים על אכילת מזבח זה אתרבי התם דלמזבח נמי נקרא אכילה ומהני גבי אימורים דהוי כמו הקטרה ע"ש. ונראה דאם חישב על הבשר לאכילת מזבח מהני דלא גרע מאש של הדיוט ולא הוי כמו מחשב מאכילה למזבח אך צריך להזכיר אש כמ"ש תוס' קודם דאל"ה נהי דאתרבי דאכילה אצל מזבח מהני היינו באימורים דהוי כמו הקטרה והקטרה באימורים מהני אצל מזבח אתרבי נמי לשון אכילה אבל בבשר דל"מ מחשבה אם חישב להקטיר על המזבח ל"מ אכילה ג"כ דלא נתרבה אלא ע"ד שדרכו להקטיר. אך אם חישב שתאכל אש על המזבח לא גרע מאש של הדיוט דמהני בבשר שדרכו לאכול דהוי אכילה וכ"ה בתוס' שם ועי' ע"ש שכתבו אם חישב על ח"ז באימורים לאכילת מזבח וחצי זית בשר לאכילת אדם אף דאימורין לא מהני אכילה דה"ל לאכול דבר שדרכו להקטיר מכל מקום כיון דנתרבה אכילה אצל המזבח מהני והוי כמו אכילה אף על אימורין שאין דרכם באכילה ונראה דגם כן אם מחשב על האימורים כזית שלם באכילת המזבח גם כן מהני אף דהוי אכילה בדבר שדרכו להקטיר מכל מקום אצל המזבח אתרבי דאכילה הוי כמו הקטרה ג"כ אך הוי כמו אכילה ג"כ כמו בשר דלא גרע מאכילת אש הדיוט. אך לתי' א' על כל פנים צריך (להקטיר) [להזכיר] אש ועיין זבחים ל"א והוא עיון עמוק ולא עיינתי היטב ולא כ' רק למזכרת:

והנה מדינים אלו תדע ג"כ היאך מצטרף ח"ז לח"ז כי הקטרה ואכילה אין מצטרפין ואכילה ואכילה מצטרפין תדע איזה דבר קרוי אכילה והר"מ מביא דינים אלו של אכילת אש ואכילת חי' לענין צירוף וממילא הם לענין כזית דדינו כאכילה. ודינים אלו אם אצל אימורים גם כן מועיל אכילת אש או אכילת בהמה ושאר הדינים שכתבתי בשם התוס' סתם הר"מ. והנה לדעת תוספות שכתבתי דל"מ מחשבות אכילת אש או אכילת חיה רק בחישב בדבר שדרכו לאכול ולא בדבר שדרכו להקטיר דזה הוי כמו אכילת אדם אם כן בדברים שאינו ראוי לאכילה ולא להקטרה כגון העור והעצמות וכדומה ל"מ אף אם חישב לאכילת אש או לחי' כיון דמחשבת אכילת אדם ל"מ וזה פשוט. ומבואר בר"ם והבאתי לעיל דגבי פרים ושעירים הנשרפים אם חישב לשרוף הבשר חוץ לזמנו דל"ה פיגול דל"ה הקטרה על המזבח וכן אם חישב לאכול הבשר חוץ לזמנו אינו פיגול דהוי לאכול דבר שא"ד לאכול אם כן אפילו חישב שתאכל האש לאח"ז דהוי לשון אכילה מכל מקום אינו מועיל כיון דהוי כמו אכילה ואכילה אינו מועיל בדבר שא"ד לאכול וכ"נ מדברי הר"מ שסתם הדבר אך ברש"י זבחים ל"ה ע"א ד"ה ושוים פי' שם דמחשבת שרפה למחר ל"מ דלאו אכילת מזבח הוא ואם חישב שתאכל האש למחר פיגול הוא כדאמרינן חישב שתאכלהו כו' נראה מדבריו דאף דל"מ מחשבה באכילת אדם כמבואר שם ברש"י דדבר שא"ד לאכול הוא מכל מקום אכילת אש מועיל אם כן לפ"ד גם באימורים מהני אף על פי שא"ד לאכול כמו פרים. אך תוס' שם השיגו עליו וכ' דאכילת אש ל"מ רק בראוי לאכילת אדם ובפרים ושעירים ל"מ ג"כ אכילת אש ע"ש. ואזלו לשיטתם במנחות. והר"מ סתם הדברים וד' רש"י הובאו במ"ל כאן פי"ג ה"ח ובטה"ק כ' דגם כוונת רש"י כהתוס'. ובסברת רש"י דאם חישב שתאכל האש מהני אף בדבר שא"ר לאכילה אפילו דרכו בהקטרה מיושב מה שהק' לי חכם א' זה כמה שנים במשנה דזבחים ס"ד גבי חטאת העוף ועולת העוף דנעשים פיגול לאכול בדבר שראוי לאכול ולהקטיר כו' וערש"י לאכילה היינו חטאת העוף להקטיר היינו עולת העוף וידוע דחטאת העוף נאכל כולה ואין בה שום הקטרה ועולת העוף כולו כליל ואין בה שום אכילה ע"כ אם חישב בעולת העוף מחשבת אכילה אינו מועיל דדבר שא"ד לאכול ובחטאת העוף אינו מועיל מחשבת הקטרה דהוא דבר שא"ד להקטיר ע"כ לא משכחת מחשבה רק בעולת העוף הקטרה ובחטאת העוף אכילה ובסוף מסיים המשנה חישב לאכול ח"ז ולהקטיר ח"ז אין מצטרפין שאין אכילה והקטרה מצטרפין והקשה החכם הנ"ל ל"ל טעם זה שאין מצטרפין הא בלאו הכי אף אם יצטרף הא אין המחשבה פוסלת דאי בעולה אין מחשבת אכילה פוסלת אפילו בלי צירוף דמחשב בדבר שא"ד לאכול ואי בחטאת מחשבת הקטרה לאו כלום הוא דהוא דבר שא"ד להקטיר עי' בדל"א ע"ב (אח"ז רב הראה לי ח"א קושיא זו בס' משנת חכמים על משניות ואין פנאי לע"ע לעיין בדבריו) ולכאורה צ"ע. אך לשיטת רש"י ניחא דבעולת העוף משכחת לה ג"כ מחשבת אכילה היינו אכילת אש ומפגל גבי עולת העוף ע"כ אמרה המשנה דאם חישב להקטיר ח"ז ולאכול ח"ז אכילה והקטרה אין מצטרפין דזה למזבח וזה לאכילה של אש הדיוט כנ"ב אך להתוס' קושיא זו צ"ע. ומבואר כאן בר"מ חישב שיאכלו הטמאים והפסולים מדבר הראוי לאכילה או שיקטירו הטמאים והפסולים מדבר הראוי להקטרה חוץ לזמן אכילה והקטרה ה"ז פיגול כו' עכ"מ שמבואר בש"ס דר"ח סובר כן ורבא אמר תדע אף על פי שהש"ס אמר ולא היא כו' לא פליגא על ר"ח אלא דדחי ראית רבא. וגם כתב סעד דלא גרע מחישב לחי' ובתוס' חילקו בין זה לחישב לחי' היינו אי לא כר"ח אבל לר"ח נלמד ג"כ מחישב לחי'. והנה בש"ס אינו מבואר רק חישב לאכילה לטמאים ואינו מבואר דין הקטרה והר"מ נקט גם הקטרה ומנ"ל. ואפשר דמתדע דרבא גם הקטרה בכלל אף דאדחי התדע וגם מחישב לחי' אין ראיה רק על אכילה הר"מ למד דין הקטרה מדין אכילה בזה ומכל מקום קצ"ע דאין דרכו של הר"ם לכתוב מה שאינו בש"ס להדיא רק בלשון יראה לי כידוע וה"ל לכתוב גם בכאן יראה לי. ויש לספק דחשיב דברים שא"ד לאכול עיין ר"מ אי דוקא דברים הללו שא"ר אבל אם חישב על בשר גמור שיאכל רק שלכד"א אי הוי פיגול וי"ל כיון דכתיב האכל צריך דוקא כדר"א כמו שא"ע במ"א שלא כד"א היכי דכתיב אכילה. או אפשר כיון דלא כתיב לאו ובעשה מסופק המ"ל בהיסה"ת דאפשר דיוצאין שלכד"א או אפשר כיון דמ"מ רובא דאינשי לא אכלי ה"ל כמו שליל עי' בסוגיא. והנה המחשב אינו עושה פיגול רק בראוי לעבודה ואם א"ר לעבודה אינו עושה פיגול להתחייב כרת משום פיגול אם כן בשחיטה דכולם כשרים כולם פוסלים במחשבה ונעשה פיגול אך קטן פסול לשחיטת קדשים דאין לו מחשבה ואם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מכל מקום פסול דמה"ת ל"מ רק מדרבנן להחמיר ועי' פ"א מפסהמ"ק כ' אם חישב הקטן מחשבת פיגול ובשחיטה היתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ה"ז פיגול להחמיר דמדרבנן יש לו מחשבה להחמיר. והמ"ל כאן הקשה עליו הא בלאו הכי פסול מן התורה ועל מחשבת פיגול שלו א"ח כרת כיון דפסול מן התורה אם כן מאי נ"מ מה דהוי פיגול וכן קשה למה יהיה פיגול אף מדרבנן הא במחשבת פיגול אין מחשבתו ניכר מתוך מעשיו ומחשבה אין לו אפילו מדרבנן. והנה להשיטות דבדיבור אם ניכר מתוך מעשיו כשר הקרבן אם כן משכחת לה פיגול אך באמת מטעם זה ל"ש פיגול דמחשבת פיגול היא מחשבה לבד ועיין בחולין י"ב:

