מנחת חינוך/קכג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
להקריב כו'. עיין ר"מ פ"י וי"א מהלכות שגגות דיני טומאת מקדש וקדשיו ודיני שבועת העדות וביטוי עיין ר"מ פ"א ופ"ט ופ"י מה' שבועו'. והנה ביארתי לעיל בכל חייבי חטאות הדינים וכאן יש דינים מחודשים אם נטמא ונכנס למקדש או אכל קודש בשגגה ואם הי' מזיד הי' חייב כרת על עבירה זו. ואי"ה בפ' תזריע ובפ' נשא גבי הלאוים של קודש ומקדש יבואר באיזה אופנים ח"כ ע"ז ואם עשה בשוגג חייב קרבן עויו"ר היינו עשיר מביא כשבה או שעירה ודל מביא שני תורים או שני ב"י א' חטאת וא' עולה ואם אין ידו משגת מביא עשירית האיפה למנח' והקרבנות הללו סדר עשייתן מבואר כ"א במקומו. והנה בכל חייבי חטאות אם עשה בשוגג אפילו לא הי' לו ידיעה מעולם שהיא עבירה ועבר ואח"כ נודע לו צריך להביא חטאת וכאן אינו כן וצריך דוקא להיות לו ידיעה בתחלה ג"כ היינו אם ידע שנטמא ויודע שזה קודש או מקדש ואחר כך נעלם מאתו ושכח שנטמא ואכל קודש או נכנס למקדש. או שלא נעלם ממנו הטומאה רק נעלם ממנו שזה קודש ושזה מקדש ואכל או נכנס או העלם שניהם בידו ואח"כ נתוודע לו שחטא מביא קרבן זה דהיינו קעויו"ר. אבל אם לא ידע כלל שנטמא או שלא ידע שזה קודש ואח"כ נודע לו פטור מקרבן דהוא גזירת הכתוב גבי טומאת מקדש וקדשיו דצריך ידיעה בתחלה ג"כ ונראה מדברי הר"מ ומד' הרהמ"ח דידיעה גמורה בעינן וידיעת בית רבו ל"ש ידיעה. ובלחם משנה תמה על הר"מ ואין כאן מקומו. אך דעת הר"מ נראה דס"ל דבעינן ידיעה גמורה כמו שצייר. וכבר הבאתי לעיל דח"ח אפילו הזיד בלאו רק שגג בכרת ה"ל שוגג עיין כאן בר"מ פ"ב ה"נ כאן דאם אכל קודש או נכנס למקדש אפילו אם הזיד בלאו רק שגג בכרת חייב קרבן. אך נראה כיון דשגגת כרת ה"ל העלמה. אם כן כיון דיליף מן ונעלם דצריך ידיעה בתחלה אם כן הידיעה צ"ל שנטמא וזה קודש וגם יודע שחייב כרת דאי א"י שח"כ ל"ה ידיעה דהא חייב בקרבן ונקרא העלמה ע"כ בודאי צריך ידיעה גם בכרת והר"מ לא ביאר זה אפשר מחמת שהוא פשוט וע' פ' כלל גדול וצ"ע בזה. ואם נטמא וידע שנטמא אך א"י באיזה אב אי בשרץ או בנבילה וכדומה מכל מקום כיון דעכ"פ יודע שנטמא ה"ל ידיעה בתחלה ואם נגע וא"י אם כעדשה מן השרץ מטמא זה הוי אבעיא בש"ס אי הוי ידיעה בתחלה ומספק אינו מביא חטאת כמש"ל. ולשון הר"מ כאן ונודע לו אחר שאכל או אחר שנכנס באיזה אב נטמא וכו' נראה דדוקא הידיעה בתחלה סגי בידע שנטמא אף על פי שא"י באיזה אב אבל הידיעה בסוף צריך לידע באיזה אב. ועל"מ הקשה ע"ז ודעתו דגם הידיעה בסוף סגי בידע שנטמא וא"צ לידע באיז' אב ע"ש.
והנה לשון הר"מ נטמא וידע שנטמ' אבל א"י באיזה אב ושכח שנטמא ונכנס למקדש או אכל קודש כו' ונודע לו באיזה אב כו' ולא תפס גם החלוקה דהעלם מקדש ואח"כ נודע לו באיזה אב נראה דדוקא בהעלם טומאה צריך ידיעה בסוף להיות באיזה אב אבל בלא שכח הטומאה אך היה העלם קודש או מקדש ונזכר אח"כ אפשר כיון דהידיעה של קודש ומקדש גורם א"צ לידע באיזה אב בשום זמן. אך באמת אין סברא לחלק כיון דסברתו דצ"ל הידיעה מאיזה חטא. אם כן בכ"ע אף בהעלם קודש ומקדש ונודע לו על כל פנים בעינן הידיעה ברורה ולא היה צריך להזכיר דסמך אמ"ש לעיל דהעלם מקדש וקודש חייבים כהעלם טומאה אם כן דיניהם שוים. והנה הלחם משנה הקשה קושיא עצומה על הר"מ מנדה דכ"א טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן ואודם אף שהם טמאים בודאי ממ"נ דלובן מטמא באיש ואודם מטמא באשה אם כן בין אם הם זכר או נקבה טמאים הם מכל מקום פטור על ביאת מקדש מגזירת הכתוב מזכר עד נקבה תשלחו זכר ודאי נקבה ודאי ולא טומטום ואנדרוגינוס כו' לימא מסייע לי' דתניא טומטום ואנדרוגינוס א"ח על ב"מ ודחי דאתיא ההוא ברייתא כר"ע דבעי ידיעה בתחלה באיזה אב נטמא ובטומטום ואנדרוגינוס ליכא ידיעה בתחלה באיזה אב אי לובן אי אודם אבל לר"ע דא"צ ידיעה בתחלה באיזה אב אה"נ דחייבים על ב"מ ואי כהר"מ דבסוף מודה ר"מ דבעינן ידיעה באיזה אב אם כן אף לר"ע פטור והיא באמת קושיא עצומה. ואני מוסיף למה ליה לרב לפטור טומטום ואנדרוגינוס מב"מ מטעם דכתיב מזכר כו' תפ"ל דפטור מטעם דליכא ידיעה בתחלה באיזה אב נטמא. וגם מלשון רב שאמר אינו חייב על ב"מ שנאמר מזכר כו' והאי קרא בב"מ משתעי. וכ"ה בברייתא אינו חייב על ב"מ נראה דדוקא בטומאת מקדש הדין כן ולא בקדשים ולה"ט דבעינן ידיעה לא יתחייב ג"כ על טומאת קדשים דלענין ידיעה טומאת מקדש וקדשים שוים כמבואר כאן. וז"ל הר"מ כאן פ"א מה' מטמאי מו"מ ה"ז טומטום ואנדרוגינו' כו' ראה לובן ואודם כאחד כו' אבל א"ח עליהם על ב"מ וקדשיו שנאמר מזכר כו' וכן הנוגע בלובן ואודם שלו כא' אינו חייב על טומאת מקדש וקדשיו נגע הוא בעצמו כו'. ומבואר בדבריו דלענין זה דטומטום ואנדרוגינוס שוים קדשים למקדש מקרא הזה דמזכר כו' ובאמת בש"ס דילן אינו מבואר רק ב"מ דכתיב בי' קרא מזכר כו' דמיירי משלוח מחנות ולא מקדשים. אך נראה דעתו דקדשים ומקדש שוים לכ"ד עיין שבועות ז'. וכ"ה בתוס' זבים פ"ב וטומטום ואנדרוגינוס ראו לובן ואודם כא' וכו' וא"ח עליהם על טומאת מקדש וקדשיו. וכן בהלכה שאח"ז שם מבואר טומאת מקדש וקדשיו ע"כ פוסק הר"מ כהתוספתא דמבואר בפירוש ובש"ס דילן דנקט ב"מ כיון דקרא הוא בב"מ אבל באמת שוה קודש למקדש ומקדש לקודש באלו הענינים על כל פנים קשה ל"ל להר"מ להביא הטעם דמזכר דנתבאר רק ב"מ אך מהיקישא ילפינן. ולמה לא קאמר טעם הזה דבעינן ידיעה בסוף. וד"ז דצריך ידיעה הוא מבואר כאן בטומאת מקדש וקדשיו וצריך ידיעה ברורה בסוף וכאן אין ידיעה ברורה. ועוד קשה דהר"מ מסיים שם דאם הוא בעצמו נגע בלובן ובאודם שראה חייב ע' ראב"ד וכ"מ למה יתחייב הא אין לו ידיעה בסוף באיזה אב נטמא כ"ז קושיות גדולות לכאורה על הר"מ ועל הש"ס לשיטת הר"מ. אך באמת י"ל קו' הנ"ל בנקל דרב צ"ל הטעם דמזכר כו' דאי מחמת דאין נחשב ידיע' האי טעמא לא סגי אלא בשוגג לענין קרבן דגזירת הכתוב הוא לענין ידיעה. אבל אם היו טמאים בודאי כגון טומטום כו' ונכנסו במזיד למקדש או אכלו קודש בודאי חייבים מלקות מחמת קודש ומקדש דהם מהלאוין שלוקין ע' במכות ובר"מ פי"ט מסנהדרין. ואפילו לר"א דבתחלה צריך ג"כ ידיעה ברורה זה דוקא לענין קרבן וז"פ. משמיעני רב דבטומטום כו' שראו לובן ואודם דפטורים אף במזיד מחמת קרא דמזכר כו' דהם אינם בשלוח מחנות כלל. ולא עליהם קאי הלאו ולא יטמאו את מחניהם כו' וכן לענין קדשים דאיתקש למקדש כמו שכתבתי. וכן הר"מ מביא דינים אלו מקרא הזה לפטרו אף במזיד ובגמרא דאמרינן לימא מסייע ליה מברייתא היינו דבברייתא מבואר סתם א"ח משמע במזיד גם כן. וע"ז דחה דהברייתא לא ס"ל כרב לפטור מטעם דרשות הפסוק רק מיירי בשוגג ופטור דאתיא כר"א דל"ה ידיעה בתחלה ידיעה ברורה. אבל לר"ע אה"נ דחייב אף בשוגג ומכ"ש במזיד אם כן ל"ק קושיא הנ"ל אך קושית הלחם משנה צ"ע למה מבואר לר"ע מחייב הא אף לר"ע פטור דאין כאן ידיעה ברורה בסוף. והנה הר"מ שם כתב וכן אחרים שנגעו בלובן ואודם שלהם פטורים היינו ג"כ מקרא הנ"ל עכ"מ וסיים אבל הם בעצמם שנגעו באודם ובלובן שבהם חייבים ועיין ראב"ד וכ"מ. והנה מדכתב סתם חייב נראה אף בקרבן וזה צריך עיון לדעת הר"מ נהי דדין זה לא מוכח מקרא הנ"ל מכל מקום אמאי חייב הא אין כאן ידיעה ברורה. אך דברי הר"מ בלאו הכי צריך עיון כמה שכתב הכסף משנה ואם ירצה השם יתבארו דיני טומטום ואנדרוגינוס בלאו דקדשי' ובלאו דמקדש בעזר הגומר עלי:
שוב נתיישבתי דל"ק קושיא הנ"ל וגם קושית הלחם משנה דנל"ב דרב סובר דטומטום ואנדרוגינוס א"ח על טומאת מקדש וקדשיו אף שהוא טמא בודאי וא"ח לא כרת ולא מלקות דהלאו לא קאי רק על זכר ודאי ונקבה ודאי אבל אלו אינם בשלוח מחנו' כלל. ונ"ל ברור כיון דהתורה מיעטה אותם כיון דהם אינם ודאים אינם משתלחין. אם כן העיקר תלוי בשעת הכנסה למקדש או אכילת קודש אם לא היו ודאים א"ח אם כן בטומטום שאח"ז נקרע והוא ודאי מכל מקום בודאי פטור ול"א אגמ"ל דהא באמת היה ידעינן שהוא טמא בודאי דהא ראה לובן ואודם וממ"נ טמא אך הוא גזירת הכתוב דאינו משתלח מן המחנה כיון שאין נודע לנו אם כן בודאי אף שנודע אח"כ מכל מקום בשעת מעשה לא הי' בר שלוח כלל ופטור וז"פ. אם כן צריך הקרא לפטרו מכרת וממלקות במזיד כמ"ש וג"כ פטור מקרבן מקרא זה ואי לאו קרא היה חייב במזיד וגם בשוגג היה חייב אף דהוא בלי ידיעה מכל מקום משנקרע אם כן נודע לבסוף ידיעה ברורה ומכל מקום פטור מגזירת הכתוב דא"ח כרת ולא קרבן ע"ז ע"כ מביא רב וגם הר"מ מקרא זה ורצה הש"ס לסייעו מהברייתא דמבואר דא"ח על ב"מ. ונראה דבכ"ע פטור הן במזיד והן בשוגג אף בנקרע אח"כ אם כן הבריית' סוברת כרב דהוא גזירת הכתוב ודחה הש"ס דאין זה סיוע דהברייתא באמת לא ס"ל כרב מחמת גזירת הכתוב אך הברייתא מיירי בשוגג ור"א הוא ע"כ א"ח בשוגג קרבן בשום ענין גבי טומטום ואנדרוגינוס אפילו נודע לבסוף כגון שנקרע אבל לר"ע מחויב היינו דמשכחת לה בטומטום חיוב קרבן כגון שנקרע דהוי ידיעה לבסוף ולא סתמה הברייתא דטומטום פטור דמשכחת לחיוב בנודע אח"כ לר"ע וידוע באיזה אב נטמא. אך לר"א לא משכחת לה בשוגג שום חיוב כיון דעתה הוא טומטום ואין לו ידיעה בתחלה כנ"ל שלא יהיה ד' הר"מ מוקשים כ"כ. הכלל דרוצה לאוקמי כר"א דבכ"ע פטור אבל לר"ע אף לדעת הר"מ מכל מקום משכחת לה על כל פנים לחיובא כגון בנקרע ע"כ אוקמי עצהיו"ט כר"א ול"ק כלל. ונ"ל דלדעת הר"מ דלבסוף בעינן ידיעה ברורה באיזה אב ה"ה אם הי' זכור הטומאה ונעלם ממנו קודש ואח"כ נזכר שאכל קודש צריך לידע איזה קודש אם שלמים או חטאת וכדומה כמו דהטומאו' אף על פי שכולם מטמאים מכל מקום צריך לידע באיזה טומאה ול"א ממ"נ ה"ה גבי קודש והר"מ לישנא דש"ס נקט דמיירי בידיעת טומאה דר"א ור"ע סוברים דא"ח על העלם מקדש כלל עש"ס אבל להלכה דהר"מ פוסק אף על העלם מקדש וקדשי' חייב קרבן עויו"ר אם כן הידיעה בסוף צריך ג"כ להיות ברורה באיזה קודש כנ"ל. ולא נתבאר בפירוש היאך הדין אם נגע בשרץ והוא סבר שנטמא באב אחר כגון בנבלה וכדומה ונעלם ממנו הטומאה ונכנס למקדש או אכל קודש ואח"כ נזכר שנטמא בשרץ אם זה הוי ידיעה בתחלה דאפשר דוקא אם נסתפק לו בתחלה באיזה [אב] נטמא אך על כל פנים נטמא הו"ל ידיעה אבל אם היה בטעות שסבר שנטמא באב אחר אפשר ל"ה ידיעה. ומלשון הר"מ בתחלה נטמא כו' ולא ידע כו' נראה דדוקא אם היה לו ספק אבל בטעה וסבר באב אחר אפשר אין זה ידיעה אך מסוף לשונו שכתב הואיל וידע כו' נראה דהוי ידיעה כיון שעכ"פ ידע שנטמא ומכל מקום צ"ע:
והנה דעת הר"מ פ"ג מב"מ כמו דטמא ח"כ וקרבן על ב"מ ה"ה טבול יום אך מח"כ ס"ל דא"ח כרת והראב"ד השיג עליו דמח"כ ג"כ ח"כ וקרבן ועיין כסף משנה ובפח"י מפסולי המקודשים לענין אכילת קדשים פוסק הר"מ דט"י שאכל קדשים וכן מח"כ אח"כ. והראב"ד השיג עליו דחייבים כרת ויבואר במקומם בעזה"י. הכלל לדעת הר"מ יש חילוק בט"י בין ב"מ דחייב קרבן ובקדשים א"ח קרבן ובמח"כ בשניהם א"ח קרבן ולדעת ראב"ד בין מקדש ובין קודש שוים דט"י וגם מח"כ חייבים כרת וקרבן. והנה חילוק גדול בין טמא לט"י לענין תרומה וקדשים כידוע וא"צ לפרש לשום תלמיד. ואני מסופק אם נטמא והיה לו ידיעה שנטמא ואח"ז נעלם מאתו טומאה וטבל בלא כוונה כלל דמה"ת הוא טהור גמור לאחר הע"ש דמה"ת א"צ כוונה לטבילה עיין ר"מ פי"ג משאה"ט ולאחר טבילה קודם הע"ש נכנס למקדש או אכל קודש להראב"ד דמחייב קרבן ואח"ז נודע לו שבשעה שהיה ט"י נכנס או אכל אם זה שידע הטומאה קודם שנעשה ט"י ה"ל ידיעה בתחלה למה שעבר בעת שהיה ט"י ואף למ"ש דה"ל ידיעה אפילו היה סבר שנטמא בטומאה אחרת מכל מקום אפשר לחלק דשם היה בטעות ומכל מקום ידע שנטמא. אבל כאן היתה הידיעה באמת דהיה אז טמא אפשר דאינו עולה הידיעה זו לאחר שנעשה ט"י אך נראה כיון דהמחייבים ט"י ס"ל דהוי כטמא והוי משם אחד והוי ידיעה אף שיש חילוק לשאר דינים מכל מקום לענין זה אין חילוק להסוברי' כן הו"ל מש"א והוי ידיעה כיון שידע שנטמא כנ"ל. ואם היה ט"י ונגע בטומאה ג"כ ולא ידע כלל הידיעה שידע שהוא ט"י להסוברים דט"י ח"כ הו"ל ידיעה דהוי ש"א. אבל להר"מ בקדשים ל"ה ידיעה לדעת הר"מ כי א"ח כרת כלל ל"ה ידיעה וז"פ. היה לפניו שני שבילין א' טהור וא' טמא והלך בראשון וחזר והלך בשני ובשעה שהלך בשני שכח שהלך בראשון ואח"ז נעלם ממנו ונכנס למקדש ואכל קודש ונודע לו חייב קרבן דהיה בודאי טמא אף דהיה לו מקצת ידיעה ה"ל כידיעה כ"ה בר"מ מהש"ס דכריתות ושבועות. הלך באחד מהם ונכנס למקדש והזה ושנה וטבל והלך בשני ונכנס למקדש חייב ג"כ כיון דודאי טמא הי' במקדש או בראשונה או בשני' אף דידיעה בתחלה לא היה אלא ספק ידיעה ס' ידיעה כאן שמה ידיעה כ"ה ג"כ בר"מ מהש"ס הנ"ל ושבילין אלו פי' תוס' שהם רשות הרבים דאי רה"י בחד נמי חייב דס"ט ברה"י חייב דהוי כודאי טמא. ועפי"ב דפרה גבי המזה מחלון של רבים בפי' הר"מ שפי' פירוש אחר וע' פט"ו מהל' פרה. וד"ז דס"ט ברה"י ור"ה צריך אריכות ואין כאן מקומו.
ועל איזה דרך חייב בנכנס למקדש כגון האיך הדין בנכנס דרך גגות יבואר אי"ה גבי הלאו דמזיד וכן באיזה ענין חייב בקדשי' יבואר בהלאו. ומשם תלמד כ"ה דח"כ במזיד חייב קרבן עויו"ר בשוגג. וכ"ז לענין מקדש שנכנס בטומאה ואם נטמא בעזרה ויודע שנטמא ושזה מקדש ואח"כ נעלם ממנו הטומאה או המקדש או העלם זה וזה הל"מ דא"ח אלא אם כן שהה כשיעור השתחוואה או השתחוה כלפי פנים היינו כלפי מערב או שבא לו בדרך ארוכה דהיה קצרה ממנו ויצא לו בדרך ארוכה חייב קרבן ואפילו טימא עצמו במזיד ולא שהה כשיעור כדינים הנ"ל אינו מביא קרבן וכן בנטמא בפנים ותלה עצמו באויר העזרה אף על פי ששהה מכל מקום הו"ל אבעיא בש"ס אם הו"ל שהיה כיון דלאו בת השתחואה היא וא"ח מספק ודינים אלו של שהיה והשתחואה יבוארו בהלאו לענין מזיד ותלמד לכאן. ועמש"ל פ"ג פלפל האיך חייב בטימא עצמו במזיד הא אינו שב מידיעתו כקו' התוס' שם בשבועות והבאתי לעיל בדיני החטאת קצת מזה ע"ש. ונ"ל אם היה קטן ונטמא וידע הקודש או המקדש ואח"כ נעלם ממנו בעודו קטן ואח"ז נתגדל ולא ידע ונכנס למקדש או אכל קודש פטור מקרבן דנראה דהידיעה בתחלה שהיה לו בעודו קטן אין זה ידיעה דקטן אין ידיעה שלו כלום למאי דפסקינן דידיעה גמורה בעינן וכן ידיעת חו"ש נראה דג"כ אין ידיעתם כלום וצריך שתהיה הידיעה בגדלות ובעת פקחות כנ"ל. וכל אישי ישראל מביאין קרבן זה חוץ מטומטום ואנדרוגינוס דטומאה שיצא מהם לובן או אודם נתבאר לעיל ויתבאר אי"ה במצות הלאוין שבהם. ודעת הר"מ כאן פ"י דגם מלך אף שבשאר עבירות דינו בשעיר כמש"ל בטומאות מו"ק דינו כהדיוט ומביא כשבה או שעירה אם יש לו ובדלות עופות ובדלי דלות עשירית האיפה הכלל דינו שוה כהדיוט לכ"ד גבי מו"ק וכן כהן משוח דינו כאן כהדיוט שחייב בשגגת מעשה לבד כמו הדיוט עויו"ר ולא בשום ענין. והראב"ד השיג עליו ופוטר כהן משוח מטומאת מו"ק לגמרי לא כהדיוט וגם לא פר כשאר עבירות ועיין כסף משנה ולחם משנה באריכות. וב"ד א"ח בהוראה על טומאת מו"ק ובזה כ"ע מודים ע' כ"ז בש"ס ור"מ ודעת הרהמ"ח כאן כהר"מ. והנה עשיר מביא קרבן עשיר ודל קרבן עני ודל ביותר מביא מנחה ועני שהקריב קרבן עשיר יצא ועשיר שהקריב קרבן עני לא יצא כ"ה בר"מ כאן פ"י וע' לח"מ והרהמ"ח כ' כאן דאם עני הקריב קרבן עשיר לא יצא ודבריו תמוהים מנ"ל אדרבה במשנה סוף נגעים מפורש דעני יצא בקרבן עשיר. וער"ש דאפילו לכתחלה מביא ותע"ב ועמ"ל בהגהות בסוף הספר תמה על הרהמ"ח. ועל הכפרות שמביא הרהמ"ח מיוה"כ ושעירי הרגלים צריך אריכות גדול. ע"כ ביארנו השנים מהד' שחייבים טומאת מו"ק.
הג' שחייבים קרבן זה הוא שבועת ביטוי שנשבע שאוכל או לא אוכל ועבר על השבועה בשוגג או לשעבר כגון אכלתי ולא אכלתי ונשבע על שקר והיה שוגג ולשעבר לא משכחת לה שוגג רק ביודע ששבועה זו אסורה ושגג בקרבן אף דלעיל גבי חטאת וטומאת מו"ק שגגת קרבן אינו שגגה כמש"ל. מכל מקום כאן רבנן מודו דהוי שגגה כיון דחידוש הוא דמייתי קרבן על לאו בלא כרת. כ"ה בש"ס דשבועות ובר"מ פ"ג מה' שבועות. ולשיטה זו לא משכחת לה שגגת ביטוי לשעבר רק באופן זה אבל בשגגת לאו ה"ל אנוס ופוסק כר"נ ולא כאביי בשבת ס"ט ע"ב. ואם שגג בלאו רק שסבר שיש איסור עשה נראה ג"כ לר"נ דל"ה שגגה ע' בשבת שם ובשבועות דכ"ו ברש"י ותוס' שם הכלל לדעת הר"מ לא משכחת לה שגגה לשעבר רק בשגגת קרבן ואין כאן מקומו להאריך. ובשבועות דלהבא משכחת לה ג"כ העלם שבועה ע' רש"י ותוס' ור"מ. ומכל מקום שגגת קרבן נמי שגגה היא וחייב בקרבן. וא"ח בקרבן רק בנשבע מפי עצמו אבל לא מפי אחרים רק בענה אמן או ענין אחר שמשמעותו קבלת דברים אפילו מושבע מקטן או מעכו"ם. ודעת הר"מ פ"ב מה' שבועות דא"ח רק אם נשבע בשם או בכינוי כגון רחום ובל"ז א"ח קרבן בשבועת ביטוי ודעת הראב"ד בהשגות דחייב אף בלא שם ובלא כינוי קרבן רק לענין מלקות בעינן שם או כינוי והדברי' ארוכים וקצתן יבוארו במצות לא תשבעו כו' לענין מזיד. וכל אישי ישראל [חייבין בקרבן זה חוץ מחרש שוטה וקטן כמו בכה"ת. ואף כהן משוח ומלך חייבים כשאר הדיוט כ"ה בר"מ פ"ו והראב"ד מודה לזה ובכ"מ הקשה לדעת הראב"ד יפטור הכהן המשוח אף משבועת ביטוי ובלחם משנה יישב זה. וב"ד אינם חייבים פר דאין בשגגתן חטאת ושאר הדינים כמו לעיל ודיני שבועות צריכין חיבור מיוחד ואין כאן מקומו.
הד' שבועת העדות המשביע עדים שיבאו ויעידו לו ולא העידו והם יודעים לו העדות אם נשבעו בעצמם בין שנשבעו בב"ד בין שלא בב"ד חייבים קרבן עויו"ר בין בזדון בין בשגגה ושגגה היינו שגגת קרבן כדלעיל דאי שגגת איסור הו"ל אונס ופטור מקרבן וע' מש"ל גבי ביטוי אפשר דאם ידע באיסור ולא ידע בלאו ה"ל ג"כ שגגה אך אין כאן נ"מ דחייב במזיד כשוגג רק אנוס פטור וגם מושבע מפי אחרים אף שלא ענה אמן חייב והוא שישביעם בבית דין. וע' פ"ט בר"מ ה' שבועות ובכ"מ ודעת הר"מ וראב"ד דצריך דוקא שם או כינוי ובל"ז פטור מקרבן ודעת הרמב"ן ושאר ראשונים דא"צ גבי שבועת העדות שם או כינוי ודעת ר"ת דבנשבע מפי עצמו א"צ שם ומושבע מפי אחרים צריך שם ותמהו הראשונים ואין כאן מקומו להאריך. ועיין ר"מ פ"ט שכתב שא"ח שבועת העדות אלא עפ"י יו"ד דברים ע"ש דדוקא מטלטלים ולא עבדים ושטרות וקרקעות ואין כאן מקומו להאריך. ואפילו ע"א היכי דמועיל עדותו לממון ונשבע חייב בשבועת העדות כגון עד מיתה ועד טומאה עיין ר"מ שם. ונוהג דוקא בראוים להעיד אבל בא"ר אפילו פסולי' דרבנן א"ח וכבר ביארנו בח"ז הכשרים והפסולים לעדות. והנה הרהמ"ח כתב דשה"ע א"נ בנשים ועיין בהגהת מ"ל דאפילו במיתה וטומאה שנשים נאמנות כיון שאינן בגדר עדות בכ"מ בצירוף עם אחר אינו עדות ופטורים מקרבן שבועה וע' נוב"י מהדורא קמא תק"ע מ"ש בזה.
וע' ר"מ ה' שגגות דמלך וכהן משוח חייבים בקרבן שבועת העדות כהדיוט והראב"ד כ' דאין מלך חייב בשמיעת קול. ובכ"מ כ' טעם לד' הר"מ שפוסק כן אף דמבוא' בש"ס דמלך א"ח מחמת שהמלך לא דן ולא דנין אותו מכל מקום במלכי ב"ד דדן ודנין אותו פוסק הר"מ דחייב וד' צ"ע נהי דמלכי ב"ד דן ודנין מכל מקום אינו מעיד מפני כבודו וזה אין חילוק בין מלכי ב"ד למלכי ישראל וכ"ה מפורש בכ"מ פ"ג מה' מלכים. והנה בש"ס דידן נתוסף במשנה לא מעידין ובד"ז שוים מב"ד דאין מעידין ודברי הר"מ בעצמם סתרי אהדדי דכאן פוסק דמלך חייב בשה"ע ובה' שבועות פ"י כ' היו עדים או שהיה מלך א' מעדים פטורין משה"ע הרי דפוטר למלך כמ"ש בשבועות בראוים להעיד לאפוקי מלך ועתי"ט פ"ב דהוריות הרגיש בזה. והנראה לע"ד בזה דבפ"י כ' בזה"ל או שהיה המלך אחד מעדיו כו' נראה דמיירי במקום דצריך ב' עדים והמלך הי' א' מהם אם כן בודאי בד"מ במקום דצריך ב' עדים א"ח להעיד מפני כבודו דצריך לעמוד לפני הב"ד כמ"ש רש"י בשבועות ל"א ד"ה כ"ש מלך אבל באיסור כגון עד מיתה או טומאה ל"מ לדעת הלחם משנה ומ"ל ה' עדות דבאיסור צריך המלך ג"כ להעיד אם כן משכחת לה דחייב ק"ש בעד מיתה או טומאה ואף אם נא' כדעת הכסף משנה דא"צ לילך לפני ב"ד מכל מקום במקום דע"א מהני כגון עד מיתה כו' דמבואר בש"ס דאמר לדידה כו' אם כן היכי דהמלך נשבע והוא עד מיתה דא"צ להעיד דיוכל לומר בביתו לאחר דעמפ"ע כשר אם כן בודאי אם נשבע על שקר חייב בק"ש דבודאי צריך להעיד בביתו וא"צ לעמוד ולא לפני ב"ד רק בביתו מדוע יפטר ממצוה זו וחייב להעיד וחייב ק"ש אך במקום דצריך שני עדים ודאי דצריך לעמוד בפני ב"ד כידוע דל"מ עמפ"ע אם כן א"ח ע"כ דברי הר"מ נכונים. ובדקדוק כ' או שהיה א' מעדיו היינו במקום שצריך שנים אבל במקום דא"צ ב' עדים א"צ דין עדות כלל כידוע במיתה ובטומאה וי"ל בביתו בדרך שיחה ויושב על כסאו אם כן בנשבע חייב ק"ש כנ"ל ועיין בס' תוס' יה"כ תירץ ג' תי' על הר"מ ומ"ש נ"ל נכון. וכבר כ' בחיבורי לעיל דד' הר"מ צ"ע מ"ש כל הפסולים וכלל מלך עמהם בפ"י מה"ש וסיים שאין מוציאין ממון בעדותן נראה מדבריו דאם עבר והעיד דאינו מועיל עדותו ולא ידעתי מנ"ל דא"צ לילך מפני כבודו אבל שלא יועיל עדותו מן התורה וצ"ע. וע' ר"ן שבועות מביא ירושלמי דקו"פ אפילו קבלו עליהם הבע"ד עדותן באופן דמהני עדותן מכל מקום אינו חייב קרבן שבועה ובר"מ אין מבואר זה. ואם לא הביא הקרבן ביטל עשה בד"ז. ובדין חטאת קבוע אין כופין אותו ואין ממשכנין דח"ח אין ממשכנין רק לאחר ג' רגלים. וע' מש"ל בעזה"י. ולכאורה להמ"ל דנשים דאינן בגדר עדות במקום שצריך שני עדים אם כן אף במקום דאחד נאמן דאשה גם כן נאמנת מכל מקום אינה נקראת עד ופטורה מקרבן שבועה אם כן לכאורה פסולים דרבנן כיון דא"ר לשום עדות רק לע"מ וטומאה עש"ס ור"מ אם כן אינם חייבים קרבן שבועה אף במיתה וטומאה כמו נשים. אך באמת יש חילוק דנשים אינן בגדר עדות כלל לשום ענין הצריך עדות אבל פסולים דרבנן הם בגדר עדות להצלה בדיני נפשות דבודאי לא עקרו חכמינו זכרונם לברכה ד"ת להרוג נפש בקו"ע אם כן כיון שהם בגדר עדות חייבין בקרבן שבועה במקום דנאמנים כמו עד אשה או טומאה ובמקום דאין נאמנים דאין מוציאין ממון אינן חייבים. ולפי זה נראה דגם מלך שכתבתי לעיל אף דאינו בגדר עדות אם נימא דאין צריך להעיד אף בדיני נפשות מכל מקום ז"פ אצלי דלהצלה בדיני נפשות בודאי מחויב לילך כי מפני פ"נ נדחין כל מצות שבתורה מכ"ש דנדחה כבוד המלך אם כן הוא בגדר עדות אם כן אף בממון כגון בע"מ או טומאה דאינו פגימה בכבודו כמש"ל חייב ק"ש וז"ב בס"ד. וד"ז דפסולין דרבנן כשרים להצלה בדיני נפשות הבאתי לעיל במצות לא תענה וכ"כ בט"א לראש השנה ולעיל במצות לא תענה הבאתי דעת הנימוקי יוסף שרשע שאינו של חמס דפסול לעדות רק מגזרת הכתוב כשר לעדות אשה ע"ש מכל מקום אינו חייב קרבן שבועה כיון דאינו ראוי לשום עדות דאפילו בהצלה בנפשות אין פסול נאמן דהוא גזרת הכתוב אם כן אינו חייב קרבן שבועה אפילו במקום שנאמן כמו נשים. וקרובים בעדות אשה פשוט שחייבים קרבן שבועה כיון דראוים לעדות לכל העולם הם בגדר עדים ובעדות אשה שקרובים כשרים לעדות זו חייב בק"ש:
ב[עריכה]
נקרא לענין זה כ"ז שיש לו. לא ביאר לנו מה יהיה לו אם הוא כסתם עשיר שאינו נוטל צדקה. או אפשר אם יש לו דמי הבהמה מגלימא דעל כתפו צריך להביא וגם הר"מ לא ביאר זה וצ"ע. גם מ"ש הרהמ"ח דמנחה היא קמח היינו סולת דקמח אינו רק בקרבן סוטה וכל המנחות צ"ל סולת:
ועמש"ל במצות חטאת דרשע לא"ד אינו מביא קרבן על השוגג כגון רשע לאכול חלב ועבר בשוגג אינו מביא קרבן אבל רשע לאכול חלב מביא קרבן על הדם. ונראה דאם הוא רשע שנשבע לשוא כפי החלוקות המבוארים בר"מ פ"א ועתה נשבע שבועת ביטוי ועבר בשוגג נראה דחייב קרבן כיון דאזהרה דשוא מפסוק לא תשא ואזהרת ביטוי מפסוק לא תשבעו ער"מ. אם כן כיון דהם שני אזהרות ה"ל שני שמות כמו חלב ודם דרשע לחלב מביא קרבן על הדם ה"נ מביא קרבן על הביטוי דהוא שם אחר. ואם הוא רגיל לישבע שבועת ביטוי לשקר במזיד על לעבר ושגג להבא או רגיל על להבא ושגג לשעבר זה תלוי בשיטת הש"ס שבועות כ' ר"ז סובר לשעבר אזהרתו משום שוא לא תשא ולהבא היינו אוכל ולא אוכל משום שקר היינו לא תשבעו. ורבנן סברי דלשעבר משום שקר לא תשבעו ולהבא משום לא יחל אם כן לכ"ע לשעבר ולהבא ה"ל שני שמות אם כן ברשע לא' מהם מביא קרבן בשוגג על השני דה"ל כמו חלב ודם. אך להר"מ פ"א דשבועות דהן לעבר והן להבא עובר משום לא תשבעו. וע' כ"מ ישוב לד' הר"מ דנראה דפוסק דלא כחד. וכ' דפוסק כרבנן ורבנן סברי דלהבא עובר משום בל יחל ג"כ אבל עובר משום לא תשבעו ג"כ ע"ש. אם כן לעבר ולהבא הם מש"א בודאי רשע לא' אינו מביא קרבן על השני דה"ל רשע לא"ד כמו רשע על אחד מן החלבים כגון חלב הקיבה ואכל חלב הקרב וכדומה דבודאי אינו מביא וכ"ז פשוט. וע' רש"י שבועות פי' דנ"מ דהוא משני שמות לענין התראה דצריך להתרות בו ממקרא זה והובא כ"פ בח"ז. ולפמ"ש עוד נ"מ דהו"ל ב' שמות אף שהוא רשע ע"ז ל"ה רשע על השני ומביא קרבן בשגג על השני. ולדעת הכסף משנה דדעת הר"מ דעל להבא עוברים משום לא תשבעו וגם משום בל יחל כקונמות נראה דאם הוא רשע על הקונמות אף דהוא רשע על בל יחל מכל מקום חייב קרבן בשבועה דלהבא חדא כמו דחלוקין בשמות כמו חלב ודם מביא קרבן על השני ה"נ חלוקים בקרבנות דאין קרבן בבל יחל ואף אם יש מעילה בקונמות מכל מקום זה אשם וזה חטאת ועוד כיון דניתוסף כאן לאו דלא תשבעו ואפשר חיוב הקרבן על לאו זה והוה ליה שם אחר גם כן וחייב אף שהוא רגיל לעבור על קונמות כנ"פ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |