מנחת חינוך/קכט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מנחת חינוךTriangleArrow-Left.png קכט

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

להקריב כו'. עיין ר"מ פ"ז ופ"ח מה' שבועות ופ"ז ופ"ח מה' גזילה ואבידה ואכתוב בקיצור שרשי הדינים בעזה"י. אחד מישראל התובע לחבירו שמגיע לו ממון הן שגנב או גזל מאתו והן מעות הלוואה או פקדון או שכר שכיר וכדומה והוא מש"פ ומעלה ודווקא מטלטלין חוץ מקרקעות ועבדים ושטרות אינם בדין זה. והוא בענין אם יודה הנתבע יתחייב לשלם כגון שהוא ממון ולא קנס דקנס ג"כ אינו בד"ז דאינו כפירת ממון דאפילו אם מודה פטור והנתבע כופר בטענת להד"מ או שאר טענות כגון ש"ח וש"ש או שואל טוענים נגנב או נאנס או מתה מחמת מלאכה. הכלל באיזה טענה שטוען שפוטר עצמו ואח"ז נשבע לו ע"ז הן בב"ד או חוץ לב"ד אפילו אם לא פסקו הב"ד שבועה ונשבע מעצמו (דאינו מחויב שד"א על פמש"פ ע' תוס' הכלל באיזה אופן שנשבע) הן שנשבע בעצמו או שהשביעו חבירו שא"ל משביעך אני אפילו לא ענה הנתבע אמן והוא כפר הן במזיד הן בשוגג כגון ששגג בקרבן אבל שגגב לאו ה"ל אנוס. עיין לעיל גבי ש"ב לשעבר שם כתבנו ותלמד לכאן. ודעת הר"ם והראב"ד פ"ב מה"ש דצריך השבועה להיות דווקא בשם או בכינוי ובלא שם אינו חייב כאן. ודעת רמב"ן והרשב"א דבשבועת הפקדון חייב על השבועה קרבן אפילו בלא שם וכינוי עלח"מ שם. ואח"ז הודה שהמעות מגיע לחבירו ונשבע בשקר חייבה אותו התורה להחזיר הקרן ולהוסיף חומש על ד' ה' לבעלים ולהביא קרבן אשם כמו שיבואר. ואם חסר א' מהתנאים שכתבנו א"ח חומש ואשם ודין אם חייב על שבועת ביטוי א"ר לכתוב כאן כי כאן הדין של שבועת הפקדון אימתי חייב ואימתי פטור וער"מ ותראה באיזה אופן שחייב על ש"ב במקום שפטור מן שה"פ. וא' הנשבע אחר שתבעו בע"ד או הנשבע מעצמו אף שלא תבעו כגון שאמר למה אתה הולך אחרי שבועה שאין לך בידי. ול"ד שהלך אחריו ע' ש"ס דשבועות ל"ב ובלחם משנה הכלל אין צריך תביעה כלל דכתיב וכחש בעמיתו כ"ד ובכ"ע חייב שה"פ. וא' הנשבע לבעל הממון עצמו או לשלוחו הבא בהרשאתו דששא"כ כ"ה לשון הר"מ ועלח"מ פלפל וכתב דדעת הר"מ אף דכאן אין צריך תביעה מכל מקום צריך שיהא השבועה לפני בע"ד או לפני שלוחו שהוא כמותו ודוקא שהוא שלוחו לגבות הממון ולא על השבועה לבד ובא בהרשאה ל"ד ה"ה שליח שעשאו בעדים לגבות הממון ה"ל כמותו וחייב ע"ש באריכות. ומכל מקום ד"ז דא"ח רק בפני בע"ד שכתב הר"ם או בפני שלוחו צע"ק מהיכן יצא לו ד"ז אך בודאי מצא רבינו ד"ז באיזה מקום ונעלם מאתנו ועקצה"ח צ"ו השיג על התומים וכ' באיזה לשון א"ח בשה"פ במושבע מפי אחרים ואין הזמן מסכים אתי כעת לעיין בדבריו. ודוקא בהודה מעצמו חייב קרן וחומש ואשם אבל אם לא הודה רק באו עדים משלם הקרן לבד כי חומש ואשם אינו חייב רק ע"י הודאת עצמו ואפילו הודה מעצמו אחר שבאו עדים חייב חומש ואשם רק בטט"ג בפקדון ונשבע ובאו עדים והודה אחר כך מעצמו חייב קרן וכפל ואשם וחומש א"ח כי חומש עולה לו בכפילו וממון המחייבו כפל אינו מחייבו חומש עש"ס דב"ק פ' הגוזל ור"מ פ"ד מה' גניבה דינים אלו וד"ז דטט"ג דמשלם כפל אינו רק בנשבע בב"ד עיין ר"מ דינים אלו אבל בשה"פ שלא בב"ד א"ח כפל אם כן חייב חומש וגם דוקא בהשביעו ב"ד ולא בקפץ ונשבע דצריך שבועת הדיינים דוקא וגם מושבע מפי אחרים לא הוי שבועת הדיינים עקצה"ח צ"ו ול"ה רק שה"פ וא"ח כפל ע"ז מטט"ג אפילו באו עדים אם כן בהודה אח"כ משלם קרן וחומש עי' דינים אלו בר"מ ותבין. ואם כפר ונשבע אפילו חמשה פעמים חייב על כל שבועה אשם וה"ה חומש שאילו הודה היה חייב לשלם וזה מבואר במשנה דשבועות ובר"מ פ"ז דשבועות הלכה ט'. ומבואר בלשון כפר ונשבע ואינו מזכיר הודה בנתיים וכתב דחייב כמה אשמות ובהט"ו ובפ"ז מהגו"א הי"ג כ' נשבע והודה וחזר וכפר ונשבע והודה כו' חייב חומשים הרבה נראה דלענין חומשים צ"ל הודאה בנתיים. אך באמת אין חילוק ועי' בב"ק ק"ח שם היא אבעיא לענין חומשים וכ' התוס' דל"ג והודה ע"ש הטעם אם כן אפילו בלא הודה חייב כמה חומשים לפי המסקנא. ועיין בתוס' הקשו הא מתניתין היא השביע עליו ה"פ חייב עכאו"א כו' מבואר להדי' דאשם וחומש שוים הם וכ"ה דמחייב אשם חייב חומש חוץ מטט"ג כיון דמשלם כפל אבל בכ"מ חומש ואשם שוים הם כנל"ב ופשוט. ול"ד כפירת ממון שפוטר עצמו לגמרי על ידי הכפירה חייב דאפילו פוטר עצמו מאחריות ע"י הכפירה חייב כגון א' שאמר לחבירו שורי גנבת והרי הוא אצלך והלה טוען לא גנבתי רק הפקדת בידי באיזה אופן אפילו אמר השאלת לי דחייב באונסין והודה אחר כך חייב כיון דפטר עצמו בהכפירה מאחריות דגנב חייב בכל אחריות ושומרים פטורים מאונסין ואפילו שואל על כל פנים פטור במתה מחמת מלאכה אם כן פוטר עצמו שיהי' אח"ז בק"ש אך אם א"ל הפקדת בידי והרי שור לפניך קחהו ונשבע ע"ז פטור דלא כפר ולא פטר עצמו בכפירתו כלום עש"ס ור"מ ה' שבועות:

והנה הר"מ והרהמ"ח סתמו הדברים דבכל ממון בהלוואה ובש"ש חייב ק"ש ובב"מ דמ"ח מבואר שם דתשומת יד היינו הלוואה או עושק דהיינו ש"ש כיון דלהוצאה ניתנה ואינו בעין א"ח ק"ש אלא בייחד לו כלי להלוואתו ולעשקו אם כן כופר לו בכלי והוי דומיא דפקדון או גזל ע"ש בסוגיא. ונראה דאין חולק ע"ז וע' תוס' שם ובפ' נ"ש בכתובות פלפלו היאך שייך קנס גבי ייחד כלי ע"ש על כל פנים קשה על הר"מ דאינו מביא זה כלל ומבואר בדבריו דחייב בכ"ע אפילו לא ייחד לו כלי ועיין במפרשים ובהפלאה תי' דעיקר הטעם דבעינן יחוד כלי כי היכי דלא תהוי כפירת ש"ק למ"ד שעבודא דאורייתא כמ"ש התוס' והראשונים בשבועות ותי' דמיירי במחל לו השעבוד אם כן בייחד לו כלי הוי כמחול וא"צ הר"מ להביא זה דגם בלא ייחד כלי א"ח רק במחל לו השעבוד ע"ש ואין כאן מקומו בח"ז להאריך בפלפולים. ועקצה"ח סי' ע"ב בעניין ייחד כלי ובש"מ לב"מ מביא הרבה ראשוני' דסוברים כהר"מ דל"ב יחוד כלי ופי' דברי הש"ס דיחוד כלי בע"א. ובתוס' פ' נערה שם הקשו גבי הפלת שיני או סמית עיני דפטור מטעם דהוא קנס ל"ל טעם זה הא בלאו הכי אין נשבעין על עבדים וזה הבעה"ב דכופר כופר בעבד וער"מ פ"ח דשבועות הפלת כו' א"ח משום קנס והר"מ פוסק דא"ח ק"ש על עבדים ותי' של התוס' ל"ש לדידי' ע"ש. ובהפלאה פלפל להסוברים דווקא עבד ה"ל כקרקע אבל ב"ח לא אם כן זה שתובע שהוא ב"ח לא הוי כפירת קרקע כי הרי כופר לו בב"ח ובש"ך סי' צ"ה פלפל בזה. וע"ש שכ' דלהר"מ דתביעה הבאה מכח קרקע הוי כקרקע אם כן פטור מט"ז ע"ש. ולדבריו צ"ע דברי הר"ם כאן למה כ' הטעם משום קנס ולא כ' מחמת עבד ע"ש שלא הביא דברי הר"ם הנ"ל והיא נ"מ לדינא דאם תבע אותו הפלת כו' וכבר העמדתיך בדין ונתחייבת לי ע"י עדים דזה ל"ה קנס מכל מקום פטור מחמת דהוי כפירת עבדים וצ"ע על הר"ם. ויש לפלפל אם הר"ם ס"ל דב"ח הוי מטלטלין ואי ס"ל הדין דבא מכח קרקע ואין כאן מקומו וע"ש בפנ"ש:

והנה בין אם נשבע והודה בחיי המלוה או המפקיד ואח"כ מת המפקיד בודאי צריך לשלם ליורשיו או שנשבע בחייו והודה לאח"מ או שנשבע והודה לאח"מ ליורשיו בכ"ע צריך לשלם להיורשים קו"ח ומביא אשם וז"פ. וכ"ה בד' הרהמ"ח ובר"מ מהש"ס דב"ק במשנה ואם מת וע' תוס' שם. ונראה דבשה"פ חייב אפילו אין התובע תבעו ברי רק אפשר יש לי ת"י והוא נשבע והודה אף שא"ח בשבועת הדיינים בטענת שמא מכל מקום חייב בשה"פ דאינו תלוי בשה"ד כמו ש"פ והרבה דברים. הכלל בכ"ע שנשבע והודה חייב קרן וחומש ואשם כנ"ב. ואני מסופק אם נשבע לחרש שוטה וקטן שה"פ ומשכחת דיש להם ממון בירושה או במע"י אם נשבע על טענתם עח"מ סי' צ"ו אך אם נשבע להם בעצמו שה"פ אפשר ג"כ דחייב. אך לפמ"ש דדעת הר"מ דעכ"פ בפני התובע או שלוחו בעינן ואלו הם כשלא בפניהם עבכ"מ בש"ס ופוסקים ובח"מ סי' ק"י אם כן כיון דהוי שלא בפני בע"ד פטור או אפשר כיון דהוא זכות להם דחייב בחומש הוי בפניו ודווקא לחוב הוי שלא בפניהם וצ"ע. וע' לקמן במצוה זו בד"ה ומבואר הבאתי ש"ס מפורש דנוהג בקטן אם כן ה"ה בח"ש דחד דינא נוהג וגם גבי שה"ע שצריך תביעה מהבע"ד עצמו ולא מאחרים עש"ס ור"מ דכתיב אל"י ודרשינן אם לו לא יגיד. ואני מסופק אם קטן תבע את העדים ונשבעו אי חייבין ק"ש דהטעם דטענתן לא הוי טענת ברי ל"ש גבי שה"ע ע' שבועות ל"ה נראה בש"ס שם דאף אם התובע אינו תובע את העדים בבירור שיודעים לו עדותו רק אפשר אתם יודעים וכפרו ונשבעו חייבים אם כן גבי קטן נמי מהני ע' סי' צ"ו והכא ליכא מיעוטי כמו בשומרים. או אפשר על כל פנים צריך בפני התובע אף בתבעו וכפרו ונשבעו אח"כ שלא בפני התובע א"ח כמו שה"פ וכ"ש הוא דשה"פ א"צ תביעה ומכל מקום צריך בפני התובע שה"ע דצריך תביעה א"ד דצ"ל בפני התובע והוי כמו שלא בפניו או אפשר דלזכות הוי כבפניו וחייבים שה"ע וצ"ע. עוד אני מסופק אף את"ל דהכופר לחרש שוטה וקטן בין שה"ע או שה"פ חייב אם שייך באלו מושבע מפיהם דנהוי הנתבע בכלל מושבע מפי אחרים כגון אם השביעו הם להנתבע והוא כופר אי חייבין כיון דלאו בני שבועה נינהו לעצמם ג"כ ל"ה בני שבועה לאחרים וא"ח רק בנשבעו לעצמם. וז"ל הר"ם בפ"ב מה"ש ה"א א' הנשבע כו' מפי עצמו או מפי אחרים וענה אמן אפילו השביעו עכו"ם וקטן וענה אמן חייב שכל העונה אמן כמוציא שבועה מפיו דמי ועכ"מ. אם כן אפשר דווקא בענה אמן דהוי כמ"ש מפיו אבל היכי דחייב במושבע מפי אחרים בלא עניית אמן כגון כאן ובשה"ע א"ח במושבע מפי קטן דהשבועה שלו בעצמו ל"ה שבועה כלל ה"נ במשביע אחרים. וכ"נ דהם לאו בני שבועה כלל אפילו בעצמם מכ"ש לאחרים רק בענה הגדול אמן דהוי נשבע בעצמו אך בהשביע קטן שהגיע לעונת נדרים עפי"א מה"נ דשבועה ונדר שלו מן התורה חל מהני ג"כ להשביע אחרים כגדול אבל בלא הגיע לעו"נ נראה דהמשביע אחרים ולא ענה אמן ל"ה מושבע מפי אחרים להתחייב עפ"י ולהראב"ד דמסופק בכך בפ"ב דנזירות דאפשר מופלא סל"א הוא רק מדרבנן אם כן נראה דהשבועה שלו לאחרים ל"מ ג"כ מן התורה לענין חיוב כאן בשה"פ ושה"ע בלא ענה אמן ומכל מקום צ"ע. ואם ב"נ תובע ונשבע לו א"ח הקרן ולא חומש ואשם דכתיב בעמיתו וכו'. אבל לא' מכל אישי ישראל חייב ואפילו לעבדים דהם בכלל רעהו בכה"ת. עוד מבואר בש"ס פ' הגוזל ור"מ פ"ג מגזילה דאם א' תבע לחבירו חמץ שעעה"פ דאסור בהנאה אך י"ל לו הרי שלך לפניך אם תבע אותו אח"פ וכפר ונשבע והודה אף דבשעת כפירה לא הי' כפירת ממון דאם הודה לו הי' מחזירו עפרא בעלמא מכל מקום חייב קרן וחומש ואשם דאלו מיגנב בעי שלומי ובאותו הכפירה פוטר עצמו ה"ל כפירת ממון כמו הדין דלעיל שורי גנבת והלה אומר פקדון בידי ע"ש. ומאי יחזיר לו בעד הקרן אם י"ל ג"כ אחר השבועה הש"ל יבואר אי"ה לקמן בדיני השבת גזילה וכאן עסקינן מחומש ואשם. ודעת ראב"ד דאם בשעת כפירה החמץ ת"י פטור דל"ה כפירת ממון כמו לעיל. אבל הרב המגיד כ' שדעת הר"מ שם גבי שורי גנבת דהודה ע"כ בישנו ת"י פטור אבל כאן כיון דכופר חייב בכ"ע אפילו יש ת"י כנ"ל.