והנה אם ב' אנשים שוחטין זבח א' דכשר בקדשים עי' פ"א מהפסהמ"ק ואם חישב מחשבת פיגול אפשר דאם א' א"י וא' יכול פועל מחשבת היכול ואם שניהם יכולים אפשר דפוסל מחשבת כ"א עי' בשבת ובתב"ש סי' ב' בסוף ואם שניהם א"י רק בצירוף פוסל ג"כ מחשבת כ"א עי' בס' הנ"ל ותלמד לכאן. והנה להר"מ פ"א מפסהמ"ק דס"ל ישנה לשחיטה מתחלה וע"ס נ"פ דצריך שיחשב בכל השחיטה דאי מחשב בתחלה או בסוף אינו פיגול דאין מפגלין בחצי מתיר וה"ל כהזאות הפנימיות דאם חישב בא' מהזאות אינו פיגול בין בראשונה בין באחרונה עיין ר"מ כאן פי"ז והטעם דאין מפגלין בחצי מתיר. ועי' זבחים למ"ד דגם בשחיטה מקצת שחיטה ה"ל חצי מתיר ע"ש בע"ז ברש"י ותוס' ואי אמרינן אינה לשחיטה אלא בסוף המחשבה צ"ל בסוף השחיטה ומקודם לכן אינו מועיל המחשבה כלל ולהלכה כבר הבאתי כ"פ בחיבורי ואי"ה יתבאר לקמן בח"ז שיטת הר"מ והתוס' חולין. ובקבלה אם כהן כשר קיבל במחשבת פיגול הוא פיגול אבל פסול אם קיבל במחשבת פיגול אין מחשבתו מועלת כלל ואם יש דם הנפש יחזור ויקבל הכשר ואם לאו הקרבן פסול ואינו פיגול ואפילו קיבל הטמא דעושה שיריים דלא מהני שיחזור הכשר ויקבל מכל מקום לא הוי פיגול. הכלל כיון דאין ראוי לעבודה לא הוי פיגול. ובהולכה אם הוליך כהן כשר אפילו הוליכו לצד חוץ פוסל המחשבה. ופשוט אפילו איכא פסיעות הרבה וחישב בפסיעה א' פוסל וזה לא הוי חצי מתיר כי להולכה אין שיעור ע"ש בזבחים ל'. והולכה שלא ברגל כגון שפשט ידו לזרקו על המזבח ובשעה שפשט ידו חישב מחשבת פיגול אינו מועיל דהולכה שלא ברגל אינה הולכה ועראב"ד ובמ"ל וד"ז צריך אריכות. ובזריקה כבר כתבתי לעיל דחילוק בין קרבנות שעל המזבח החיצון ובין קרבנות הפנימיות והכל בכהן כשר ובכהן פסול אינו מועיל מחשבה לעשות פיגול. ואין פיגול אלא במקום הראוי לעבודה ל"מ ששחט בחוץ אלא [אפי'] שחט בפנים ונפגם המזבח כיון דאין המקום ראוי לעבודה עתה אין מחשבה פוסל ואינו פיגול להתחייב משום פיגול. ועוד יש דין בדבר הראוי לעבודה וזה ל"ש רק במנחות ויבואר לקמן גבי מנחות ומחשבין ע"ד העומד לאבוד או לשרפה כגון שזרק ח' בשר אימורין בפי כבשן או בפי חי' ובשעת המחשבה עדיין בעולם וחישב עליו לאכול ד"ז או להקטיר למחר אף על פי שלא יהי' בעולם דעומד ליפול לכבשן או לחי' ולא יהיה בעולם מכל מקום כיון דעתה הוא בעולם בשעת מחשבה הקרבן מפוגל כ"ה בר"ם מהש"ס דמעילה:

והנה מבואר בש"ס חישב שיאכלו הכלבים למחר ה"ז פיגול שנא' ואת איזבל יאכלו הכלבים כו' והר"ם כ' חישב על אכילת בהמה כו' סובר דל"ד כלבים רק כל בהמה וחיה ואורחא דמילתא נקט ונר' דה"ה עוף ג"כ שמה אכילה ובתוס' הקשו אמאי אינו מביא מקרא מן התורה ולבהמתך ולחי' כו' כל תבואת' לאכול ותי' דמייתי ראיה מאכילת בשר. וצ"ע הלא גם אכילת בשר מפורש בתורה בתוכחה שבמ"ת דכתיב והי' נבלתך למאכל לכל עוף השמים ולבהמת הארץ חזינן דמיקרי אכילה וקצ"ע. והנה לא נקבע בפיגול רק אם לא הי' דבר אחר בפ"ע שיפסל הקרבן בשבילו כגון ששחט וקיבל והלך וזרק במחשבת הזמן או שפיגל בעבודה א' ובשאר לא פיגל הוי פיגול אבל אם נפסל הקרבן עוד בשביל ד"א בד"ע אין מיקבע בפיגול כגון ששחט במחשבת זמן וקיבל במחשבת המקום וכן שאר עבודות או שחישב בא' מעבודות שינוי השם בקרבנות שפוסל שינוי השם או בעבודה א' חישב מחשבת הזמן ומחשבת המקום. הכלל אם היה מעורב מחשבה אחרת חוץ ממחשבת הזמן מחשבה הפוסלת הקרבן ה"ז פסול ואינו פיגול דבהרצאת כשר כו' כ"ה בש"ס ור"ם. ואינו מקבע בפיגול עד שנזרק הדם בהכשר מדבר אחר רק מחשבת הזמן אבל אם נפסל בדבר אחר הן במחשבה אחרת הן שזרקו פסולים את הדם או נשפך הדם קודם זריקה לא נקבע בפיגול ואינו נקבע בפיגול רק לאחר זריקה בלי שום פסול אחר רק מחשבת הזמן. ונ"פ דאם חישב מחשבת הזמן באיז' עבוד' כגון בשחיטה שאם יגמור העבודות יהי' פיגול אסור לזרוק לגמור העבודה וצריך שישפוך הדם ולא יזרקנו על המזבח כלל דאסור לזרוק פסול על המזבח. גם נראה דאם א' אכל כזית בשר קודם זריקה והתרו בו למלקות דעל פיגול לוקין כמשי"ת אח"ז בס"ד בזה אין לוקין כיון דעדיין אינו פיגול אף דאח"כ נעשה פיגול ה"ל התראת ס' ואף להאומרים דאמרינן אגמ"ל עי' בסוגיא דמופלא הסל"א והובא בח"ז מכל מקום אפשר דכאן אינו נעשה פיגול למפרע כלל רק אחר זריקה עי' פ"ק דמעילה וכ"נ מד' הר"ם בפרקים אלו. ובחישב מחשבת המקום דמוציא מידי פיגול דוקא בכזית אבל אם חישב על ח"ז מחשבת המקום ועל כזית מחשבת הזמן ה"ל פיגול דמחשבה בפחות מכזית אינו כלום ועבמ"ל פח"י סוף ה' ז' חקר באוכל בפיגול קודם שקרבו מתירין אי לוקין משום פסה"מ ויבואר לקמן אבל על לאו דפיגול בודאי אין לוקין כנ"ב.

והנה יש דברים אף שראוים לאכילה מכל מקום אם חישב לאכול הדברים חוץ לזמן אין הקרבן מפוגל מכל מקום נתפגלו אם הזבח מפוגל וחייב האוכל כגון שליל ושליא דאם חישב לאכלם חוץ לזמן אין הזבח מפוגל אבל אם פיגל הזבח חייב האוכל וגם מן השליל והשליא דהוי ככל בשר אבל האוכל עצמות וגידין כו' פטור וכן חלב המוקדשי' וכן ביצי תורים א"ח עליה' משום פיגול והכל מבואר בש"ס וער"מ. והאוכל מן הבשר או מן האימורים כזית מקרבן שנתפגל חייב כרת במזיד ומלקות בהתראה וחטאת בשוגג ודוקא כזית ככל איסורי תורה ובודאי צ"ל ג"כ כדר"א ושאר ענינים הכלל הרי הוא ככל איסורי תורה וא"צ לכפול. ועוד דין א' יש בפיגול דא"ח בפיגול אלא ע"ד שהותר בין למזבח כגון עולה או אימורי שאר קדשים או הותר לאדם כגון של קדשים דהותר לאדם אבל אם אכל המתיר בעצמו כגון דם הזבח שהדם מתיר האימורין והבשר א"ח על הדם משום פיגול דזה כלל דא"ח משום פיגול על המתיר עצמו כ"ה בש"ס ור"מ. ובתוס' זבחים מ"ג הקשו ל"ל טעם זה בדם מחמת דהוא עצמו מתיר בלאו הכי לא משכחת לה שיתחייב על הדם דאי באכל קודם זריקה הא לא הוי הרצאה עדיין וכ"ז שלא נזרק א"ח משום פיגול ואי על הנשאר במזרק לאחר הזריקה אם כן ג"כ לא הוי מתיר דהזריקה מתרת שאר הדם לשפוך ליסוד והו"ל כמו אימורין ולמה לא יתחייב ואי דלוקח מדם הזריקה ואוכל בלאו הכי פטור דפיגול שהעלה על המזבח פקע פיגולו ממנו כמשי"ת. ותי' דד"ז שפקע פיגולו הוא דוקא בהקטרה דנעשה לחמו של מזבח ולא בדם. ועוד כתבו דאף הנשאר במזרק כיון דהיה כל טיפה וטיפה ראוי לזריקה ולהתיר ה"ל מתיר וא"ח משום פיגול. וכ"נ מדברי הר"מ שסתם הדבר נראה דבכ"ע א"ח משום פיגול גבי דם אף הנשאר וגם מוכח מדהתו"ס דל"א דהתורה הקפידה על הרצאה דהיינו בלא הרצאה אינו פיגול אבל אם הי' הרצאה נעש' פיגול למפרע דאי הכי לא היו מקשים דהי' משכחת לה באוכל הדם קודם הזריקה ושייר לזריקה צריך לטעם דמתיר דבאמת אף שהי' הרצאה אח"כ פטור. וכן בנסכים הבאים עם הזבח הן במנחה הן היין אם פיגל בזבח א"ח על הנסכים משום פיגול דאין להם מתיר ול"א דהזריקה הוא המתיר לגבי זבח ז"א דאדם מביא זבחו היום ונסכים אחר י' ימים ואין הדם המתיר ואפילו אם הביא בב"א אינו מפוגל דהוי דברים שאין להם מתירין וא"ח עליהם משום פיגול ועוד יתבאר לקמן גבי מנחות. וכן א"ח על לוג שמן של מצורע דאין האשם מתיר שלו דמביא אשמו היום והלוג לאחר כמה ימים וכן אם פיגל בפרים ושעירים הנשרפים א"ח אם אכל מבשרם דלא הותר לא לאדם ולא למזבח. הכלל א"ח משום פיגול אלא בדבר שיש לו מתירין וניתר ע"י המתירין אבל בדבר שאין לו מתירין כלל או שהמתירין אין מתירין הדבר הזה כגון פו"ש הנשרפי' או המתירין עצמן א"ח עליהם משום דכך גזירת הכתוב ועי' בטה"ק טעם למה פוסק הר"ם דאם אכל מבשר פו"ש הנשרפי' דא"ח דלא כר"א.

והנה לעיל כ' דבקרבנות החיצונים אף דלאחר מתנה ראשונה א"י לפגל עוד מכל מקום אם פיגל באיזה עבודה וחישב שיזה הזאה שנייה לאח"ז פיגל דלא גרע משפיכת שיריים דמפגל עי' בס' פ"מ דמ"ב ע"א תוס' ד"ה כגון שפיגל כ' להדי' כן והוא פשוט לפ"ד. ועיין ע"ש שכ' דבפנימיות אם חישב בשחיטה או בקבלה או בהולכה להזות קצת הזאות לאח"ז מפוגל דל"ש אין מפגלין בחצי מתיר רק אם מפגל בחצי מתיר וחישב על ד"א אבל אם חישב בעבודה שלימה לעשות חצי מתיר חוץ לזמנו הוא פיגול ע"ש וקיימתי מנפשאי. והנה עכו"ם מביאין רק עולות כמש"ל וא"ח משום פיגול בקדשי עכו"ם ונראה דמ"מ נפסל הקרבן רק דא"ח משום פיגול וצ"ע בזבחים מ"ה. והנה כל קרבן שנפסל באיזה פסול או במחשבה או במעשה האוכל מקרבן זה חייב מלקות מלאו דל"ת כל תועבה כל שתיעבתי לך כו' כ"ה בר"ם כאן ובהרהמ"ח אם כן אפשר דהאוכל מפיגול חייב משום שני לאוין לאו דפיגול ולאו דתועבה ובאמת מד' הר"מ והרהמ"ח נראה דאין לוקין אלא א' ויתבאר במק"א. והנה בפיגול באוכל מהמתיר עצמו נהי דא"ח משום פיגול מכל מקום לוקה משום אוכל פסהמ"ק כ"ה בר"מ כאן. הכלל אם הקרבן פסול עובר משום לאו זה דפסה"מ ולאו דתועבה. ונ"פ ה"ה בפו"ש הנשרפים דנתפגלו אף דאין חייבים על הבשר משום פיגול דאין להם מתירין מכל מקום עוברים משום לאו דפסהמ"ק ובמ"ל כאן פח"י מסופק אם אוכל מן הדברים שא"ר לאכילה כגון מן העצמות כו' דמבואר בר"ם כאן בהכ"ב דא"ח משום פיגול אי חייב משום הלאו דאוכל פסה"מ דאפשר דדמי ללבונה ע"ש. ולענ"ד הדבר פשוט כל שא"ח בשאר מ"א א"ח ג"כ כאן משום פסהמ"ק והדברים אלו שחשבם הר"מ א"ח בבהמה טמאה אלא בנבלה ולא בשום מאכלות אסורות עיין ר"מ פ"ה מהמ"א למה יתחייב כאן ולבונה גזירת הכתוב הוא אבל בודאי לאו זה דתועבה דכתיב אכילה ה"ל ככל הלאוין דא"ח על דברים אלו וכן א"ח על שלכד"א הכלל דהוא כלאו דנבלה וטרפה וטמא כמבואר בהמ"א ה"נ כנ"פ. עוד מסופק המ"ל אם קודם שנזרק הדם דא"ח משום פיגול כיון שלא קרבו מתיריו אם לוקין משום פסהמ"ק דלענין פסול אפשר דנפסל אף קודם שיקריבו מתיריו ואף במחשבת זמן על כל פנים נפסל אף בלא קרבו מתיריו וחייב משום לאו דפסה"מ או דלא נפסל ג"כ קודם שקרבו מתיריו ע"ש.

ע"כ ביארנו דין קרבנות בהמה הן החיצוניות הן הפנימיות עתה נבאר דין פיגול בקרבנות העוף. ונבאר תחלה דין עולת העוף ע' זבחים ס"ד ור"מ כאן. והנה בעולת העוף היה מליקה והיה חותך ב' הסימנים ואח"כ היה ממצה דם הגוף ודם הראש על קיר המזבח למעלה מחוט הסיקרא עש"ס ור"מ פ"ו ממעה"ק והמליקה היתה בקרן המזבח בקרן דרומית מזרחית ומבואר בש"ס ור"מ דבשני עבודות הללו פוסל מחשבה והנה הדינים כ"ה אם מלק במחשבה שימצה הדם חוץ לזמנו ונראה דל"מ אם חישב שימצה דם הגוף חוץ לזמנו דמיצוי דם הגוף מעכב בודאי הוי פיגול אלא אפילו חישב על מיצוי דם הראש דאינו מעכב כמבואר שם מכל מקום הוי פיגול כיון דהוי אכילת מזבח כמו שיריים בבהמה שכתבנו לעיל דהוי פיגול וכן אם חישב בשעת מליקה להקטיר למחר הוי פיגול אך אם חישב לאכול למחר אינו פיגול דדבר שא"ר לאכול הוא רק להקטיר אין מחשבת אכילה פוסלת כמש"ל ואם מחשבת אכילת אש פוסלת כבר כ' לעיל דמחולקים בזה רש"י ותוס'. והנה צריך לחשוב בכל המליקה דבלאו הכי ה"ל רק חצי מתיר עי' זבחים ד"ל. ואח"ז בשעת מיצוי הדם ג"כ פוסל מחשבה עש"ס ור"מ כאן. והנה הי' המצוה למצות דם הגוף ודם הראש אך מיצוי דם הגוף מעכב ומיצוי דם הראש אינו מעכב עש"ס ור"מ פ"ו שם נראה דאם בשעת מיצוי הגוף חושב למצות הראש למחר הוי פיגול אף על פי דאינו מעכב כמו שפיכת שיריים לעיל כיון דהוי אכילת מזבח הוי פיגול וכן אם חישב בשעת מיצוי הגוף להקטיר למחר ג"כ הוי פיגול אך אם בשעת מיצוי הראש חישב מחשבת פיגול נראה דלא הוי פיגול כיון דאינו מעכב ה"ל כמו מתנות בקרבנות החיצונים דלאחר מתנה הראשונה אינו מפגל כיון דכיפר ואינה מעכבת ה"נ כאן והא דלא ביארו בש"ס ופוסקים שהוא פשוט ונלמד מבהמה. ומחשב' המוראה והנוצה אינה פוסלת דא"ר לא להקטרה ולא לאכילה וכן האוכל מהמוראה או נוצה א"ח עיין ר"מ כאן. והנה הדינים אלו שוין לקרבן בהמה דצריך שיהא המתיר כמצותו ומחשבות אחרות מוציא מידי פיגול הכל כמש"ל:

והנה דין חדש יש בעולת העוף עי' ש"ס זבחים פ"ז ע"ב דאי אויר מזבח כמזבח דמי לענין פסולים דלא ירדו מקשינן עולת העוף דפסלה מחשבה היאך משכחת לה הא קלטה מזבח. וערש"י דאם חישב להקטיר למחר הא באמת מותר להקטיר למחר דהוא על המזבח ולא ירד ומתרץ דחישב ע"מ להורידה למחר ולעלות להקטיר ולרבה דאמר אין לינה מועלת כגון שחישב להעלות ע"מ להוריד קודם עה"ש. והנה הר"מ פסק פ"ג דפסהמ"ק דאויר מזבח כמזבח נהי דפסק כרבא דלינה מועלת על כל פנים צריך לחשוב להורידה למחר ולהעלותה להקטיר אבל מחשבה סתם חוץ לזמנה בהקטרה עולת העוף לא מהני וצ"ע על הר"מ שכתב כאן סתם מחשבה וכ' דבעוף פוסלת המליקה ומיצוי ולא כתב ד"ז דמחשבה סתם אינה פוסלת רק בחישב להורידה למחר ולהקטיר עלח"מ ובת"ח על המשניות ספ"ו. וע"ש חידוש בת"ח דנהי דפיגול לא הוי בעוף במחשבה סתם מכל מקום נפסל וכן אם חישב במליקה או במיצוי מחשבת הורדה ובשניה חישב סתם אינו פיגול דלא הוי קרב המתיר כמצותו. ולענ"ד כיון דבפירוש מבואר דלא פסלה מחשבה אינה פוסלת כלל והראיה שהביא ממשנה אינה מכרחת והבא לחדש עליו הראיה ברורה ובפרט לפסול קדשים וצ"ע. ולענ"ד לפמ"ש דלשיטת רש"י דאם חישב על אש של הדיוט שתאכל האש הוי מחשבה אפילו בדברים שדרכו להקטיר עי' לעיל אם כן דווקא להקטיר ל"ה מחשבה בסתם כיון דעומד על המזבח והקטרה כשר למחר אבל אם חישב שתאכל אש הדיוט למחר בודאי פוסל מחשבה דל"ש סברת הש"ס וז"פ. ומכל מקום מקשה הש"ס שפיר דלא משכחת לה מחשבה בהקטרה ובמשנה ס"ה מבואר הקטרה ע' בש"ס ותבין.

ובחטאת העוף יש ג' עבודות מליקה והזאה ומיצוי ובמיצוי יש פלוגתא בש"ס מעילה ד"ח אי מעכב ור"ה סובר דאינו מעכב ומקשה הש"ס ממשנה זבחים דקתני א' חטאת וכו' שמיצה דמן חוץ לזמנו כו' ואי אינו מעכב למה נעשה פיגול ומתרץ לצדדים קתני ע"ש. והנה הר"ם פוסק שם במעה"ק דמיצוי חטאת העוף מעכב וכ"פ כאן דנפסל בשני העבודות בין במליקה ובין במיצוי. אך זה ק"ל בין על המשנה ובין על הר"מ דהמשנה נקטה מיצה עיין בדס"ד ולמה לא נקט ג"כ היזה דהוא העיקר אליבא דכ"ע אך על המשנה יש לתרץ כמבואר במעילה דלצדדים קתני ומיצה ל"ק רק בעולה ומלק קאי אתרווייהו ע"ש ולא נקט היזה דתנא א"צ לפרש דבריו אבל על הר"ם קשה דהוא צריך לפרש דבריו ולמה נקט העוף בשני דברים במליקה ומיצוי ולא כתב דעולת העוף בשני דברים במליקה ומיצוי וחטאת העוף בשלשה דברים במליקה והזאה ומיצוי דהזאה היא עיקר אליבא דכ"ע וצ"ע. על כל פנים הדין אמת דאם חישב במליקה על הזאה ועל המיצוי הוא פיגול וכן אם חישב בהזאה על המיצוי ג"כ פיגול ואם מיצה דמה ע"מ לאכול למחר ג"כ פיגול דמיצוי היא עבודה המעכבת לפסק הלכה וכן אם חישב במליקה ובהזאה לאכול למחר ג"כ פיגול. והנה בחטאת העוף ל"מ רק מחשבת אכילה ולא הקטרה דא"ר להקטיר ואכילת אש או אכילת בהמה ג"כ מפגלת אליבא דכ"ע ושאר הדינים הכל כמו בהמה וצריך שיקרב המתיר כמצותו אף המיצוי כי הוא מעכב ומחשבות אחרות מוציאין מידי פיגול הכל כמו בהמה ועולה וא"צ לכפול הד'. ומחשבה סתם פוסלת לא כמו עולה דכאן היא מחשבת אכילה וא"צ לכתוב הדינים כי הכל כמש"ל. ודע ג"כ דהזאה ומיצוי כ"א עבודה בפ"ע. ומתפגל בכ"ע ול"א דהוי כמו הזאות פנים דהוי חדא עבודה ואין מפגלין בחצי מתיר כי זה כ"א עבודה מיוחדת וא"צ לפרש כי ז"פ. שו"ר שז"א כיון דשניהם מתירין הו"ל א' חצי מתיר כמבואר בפו"ש דקה"ק והיכל ומזבח כולהו הוי מתיר א' ואפילו בד' פרים הו"ל כולהו חדא מתיר עי' בש"ס אם כן כאן ה"ל שניהם מתירין ואם פיגל בא' מהם אינו פיגול דהו"ל חצי מתיר ע"כ בודאי ד' הר"ם צ"ע שכתב דקרבן העוף נפסל במליקה ובמיצוי ולא הזכיר דבחטאת העוף צריך ג"כ בהזאה ובמיצוי לחוד לא נפגל דהו"ל חצי מתיר וה"ל לפרש דבריו. ועמש"ל בזה בדיני מנחות. וערש"י מעילה ז' ע"א ד"ה אמר המורה כו' פי' כו' הא מחשבה דנשפכין כאילו חישב בזריקה עצמה שחישב לזרוק מקצתו למחר שמפגל לי'. ואיני מבין במאי מיירי אם בקרבנות החיצוניות מהיכן פסיקא לי' לרש"י אם חישב במתנה הראשונה לזרוק שאר המתנות למחר דפיגל כיון דאינו מעכב כמו שפיכת שיריים אם כן כיון דמבע"ל שפיכת שיריים לשיטתו מאיזה טעם ברור לו דזריקות חוץ מהראשונה מתפגלת ואי מיירי בפנימיות אם כן באמת אם חישב מזריקה לזריקה לא מהני דאין מתיר מפגל המתיר כמש"ל.

וכבר כתבתי דהר"מ פוסק בהזאות הפנימיות כיון דמעכבין הו"ל כחדא הזאה ואינו פיגול עד שיפגל בכולו. והנה הר"ם נקט מזבח הפנימי ומסיים אינו פיגול עד שיזה את כולם ובאמת הר"ם נקט לשון המשנה דפ' ב"ש אבל באמת בפו"ש הנשרפין בפר ושעיר יה"כ כל המ"ג הזיות היינו בקה"ק ובהיכל וד' מתנות על המזבח הפנימי וז' הזאות על טהרו כולם מעכבין זא"ז וכן י"א הזאות בפו"ש הנשרפין כולם ואין פיגול אלא אם חישב בכל הזאות ואם חישב במקצת ולא בכולן הוי חצי מתיר וכן מפורש דמ"ב מ"ג הזאות כו' וע"ש בגמ' דאם היו י"ג פרים ביה"כ כגון שנשפך הדם עיין ר"מ הל' עיוה"כ פ"ד כ"א הזאות שלו הוי כולו מתיר דמתיר אימוריו לגבוה ע"ש. והנה כל הסוגיא דב"ש ומנחות שהבאנו לעיל דמבואר דבחטאות הפנימיות נעשה פיגול בהזאות עכצ"ל דאזלי למ"ד דיכולים לפגל בפנים בדבר הנעשה בחוץ כיון דבפו"ש הנשרפים לא משכחת לה פיגול לאכילה רק להקטרת האימורין או על הזאה אם כן בהזאה בפנים אינה פוסלת מחשבה אם חישב במקצת הזאות שיזה שאר הזאות שלא בזמנו חדא דאין מתיר מפגל את המתיר ובהזאה אחרונה ל"ש כלל מחשבה אם כן ל"מ בראשונות דאין מפגלין בחצי מתיר עכצ"ל דחישב על השיריים לשפוך או להקטיר האימורים למחר וכ"ז למ"ד מפגלים בפנים בדבר הנעשה בחוץ אבל לר"י דסובר דבפנים אם חישב ע"ד בחוץ אינו פיגול ומפורש בדבריו דהי' עומד בפנים ואמר ע"מ לשפוך שיריים למחר או להקטיר אימורין למחר לא פיגל ע' זבחים מ"ד ע"ב ומנחות דנ"ד אם כן בהזאות שבפו"ש הנשרפים שהם בפנים לא משכחת פיגול כלל וכ"כ התוס' שם ובמנחות ובגיטין בסוגיא דכהנים שפגלו במקדש שהקשו דמבואר שם דר"י סובר דהתורה האמינתו לכה"ג ביה"כ דכי אמר פיגול נאמן היינו לפנים והקשו הא כאן סובר דלא פיגל כלל ותי' דעכ"פ פסול הוא מבואר להדיא דלר"י לא משכחת פיגול כלל בזה בהזאות שמבפנים אם כן ד' הר"ם תמוהין דכאן כתב דבמזבח הפנימי אם נתן א' כו' עד שיזה כולם וא"כ בכולם הוי פיגול ובה' ה' ו' מביא דברי ר"י ופוסק כוותי' ולר"י לא משכחת כלל פיגול בהזאות הפנימיות כמ"ש. והנה לעיל כתבתי דבהזאת פנים אם חישב על פנים כגון שיזה קצת הזאות למחר הוי פיגול אי לאו דמתיר כו' ונמשכתי אחר דברי הר"מ. אבל דבריו צ"ע מאוד דמבואר כאן בש"ס להדיא דר"י יליף משלמים דאין פיגול רק במעשה חוץ אבל בפנים אין פיגול כלל ע"ש בדמ"ד. וגם זה צ"ע דהמשנה ב"ש וב"ה דאמרי במזבח הפנימי אין פיגול כיון דמעכב וכן הסוגיא שם ובדמ"ב ר"מ וחכמים כולם סוברים דבמתנות הפנימיות מפגלים דלא כר"י ורב פסק הלכתא כר"י. אך זה אין קושיא כ"כ דיכול לפסוק הלכתא אפילו נגד הרבה תנאים. אך ד' הר"ם תמוהים מאוד דפוסק הלכה כר"י ומביא קודם לכן ד"ז דאינו פיגול כי כולם כא' חשובים ול"ל הא בלאו הכי אין פיגול כלל בפנים וצריך עיון גדול. גם במש"כ לעיל דאם פיגל בא' מד"ע לא יזרוק הדם כיון דנקבע בפיגול ופסולים אסור להקריב על המזבח והנה הדין מוסכם בפיגל בשחיטה לא יקבל הדם כלל אבל אם פיגל בקבלה או בהולכה לשיטת הר"ם פ"ג מפסהמ"ק הי"ט דכ"ש מקדשין דם הפסול שנקרב אם כן אסור לשפוך כמו דאם עלו לא ירדו וצריך לזרוק ועלח"מ פלפל בד' הר"ם ועיין בטה"ק דע"ג כ' דדין זה הוא דווקא בדמים הניתנין על המזבח אם כן הכלי מקדש וגם בזריקה אויר המזבח מקדש ע"כ אפילו דם פסול יזרוק אבל בדמים הנתנים בקה"ק בין הבדים או בהיכל על הפרוכת דזורקן על הארץ אם כן ל"ש אויר מקדש אם כן תיכף כשמגיע חוץ לכלי באויר הזריקה ה"ל כירוד ובירוד לא יעלה ע"כ ד"ז של הר"מ רק בדמים הנתנים על המזבח ע"ש ודבריו נכונים ודפח"ח:

והנה ע"כ ביארנו בקרבנות המקדש הן הנעשים בעזרה והן בפנימיות. עוד יש קרבן הנעשה חוץ לירושלים היינו פרה אדומה ועפ"ד דפרה שחטה ע"מ לאכול מבשרה או לשתות מדמה כשרה ר"א אומר אין מחשבה פוסלת בפרה ע"כ ופי' הרע"ב דת"ק סובר דווקא מחשבות כאלו דאינם פוסלין בשאר קרבנות אבל אם חישב להזות מדמה למחר פוסל בפרה ור"א סובר דאינו פוסל כלל והלכה כת"ק והר"ם פ"ד מה' פ"א העתיק לשון המשנה חשב לאכול מבשרה או לשתות מדמה כשרה ומסיים לפי שלא נאמר בה ריח ניחוח והסיום הזה תמוה דמחשבה כזו אינה פוסלת בשום קרבן אפילו דכתיב ריח ניחוח ועוד אמאי לא נקט ע"מ להזות למחר דמחשבה זו פוסלת בכל הקרבנות ובפ"א אינה פוסלת מטעם זה ועוד דבאמת ה' כת"ק ופוסל מחשבת הזמן כמו בכל קרבן ועיין כסף משנה ותי"ט עמדו בזה.

ועתה נכתוב בקיצור דיני פיגול במנחות והנה באותן מנחות שאין בהם קמיצה ונשרפין כולן על המזבח כגון מנחת כהנים ומנחת נסכים אין להם מתירין כלל לא משכחת להם פיגול. ובמנחות הנקמצות יש שטעונין לבונה ויש שאין טעונין לבונה כגון מנחת חוטא ומנחת קנאות כמ"ש הר"ם פי"ב וי"ג ממעה"ק וביארנו לעיל במצות המנחה כיצד סדר עשייתן. באלו יש להם מתירין או הקומץ באותם שאין בהם לבונה או הקומץ והלבונה באותם שיש בהם לבונה וכן לחה"פ שיש לו מתירין הבזיכי לבונה וכן שתי הלחם בעצרת יש להם מתירין הכבשים של שלמים וכן בתודה ובאיל נזיר יש בהם לחם ויתבארו הדינים בקיצור. באותם המנחות הנקמצות יש בהם ג"כ ד' עבודות כמו בקרבן בהמה והם הקמיצה הוא במקום שחיטה בבהמה ואח"כ צריך ליתן הקומץ בכ"ש זה נגד קבלה בבהמה ואח"כ מוליך למזבח וזה הולכה ומקטיר הקומץ על המזבח זה נגד זריקת הדם בבהמה ובד"ע אלו מפגלין. והנה בר"מ פי"ב ממעה"ק מבואר דהיה מביא הסולת עם הלבונה ואח"כ היה מלקט הלבונה לצד אחר וקמץ מן הסולת לבדו ונותן את הקומץ לכ"ש ומלקט את הלבונה ונותנה על הקומץ שבכלי ומוליכו למזבח וזורקו לאישים. אם כן בג"ע היינו קבלה והולכה והקטרה היו שניהם ביחד קומץ ולבונה ובמ"ל תמה שם על רש"י שדברי הר"ם מפורש בש"ס והבאנו לעיל והנה הר"מ כ' והמנחות הנקמצות בד' בקמיצה כו' ובהולכת הקומץ למזבח מבואר דווקא בהולכה זו פוסל מחשבה אבל בהולכה דמתן כלי היינו לאחר הקמיצה דנותנה בכלי והוליך ליתן בכלי אין המחשבה פוסל. ובמ"ל הקשה דלכאורה נראה בש"ס דמנחות דט"ז ע"ב דהילוך דמתן כלי ע"כ מפגל לכ"ע ע"ש מה שתי'. והנה בא' מד"ע אלו חוץ מהקטרה אלא בקומץ או במתן כלי או בהולכה אם חישב לאכול השיריים למחר או להקטיר קומצה למחר או להקטיר לבונה למחר. הכלל לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר בכזית [פיגל]. ולאכול בח"ז ולהקטיר בח"ז אינם מצטרפין והרבה דינים תלמד מפיגול דלעיל וכן אכילת אש ואכילת בהמה וא"צ לכפול הדברים. וגם מעורב במחשבה אחרת מוציא מידי פיגול. ועוד דינים א"צ לכתוב לך וידע המבין מלעיל. והנה דעת הר"מ דאינו פיגול בד"ע אלו במנחות שיש בהם לבונה אלא אם כן חישב בלבונה ג"כ. הקמיצה פוסלת אם חישב בשעת קמיצה וגם בשעת ליקוט לבונה ובמתן שניהם בכלי ובהולכת שניהם למזבח ובשעת הקטרת שניהם אבל אם לא פיגל אלא בא' כיון שחשב בשעת קמיצה ולא בליקוט לבונה או בשעת מתן א' בכלי או בשעת הולכת א' או בשעת הקטרת א' לא פיגל דאין מפגלין בחצי מתיר וזה הקומץ והלבונה שניהם מתירין ובא' מהם ה"ל חצי מתיר והר"ב לשיטתו שהבאנו לעיל דתיכף היה ליקוט הלבונה ונותן בכלי על הסולת ומוליך שניהם יחד ונותנם ע"ג האישים אם כן נחשבים כא' ולא נתפגל רק בחישב בשניהם. אך דעת רש"י ותוס' במנחות אינו כן וסוברים דהקמיצה ומתן כלי והולכה נתפגל בקומץ בלבד דהוי עבודה שלימה דאין קמיצה בלבונה וגם לא מתן כלי בלבונה ע' רש"י מנחות ובמ"ל תמה על הר"ם מהסוגיא שם דמבואר להדיא בברייתא בד"א בקמיצה ומתן כלי והילוך וכו' ומבואר להדיא וערש"י הטעם דג"ע אלו אין בלבונה הלכך כולו מתיר הוא ואף הולכה דאיתא בלבונה מבואר בש"ס טעם דנפגל בהולכת הקומץ לבד וכן כל הסוגיות מורים כן עבמ"ל. אח"ז ראיתי בבה"ז תמה ג"כ על הר"ם והכלל דהסוגיות שם מורים דבג"ע אלו נתפגל בקומץ לבד בלא לבונה והנה להאריך צריך עיון גדול. אמנם לכאורה בגוף התמי' שתמה במ"ל מהש"ס דמבואר דדוקא גבי הקטרה אבל בג"ע מפגלין בחצי מתיר. ולכאורה בשלמא בקמיצה וקבלה כיון דרש"י פי' דליתא בלבונה אם כן הקומץ ה"ל מתיר א' אבל בהולכה כיון דאיכא נמי הולכה דלבונה למה יתפגל בקומץ עצמו. אך באמת היא פלוגתא דר"י סובר דהולכה כקמיצה ומפגלין בקומץ לבד ומקשה הש"ס האיכא הולכה דלבונה ותי' דסבר ר"י כל עבודה שאינה מתרת חשובה בפ"ע. ופירש"י דהולכה כיון דאפשר להושיט מזה לזה חשובה לפגל בפ"ע ע"ש וא"כ לדעת הר"מ שפוסק בפ"א מפסהמ"ק דהולכה שלא ברגל אינה הולכה אם כן בהולכה שפיר דאין מפגלין בקומץ לחוד ואין הלכה כר"י בהא כיון דפוסק דהולכה שלא ברגל אינה הולכה. אך באמת ז"א דלכאורה ד' רש"י תמוהים שהרי ר"י בעצמו פ"ק דזבחים ס"ל דהולכה שלא ברגל ל"ש הולכה אך עמש"ל פי"א מפסולי המקודשים דעתו לחלק דדוקא בהולכת הדם הולכה [שלא] ברגל ל"ש הולכה אבל הולכת הקומץ הולכה שלא ברגל שמה הולכה. אך לא ברירא לי' ד"ז ולענ"ד ג"כ יש לעיין בזה ואין כאן מקומו. על כל פנים לר"י נמי דינא הכי ע"כ חלקו על הר"מ בדין הולכה ג"כ כפשטא דברייתא שם. ולולי ד' רש"י ואדרבא אני תמה על רש"י למה פי' כן הא הפשט פשוט כיון דאינה עבודת מתיר דאינה מתרת הבשר או האימורים או הקומץ רק הזריקה והקטרה ע"כ ל"ש חצי מתיר וכ"ה להדיא שם דמקשה משחיטת כבש א' דה"ל חצי מתיר אף על פי שאין עבודה מתרת ושם א"א בלא שחיטה מכל מקום לא הוי מתרת כפירש"י שאינה מתרת בשר ולא אימורין רק זריקה מתיר ע"ש אם כן ה"נ הפשט דהולכה אינה מתרת דרק הקטרת הקומץ מתיר השיריים ודברי רש"י צריך עיון גדול.

והנה בסוטה שם נראה דגם הלבונה טעון מתן כלי וכן העתיק הר"מ בהמעה"ק ובאמת כאן במנחות דט"ז מבואר דאין הלבונה טעון מתן כלי כלל עי' בסוגי'. והנה לשיטת רש"י ותוס' דבכל הג"ע נתפגל במחשבת הקומץ לבד והנה קמיצה ומתן כלי אינה בלבונה כמבואר אך הולכה מבואר בסוגיא דהוי בלבונה ע"כ ס"ל לרשב"ל דהולכה להקטרה הוי כהקטרה דאין מתפגל בקומץ לבד אך ר"י סובר כל עבודה כו' ע"כ לר"י כמו דנתפגל בהולכת הקומץ לבד ה"נ נתפגל בהולכת הלבונה לבד ואין להאריך. וכ"ז בג"ע אבל בהקטרה לכ"ע אם חישב בקומץ בשעת הקטרה מחשבת זמן ולא חישב בלבונה או בשעת הקטרת לבונה חישב ולא חישב בשעת הקטרת הקומץ אינו פיגול עד שיחשב בשעת הקטרת שניהם דאין מפגלין בחצי מתיר ואם חישב בשעת הקטרת הקומץ להקטיר לבונה למחר אינו פיגול דאין מתיר מפגל מתיר ואם חישב בשעת הקטרת הקומץ לאכול לבונה למחר ובשעת הקטרת הלבונה חישב לאכול שיריים למחר הוא פיגול כיון דפשטה מחשבת הזמן בכל המנחה וכ"ז מבואר בר"ם מהש"ס. ואם באלו עבודות חישב להקטיר ח"ז קומץ וח"ז לבונה למחר מצטרפין דשניהם הם הקטרה ומצטרפין אך אכילה והקטרה אין מצטרפין. והנה מנחה שנתפגלה אם אכל כזית משירי המנחה חייב משום פיגול אבל אם אכל מהקומץ והלבונה א"ח משום פיגול דעל המתיר עצמו א"ח משום פיגול רק לוקין משום אוכל פסהמ"ק ועל הלבונה אפשר דא"ח כלל דאינו ראוי לאכילה ועמש"ל בשם המש"ל. והא דא"ח על אכילת קומץ ולבונה מחמת דהם מתירין הקשו רש"י במנחות ובתוס' זבחים מ"ב ל"ל הך טעמא תפ"ל אי אכל הא לא קרב המתיר כמצותו ובלאו הכי א"ח משום פיגול דכהרצאת כו' ורש"י תי' דמיירי לאחר שמשלה האור בהקומץ והתוס' הקשו הא פקע פיגול במשלה האור ועי' מה שפלפלו ובמ"ל. וער"מ פט"ז ממעה"ק דפסק אם התנדב שמן קומצו ושיריו נאכל לכהנים אם כן בודאי נעשה פיגול ג"כ דדינו כמנחה וז"פ. וכבר כ' לעיל דמחשבת אכילה או הקטרה אינו פחות מכזית דאין אכילה פחות מכזית ואין הקטרה פחות מכזית ובמשנה דמנחות מבואר להקטיר הקומץ או כזית מקומץ למחר ה"ז פיגול להקטיר הלבונה למחר פיגול ופירש"י ולא נקט כזית מן הלבונה דאתיא כרבנן דלבונה סגי בקורט א' היינו פחות מכזית ע"ש והר"מ נקט כאן שחישב על כזית לבונה למחר ובפ"י מהפסה"מ פסק דב' קורטי לבונה כשר להקטרה והוא ג"כ פחות מכזית ע"כ ד' הר"ם צ"ע ועמד בזה המ"ל. והנה בד"ז דאין מפגלין בחצי מתיר נהי דפיגול לא הוי אבל הוא פסול וכ"ה בר"מ כאן ועיין לעיל במה שהבאתי קצת ספיקות של המ"ל בדבר שאינו פיגול אלא פסול וא"צ לכפול. והנה מנחת חוטא ומנחת קנאות שאין נותנים לבונה אין בהם אלא מתיר א' הקומץ. וגם במנחות אינו מתפגל אלא הראוי לעבודה כמו לעיל וכן במקום הראוי לעבודה ואם קמצה בחוץ אין מחשבתו מועלת וכן בדבר הראוי לעבודה כגון מנחת חוטא ומנחת קנאות שנתן עליהם לבונה וחישב מחשבת הזמן קודם שליקט הלבונה אינו פיגול. והנה הר"ם נקט רק מנחת קנאות שנתן לבונה ובאמת גם מנחת חוטא כמבואר להדיא במנחות נ"ט. והנה מנחת העומר שהיא ככל המנחות בשמן ולבונה וקמיצה מכל מקום אין בה פיגול כי המחשבה אין פוסלת בה כלל כ"ה בש"ס ור"ם והר"ם כ' כיון שהיא מן השעורים ואין השעורים ראוי לשאר קרבנות וכפירש"י במנחות ה' וע"ש שכ' אף דמנחת סוטה ג"כ שעורים היא קמח והא דפסלה במנחת קנאות מחשבה דכתיב חטאת הוא וכ"נ מדבריו שכתב הטעם מפני שהיא שעורים וצ"ל במנחות קנאות שמבואר להדיא בש"ס לאחר שליקט הלבונה פוסלת מחשבה מחמת גזירת הכתוב דחטאת כמו שפירש"י והתוס' דחו פירש"י ופי' מחמת דמנחת העומר היא חדש וכפי' הראב"ד ודברי הכסף משנה תמוהים ועיין בס' בה"ז ובמנ"ל.

עוד יש קרבנות שיש בהם דינים אחרים ואכתוב בקיצור. הנה תודה ואיל נזיר דיש לחם עם הקרבן אם בא' מד"ע של הקרבן פיגל בקרבן עצמו כגון שחישב לזרוק דמו למחר או להקטיר אימורין או לאכול מבשר הזבח למחר נתפגל הזבח וגם הלחם נתפגל והאוכל מהלחם ג"כ חייב משום פיגול ואם חישב בד"ע לא על הזבח רק לאכול הלחם למחר הלחם לבדו פיגול והזבח אינו פיגול ואם חישב לאכול ח"ז של הזבח וח"ז מהלחם למחר הזבח אינו פיגול דמחשבת הלחם אינה מפגלת את (הלחם) [הזבח] אפילו בכזית רק הלחם פיגול דמצטרף ח"ז של הזבח לאפגולי לחם ובש"ס נראה דד"ז אינו פשוט ועיין כסף משנה ומ"ש בשם הר"י קורקס. והנה יש בתודה ד' מיני לחם ובאיל נזיר שני מיני לחם והמחשב בא' מן החלות ממין א' כולו פיגול כ"ה בש"ס ובר"ם כאן. עוד כ' הר"מ כאן או בא' מחלות ממנחת מאפה תנור הרי כל החלות פיגול וזה מבואר ג"כ שם במנחות נ"ד. והנה הא דנקט בש"ס מנחת מאפה ולא מחבת ומרחשת דג"כ נאפות י' חלות דז"פ דכל המנחות דהוי מין א' נפגלו כל החלות אך בש"ס הוא אליבא דר"ש דסובר במנחות ס"ג דהנודר מנחת מאפה אם רוצה מביא מחצה חלות ומחצה רקיקין ובוללן וקומץ ואם עלה בידו מא' על שניהם יצא וע"ז שייך שפיר הספק כיון דהוי שני מינים אפשר אינו מתפגל מין האחר וכפירש"י שם בד' נ"ד אם כן צ"ע על הר"מ הא אנן לא קי"ל כר"ש דר"י ור"י פליגי עליו וכ"מ בר"מ כ"פ בה' מעה"ק דאינו מביא רק מין א' אם כן למה כ' הר"מ ד"ז הא מאפה תנור שוה לכל המנחות כמו מחבת ומרחשת וצ"ל כיון דמבואר שם בדס"ג דר"י ור"י אף דסוברים דאינו מביא אלא מין א' מכל מקום בדיעבד אם הביא שני מינים כשר לר"י ור"י ברי' סובר דאף בדיעבד פוסל אם כן הר"ם סובר דבדיעבד כשר ע"כ מביא ד"ז דכולו מפוגל אף שהוא ב' מינים ועמ"ל פי"ז מהמעה"ק שפלפל ומסיק דדעת הר"מ כר"י דאינו מביא אלא מין א' ומביא ראיות לדבריו ובסוף תמה על הר"מ דלא גילה דעתו בדיעבד כמאן סבירא ליה אי כר"י דכשר או כר"י בנו דפסול והניח בתימה (דהר"מ לא גילה דעתו כמאן ס"ל) והנה כאן גילה דעתו בפירוש דסובר בדיעבד כשר כר"י דאי לא מה חידוש יש במאפה תנור כיון שכתב לעיל דין מנחות שמתפגלין. וגם מה חילוק יש בין מאפה למחבת ע"כ בשני מינים מיירי וסובר דכשר ע"כ נתפגל כמסקנת הש"ס וזו ראיה ברורה בעזה"י. והנה דין תודה שוה לאיל נזיר בכל הדינים אף על פי שלא נזכר במשנה כאן ובר"מ רק תודה ולא איל נזיר מכל מקום דינים אלו שוים איל נזיר לתודה כמבואר כ"פ בש"ס וע"ש בדף י"ד תוס' ד"ה פיגל בלחמי תודה וז"פ. ויש עוד קרבן עם לחם היינו שני כבשי עצרת שהם שלמי צבור ומביאין שתי הלחם עמו. והדינים כ"ה אם חישב בשני הכבשים מחשבת זמן בא' מד"ע על הכבשים עצמם לזרוק או להקטיר או לאכול מבשרם חוץ לזמן הכבשים והשל"ח מפוגלים. ואם חישב בשני הכבשים על הלחם חוץ לזמן הלחם בלבד מפוגל ולא הכבשים ואפילו לא חישב רק על א' משהל"ח חוץ לזמנו שניהם מפוגלים. ואם חישב על ח"ז מן הכבשים וח"ז מן הלחם חוץ לזמן הלחם מפוגל ולא הכבשים. חישב בא' משני כבשים מחשבת הזמן בכבש א' ולא חישב בשני אותו הכבש שחישב מפוגל והשני אינו מפוגל וגם הלחם אינו מפוגל דאין מחשבין בחצי מתיר וכן אם חישב בא' מן הכבשי' לאכול הלחם חוץ לזמנו אינו מפוגל דאין מחשבין בחצי מתיר אבל הלחם פסול דאע"פ שאין פיגול בח"מ מכל מקום נפסל. ואם חישב בעבודות א' מן הכבשים לאכול השני חוץ לזמן אינו מפוגל ואינו פסול כלל שאין מחשבין בחצי ממתיר למתיר ושניהם כשרים:

והנה אבעיא בש"ס שם דט"ו ע"ב שחט כבש לאכול מחברו למחר מאי חבירו כבש משמע ולא נתפגל א"ד לחם משמע ומפגל לי' ולא אפשט. והנה הר"מ כ' שחט את הכבש לאכול מבשר שני למחר שניהם כשרים כו' והיינו דליכא לספוקי כלל אבל ד"ז דהאומר מחבירו סתם דהוא אבעיא דלא אפשיטא אינו מביא הר"מ והכסף משנה תמה עליו למה השמיט האבעיא. ולכאורה צ"ע מאי מסופק בעל אבעיא אי חבירו כבש משמע ולא נתפגל או לחם משמע ונתפגל הא אפילו אי חבירו לחם משמע לדידן דקיימא לן אין מפגלין בח"מ אינו מפוגל כלל וצ"ל דהאבעיא היינו אם חבירו משמע כבש הכל כשר ואם לחם משמע נהי דאין מפוגל מחמת חצי מתיר על כל פנים הלחם פסול כמ"ש בר"מ והבאתי לעיל וע' תוס' זבחים י"ד ומנחות נ"ד ובגיטין נ"ד שכתבו דפיגול ל"ד אלא פסול ונקרא פיגול ע"ש ה"נ. עוד יש ליישב בפשיטות דאם נאמר חבירו כבש וכשר אם כן אם חישב אח"כ בכבש השני מחשבת פיגול על עצמו או על הלחם אינו מפוגל דאין מפגלין בח"מ אבל אי אמרינן חבירו לחם משמע ואם בכבש השני חישב גם כן הלחם מפוגל דפיגל בכל המתיר אם כן יש נ"מ וז"פ. ואם חישב בכבש א' על כזית לחם ובכבש השני חישב על עצמו בהקטרה או בזריקה או אכילת בשר בודאי הלחם מפוגל דחישב בכל המתיר בא' מן הלחם דהלחם מפוגל אם חישב בשני ג"כ על הלחם אם כן בחישב על הכבש ג"כ מפוגל כי מחשבת פיגול של הכבש מועיל ללחם ואם כן מצטרפין המחשבות לאפגולי לחם אבל הכבש שלא פיגל בעצמו אין הכבש מפוגל וז"פ. והנה הבאתי לעיל גבי מנחה אף דאין הקטרה מפגל הקטרה ואין מפגלין בח"מ מכל מקום אם חישב בהקומץ להקטיר לבונה למחר ובלבונה חישב לאכול שיריים למחר ה"ז פיגול דפשטה מחשבת זמן בכל המנחה אם כן אפשר כאן ג"כ אם חישב בכבש א' על חבירו ואח"כ חישב בכבש השני על עצמו או על הלחם אפשר דהלחם מפוגל וע' ש"ס דהיא סברא דשני הכבשים חישב א' על חבירו דומה להקטרה מפגלת הקטרה ע"ש. אך באמת למאי דמסיק דאפילו מאן דס"ל הקטרה מפגלת הקטרה מודה דכבש אינו מפגל חבירו כיון דלא אקבע בחד מנא ע"ש בדי"ז אם כן אפילו למאי דקיימא לן אין הקטרה מפגלת הקטרה רק בכה"ג דפשטה מחשבה בכולה. ג"כ יש לחלק דוקא במנחה דאקבע בחד מנא אבל הכא דלא אקבע בחד מנא לא מהני בכה"ג אף דפשטה המחשבה בכולה כ"נ וע"ש בש"ס ותבין. חישב בכל כבש לאכול ח"ז מהלחם לאח"ז דה"ל חצי מתיר וחצי אכילה מצטרפין וכ"כ לעיל גבי ד' עבודות דהלכה כרבנן דמצטרפי וכן במנחות. והנה במש"ל כ"פ דאין מפגלין בח"מ מכל מקום נפסל כגון במנחות וכבשים וכן בשני הבזיכין שיבואר אח"ז בס"ד הא דפסול אינו מן התורה רק מדרבנן משום גזירה כ"ה בש"ס מנחות י"ד ע"ב.

והנה יש עוד לחם ויש לו מתירין ויש בו דין פיגול. והדינים כ"ה לחה"פ היו מסדרין בכל שבת י"ב חלות והיו מסדרין גם כן על השלחן שני בזיכים שהיו בכ"א קומץ לבונה ובשבת השניה היו מסלקין הלחם והבזיכין והיו מקטירין הבזיכין על מזבח החיצון והחלות היו נאכלים ליום ולילה כקדשי קדשים כמבואר הכל בר"ם פ"ה מה' תו"מ. והנה המתירין של הלחם היו הקטרת הבזיכין ואם הקטיר הבזיכין ע"מ לאכול לחה"פ למחר הרי הלחם פיגול. ואפילו אם חישב לאכול אחד מן הסדרים למחר היינו אפילו חלה א' מא' מהסדרים דהיו שני סדרים ו' חלות בצד א' מן השלחן וששה בצד הב' הרי הב' סדרים פיגול. וד"ז דאפילו א' מן החלות דהוי פיגול מבואר בתו' מנחות דף י"ג ע"ב ד"ה לאכול אחד מן הסדרים ע"ש. חישב בשעת הקטרת אחד מן הבזיכין שיאכל הלחם למחר או כזית מן הלחם אינו פיגול דאין מחשבין בחצי מתיר ומכל מקום נפסל הלחם וכבר כתבתי דנפסל רק מדרבנן ובודאי מקטיר הבזך השני דמצינו אפילו בפסול גמור מקטיר הבזיכין עפ"ה מהתו"מ גבי נפרס הלחם ואין כאן מקומו. הקטיר א' וחישב לאכול ח"ז מן החלות למחר והקטיר השני וחישב ג"כ לאכול ח"ז למחר מצטרפין והוי פיגול. הקטיר א' וחישב שיקטיר השני למחר אינו פיגול דאין מתיר מפגל מתיר אף על פי שאין ד"ז מפורש בר"מ נלמד מדינים שכתב והוא פשוט. ואם חישב בהקטרת הא' להקטיר השני למחר ובעת הקטרת השני חישב לאכול הלחם למחר נראה דדמי לשני כבשי' כיון דלא אקבעי בחד מנא ואינו פיגול כמש"ל ע"ש. והנה בדיני פיגול שכתבתי גם כן תלמד מלעיל דצריך שיהיה קרב המתיר כמצותו ועוד דינים הרבה תלמד ממש"ל וא"צ לכפול. והנה בד"ז דפיגול בלחה"פ נזכר בר"מ לשון הקטרה. ונראה דאין שום עבודה בבזיכין רק הקטרה ובאמת אינו כן. ע' זבחים פ"א די"ד ע"א מבואר דהולכת הבזיכין פוסלת מחשבה אליבא דכ"ע אפילו לר"ש דהולכה שא"א לבטלה עש"ה וברש"י אם כן מפורש דגם בהולכת בזיכין למזבח נתפגל הלחם דהוא עבודה כמו בזבח ובמנחה דנתפגל בהולכ' וצ"ע על הר"מ שלא הזכיר זה והזכיר רק הקטרה ובאמת הוא פשוט וברור דגם בהולכת הבזיכין נתפגל הלחם וצ"ע. והנה בהולכת הבזיכין אם הוליך בזך אחד במחשבה אינה מפגלת לשיטת הר"מ שהבאתי לעיל דבא' מד"ע גבי מנחה צריך שיהיה בכל המתיר ולא בחצי מתיר אם כן הולכת בזך א' הוא חצי מתיר ואינו מתפגל רק אם חישב בשניהם וז"פ. והנה לעיל הבאתי דדעת הר"מ בכל ד"ע של המנחה אין מפגלין בח"מ. וע' מ"ש לפלפל בד' המש"ל. והנה בהולכת בזך א' אותם החולקים על הר"מ מפוגל ול"ש חצי מתיר כיון דהולכה לא הוי עבודה מתרת או כפירש"י דאינה מעכבת שלא ברגל מפגל בפ"ע אבל הולכת הדם דפסולה בהולכה שלא ברגל שייך ח"מ אם כן באיזה עבודה מד"ע בכבש א' אין הלחם מפוגל דאין מפגלין בח"מ. אבל לפי מה שפירשתי דחוץ זריקה גבי בהמה ה"ל עבודה שאינה מתרת ומפגלין בפ"ע ע"ש בש"ס דשחיטה ה"ל עבודה מתרת דבא לקדש כבא להתיר ע"ש אם כן דוקא אם פיגל בשחיטה או בזריקה בכבש א' אין פיגול כי ה"ל ח"מ אבל אם פיגל בקבלה או בהולכה דאינן עבודות מתיר אם כן נתפגל הלחם אפילו במחשבה בא' מן הכבשים בהולכה או בקבלה כיון דאינן עבודות מתיר חשובה היא לפגל בפ"ע כמבואר שם אך מה אעשה שרש"י לא פי' כן רק מטעם הולכה ברגל וצריך עיון גדול. והדברים נכונים.

ומבואר בר"מ כאן פח"י היכא דפיגל שהעלה לראש המזבח משמשלה האור ברובה פקע פיגולו ממנו וא"ח על אכילתו משום פיגול והוא בש"ס דזבחים ובש"ס דכריתות. והנה הר"ם סתם. וד"ז אינו אלא בדבר הראוי למזבח כגון איברי עולה או אימורין אבל בדבר שא"ר למזבח כגון בשר וכדומה לא פקע פיגולו ממנו ע"ש בש"ס ותראה. ובמ"ל כאן פ"ג ה"ט האריך לפלפל בענין וכתב דכאן לענין שנפקע פיגול לענין אכילה צריך דוקא שימשול האור ברובו כלשון הר"מ. ולענין שאם ירדו יעלו סגי במשל' האור במקצת נעשה לחמו של מזבח ואפילו אם ירד יעלה ע"ש. ועיין כריתות מבואר דפלגא על המזבח ופלגא אבראי אותו חלק שהוא בחוץ לא פקע פגולו ממנו וכן אם רוב אבר מבפנים הוא אבעיא ע"ש. והתוס' הקשו מהא דמבואר בזבחים דקומץ דאסקי' פלגא ופלגא מנח על ארעא יעלה כולו ע"ש מה שתי'. וע' מ"ל שגם הר"מ מביא ד"ז דקומץ אך ס"ל כחילוק של ר"ת שם בפב"ש דקומץ הוא הזכרה וקומץ שחסר פסול ע"כ גורר אפילו למה שבארץ. אבל אימורים שאפילו לא הקטירו כשר אין גורר מה שבפנים למה שמחוץ ע"ש. והנה להאריך בענינים אלו צריך חיבור מיוחד ע' במקומות הנ"ל. וצ"ע אי דוקא הפגול פקע אבל על לאו דפסה"מ אפשר דלוקין כי לענין זה לא פקע או אפשר דפקע לגמרי ועיין ש"ס דזבחים אם אינו מתקבל כו'. ואיני מעיין בזה. וכל הפגולים מצטרפין לכזית הן אימורים ובשר או אפילו מב' בהמות או אפילו בשר קרבן משירי מנחות הכל מצטרפין לכזית כלשון משנה במעילה כל הפיגולים מצטרפין ועיין במשנה דמעילה ה' דברים בעולה מצטרפים והבשר והסולת והיין והשמן מצטרפין פירש"י לענין מעילה בחוץ ולענין פונ"ט ע"ש. ואפשר דפיגול אשגרת לישנא הוא דקיימא לן דא"ח במנחת נסכים משום פיגול אך אפשר כיון דר"מ סובר דנסכים הבאים עם הזבח חייבים משום פיגול עיין במשנה דזבחים דמ"ג וסתם משנה ר"מ נקט רש"י פיגול ג"כ. ועתה נבא להגיה קצת בד' הרהמ"ח מ"ש בתחלת דבריו. הכהן המקריב כו' תי' כהן הוא רק על הקרבה אבל על שחיטה נעשה פיגול אפילו בזר וכל הכשרים לשחיטה ומ"ש או הקרבה נכלל בכלל הקרבה ג"ע היינו קבלה הולכה זריקה ומ"ש לאכול כו' או להקטיר ה"ה לזרוק אח"ז הזריקה ואפילו שפיכת שיריים מפגל:

ב

ל"ת כ"ת כו'. כ"ה בפ"י דהלאו על פגול ונותר לא יאכל ובה"ג כל קרבן שהוא פסול בין במחשבה בין במעשה כל האוכל כו' לוקה משום לא תאכל כל תועבה כו' אם כן ק"ל למה לא יתחייב על פגול משום ב' לאוין דלא יאכל ולא תאכל כל תועבה ובר"מ פי"ט דסנהדרין מבואר דעל פיגול לוקין וכ"ה במס' מכות ולמה אין לוקין משום ב' לאוין אם על כל פסהמ"ק שכ' הר"מ בה"ג עובר משום לאו זה ולהר"מ אלו הלאוין אינן לאוין שבכללות דסובר דלוקין על כל אחד ואחד ואם כן ה"ל ללקות בכל פסהמ"ק משום שני לאוין. וראיתי בס' בה"ז סוף מנחות בחידושיו על הר"מ הקשה אמ"ש בה"ג שלוקין משום תועבה ולמה אינו מביא הלאו הזה מחמת כל פסולו בקודש ואי דס"ל דה"ל לאו שבכללות אם כן גם לאו דתועבה ה"ל לאו שבכללות ע"ש. ולדידי קשה בין כאן ובין גבי פיגול לילקי שתים משום שני לאוין לשיטתו דלוקין על כ"א מהלאוין. והנה על מה שלא הביא בה"ג לאו דר"א לא יאכל אפשר כיון דבש"ס פסחים מבואר להדיא דה"ל לאו שבכללות אם כן אין לוקין והא דלוקין על פיגול ונותר מלאו זה כיון שהעונש מפורש ילפינן הלאו אף מלאו שבכללות והלאו דתועבה לא מצינו בהדיא דהוי לאו שבכללות. אך גבי פיגול קשה ילקה מלאו זה דתועבה ג"כ והנה להאריך בכלל זה דלאו שבכללות צריך חיבור גדול. גם מ"ש כיון שהעונש מפורש יליף אף מלאו שבכללות זה דעת הר"מ בסמ"ק שלו והדברים עתיקין ועיין פסחים כ"ד:

ג

לוקין עליו. היינו מלאו דפסה"מ חוץ מדם:

ד

ולפיכך כו'. דבריו מתוקנים ועיין ר"מ פח"י ה"ז דבריו צע"ק וע' מ"ל. ומ"ש הרהמ"ח שאחר מתיר ראשון אנו הולכין ע' תוס' והובא ג"כ במ"ל דאימורין לא הוי מתיר כיון שלא נטמאו או נאבדו מותר הבשר באכילה משא"כ זריקת הדם:

ה

אבל האוכל כו'. כן הוא בר"מ והיינו משום לאו דפסולי המוקדשין והנה לבונה אף שא"ר לאכילה חייב בלאו דפסולי המוקדשין וע' מש"ל:

ו

אבל מכל מקום אינו נחשב כו'. כ"ה בר"מ כאן פח"י ובמ"ל פ"ג הביא מחלוקת ראשונים אי המחשבות שפוסלין בקדשים אי סגי במחשבה או צריך דוקא הוצאה בפה והביא הרבה דיעות וכתב שנראה מדעת הר"מ והרב המחבר דמחשבה בלב סגי ע"ש בקיאות בענינים אלו. ובמגי' שם הקשה להסוברים דמחשבה סגי אם כן בפ"ק דזבחים כו' דאמרינן המחשב בקדשים לוקה והקשה הא לאו שאין בו מעשה הוא ותירץ דר"י הוא דסובר לאו שאין בו מעשה לוקה. אטו מאן דאכל תמרי בארבלאי לוקין כמבואר בסנהדרין פרק הנחנקין גבי כובש נבואתו. ול"י מאי קשיא ליה אפילו לשיטות אלו מכל מקום במוציא בפה ודאי פסול אם כן משכחת דלוקין במוציא בפה וא"ד לכובש נבואתו דשם ליכא דידע מאן מתרי ביה ע"ש אבל הכא מ"ל במוציא בפה ושייך שפיר התראה עיין שם:

ז

ומ"מ אינו לוקה מפני שאב"מ. קשה הא הר"מ פ"א מהא"מ פסק דהמקדיש בע"מ למזבח לוקין וכ' הרהמ"ח לקמן סי' רפ"ה דטעם הר"מ אף על פי שאין בו מעשה מכל מקום בדיבורו עביד מעשה דנעשה הקדש ע"כ לוקין וכ"כ הלחם משנה אם כן כאן דנפסל הקרבן ה"ל ג"כ מעשה. הן אמת שהר"מ פ"א דתמורה כתב דלוקין על התמורה דכל לשאב"מ אין לוקין חוץ מממיר כו' ולא כ' הטעם דמבואר שם דלא תתני מימר דבדיבורו עביד מעשה ותמה שם הכסף משנה אך באמת כתבו האחרונים דהר"מ צריך לטעם זה מחמת דצבור ושותפין עוברים בלאו זה ולוקין ובהם ל"ש טעם זה כי הצבור והשותפין אין התמורה קודש ע"ש. על כל פנים הרהמ"ח בעצמו כ' דהר"מ ס"ל כן אם כן אמאי אין לוקין הא בדיבורא אתעביד מעשה דנפסל הקרבן וכ"כ הר"מ פי"ב דשכירות אם כן למה אין לוקין כאן וע' לח"מ הל' שכירות וצ"ע. והנה דעת הרהמ"ח יש ליישב דהוא סובר בכ"ד דאם יוכל לעבור בלי מעשה אף אם עשה מעשה אין לוקין והובא כ"פ בח"ז אם כן כיון שיוכל לפגל במחשבה לדעת הרהמ"ח ועל המחשבה אף דאתעביד מעשה אין לוקין ע"כ לא אמרי' סברא זו דהוי מעשה אם בדיבור נתעביד מעשה ודוקא בדיבור דהוי עקימת פיו ג"כ אבל במחשבה ל"מ וה"ל לשאב"מ אם כן אפילו בדיבור אין לוקין. אך לשיטת הר"מ ה' שכירות הוא להיפך אם יכול להיות במעשה אף בל"מ לוקין אם כן כאן נהי דעל המחשבה אין לוקין כי מאן דאכל תמרי בארבלאי לא לקי אבל על כל פנים כדיבור דאתעביד מעשה הו"ל ללקות לדעת הר"מ וא"ר להאריך. ומצאתי בפ"י לסוגיא דכהנים שפיגלו שעמד בזה. ולאו זה דפיגול הוא ככל הלאוין שיש בהם כרת ובשוגג חטאת קבוע ובמזיד אם אתרו בו למלקות חייב מלקות ונוהג בכל אישי ישראל חוץ מחרש שוטה וקטן. והנה אם אכל מהלבונה כתב הרב המחבר דלוקה משום לאו דפסולי המוקדשין וכן נראה מדברי הר"מ אף על פי שאין ראוי לאכילה ע' מ"ל שהבאתי לעיל אם כן אפ"ל דהוא חידוש כמו גה"נ דעץ הוא והתורה אסרתו. אם כן להפמ"ג ביו"ד דגה"נ חלקו פטור כיון דחידוש הוא ה"נ כאן בלבונה. וע"ש בפרי מגדים חקר אם ח"ש אסור ה"נ דחידוש דעץ הוא והתורה חייבה עליו ויבואר אי"ה לקמן. ובמשנה למלך כאן פח"י מביא בשם הרמב"ן דהמחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים עובר על לאו לא תזבח לה' אלהיך כל דבר רע וגם עובר בעשה דאך ביום ההוא יאכל ואין ס' המצות בידי. ובתו' פסחים כ"ד הקשו דפגול ונותר דיליף הלאו מר"א דלא יאכל כו' הא הוא לאו שבכללות והנה דעת הר"מ בשמ"ק שלו כ"ה דהעונש מפורש מוציאין האזהרה אף מלאו שבכללות ואפשר עוד לומר לסברת הרב המגיד בדעת הר"מ ה' מ"א אף דאין מזהירין מן הדין מכל מקום אם יש בלאו הכי לאו הבא מכלל עשה מזהירין ע"ש והד' עתיקין. אם כן אפ"ל ג"כ דאם יש לאו הבא מכלל עשה שוב לוקין אף אם אזהרה נפ"ל מלאו שבכללות דמ"ש אך בסוגיא לא משמע כן. ובפיגול ונותר דמצות עשה בשרפה והאוכל עובר בעשה גם כן אם כן שוב מזהירין מלאו שבכללות. והנה כה"ד שביארנו בחוץ לזמנו הוא ג"כ בחוץ למקומו אך בחוץ למקומו רק פסול ואין בו כרת ובזריקת הדם דוקא חוץ לעזרה אבל הניתנים בפנים [וחישב שיתן] בחוץ על המזבח או בחוץ חישב שיתן בפנים או הניתנים למעלה וכו' לא הוי חוץ למקומו. ובמשנה למלך מסופק אי בחוץ למקומו חייב מלקות באוכל מהמתיר עצמו וכתב שדעת הר"מ דחייב מלקות וע"ש עוד שכתב דאפשר בחוץ למקומו אין צריך זריקה למקבעי' כמו בפיגול דהרצאה כו' ובחוץ למקומו דרק פסול אפשר אפילו בלא הזריקה חייב מלקות. ויש לפלפל בענין חוץ למקומו אך אין ביכלתי לברר כי הפסקתי בין הפרקים ואם ירצה השם בסוף הספר אכתוב דין מחשבת שלא לשמה וחוץ למקומו בעזרת הש"י. וכבר כתבתי לעיל דבלאו זה אם אכל חוץ מה דעובר על לאו של כרת עובר גם כן בעשה דשרפה וכ' לעיל דפיגול בשריפה הוא בכלל נותר והוי כמפורש בתורה עיין שם:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---