ומבואר בש"ס ור"מ דמי שנתחייב קו"ח הבעלים יכולים למחול הקרן וחומש או הקרן לבד או החומש לבד ופשוט דחייב אשם אף על פי שאם מביא אשמו עד שלא החזיר את הגזילה ל"י עיין ר"מ מהש"ס היינו בלא מחל לו אבל מחל הוי כפרעון כמו בכ"מ ומביא אשם וז"פ. וע"ש בש"ס ור"מ דחומש ממונא הוי ולא כפרה ע"כ משלם יורש את החומש כמש"ל בס"ד. ואין מביאין אשם דאין כפרה למתים חזינן דקו"ח אין תלוי באשם כיון דנתחייב אשם אף על פי שאינו מביא עוד מכל מקום חיוב עליו ג"כ הקו"ח רק במקום דפטור מאשם כגון בכל הנהו דחשבם הר"מ דפטורים מאשם בודאי פטורים דבחד פרשה כתובים דע"ז מביא חומש ואשם וכ"ה דאתמעט אתמעט מתרווייהו אבל היכי דחייב אשם אין א' תלוי בחבירו ואם [ירצה] מקריב אשם קודם החומש ג"כ ונותן אח"כ. לפ"ז נ"ל פשוט דבזה"ז בנשבע שה"פ דבאמת חייב קו"ח ואשם ג"כ רק דא"י להביא האשם דאין מקדש בעוה"ר. ולדעת הרבה יכול כ"א להביא קרבן היום רק מחמת שאין לנו כהנים או מחמת טומאה בקרבן יחיד ע' קונטרס כ"ת בשם ס' כו"פ. הכלל דקרבן שנתחייב א' מישראל בזה"ז חייב רק דא"י להקריב מחמת אונס דאין לנו מקדש ולכשיבנה בהמ"ק ב"ב כ"א יביא קרבנו המחויב כמו ר"י שכתב על פנקסו לכשיבנה בה"מ יביא חטאת שמינה. וביומא האוכל חלב בזה"ז צריך שיכתוב כו'. אם כן נהי דאשם א"י להביא. אבל ודאי כמו דמשלם קרן משלם החומש לבעלים ואין אני יודע שום צד לפטור מחומש בזה"ז. דווקא גזל הגר שיתבאר לפנינו בעה"י אינו נוהג האידנא אפילו להחזיר הקרן דהוא לכהנים ואשם קריא רחמנא ושייך לאנשי משמר ל"ש האידנא. אבל בגזל ונשבע ויש בעלים דהתורה חייבה חומש לבעלים ואינו קנס דחייב דווקא על הודאת עצמו וא"צ ב"ד סמוכים לחייבו אם כן נ"ל בודאי חייב בזה"ז ג"כ כי אין לי שום צד סברא דלא יהי' חומש נוהג בזה"ז. והנה הרא"ש במשנה דנתן לו כ' ז"ל והאידנא אף על פי שאין חומש ואשם כו' תפס בפשיטות דאין חומש נוהג בזה"ז וכן בח"מ ב"י שס"ד אינו מבואר כלל דיני חומש וע"ש בסמ"ע סקי"א כתב דהר"מ כ' קו"ח והמחבר השמיטו דאינו נוהג ועמ"ל פ"ג מגזילה יישב השמטת הרי"ף דין דחמץ ועעה"פ דאינו נ"מ האידנא. הכלל כולם תפסו בפשיטות דאינו נוהג האידנא דין חומש. ולפי קוצר שכלי ומיעוט בקיאתי א"י מקור לזה למה יפטור וא"ד לחומש דמעילה דצריך ליתן להקדש ואין לנו בזה"ז דין הקדישות וגם חומש דתרומה אף בא"י למ"ד דהוא מן התורה אך דגזירת הכתוב דניתן לכהן ואין לנו כהנים מיוחסים ויבואר במקומו. אבל כאן דהחומש הוא ממון והוא לבעלים וא"צ ב"ד סמוכים א"י שום צד לפטור האידנא מחומש כזה דאינו לכפרה ואפילו אם הוא צד כפרה למה לא יתן דהאשם א"י להביא דאין לנו כהן ולא מקדש בעוה"ר אבל חומש למה לא יתן וכשיבנה בהמ"ק ב"ב יביא האשם. והרהמ"ח כתב כאן ונוהג מצוה זו דהבאת קרבן בזה"ב נראה דווקא הבאת קרבן ולא החומש וצריך עיון גדול דנ"ל דחומש נוהג בזה"ז בפשיטות אך כיון דהראשונים והאחרונים פשוט אצלם דא"נ בטלה דעתי אך תורה היא וכו' והשי"ת יאיר עיני כו'. הכלל כמו בזמן שבהמ"ק קיים הי' משלם קו"ח ואשם הי' מביא כ"ז שירצה או אם היה נפגם המזבח דאין מקריבין קרבנות וכי לא הי' משלם החומש ה"נ האידנא למה לא ישלם חומש וכשיזכה ויבנה בה"מ ב"ב יביא האשם. שוב בא לידי ס' יש"ש וראיתי בפרקיו סי' ל"ה כ' הטעם דא"ח חומש בזה"ז דאשם קרי' רחמנא ודבריו תמוהין דדוקא גבי גר קרי' אשם והראי' דהחזירו בלילה לא מצינו רק גבי גר ולא בהדיוט וצ"ע. ועיין בסמ"ע בחו"מ סימן א' ס"ק ז' שכתב דבזה"ז אין דנים כל המשלם יותר ממה שהזיק שכתב דגם בגוזל ונשבע על שקר דחייב חומש אין דנים בזה"ז משמע דהב"ד אין דנים ואין יכולין לכופו משום דלא שכיחי ואין גבי' חסרון כיס אבל הוא בעצמו בוודאי צריך לשלם גם החומש אפילו בזה"ז. ומבואר בש"ס ור"מ דעל חומש זה אם כפר והודה משלם חומש על חומש זה דחומש יש לו דין קרן לכ"ד עד שיתמעט מש"פ דפמש"פ א"ח כדלעיל. וכ"ש בגזל דאורייתא אבל גזל דרבנן כגון מצודות חיה ועוף או מציאת חרש שוטה וקטן דא"י בדיינים דאין בה גזל אלא משום ד"ש אם כפר ונשבע א"ח חומש ואשם כ"ה בר"מ כאן פ"ו מהגו"א ופי"ז כאן גבי מציאת חרש שוטה וקטן ואינו מוכח מכאן מש"ל דלחרש שוטה וקטן חייב דהוי בפניו דאלא"ה אפילו גזלה דאורייתא פטור בחרש שוטה וקטן כמש"ל. אין ראיה דמיירי כאן אם הקטן תבעו בגדלותו על מציאתו שמצא בקטנותו או החו"ש לאחר שנתפקחו מכל מקום פטור משום דא"י בדיינים. אבל בענין חרש שוטה וקטן אפילו בגזל דאורייתא אפשר דפטור דה"ל שלא בפני בע"ד כמש"ל. וד' הר"מ שכ' דא"ח על גזל דרבנן דא"י בדיינים משמע בגזל דרבנן דיוצאה בדיינים כגון דתובע לחבירו שמגיע לו ממנו שהקנה חבירו לו במעמ"ש או שתובע לחבירו שנתן לו מעות אג"ק להסוברים דהוי דרבנן מכל מקום כיון דהיא יוצאה בדיינים חייב קו"ח ואשם. ואפשר לאו כ"ע סברי הכי דלהשיטות דע"י קנין דרבנן לא נעשה דאורייתא אפשר דא"ח. ואפשר דמ"מ חייב כיון דכפר לי' ממונו וגם יש סוברים דע"י קנין דרבנן הוא רק הפקר ולא זכה אחר מן התורה עיין בזה.

והנה ע"כ דברינו באם הגזלן או הלוה חי צריך לשלם כמ"ש ואם מת עיין ר"מ הדינים היינו אם נשבע והודה דנתחייב קרן וחומש ואח"כ מת צריך היורש לשלם דזה לא אתמעט מגזל ולא על גזל אביו כיון דאביו נתחייב בחייו משלם חוב אביו ופשוט באופן דיורש משלם כגון שהניח אחריות נכסים או מטלטלין שכ' לו בחייו ובמותו או משום מצות כיבוד עפ"י הדרכים שכל חוב נגבה מהיורשים המבואר בר"מ פל"ו ובח"מ וטור סי' ק"ז ואם נשבע אביו ולא הודה אלא היורש הודה הן בגזילה קיימת או בחוב שחייב היורש לשלם עפ"י דרכים הנ"ל א"ח רק הקרן דזה נתמעט מגזל דאינו מוסיף חומש על גזל אביו היינו על שבועת אביו א"ח היורש חומש דאביו לא נתחייב חומש והוא ג"כ א"צ לשלם עבור שבועת האב. ואם אביו גזל הן נשבע והן לא נשבע ואח"כ מת והניח גזילה קיימת דצריך היורש להחזיר וכפר היורש ונשבע והודה חייב לשלם על שבועת עצמו קו"ח. אך אם אין הגזילה קיימת עש"ס כיון דאין גובים מיורש רק בהניח אחריות נכסים וא"ח על כפירת ש"ק פטור היורש מחומש על שבועה זו דהוי ש"ק ובענין אחר בלא הניח קרקעות אין גובים אפילו הקרן. ועש"ס פלפול למ"ד אין מע"פ גובין מהיורשים ע"ש דמוקי להברייתא דת"כ בכך בדק"ד ע"ב ולפי זה כגון בחוב אביו ותובע ששעבד לו מטלטלין או מחמת מצות כיבוד בודאי מחוייב לשלם דהוא משלם מחמת שבועת עצמו וחייב בחומש ואשם דזה לא אתמעט כלל ע"ש ותראה. הכלל אם אביו נתחייב בחייו כגון נשבע והודה אם כן כבר נתחייב חומש צריך היורש לשלם וזה ל"ה על גזילת אביו דכבר נשתעבדו נכסי האב וצריך לשלם כדרך כל יורש בהניח א"נ או מטלטלין אם שעבד לו או מחמת כיבוד. ואם היורש אחר מיתת המוריש נשבע והודה באופן שהי' צריך לשלם ממטלטלין ג"כ צריך לשלם גם חומש דזהו שבועת עצמו. אך אם לא הניח רק קרקעות א"צ לשלם חומש דהכפירה הית' ש"ק. ואם אביו נשבע בחייו ולא הודה והיורש הודה אפילו באופן שצריך לשלם ממטלטלין או אפילו בגזלה קיימת זה נתמעט כיון דלא נשבע הוא רק על שבועת אביו א"ח חומש ע"ש בש"ס כי הדברים ברורים. ולפי זה צ"ע על הר"ם פ"ז ה"ג דז"ל בד"א כשהי' חייב לשלם מחמת עצמו אבל אם הי' חייב לשלם מחמת אביו אינו משלם חומש כיצד כגון שגזל אביו או שהיה חייב לאחרים וכפר הבן ונשבע ואח"כ הודה משלם הקרן בלבד שנא' כו' ואינו מוסיף חומש על גזילת אביו בד"א שאין הגזילה קיימת אבל בזמן שהגזילה קיימת כו' משלם קרן וחומש עכ"ל. והנה כבר כ' דמבואר בש"ס בנשבע הבן אינו מתמעט כלל מגזילו כו' רק דהוי ש"ק ומוקי להברייתא בה"ג. אבל לדינא ל"ד גזילה קיימת אלא אפילו חוב או באיזה דרך שגובין מטלטלין חייב הבן חומש. ומדבריו נראה דל"מ לה רק בגזלה קיימת ונתמעט מקרא ובאמת לפי המבואר בש"ס לא נתמעט רק דהו"ל ש"ק והר"ם כ' כאן שנתחייב אביו אינו משלם וסתם הדברים ובאמת בחוב בגוונא דגובין ממטלטלין דל"ה ש"ק בודאי חייב חומש ואח"ז כ' דאם האב נשבע והודה משלם היורש חומש וז"ב. אך בגוונא דהיורש צריך לשלם גזל ונשבע ומת והיורש הודה פטור מחומש ובאמת זה אתמעט מגזילו אם כן אפילו בגזילו קיימת פטור מחומש. הכלל דבנשבע הבן דמבואר בר"מ דא"ח אלא בגזלה קיימת מחמת הפסוק ובאמת זה לא אתמעט ואפילו בחוב אביו ג"כ חייב דלא אתמעט כלל רק הטעם מחמת ש"ק אבל כ"ה דמטלטלין משועבדים בודאי חייב חומש על שבועת עצמו רק זה נתמעט אם האב נשבע והבן הודה אבל בנשבע הבן והודה ה"ל שבועת עצמו אם היה מחויב לשלם מן המטלטלין ג"כ וער"מ סוף דבריו כ' ב"כ וב"כ פטור מן האשם היינו בנשבע אביו והודה או נשבע והודה בנו אבל נשבע הוא והודה להר"מ בגזילה קיימת ולפמ"ש אפילו בחוב ג"כ חייב אשם דעל אביו אינו מביא דאין כפרה למתים אבל בשבועת עצמו מביא וז"פ. ועש"ס ור"מ תראה שד' הר"מ צ"ע ואין ביכלתי כעת להאריך ותימה על נ"כ שלא הרגישו בזה. והנה לפלפל ביורש אם של"ד ואם מטלטלין ל"מ אפילו שעבדם בפירוש והיאך משכחת לה ביורש שה"פ עי' באחרונים וקצה"ח סי' ל"ט ואין כאן מקומו. אך הבאתי בירור הדינים לרה"פ באיזה אופן משתלמין מהיורשים ג"כ אפילו אם מדרבנן צריכים לשלם כיון דמוציאין בדיינים שיש שה"פ ע' סי' פ"ז בקצה"ח פלפול אי בממון דרבנן שייך שבועה דאורייתא ה"נ:

והנה בודאי חייבי חומש ממשכנים דלאו לכפרה הוא ומגיע לחבירו בודאי ממשכנין עש"ס דב"ק גבי כופר. ונוהג בכל האישים. אך בחרש שוטה וקטן בודאי אין שבועה להם ואפילו קטן שהגיע לעונת נדרים מכל מקום א"ח בשה"פ כי אפילו גזלו א"ח להחזיר דאינן בני מצות ואפילו מכח אביהם ונשבע והודה אף בהגיע לעו"נ נראה דא"ח ואי"ה בפ' מטות יבואר. ועבד ואשה כיון דאין להם לשלם ממילא אין מקריבין אשם ג"כ רק אם הגזילה בעין מחזירין הגזילה אך אין להם ממה לשלם חומש או אשם רק אם יש להם ממון ע"מ שאין לבעלים רשות בהם. ועמש"ל דכ"ז שאין מחזיר הקרן אינו מביא אשם וה"ה נמי גוזל את אביו ומת ואין יורש אלא הוא דצריך להוציא גזילה מת"י כמבואר במצות השבה כ"ז שאינו מוציא גזילה מת"י באופן שמחויב אינו מתכפר לו באשם וצריך מקודם להוציא הגזילה ואח"כ להביא אשם ומתכפר לו. והנה בא לידי ש"מ על ב"ק וראיתי שם בשם הראשונים דד"ז אם הוא בעצמו יורש דצריך להוציא גזילה מת"י הוא דרבנן אם כן נראה בכה"ג מביא אשמו אפילו קודם ובודאי בדיעבד נתכפר לו כיון דמה"ת זכה במה שת"י או אפשר דרבנן העמידו דבריהם ול"מ באשם אפילו בדיעבד ואל תאמר דמה"ת א"ח כיון דא"צ להחזיר הקו"ח ז"א דבאמת חייב רק הוא בעצמו זכה ה"ל כפרעון וכמחילה וז"פ. ויש עוד דין במצוה זו ונקרא גזל הגר והיינו בגוזל גר ונשבע והודה לו הרי הוא ככ"י דמשלם להגר קו"ח וחייב באשם רק במת הגר וגר א"ל יורשים גזרה התורה דישיב הגזילה הקו"ח לכהנים והכהנים זוכים בו ומביא אשם ג"כ והדינים יבוארו לפנינו בס"ד:

והנה בנשבע בחיי הגר ומת הגר והודה אח"כ בזה אין חולק דהתורה זיכתה הקו"ח לכהנים. אך אם הודה בחיי הגר דנתחייב קו"ח להגר עצמו זהו פלוגתא בש"ס והר"ן כ' כאן דאם הודה בחיי הגר ואח"כ זקף הגר עליו במלוה ומת הגר זכה הגזלן בגזילה ואין נותן לכהן (רק צריך להוציא מת"י וזה יבואר במצות השבה) ואח"ז בד"א כשהודה בינתיים אבל גזל וכו' ונשבע ומת הגר כו' ה"ז חייב לשלם לכהנים. ולכאורה נראה מדבריו דדווקא בלא הודה בחייו אבל אם הודה בחייו זכה במה שבידו ובתחלה כ' דווקא אם זקפו במלוה נראה דאם לא זקפו שייך לכהנים ועב"ק ק"ט משמע דר"ע סובר אפילו זקפו במלוה בחייו מכל מקום שייך לכהנים. ולריה"ג זכה במה שבידו אפילו לא זקפו רק בהודה לאח"מ הגר שייך לכהנים והלכה כר"ע מחבירו והיאך פסק הר"מ דזקפן במלוה זכה במה שבידו ועי' בהשגת הראב"ד. ובמ"ל כ' דדעת הראב"ד דר"ע מחלק בין זקפן דבזקפן זכה במה שבידו ולא שייך לכהנים ובלא זקפן שייך לכהנים וא"כ השגתו במה שנראה מסוף ד' הר"מ דאין שייך לכהנים רק בלא הודה ודעתו דאף דהודה בחייו מכל מקום כיון דלא זקף עליו במלוה שייך לכהן ועמ"מ וזה צריך אריכות לברר השיטות ואין כאן מקומו. על כל פנים בהודה לאח"מ דלכ"ע משלם קו"ח לכהנים או אפילו בחייו לכל מר כדאית לי' אכתוב הדינים בקיצור וז"פ אפילו בגוונא דזכה ואינו נותן לכהנים מכל מקום חייב אשם דבאמת נתחייב רק דזכה והוי כפרעון וז"פ כמש"ל. והנה בנשבע לגר ג"כ כל הני דנתמעטו משה"פ כגון עשו"ק וכדומה מה שחשבן הר"מ ג"כ כאן הדין דאינו נותן קו"ח ואפילו הקרן אינו נותן לכהנים רק במקום דחייב קו"ח ואשם יש כאן דין כיון דאין לו יורשים התורה זיכתה הקו"ח לכהנים. והדינים כ"ה צריך ליתן הכסף לאנשי משמר לא לאותו משמר בשעה שהודה אלא למשמר בשעת חזרה כמו כל הקרבנות דאין נותנים למשמר שהי' בעת שנתחייב בקרבן ה"נ כ"כ התוס' והם זוכים בו והוא ממונם וצריך להחזיר דווקא ביום ואם החזירו בלילה לא יצא דאשם קריא רחמנא ומבואר בש"ס דגזל הגר שהחזירו חצאין ל"י ג"כ מטעם הנ"ל והר"מ השמיטו וא"י למה. וצריך שיגיע לכל כהן מאנשי משמר ש"פ ואם אינו מגיע ש"פ לכל כהן ל"י וצריך להשלים מביתו כדי שיגיע לכל כהן כנ"ל. ואם נתן (הכהן) [הכסף] למשמר שאינו שבתו מוציאין מידם ונותנים להמשמר שהוא שבתו. ומבע"ל בגמ' אם אין מגיע ש"פ למשמר השבת ובמשמר אחר מגיע ש"פ שיש בה אנשים מועטין ונתן למשמר האחר אם יצא מי נימא כיון דלאו שבתו ל"י או"ד כיון דל"ח למשמר השבת מעיקרא למשמר האחר קאי ועלתה בתיקו והר"ם השמיטו וא"י למה. והכהנים אין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר כמו קדשים ויבואר במק"א. וצריך להחזיר הכסף ואח"כ יקריב האשם ואם היפך ל"י וצריך להקריב אשם אחר. ויש הרבה דינים בש"ס אם נתן הכסף למשמר זה והאשם לאחר ואין כאן מקומו ואי"ה במצות משמרות אכתוב בזה. וכהן שגזל הגר וחייב בקו"ח לא זכה רק מחויב ליתן לאנשי משמר. ופשוט דהאשם יכול להקריבו בעצמו כמבואר שם ובר"מ ה' ב"מ. ומבע"ל בש"ס כהנים בגזל הגר אי יורשים הוו היינו דהתורה גזרה שהם יורשי הגר או מקבלי מתנות הם דהתורה גזרה ליתן להם מתנה. למנ"מ לחמץ שעעה"פ אי נימא יורשין הוי היינו האי דירתי כו' כמו דלהגר הי' יכול לומר הש"ל ה"נ להיורשים היינו הכהני' אבל אי אמרת מקבלי מתנות הם מתנה קאמר רחמנא דניתב להו והא לא קיהיב מידי דעפרא בעלמא הוא. ר"ז בעי הכא אפילו את"ל מקבלי מתנה הם הא לא אבעיא לן דההיא מתנה כו' אלא כי קמבע"ל כו'. והנה בד"ז דלגר עצמו אפילו לאחר השבועה י"ל הש"ל עמ"ל כאן פ"ג מהגו"א ואי"ה יבואר בהשבת גזלה. אך על כל פנים כאן מבואר דר"ז סובר דאף אם מקבלי מתנות הוי מכל מקום מחזיר לכהנים חמץ שעעה"פ. והר"ם כ' כאן כהנים בגזל הגר כמקבלי מתנות הם לפיכך כו' ועעה"פ חייב ליתן לכהנים את דמיו כשעת הגזילה שאם יתנם להם עכשיו אינה מתנה שהרי הוא אסור בהנאה ואלו הי' הגר קיים כו' ופוסק דלא כר"ז וצ"ל דפוסק כרבא ולא כר"ז ולרבא פשיטא לי' דאי מקבלי מתנות הם א"י בעעה"פ ובמסקנא פשטינן דהוא כמתנה וגם בתוס' הקשו דהא רבא סובר לעיל דפמש"פ אם מגיע לכל כהן ל"י אם כן מוכח דמקבלי מתנות הם אם כן כאן נמי ל"י וכתבו התוס' דגרסינן בחד רבה אם כן רבה ורבא סוברים דאי מקבלי מתנות הם צ"ל מתנה גמורה והר"ם פסק לעיל כן דפחות מש"פ ל"י ע"כ פסק ל"י בחמץ שעעה"פ.

והנה הכסף הזה הניתן לכהנים הוא כפרה ואם אפילו הפריש קו"ח והלך ליתן לכהנים ומת הגזלן היורשים יורשים את הממון דאין כפר' למתי' כ"ה בש"ס ור"מ [ולעיל גבי חומש דשייך לבעלי' דגם היורשים צריכין לשלם אם נתחייב אביו בחומש דאינו כפר' כמש"ל] ואם נתן הכסף לכהנים ומת קודם שהביא האשם אין מוציאין הכסף מיד הכהנים שנא' איש כ"ה במשנה ור"מ ובש"ס מבואר הטעם דכסף מכפר מחצה ע"כ הי' לו כפרה קצת בנתינת הכסף ובתי"ט כ' דנותן טעם דכסף מכפר ע"כ דרשינן קרא לזה. ופשוט אם היה הנתינה בטעות כגון שלח המעות ומת והשליח לא ידע ונתן לכהנים בודאי צריכים להחזיר כיון דמת קודם א"צ כפרה וז"פ. והר"ם כתב ד"ז וז"ל הגוזל הגר ונשבע לו כו' והפריש אשמו וגזילו להעלותן לכהנים ומת הגזלן כו' יורשי' את כסף הגזילה כו' נתן הגזלן הכסף לאנשי משמר ומת קודם כפרה אין יורשי הגזלן יכולים להוציא מת"י הכהנים שנא' איש כו' ואפילו היה הגזלן קטן שאין מתנתו מתנה אין יורשים יכולים להוציא מת"י הכהנים עכ"ל. והנה מה שמסיים הר"ם אפילו הי' הגזלן קטן לא הראו המ"מ וכ"מ מקורו. ולדידי תמוה מאוד דודאי קטן שגזל ונשבע א"ח בקו"ח כלל כי אינו בר חיוב בשום מצוה בעולם ואפילו אם נאמר דבהגיע לעו"נ שבועתו שבועה מכל מקום א"ח כלל על השבועה כמבואר בנדה בסוגיא שם ובודאי א"ח חומש לא לבעלים ולא לכהנים ובפרט כיון דהוא לכפרה ואשם קריא רחמנ' לענין בלילה כמש"ל ה"נ קטן אינו בר כפרה וא"ח קרבן כלל בשום חטא בודאי א"ח לא הקרן ולא החומש ואינו בר כפרה כלל ואין הכהנים זוכים בו ואפילו בגזלה בעין דמוציאין מיד קטן מכל מקום כיון דאין לה בעלים דהוא הפקר אין מוציאין דמי הם המוציאים והכהנים איך זכו דאינם בני מצות כלל ולומר כיון דלא זכה בהגזילה במיתת הגר מטעם הפקר דקטן אין זוכה בהפקר ע"כ אין מוציאין מהכהנים חדא דמ"מ מציאת חרש שוטה וקטן אסור מפני ד"ש. ועוד ד"ז ל"ש בכהנים ה"ל לומר במק"א דהפקר שזכה בו הקטן דאין לו זכיה אם נתנו אפילו לישראל אין מוציאין דהישראל זכה ובאמת הדין כן בגזיל' קיימת דהפקר שזכה הקטן ובא אחר והוציא ממנו אין מוציאין ממנו דגזילת קטן מה שזכה אינו רק דרבנן באין ד"א מקנה כידוע אבל ד"ז דיהי' לכהנים איזה זכיה לא ידעתי כלל והדברים תמוהים לא זכיתי להבינם דהם אינם ב"ח כלל על השבועה ואפילו הקרן פטורים בגזלו או גנבו רק אם הוא בעין הבעלים מוציאים אבל לא שיהי' שום חיוב עליהם וכאן ליכא בעלים כלל ול"ש ד"ז. והקרן צריך להחזיר קודם האשם כמש"ל אך החומש אינו מעכב הכפרה. והנה כיון דקו"ח כאן הו"ל כפרה אפילו אם מחלו הכהנים ל"מ כ"כ תוס' שם והוי כמו קו"ח דתרומה דהכהן אינו יכול למחול עי' במס' תרומות ולעיל גבי בעלים דיכולים למחול מבואר דאינו מחמת כפרה כמש"ל ואפילו לאח"מ היורשים צריכין לשלם וז"פ וכבר הבאתי לעיל באורך.

וזה דגזל הגר דניתן לכהנים אינו נוהג בזה"ז דאשם קריא רחמנא ואין לנו אנשי משמר אבל בחיי' דשייך לבעלים כתבתי לעיל דלדעתי נוהג האידנא. ומבואר כאן בש"ס דבין גר ובין גיורת שייך דין זה והתורה דכתבה איש היינו דאיש כו' אבל קטן א"צ להחזיר עליו אם יש לו גואלים וכ"ה בר"ם על כל פנים מבואר להדיא דגדול שגזל את הקטן שייך שה"פ כמו בגר לענין כהנים ה"ה נמי לענין בעלים. ולעיל נסתפקתי בזה והרי הדבר מפורש דשייך גבי קטן וה"ה לגבי חו"ש וצ"ל לענין לזכות הו"ל כבפניו כמש"ל. ונראה אם הודה בחיי הגר להשיטות דזכו הכהנים אפילו הודה בחייו אך הוא נתן הקרן להגר עצמו והחומש נשאר חייב ומת בודאי נותן לכהנים את החומש דילפינן בש"ס מאשם זה קרן המושב זה חומש אין חילוק בין קרן לחומש דהוי מת"כ וכן להיפוך אם נתן את החומש לגר ונשאר הקרן צריך ליתן הקרן בלא חומש לכהנים כנ"ל. ואני מסופק בגיורת שיש לה בעל וגזל מאתה ונשבע והודה לאח"מ למ"ד ירושת הבעל דאורייתא אם כן בגזילה קיימת ל"ה כגר שא"ל יורשים דהבעל יורש דאורייתא ול"ה ראוי עח"מ סי' רע"ח דגנבה וגזילה ביד אחרים בלא אתייאש הו"ל מוחזק ע"ש בנה"מ אם כן מחזיר לבעל הקרן וחומש ה"ל ראוי אין יורש הבעל וזוכים הכהנים כמש"ל דבחומש לבד זוכים ג"כ. אך אני מסופק למ"ד ירושת הבעל דרבנן נהי דעקרו הממון מן יורשים דאורייתא בממון יכולים חכמינו זכרונם לברכה לתקן דהפקר ב"ד כו'. אך כאן דהתורה זיכתה לכהנים והבעלים אין להם כפרה אם אין מחזיר להם הקרן היכא שמגיע להם וגם אם לא החזיר האשם ג"כ פסול כמ"ש יש להסתפק אם עקרו חכמינו זכרונם לברכה הכפרה וגם בקום ועשה להקריב אשם במקום שהוא פטור מן התורה דמה"ת לא החזיר עדיין הכסף והכהנים א"י למחול. ויותר נ"ל דלא עקרו בזה ונותן לכהנים ובלאו הכי אף על פי שכתבתי בגזילה קיימת ל"ה ראוי כאן בנשבע מבואר להדיא בר"מ דנתייאשו לאחר שבועה ע"כ צריך להוליכו למדי ובנתייאש הוי ראוי. אך עבש"ך סי' שס"ז השיג על הר"מ בטעם זה ע"ש ומשכחת לה דידעינן שלא נתייאש נראה כמו שכתבתי אם נאמר דהבעל יורש דוקא למ"ד ירושת הבעל דבר תורה אבל אם ירושת הבעל דרבנן צריך ליתן לכהנים. ונ"פ דהכהנים אין ממשכנים את הקו"ח כמו האשם כיון דהוא לכפרה לא משהה אך בעברו ג"ר דממשכנים על האשם כמ"ש כ"פ ואין מקריבין אשם בלא הקרן ממשכנים על הקרן גם כן כדי להקריב אשם רק בנתן הקרן כיון דמקריב אשם שוב אין ממשכנים על החומש דאינו מעכב אך באמת להיפך כיון דחומש אין מעכב הכפרה ממשכנים דאתי לשהויי אם כן נראה דעל החומש יכולים למשכנו תיכף אפילו קודם הקרן אך הקרן והאשם אין ממשכנין ויכול לשלם החומש ג"כ אף על פי דהחומש היה ג"כ כפרה. והראיה דמת הגזלן אינו נותן חומש מכל מקום הוא רק קצת כפרה וה"ל כחייבי עולות דממשכנין כנ"ל. והנה במש"ל דהוא אבעיא בש"ס אם נתן למשמר שאינו בשבתו מחמת שהיה מגיע להם פרוטה לכ"א עיין לעיל. ראיתי בש"מ כ' דוקא במשמר הסמוך אבל אם היה במשמר הסמוך היינו בשבת הבאה מגיע לכ"א ש"פ ובמשמר השלישי ג"כ והוא נתן למשמר השלישי לא זכו במקום משמר השני ואי"ה בדיני משמר נבאר הדינים דכאן בעזהשי"ת. והנה הקרבן דכאן הוא ג"כ קרבן איל בשתי סלעים עמש"ל. והנה במ"ש הרהמ"ח דהתורה חייבה איל בשתי סלעים לנזיר שנטמא כו' הוא טעות המעתיק דאשם נזיר מפורש בתורה דהוא כבש בן שנה ועי' במשנה ור"מ דהוא כבש וא"צ ב' סלעים ובודאי הוא טעות המעתיק והוא פסוק בפ' נשא ובמשנה זבחים צ' ור"מ פ"ד מפסולי המקודשים ובה' נזירות הוא טעות המעתיק ועי' בשרשי המצוה כ' הרהמ"ח לבל יחשוב אדם כו' שניתק לעשה ויחזיר כו' לכן הודיעה התורה שאף עם ההשבה צריך קרבן כו' ודבריו תמוהין דהקרבן והחומש אינו אלא בשבועה ושבועה ליתא בחזרה וגזל נל"ע ואין חומש ואין קרבן וצ"ע:

ב[עריכה]

הרהמ"ח כלל כאן דיני אשם ש"ח ואכתוב דיני' בקיצור. שפחה כנענית שהיתה של שני שותפים ושחרר אותה א' מהשותפים או שהיתה של א' ושחרר חציה עיין ר"מ פ"ז מה' עבדים ה"ז חצי שפחה וחב"ח ואם קדשה ישראל אף דאסורה לו מצד חלק השפחות ומכ"ש בנתקדשה לע"ע דמותרת לו גזירת הכתוב דתפסי בה קדושין ואינה א"א גמורה לחייב מיתה וחטאת הבא עליה אלא הבא עליה בין מזיד בין שוגג א"ח אלא אשם והוא נקרא אשם ש"ח ושפחה פטורה מאשם רק חייבת מלקות והבועל חייב באשם ופטור ממלקות דכן גזירת הכתוב וגם גזירת הכתוב אם השפחה א"ח מלקות אין הבועל חייב באשם כאשר יתבאר בס"ד. וכל העריות שבתורה חייבים על העראה וכאן גזירת הכתוב דא"ח אלא על גמר ביאה וא"ח שלא כדרכה כשאר עריות דכ"ה גזירת הכתוב וא"ח אלא אם היתה בעולה מקודם ונלמד בכריתות מקרא דשפחה נחרפת וכו' לישנא דשני' הוא ופירש"י דנשתנה מברייתו כו' ונראה דאינה נקראת בעולה בנבעלה מקודם שלכ"ד כיון דעל בעילה שלכ"ד חייבים קנס עיין בקדושין ד"י מודה רבי כו' וכ"פ הר"ם ה' נ"ב פ"ב ה"ח וע"פ א"נ דל"ח מבואר דאתמעט בעולה מקנס דאשתני גופא ע"ש. אם כן בבעילה שלכ"ד דמחייב קנס מבואר דל"ה אשתני גופא אם כן פטור כאן אבל אם נבעלה מקודם בהעראה דמשיר בתולים דאינו חייב קנס על הנבעלה כה"ג אם כן ה"ל אשתני גופא וחייב כאן. אך בנבעלה בהעראה בלא השרו בתולים ע' תוס' סנהדרין ע"ג ע"ב מביאים ירושלמי הערו בה עשרה ועדיין היא בתולה כולם חייבים קנס אם כן כיון דל"ה בעולה לענין קנס ה"ל לא אשתני ופטור כאן. הכלל דהבעולה מכבר צריך להיות דא"ח קנס אחר בעילה כמו דאתמעט ולא בעולה דאשתני כו' ע"כ חייב כאן אבל בבעילה דחייבים קנס ה"ל לא אשתני וא"ח כאן כנ"ל. ודינים אלו עיין ר"מ פ"ג מהא"ב ופ"ט מה' שגגות וע"ש בה"א והיא שתהי' גדולה כו' ותהיה בעולה כדרכה ובג"ב. ובה"ד כ' כבר כו' שא"ח עד שיבעל כדרכה ויגמור נראה קצת מדבריו בה"א מ"ש ותהיה כו' דקאי על הבעילה הקודמת שתהי' כדרכה ובג"ב כמ"ש. אך באמת שלכ"ד ניחא אבל גמר ביאה היינו ביאת המירוק מנלן אם השיר הבתולים בהכנ"ע ג"כ ה"ל בעולה לענין זה כמו לגבי קנס כנ"ל. וא"ח אלא אם כן היא גדולה היינו נערה בת עונשים אבל אם היא קטנה כגון דאינה בת מלקות וכ"מ דהיא אינה לוקה גם הוא א"ח אשם כ"ה בר"מ מהש"ס. ושמעתי מקשים דבש"ח קטנה א"צ לטעם זה מחמת דאינה ב"ע הא בלאו הכי קטנה שאין לה אב אינה מתקדשת כלל אפילו ב"ח גמורה כידוע דאין לה יד עי' בקדושין ובאה"ע וכאן האב שלה עכו"ם או עבד דאין לו זכיה כלל לקדש בתו הקטנה אם כן בלאו הכי אינה ש"ח כלל דלא תפסו בה קדושין כן שמעתי בימי חורפי מקשים בשם גדול א'. והבאתי כ"פ בח"ז דהפמ"ג בפתיחה לאו"ח צייר יפה דמשכחת לה דישראל בא על ח"ש וחב"ח דהוולד ממנה אם היא נקבה מצד חב"ח מתייחס אחר אביה ומצד ח"ש הוי ח"ש עאה"ע סי' מ"ד וד' אם כן על צד חב"ח יש לה אב ויכול לקבל קדושין ע"כ התורה מיעטה מחמת דאינה ב"ע ונ"מ אם הגדילה אף שלא נתקדשה מחדש רק בהקדושין שקיבל אביה ודאי הווית ש"ח וחייבים עליה וא"צ להאריך כי הבאתיו כ"פ. וא"ח אלא אם כן היתה מזידה ואם היתה שוגגת או אנוסה [פטור]. הכלל אם היא אינה לוקה א"ח אשם וכן ישינה וכדומה.

ודעת הר"ם כאן דאפילו קטן אם הוא מבן ט' שנים ומעלה היא חייבת מלקות כמו בכל העריות דביאה ב"ט הוי ביאה וגם הוא חייב בקרבן וכשיגדיל יביא קרבן וזהו חידוש כאן אף דבכה"ת קטן פטור אף לאחר שיגדיל כאן חייב לאחר שיגדיל ולמד זה מת"כ וכאן בראב"ד ובה"א השיג עליו דקטן לאו ב"ע וא"ח כלל וגם סובר דאשה אתקש לאיש ג"כ וכיון דהוא א"ח קרבן האשה ג"כ א"ח מלקות ועלח"מ באריכות. ואם השפחה חרשת ושוטה לכ"ע פטור הוא ג"כ דזה כ"ע סוברים כ"ה דאין האשה חייבת אין האיש חייב אך אם הבועל היה חרו"ש תלוי בפלוגתא הנ"ל דקטן לראב"ד פטורה ולהר"ם חייבת מלקות כנ"ל דהחו"ש אף כשיתפקחו מכל מקום פטורים מקרבן דרק קטן אתרבי לפ"ד מואיש כו' אבל חו"ש לא אתרבי כלל נראה דפטורים כנ"ל. והבא על ש"ח במזיד כ"פ או בשוגג בהעלמות הרבה מכל מקום א"ח אלא אשם א' והאשה חייבת מלקות על כל ביאה וביאה. ואם הפריש קרבן בין ביאה לביאה הפרשות מחלקות וחייב על כל ביאה וכן אפילו אם בעל כ"פ ש"ח בהעלם א' ונודע לו על א' והפריש קרבן וחזר ונודע לו והפריש קרבן חייב עכאו"א. ובלחם משנה מפלפל בד"ז דהפרשות מחלקות לאחר המעשים ומהש"ס נראה דוקא בין ביאה לביאה הפרשה מחלקת ולא אחר כל הביאות וע"ש מה שתי'. והבא על ש"ח הרבה אפילו בהעלם א' חייב על כל שפחה דהם גופים מחולקים. עיין ר"מ פ"א מהא"ב כ' דינים דא"ח בעריות כגון באבר מת פשוט דכ"ש דכאן בודאי פטור וער"מ כ' דאין העדים צריכים לראות כמכחול כו' אלא שוכבין זע"ז וחזקת צורה זו שהערה ע"ש בהי"ט נראה דל"ד שהערה אלא גמר ג"כ דאל"ה לא היתה חייבת כאן מלקות דא"ח בהעראה עכצ"ל דהוא בחזקת שגמר ג"כ וכבר הבאתי זה בחיבורי. וער"מ כאן פ"ט כ' אם עדים אמרו לו שבא על ש"ח והוא מכחיש פטור דה"ל כאומר לא גמרתי ביאתי וא"ח כו' ועלח"מ בד"ה וכבר תמה על הר"ם ל"ל טעם זה הא בכל העריות הדין כן אף דחייב על העראה י"ל לא בעלתי שוגג אלא מזיד וכ"פ הר"ם עצמו ע"ש מה שתי'. ובמחכת"ה פלטה קולמסו ד' אלו דבש"ח חייב על מזיד כשוגג ול"ש כלל מזיד הייתי וז"פ ע"ש בש"ס וצריך להעביר קולמס על כל הפיסקא שם. והנה ודאי דלענין קדושין על כל פנים לא עדי' מב"ח אם כן כל הנהו דלא תפסי קדושין שלהם כמו חרש שוטה וקטן וכדומה לפי מה שציירתי משכחת לה דיש לה קרובים בין מצד האב בין מצד האם אם היא בת ח"ש וחב"ח מישראל אם כן הקרובים שאין תופסים קדושין ג"כ אינם תופסין בח"ש וחב"ח ול"ה ש"ח כלל לחייב הבא עליה וכן אותם שקדושין תופסין בס' כגון טומטום ואנדרוגינוס או ח"ע וחב"ח עאה"ע סי' מ"ד אם כן כאן נמי מקודשת רק מס' וא"ח מלקות מספק ואינו מביא אשם וז"פ.

והנה ש"ח זו אף על פי שמקודשת מכל מקום אינה לעלמא אלא חייבי לאוין דהיא במלקות והוא באשם אם כן לפ"מ דקיימא לן קדושי' תופסין בח"ל אם כן אם קידשה א' ובא אחר וקידשה אפשר תופסים בה קדושי אחר ג"כ וממילא אסורה לשניהם לכ"א מפני קדושי השני. אך עיין באה"ע סמ"ד דעת ח"מ וב"ש דאין קדושי אחר תופסים בו וכ"ד הפ"י גיטין בהשולח עיין במקנה ובא"מ דעתם דקדושי אחר תופסים דהא דאין קדושין תופסין בא"א אתיא מהיקישא דר"י בקדושין אם כן דוקא בח"כ איתקש אבל זה דהיא ח"ל תפסו בה קדושין. ופשוט דאם קדושי אחר תופסים כ"א שקידש באשם קאי אם בא עליה וכן היא חייבת מלקות מפני קדושי אחר מפני שכולם תופסים בה ונראה דבקדשוה שנים זא"ז להסוברים דקדושי שניהם תופסים בה ואח"כ נשתחררה אם כן למ"ד דפקעי קדושין ראשונים פקעי קדושי שניהם אבל אפילו למ"ד גמרי קדושין ראשונים בכה"ג נראה דודאי פקעי קידושי שניהם כמו שיבואר לקמן באריכות מצוה ר"ה ובמה שהבאתי שם דברי הא"מ סי' י"ח. ושוב ראיתי בא"מ סי' מ"ד שנסתפק בזה למי גמרי הקדושין ולפענ"ד כמש"ש. ויש לי כמה הערות לענין אם ח"ש וחב"ח שמת הבעל אם זקוקה ליבום עבח"מ וב"ש נראה דפשיטא ליה דזקוקה וכן אם זנתה תחתיו אם אסורה לבעלה דאפשר דאין יבום ואיסור סוטה רק מקדושי מיתה ועוד הערות בענין עריות ואי"ה יבואר כ"א במקומו ואין כאן מקומו אלא לענין בא על ש"ח. ולעיל במצוה ל"ה כתבתי דאם ב"נ בא על ש"ח יש חילוק אם נבעלה להמקדש חייב הב"נ ואם לא נבעלה רק היתה ארוסה בכסף או בשטר פטור ע"ש הטעם וא"צ לכפול. וגם אם הוי כאשתו גמורה לכל דיני התורה ואם ע"ע כהן נשאה דמותר בש"כ אם מטמא לה ועוד הרבה דינים יתבארו במקומן אי"ה. ובכריתות די"א מבואר שם דאם אינו מתכוין פטור וברש"י כ' הטעם דא"ר להזריע והתוס' דחו דבריו אלא מטעם דהוי אונס ע"ש דמיירי כגון דנפל מן הגג ונתקע אם כן לרש"י דה"ל כהעראה אם כן פטורים לגמרי ולהתוס' אם האשה היתה מזיד חייבת מלקות להשיטות שכתבתי לעיל אף דהוא פטור מכל מקום האשה חייבת והר"ם אינו מביא כלל ד"ז דשאינן מכוונין. וש"ח לשיטות אלו צריכה גט ובגט נעשית פנוי' או במיתת הבעל ויש מ"ד בש"ס דח"ש וחב"ח לא תפסי קדושין כלל אך דהוא גזירת הכתוב דאם ח"ש וחב"ח מיוחדת לאיש ה"ל ש"ח וחייבים עליה אשם והיא חייבת מלקות וא"צ גט כלל רק אם פטרה מביתו ה"ל פנויה ויש ג"כ לפלפל לשיטה זו אך רוב הראשונים פסקו דתפסו קדושין ער"נ ורא"ש וש"ע אה"ע ובר"ם ה' אישות ע"כ קצרתי. והנה בקרבן זה כולם חייבים אפילו מלך או כהן משוח והאשם זה ג"כ איל בשני סלעים עי' לעיל הדינים ועבד כיון דבן מצות הוא ג"כ חייב קרבן על ש"ח וב"נ כ' לעיל.

ותורה היא וללמוד אני צריך איני מבין כלל הדין שהבאתי בשם הר"ם מהש"ס דאם אמרו עדים ש"ח בעלת והוא מכחיש פטור דיכול לומר לא גמרתי ביאתי ומתרצין דבריו ע"ש בש"ס מבואר מכ"ש אם אמר בפירוש לא גמרתי בודאי פטור ואין זה מכחיש העדים. ובאמת מבואר במכות דלר"ט ור"ע לא הי' נהרג אדם בבועל ערוה דהיו שואלים אם ראיתם כמכחול כו' ורבנן סברי דסגי אם רואה כדרך המנאפים וער"מ כ' דחזקת צורה זו כו' היינו דסוקלין על החזקות וזו חזקה גדולה ערשב"א הובא בסי' מ"ב באה"ע דהוא כאש בנעורת ובודאי אפילו מכחישים דלא בעל כלל ל"מ דאי הי' מהני הכחשתו אם כן אינו חזקה אלימתא ולא היו הורגין אותו אף ע"י הודאתו ע"כ אמרינן אנן סהדי דבעל וכאן בש"ח דהיא לוקה ומלקות ומיתה שוין דאין לוקין בשום צד שיש להציל וגמר ביאה בודאי א"א לראות עכצ"ל דחזקה שגמר הביאה כמש"ל אם כן אם אמר בפירוש לא גמרתי ביאתי היאך נאמן דה"ל כמו שאומר דלא בעל דא"נ והורגין ע"ז והיאך פוטר עצמו בקרבן והדרא קו' ר"מ לדוכתי' אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל. וה"נ אם עדים מביאים לידי מלקות ואפילו בכל העריות אם א"ח אלא על הג"ב כמש"ל בלאו כגון שבתחלת ביאה לא התרו בו עיין לעיל בודאי הוי חזקה אלימתא ול"מ מה שאומר שלא בעל וכאן האשה חייבת מלקות אם כן היאך פטור מקרבן וא"ד לאומר מזיד די"ל דאינו מכחיש חזקה אבל כאן היאך יכול להכחיש חזקה כזו דה"ל אנן סהדי דהורגין ומלקין ע"ז והיאך יכול לפטור עצמו מקרבן. ואפ"ל עפ"י ד' הרשב"א מובא בפ"י כתובות סוגיא דשנים דנגד חזקה ונגד רוב האיש בעצמו הטוען ברי שאינו כן א"צ לחוש כיון שיודע בעצמו שאינו והרו"ח אינו אלא למי שמסופק ע"ש שכתב ע"כ צריך לקבל התראה וע"ש בק"א אם כן זה ודאי דאם שוכבים כדרך המנאפים הוא בחזקת שהערה ועדיף מחזקה דאנן סהדי והא ראי' נהי דבמזיד הורגין אותו עי"ז ול"מ הכחשה דידי' אם אמר שלא בעל מחמת התראה כסברת הפ"י מכל מקום בעריות בשוגג דחייב חטאת בודאי אם אמרו שראו כדרך המנאפים ח"ח אם לא מחמת מזיד אבל ל"מ מה שאומר שלא בעלתי אף דבשוגג לא קבל עליו התראה עכצ"ל דהוי אנ"ס דאש בנעורת כסברת הרשב"א וכיון דהר"ם כ' בלשון שחזקת צורה זו שהערה נראה דבג"ב אינו ודאי רק רוב איכא. והראי' דבש"ח חייבין על כל פנים באין מכחישין ובפרט האשה אשר אינה יכולה לידע אם גמר ע"כ בודאי רוב איכא וסוקלין ושורפין על החזקות והרוב כידוע אם כן שפיר מלקין אבל אם אמר בבירור שלא גמר הוא בעצמו נאמן כנגד רו"ח כמ"ש רשב"א ע"כ אינו מביא קרבן. ויש לחקור כיון דהוא רק רוב אפשר דנאמן גם שלא להלקותה דע"א אפשר נאמן נגד הרוב עי' שב שמעתתא וגם אם הוא רק כרוב כיון דלא הוחזק הרוב קודם אפשר ל"מ בדיני מלקות וד"נ כמו דל"מ בממון ע"ש בש"ש ע"כ צ"ע חילוק זה לחלק דלענין העראה אנן סהדי ועדיף מרוב ולענין גמר רק כרוב. והנה במש"ל דהעראה צ"ל אנן סהדי דאל"ה הי' מהני הכחשה בשוגג ובמזיד לא דקיבל עליו התראה זה טעות דבמזיד הי' מהני ג"כ הכחשה דל"ש קבל עליו התראה רק בדבר שעבר בשעת התראה כגון בנידון שכ' הפ"י דאפשר אינה א"א דנתגרשה ע"ז שייך שפיר קבל התראה אבל בדבר שאח"כ כגון כאן דבועל תכ"ד של התראה מה מהני שקיבל התראה אפשר עשה תשובה ולא בעל ע"כ בודאי צ"ל דכדרך המנאפים הוי אנן סהדי ועדיף מרוב. אך לענין ג"ב אפ"ל דאינו כודאי רק כרוב כיון דמלשון הר"ם משמע כן שנ' דהוא בחזקת שהערה ומכל מקום צ"ע. וגם גוף הדבר צ"ע דודאי כאש בנעורת שייך גם על ג"ב ע"כ צ"ע מאוד היאך יכול לומר לא גמרתי כמו שאי"ל בכל העריות לא בעלתי כלל דהורגין וח"ח ה"ה כאן למה יפטור מקרבן וצריך עיון גדול כמו דבאמת אמר לא בעלתי אין אנו מאמינים לו שלא בעל אף על פי שלא ראו כמכחול אם כן למה נאמן לומר שלא גמר וע"כ צריך לחלק דלג"ב ל"ש כאש בנעורת וצ"ע שלא ראיתי במחברים שהרגישו בזה.

וחייבי אשם זה ג"כ אין ממשכנים ככל האשמות. והתראה להאשה צריך להתרות בה משום פסוק זה דבקורת תהיה כמ"ש כ"פ. והנה במה שכתבתי לעיל דבהכנ"ע אם לא השיר בתולים ל"ה אשתני כיון דמשלמין קנס ע' מל"מ פ' י"ז מהא"ב הי"ג פלפל בזה. ותמה על הרא"ש שסובר כן ואין כאן מקומו לפלפל בזה. על כל פנים ד"ז תלוי בזה דכ"ה דחייב שם קנס לא הוי אשתני ופטורים כאן וכ"ה דפטורים מקנס דה"ל בעולה ואשתני אם כן הכא חייבים דה"ל בעולה כנ"ב בס"ד. ויש לעיין בסוגיא דקידושין דכל הבועל דעתו על ג"ב ע"ש השיטות אם כן כיון דיכול להכחיש דלא גמר ובאו הקידושין מחמת דאינו מכחיש אם כן אפשר הו"ל כמקדש בלא עדים ועאה"ע סי' ל"ה כ' הפוסקים סברא זו ויש לחלק גם באמת בקדושין אמרינן הן הן עידי יחוד ה"ה כו'. וע"ז כתב הרשב"א דה"ל כאש כו' ובודאי לחייב מיתה או מלקות בעריות אינו ביחוד ע"כ צריך לחלק בין היתר ובין איסור גבי היתר אמרי' גבי יחוד אש בנעורת ולא גבי איסור. אם כן אפשר בג"ב ג"כ יש חילוק בין היתר ובין איסור. ויש לחקור הרבה ובאתי כאן רק לעורר ואי"ה לקמן פ' אמור כתבתי ג"כ קצת בזה ותן לחכם כו'. והנה בודאי הקדושין של ח"ש וחב"ח הם כמו באשה דעלמא כסף ושטר וביאה. אך אפ"ל לפי שיטת ר"נ פ"ק דקדושין דביאת איסור אינו קונה אם כן דוקא בע"ע שמותרת לו ביאה קונה אבל לאיש אחר דאסורה עליו להרבה שיטות מן התורה מחמת חלק השפחות ולשיטות דשפחה רק מדרבנן על כל פנים הו"ל ביאת איסור ואינו קונה ואין כאן מקומו וצריך כסף ושטר וג"כ פשוט דצריך עדים לקדושין. ל"מ בזמן היובל דהי' ע"ע אם כן חב לאחריני לע"ע אלא אפילו בזה"ז שאין ע"ע נוהג כמש"ל בפ' משפטים אם כן אינו חב לאחריני ואפילו לממזר לא חב מחמת חצי חלק ב"ח עאה"ע סי' ד' מכל מקום אם תשתחרר גמרי קדושין אם כן ה"ל חב לאחריני ואפילו למ"ד דפקעי מכל מקום אפילו ביבם ביבמתו צריך עדים עמ"ל פ"ב מה' יבום ה"ד אף על פי שזקוקה לו ואסורה לאחרים ה"נ. ובאחרונים חקרו לענין דבר שבערוה דאין ע"א נאמן אפילו בלא אתחזק דילפינן דבר מממון עש"ס ושאר אחרונים דיש חילוק בין דבשב"ע לשאר איסורים נ"ל דכאן ל"ה דשב"ע כיון דלאו בכלל עריות היא דרק איסור לאו וא"ד ליבמה לשוק דתפסו האחרונים דהוי דשב"ע שם אין תופסין בה קדושין מספק כידוע ע"כ ה"ל דשב"ע אבל כאן תפסי קדושין בה וג"כ רק איסור לאו ה"ל כמו ממזר ושאר איסורים דל"ה בכלל דשב"ע ויש כמה נ"מ בין דשב"ע לשאר איסורים כידוע ואפילו אם נאמר דאין קדושין תופסין בה היינו מטעם שאין השני מוסיף בה איסור. על כל פנים נראה דל"ה דשב"ע לענין הרבה ענינים. ובמקומות מפוזרים יבואר עוד אי"ה:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון