מנחת חינוך/מנחת עני
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אמר המשתדל להוציא לאור ברצוני היה להדפיס מח"ת שלי ולהקריב מנחת כהן באיזה ענינים מועילים באריכות הנוגעים לדברי החינוך אולם בראותי שגוף החיבור גדול במספר דפיו אמרתי אינו בדין שיניף המקצר על המאריך והבאתי רק מנחת עני דעני וכהן חד שיעורא הוא. ולהיות שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בפסחים דף ס"ח ומנחות דף ע"ב ובכ"מ שחביבה מצוה בשעתה [ובת"כ דיבורא דחטאת פרק י"ט יליף לה ר"י מהא גופא דדל מקריב עשירית האיפה ואין ממתינין לו שיעשיר ויביא כשבה או שעירה. והיינו ע"כ בהי' אבי' גוסס או בספינתו מוחכרת אצל אחרים ובאה לו ברביאות כדאיתא בערכין דף י"ח ועיין תוספתא דערכין פ"ב שהביאו התוס' בקצרה בערכין דף י"ז ד"ה אבל בקרבנות. ואמנם בש"ס לא הועתק רק מימרא דר"ש בת"כ שם דיליף לה מהקטר חלבים ואברים שמקריבין בשבת ואין ממתינן עד הלילה. ועיין בפרקי המצות למהר"י אבוהב שבסוף ס' ראשית חכמה פ"ה הועתק גם הך דר"י ומקורו מהת"כ הנזכר]. והחיבור נגמר קרוב לימי הפסח אביא דבר קטן מ"ש מחדש ממש מענינא דיומא בסוגיא דשימוש נותר מלתא הוא בפסחים ד' פ"ב. ויהיה לרצון הגיוני. לפני צורי וקוני:
כתב החינוך מצוה קכ"ו וכל עצמות הקדשים שאין בהם מוח אין טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח כו' לפי שהם באזהרת ועצם לא תשברו בו תשאני בהם ברוב מעט בשר עליו מפני אימת השבירה ולפיכך אמרו עליהם דרך כלל שכולם טעונין שריפה כו' ע"ש. ודבריו תמוהים שהעתיק הברייתא דפסחים דף פ"ג דכל עצמות הקדשים אין טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח מפני התקלה והוסיף תחלה שאין בהם מות והיינו ודאי גם בשלא היה בהם מוח מעולם טעונין שריפה וכן הוא לפי טעמו ובאמת בגמ' אמרו בפשיטות אי דלית בהו מוח לשדינהו וביש בהם מוח או היה בהם מוח וחלצינהו בין בקדשים בין בפסח צריכי שריפה משום שיתוש נותר ואי סובר שימוש נותר לאו מלתא הוא א"כ החילוק שבין פסח לקדשים מפני התקלה והחינוך כתב טעם אחר ששייך גם בלא היה בהם מות מעולם וכבר העיר בזה המגיה במשנה למלך פ"י מה' ק"פ:
ואמנם גם דברי הרמב"ם בזה הם מה' עמומות שבפי"ט מה' פסהמ"ק ה' ט' העתיק להברייתא וכ' כל עצמות הקדשים שאין בהם מוח אין טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח הוסיף ג"כ שאין בהם מוח ולא סיים מפני התקלה ובפ"י מה' ק"פ אחר שכ' דיש בפסח משום שבירת עצם אפי' אחר כמה ימים שנעשה נותר כ' לפיכך שורפין עצמות פסח בכלל הנותר מבשרו כדי שלא יבואו בהם לידי תקלה ולא כ' שוב שאין בהם מוח וגם סיים בטעם הברייתא מפני התקלה. ובהשגות פי"ט מפסהמ"ק שם כ' א"א בשמצאן חלוצין מפסולי קדושה וע' כ"מ דהראב"ד מפרש דזה שכ' הרמב"ם שאין בהם מוח לא מיירי בלא היה בהם מוח מעולם דזה קאמר הש"ס בפשיטות לשדינהו רק דמיירי במצאן חלוצין מהמוח וסובר כאוקימתא דרנב"י בסוגיא שם דשימוש נותר מלתא הוא ובין בפסח ובין בקדשים צריכי העצמות ששימשו נותר שריפ' אפי' בחלצינהו אח"כ ורק היכי דמצאן חלוצין יש חילוק בין עצמות שאר קדשים לפסח דבקדשים דלית בהו משום ש"ע א"צ שריפה בכה"ג דודאי קודם שנעשה נותר חלצינהו להציל המוח מאיסור נותר ולא שימשו נותר כלל משא"כ בפסת דליכא הוכחה זאת דהא יש בו משום ש"ע להכי צריכי שריפה. ועכ"פ יש בדברי הרמב"ם קיצור או סתירה. אך דבריו שבה' ק"פ תמוהים יותר. דהא ע"כ מיירי בעצמות שיש בהם מוח דבלא הי' בהם מוח מעולם או בחלצינהו ל"ש מפני התקלה דהא לית בכה"ג משום ש"ע כמבואר שם בה' ג' וא"כ ביש בהם מוח בלאו הכי צריכים שריפה מפני המוח שבהם וע"כ דה"ק דמשום המוח היה אפשר להוציא ע"י גומרתא ורק דחיישינן דלמא פקע ולזה אמר לפיכך הואיל ויש בו משום ש"ע לעולם לכן שורפין העצמות שיש בהם מוח ולא מוציאין ע"י גומרתא משום תקלה דפקע. אך הדבר תמוה דהרי הוא פסק פ"ח מה' אה"ט ה' ד' דשימוש נותר מלתא הוא וא"כ מה לפיכך דהא גם אם אין בו משום ש"ע כשנעשה נותר א"א להוציא המוח לפטור העצמות משריפה כיון דשימשו נותר. הן אמת דלפמ"ש התוס' בפ' העור והרוטב דעיקר חידושא דרב מרי דעצמות ששימשו נותר מטמאין הידים היינו דאפי' בחלצינהו שימוש מלתא דאלו היכי שמשמשין עדיין נותר שהמוח בתוכם מתני' הוא שם בחולין קולית הקדשים הנוגע בהם בין סתומה בין מנוקבת טמא ע"ש. וא"כ לפי מה שהעתיק הרמב"ם שם בה' אה"ט רק דינא דמתני' וכ' קולית הפיגול והנותר אע"פ שהיא סתומה הנוגע בה בידיו נטמאו ידיו שהעצמות של קדשים ששימשו נותר או פיגול מטמאין את הידים הואיל ונעשו בסיס לדבר איסור ע"ש ולא כ' דגם באין בהם מוח עתה אפ"ה מטמאין כדינא דרב מרי לשיטת התוס' אפשר דסובר דבחלצינהו לא מיקרי שוב שימוש נותר וא"כ הוה שפיר לשון לפיכך דהא אם היה אפשר לשברם לחלצם ל"ה צריכי שריפה גם משום שימוש נותר. אך הרי מדבריו שבפי"ט מה' פסהמ"ק מוכח דסובר דעכ"פ לענין להצריכם שריפה הוה שימוש נותר מלתא גם בחלצינהו. וניהו דנאמר לחלק דדוקא לענין שריפה גזרו גם בחלצינהו כיון דנותר גופא בעי שריפה מה"ת אלים שימוש נותר להצריך שריפה גם בחלצינהו משא"כ לענין טומאת ידים דבנותר גופא ל"ה רק מדרבנן ל"ג בשימוש נותר רק במשמש עדיין ולא בשימשו כבר ובפרט בנותר דהטעם משום עצלי כהונה ע' בד' פ"ה ובחלצינהו ל"ש שוב האי חששא וא"כ אין דברי הרמב"ם סותרים זא"ז. ואפשר דסובר דגם רב מרי גופא מיירי לענין טומאה במשמשין עדיין ולהכי הביא הש"ס בסוגיין ראיה לדבריו מהמשנה דצריכי שריפה אף דשריפה בנותר גופא מה"ת משא"כ טומאה. היינו כיון דחזינן דלענין שריפה אלים שימוש נותר להצריך שריפה גם בחלצינהו שפיר על כל פנים לענין טומאה מלתא הוא כשעדיין המוח בתוכם וע' צל"ח שם. אבל כיון דעל כל פנים שריפה בעי גם בחלצינהו משום שימוש נותר שוב אכתי מאי לפיכך. ועיין במגיה במנ"ל שם עמד בזה במקצת רק שדבריו מגומגמים ותמוהים וכבר תפסו עליו עיין עליהם:
ולכאורה עלה בלבי להסב כונת הרמב"ם ע"ד זה. עם מה שנדקדק באומרו שורפין עצמות הפסח בכלל הנותר מבשרו שהוא לשון מיותר לכאורה וגם גוף הדין דשריפת עצמות פסח למה הוצרך לשנותו אחרי שכבר כ"כ בפי"ט מפסהמ"ק ששם מקומו. ואמנם הנה נותר אין שורפין ביום טוב הש"ס בסוגיין פריך וניתי עשה ולדחי ל"ת ומשני דהוה גזה"כ או משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה והיינו משום דלא חזי להנות ממנו בשעת ביעורו ויהיה צורך יום טוב משום דנותר אסור בהנאה ע' שבת דף כ"ה. ואמנם לכאורה בעצמות ששימשו נותר וחלצינהו דלא מצינו שגזרו עליהם איסור הנאה ג"כ. י"ל דרשאי להנות מהם בשעת ביעורם וא"כ מותר לשרפם ביום טוב לצורך אוכל נפש ואפי' לפמ"ש התוס' בשבת ד' כ"ד שם ד"ה לפי שאין ובפסחים ד' ה' דכל שאין עיקר שריפתו לצורך אוכל נפש רק לצורך מצוה אסור ביום טוב וע' מג"א סי' תק"ז ובדגמ"ר שם היינו בצריך שריפה מה"ת ולא היכי דהוה רק מדרבנן ומכש"כ לשיטת הרז"ה בר"ה דמצות דרבנן להנות ניתנו ועוד יש חילוק מבואר למעיין בדברי התוס' בשבת שם. אך היכי שהמות עדיין בתוך העצמות שפיר אסור לשורפן ביום טוב מגזה"כ או משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מפני המות דהוה נותר דאורייתא. וא"כ י"ל דזה שדקדק הרמב"ם וכ' לפיכך שורפין העצמות בכלל הנותר מבשרו בפסח היינו דלילא שיש ש"ע בפסח שניתותר היה רשאי לחלוץ המוח ולשרוף העצמות תיכף ביום טוב ולהנות מהם בשעת שריפה רק הואיל שאסור למחלצינהו משום ש"ע להכי אין שורפין גם את העצמות רק בכלל הנותר מבשרו היינו בחול כיון דמשום המוח א"א לשורפם ביום טוב ולהוציאו ע"י גומרתא א"א משום תקלה דפקע. ואמנם באמת ז"א. דהא העצמות דפסח הן מוקצים ובעוד שהמוח בתוכם לא חזי להאכילם אפי' לכלבים דהפקר אף דבשאר איסורי הנאה לבד חמץ בפסח מותר להאכיל לבהמת הפקר ע' פרמ"ג או"ח סי' תמ"ח ואחרונים כיון דהמוח צריך שריפה מה"ת אין מאכילין לכלבים ביום טוב לכ"ע בין לשיטת רש"י ובין לשיטת התוס' בביצה ד' כ"ז בטעמא דאין מאכילין החלה לכלבים ואפי' בחלצינהו כיון דבעי שריפה על כל פנים מדרבנן אסור לדעת התוס' שם ובלאו הכי פשוט בש"ס ופוסקים דעצמות דעלמא הוה מוקצה וביו"ט אפי' חזי למאכל בהמה הוי מוקצה ע' ריש ביצה ובכ"מ וא"כ בל"ז אסור לטלטלינהו ולמחלצינהו משום מוקצה ואפי' דיעבד בחלצינהו אסור אפי' לשורפם במקומם ולהנות מהם ע' מג"א סי' תק"א דסק'"ט דאסור להנות ממוקצה כה"ג ופי' כן דברי הרמב"ם בפ"ב מה' יום טוב וע"ש וכ"כ מהרש"א בביצה דף ל"ג וע' אחרונים. ובזה יש ליישב קצת דברי הש"ס בסוגיא שם דמציין על חל ששה עשר להיות בשבת ישרפו בי"ז ופריך וניתי עשה ולדמי ל"ת. ותמהו כולם דאמאי לא פריך תיכף על הא דישרפו בששה עשר ולא ביום טוב אמאי ולדחי העשה לל"ת. ולהאמור י"ל דהא העצמות והגידין והנותר הם מוקצי' וכיו"ט סתים לן תנא כר"י דאית לי' מוקצה ובשבת דחמיר סתים כר"ש דל"ל מוקצה ושיטת רש"י בשבת ד' קמ"ג ובריש ביצה שם דאפי' בל"ח למאכל בהמה אין מוקצה בשבת לר"ש. וא"כ ניחא דעל יום טוב לחוד ל"ה מצי למיפרך שישרפם מכח דחיית עשה לל"ת די"ל דמש"ה לא התירו לטלטלם ולשרפם משום דהוה מוקצה וא"כ ל"ה בעידנא וכמ"ש כה"ג הכ"מ פ"ג מה' חו"מ בשם הר"מ על הא דהמוצא חמץ ביום טוב כופה עליו כלי ע"ש וע' מג"א בסי' תמ"ו. ולהכי הביא הסיפא דגם בשבת אסור לשרפם וסובר דגם בעשה דכרת עשה דוחה ל"ת ע' רש"י יבמות ד' ה' וי"א ותוס' שם וא"כ בשבת ודאי דל"ל דמש"ה אינו רשאי משום דל"ה בעידנא משום טלטול מוקצה דהא בשבת ל"ל מוקצה דסתים לן תנא כר"ש וא"כ גם ביום טוב ע"כ אין הטעם משום זה ושפיר ק' אמאי לא דחי העשה לל"ת. ואמנם לדעת התוס' ולהרא"ש שם וכן הרמב"ם בפכ"ו מה' שבת דסברו דאפי' לר"ש בעינן על כל פנים ראוי למאכל בהמה וכן הוא בש"ע סי' ש"ח נסתר זה. ובלאו הכי דוחק לומר דמוכיח ממה דבשבת לא דחי דדלמא שיש בה כרת שאני וע' צל"ח שם. וליישב הסוגיא יתבאר לפנינו בס"ד:
ואמנם דברי הרמב"ם אכתי יש מקום לפרש על קוטב זה באופן אחר דהא נותר אין נשרף בלילה מגזה"כ דכתיב בי' ביום השלישי באש ישרף ע' רמב"ם בה' פסהמ"ק שם והטב"י מהדו"ת או"ח סי' צ"ו ובשער המלך שם הוכיחו מדברי הרמב"ם גופא שם דסובר דדוקא נותר דצריך שריפה מקרא הנזכר צריך להיות ביום דוקא ואין נשרף בלילה משא"כ אינך פסהמ"ק דצריכי שריפה רק מכח הלכה דגמרא גמירי לה דבשריפה כמבואר בפסחים דף פ"ב מותר לשורפם בלילה רק שתמהו ע"ז מדברי הת"כ פ' צו שאמרו שם ביום הג' באש ישרף זה בנה אבל כל הנשרפין שלא יהיו נשרפין אלא ביום והנוב"י שם מדחיק מאוד ליישב מדוע דחה הרמב"ם דברי הת"כ ע"ש והשעה"מ כ' דהרמב"ם דחה להת"כ מכח סוגית הש"ס במנחות דף מ"ו דקאמר בברייתא שתי הלחם הבאות בפ"ע יונפו ותיעבר צורתן ויצאו לבית השריפה ופריך אי לשריפה קאתי ישרפו לאלתר ומשני רב יוסף גזירה שמא יזדמנו להם כבשים כו' והק' אביי תינח זמן הקרבת' לבתר הכי לשרפינהו ואמאי תיעבר צורתן ומשני צורת הקרבת' והתוס' שם כתבו דזמן הקרבת' הוא עד הלילה וא"כ למה צריך לשנויא צורת הקרבת' דהא גם בלילה א"א לשורפ' וע"כ דהש"ס סובר דלא ילפינן שאר פסהמ"ק מנותר דבעי שריפה ביום דוקא וכ"כ התוס' שם ולהכי דחי הרמב"ם להת"כ מכח ש"ס שלנו והדר מקשה ע"ז דהרי הרמב"ם פ"ג מה' קה"ח סובר דאפי' קרבנות צבור לא דחי עשה דהשלמה וממילא דזמן הקרבת' דהכא הוא עד קריבת התמיד וא"כ שוב בלאו הכי הוכרח הש"ס לומר צורת הקרבת' דהא אפשר לשרפם ביום אחר התמיד דלאו זמן הקרבת' הוא והתוס' לשיטתייהו אזלו וע"ש בדבריו. ואמנם הם תמוהים מאוד דמה הוכחה מהא דמותר לשרוף שתי הלחם הבאות בפ"ע בלילה דה"ה לכל פסהמ"ק דהא הש"ס גופא קאמר לעיל על הא דאין שורפין אותם ביום טוב משום דאסור שריפת קדשים ביום טוב ופריך אביי מי דמי התם לאו מצותן בכך הכא דמצותן בכך לשרפינהו מידי דהוה אפר ושעיר של יום הכפורים כו' ע"ש בפרש"י וא"כ כיון דמצותן בכך להכי נשרפין ג"כ בלילה מידי דהוה אכל פרים ושעירים הנשרפין שמותר לשורפן בלילה וע' רמב"ם פ"ז מה' מעה"ק ה' ה' שכתב כל הנשרפין כשרים בזר ובלילה וקאי לענין פרים ושעירים הנשרפים דמיירי בהו בהאי פירקא והכ"מ לא הראה מקורו ואמנם דבריו נובעים מן הירושלמי ס"פ שני שעירים ביומא ה' ז' דתנא רב זכיי דפרים הנשרפין ושעירים הנשרפין כשרים בזר בלילה משום דמצותן בכך ויליף לה לענין לילה מהקטרת אימורין וע"ש ובק"ע שכ' ג"כ שהמקור לדברי הרמב"ם הוא משם הרי מה דהוה מצותו בכך נשרף בלילה ג"כ וא"כ אין ראיה מזה לשאר פסהמ"ק גם לפי שיטת התוס' וגם בדבריהם יש לפקפק מכח זה. ושוב ראיתי בטורי אבן ר"ה דף ל' רצה להשיג על התוס' שסברו שם דקרבן ציבור דוחה עשה דהשלמה מכח סוגיא זאת דמנחות דקאמר צורת הקרבתם ותפס במושלם דאסור לשרפם בלילה כמו נותר וכן כל פסהמ"ק ע"ש ומלבד שדבריו תמוהים מכח מ"ש תמוה ביותר מכח דברי התוס' בעצמם ד"ה אין שורפין ביום טוב שכ' דע"כ לאו מנותר יליף להו והרגישו בעצמם בקו' וצ"ע וע"ש ועכ"פ אין ענין הך דהת"כ להך סוגיא דמנחות כלל. ואמנם הטעם שדחה הרמב"ם להת"כ י"ל משום דע"כ אין זה בנין אב גמור ולאו דכ"ע הוא דא"כ יקשה לתנא דרבה בר אבוה בפסחים דף ל"ג ובכ"מ דסובר דאפי' פסול הגוף בעי עיבור צולה משום דיליף גז"ש עון עון מנותר למה צריך להב"א ולקרא מיותר כיון דמנותר קא יליף להו ודאי בעי שריפה ביום כנותר ואפי' לר"י ביבמות דף ע"ב ור' ישמעאל בירושלמי דסובר דנותר שלא בזמנו נשרף גם בלילה הרי הגז"ש מנותר בזמנו ילפינן וגם בלאו הכי אפשר כיון דבעי עיבור צורה הוה על כולם דין נותר בזמנו ויבואר לפנינו בעזה"י וצריך לשרפם ביום דוקא וא"כ א"צ לקרא מיותר כלל לדרוש ממנו ב"א וע"כ דאין זה מוסכם ולאו ד"ה הוא. יהיה איך שיהיה על כל פנים מדברי הרמב"ם גופא בה' פסהמ"ק מוכח להדיא דבשאר פסהמ"מ נשרפין בין ביום ובין בלילה וכמ"ש הנו"ב והשעה"מ שם. ולפ"ז נראה דלא עדיפי עצמות ששימשו נותר משאר פסהמ"ק דבעי שריפה מה"ת ואפ"ה נשרפין בלילה ה"ה עצמות ששימשו נותר דהוה שריפה דידהו רק מדרבנן ודאי דמותר לשרפם בלילה ורק ביש בהם מוח עדיין אין שורפין אותם רק ביום משום המוח שבהם שהוא נותר וצריך שריפה ביום דוקא ולזה שפיר דקדק הרמב"ם לפיכך הואיל ויש ש"ע בפסח שניתותר שורפין העצמות בכלל הנותר מבשרו היינו ביום ולא תיכף בלילה כיון דא"א להוציא המוח מהם ע"י גומרתא משום תקלה דפקע כנזכר וא"ש. ואמנם מ"מ לא נחה דעתי בזה כיון דלכאורה יש מקום לומר הואיל וגזרו על שימוש נותר ואמרינן דהוה מלתא לענין שריפה וטומאת ידים כמו נותר עצמו אפשר דה"ה לשאר דברים נתנו עליו דין נותר לגמרי בשימוש נותר וכל כי האי הו"ל להרמב"ם לפרש ולא לסתום לגמרי:
והנה המנ"ל בה' פסהמ"ק שם הביא בשם מהר"י אלפנדרי שהק' דאיך חילק הרמב"ם בין עצמות קדשים לפסח במצאן חלוצים דהא לא חילקו בזה בגמ' לתי' דרנב"י רק אליבא דר"ש דסובר דפסח לאחר שנעשה נותר אין בו משום ש"ע וכמו שפרש"י שם ולזה עצמות פסח שמצאן חלוצים בעי שריפה משום דודאי לאחר שנעשה נותר דלית ביה שוב משום ש"ע חלצוהו ושימשו נותר ולא מקמי הכי כיון דאז היה אסור למחלצינהו משום ש"ע וחזקה שלא עשה איסור. אבל הרמב"ם דפסק כר' יעקב דלעולם יש בפסח משום ש"ע גם לאחר שנעשה נותר א"כ שוב במצא עצמות פסח חלוצים ליכא הוכחה דלבתר דשימשו נותר חלצינהו כיון דגם אז יש בו משום ש"ע ובין כך ובין כך כל אימת דחלצינהו עביד איסורא ולפ"ז אמאי צריכי עצמות פסח כה"ג שריפה כלל. והמנ"ל השיב דהרמב"ם אינו מפרש כפרש"י אלא דלתי' דרנב"י אתי גם כר"י דסובר דהיכי דהוה רק ספק אימת חלצינהו צריכי שריפה מס' דילמא חלצינהו לבתר איסורא ושימשו נותר ורק בקדשים דלית בהו משום ש"ע איכא הוכחה דחלצינהו מקמי דנהוי נותר כדי דלא ליתי המוח לידי נותר משא"כ בפסח צריכי כה"ג שריפה מס' ע"ש שהאריך. ובאמת שלכאורה פרש"י תמוה שתופס החבל בתרי ראשין דמפרש דעצמות קדשים לא בעי שריפה משום אומדנא דמקמי דנהוי נותר חלצינהו שלא יבא המוח לידי נותר ומשמע דבליכא הוכחה בעי שריפה מס' והדר מפרש בעצמות פסח דאתי כר"ש ובעי שריפה מכח הוכחה דאח"כ חלצינהו ומוכח דבס' ל"צ שריפה וסותר א"ע מיני' ובי'. וגם הקשה המהרש"א שם על מ"ש רש"י שם בתי' דר"ז דלהכי נאיד ר"ז מתי' דרנב"י משום דסובר דלא אלים שימוש נותר להצריך שריפה מס' והרי אי אתי לרנב"י כר"ש ל"ה ס' כלל רק ודאי דאח"כ חלצינהו משום אומדנא ע"ש בדבריו. ואולם לע"ד ודאי דלרש"י בתי' דרנב"י בעי שריפה מס'. ואמנם הנה המהרש"א במכילתן ד' ע"ג כ' ליישב הא דפריך הש"ס על מתני' שחטו שלא לאוכלי' מאי תיקן ולא פריך כן ארישא דשחטו שלא לשמו וכ' משום דבשל"ש י"ל דתיקן לענין נותר כיון דעוקר הקרבן לשם שלמים לא מחייב אנותר דידי' רק בזמן שלמים ולא בזמן פסח אבל בשלא לאוכליו דאידי ואידי פסח פריך שפיר ע"ש. מבואר דסובר דגם בזבח פסול מחייב משום נותר והח"צ בתשובה סי' קנ"ט השיגו ממשנה ספ"ק דמעילה דמפורש דלא מחייב בזבח פסול משום נותר ע"ש ועי' בס' לחם שמים שם ובאמת שלשון רש"י בסוגיין ד"ה לשדינהו ובזבחים ד' פ"ו ע"א ד"ה מה אשם עצמותיו מותרים שכ' דאין נותר אלא בראוי לאכילה וניתותר כו' יורה לכאורה דבזבח פסול שאינו ראוי לאכילה ליכא משום נותר. אך מדברי התוס' במכילתן ד' פ"ב ע"א ד"ה בשלמא שכ' אין לפרש דאמיד דתני במתני' קאי כו' דאי בעיבור צורה לשתוק קרא מיני' ואנא ידענא דישרף דהו"ל נותר כו' וכן הק' שם דל"ל קרא בפסול דם כיון דבעי עיבור צורה הו"ל נותר ותי' דה"א דל"צ שריפה אפי' כשניתותר רק בהי' ראוי לאכילה וניתותר כו' ע"ש. מבואר להדיא דגם בזבח פסול הוה נותר וע"כ דשייך בל תותירו דאל"כ למה יהי' צריך שריפה משום נותר. אולם כבר ישב על מדוכה זו הצל"ח במכילתן דף כ"ח וכ' מעצמו לחדש דבזבח פסול איכא ג"כ משום בל תותירו והאריך קצת אלא שלא הביא מכל הני דוכתא דכתיבנא ובנוב"י מהד"ת י"ד סי' נ"ג הק' לו ע"ז ח"א מש"ס דכריתות ד' י"ד דקאמר דפיגול ונותר בחדא בהמה לא משכחת לה וכ' לחלק דדוקא לענין חיוב כרת על אכילת נותר אין חייב בזבח פסול שנתפגל וכדומה אבל לא בלאו דבל תותירו דנותר דשייך גם בזבח פסול ע"ש ולדבריו גם מהך דספ"ק דמעילה אין ראיה די"ל דמיירי לענין חיוב כרת דאכילת נותר וע"ש וניחא נמי דברי מהרש"א דשפיר י"ל דתיקן לענין לאו דבל תותירו. וע"כ לפ"ז מ"ש רש"י דאין נותר אלא בראוי לאכילה היינו לאפוקי עצמות וכדומה דל"ח מ"ע אבל לא כה"ג. אך לשון רש"י בכריתות שם וכן בזבחים ריש ד' צ' בפלוגתא דר"א ור"י א"א לפרש כן ואמנם שם הרי לענין חיוב כרת דאכילת נותר מיירי וע"ש וע' רש"י חולין קט"ו י"ב ד"ה אבל מ"ש דכל קדשים שאינם ראוים לאכילה תעובר צורתן כו'. ולפ"ז יש ליישב דברי רש"י דהכא והיינו דסובר באמת דלתי' רנב"י בעי שריפה מס' ומ"מ הוכרח לפרש דאתי כר"ש. די"ל דסובר דהא דאמרינן שימוש נותר מלתא הוא בדוקא בנותר אמרו כן משום דשריפתו מפורש בקרא ולא בשאר פסהמ"ק אפי' פיגול לא אלים להצריך שימוש פיגול שריפה. וא"כ שוב ל"ה מצי לאוקמא תי' דרנב"י אליבא דר"י דלעולם יש בפסח משום ש"ע. דלסברא זו לר"י במצא עצמות פסח חלוצים ל"ה צריכי שריפה כלל. משום דנימא דודאי מפסח פסול קאתי כיון דשברם וחזקה דל"ה עביד איסורא דש"ע ובודאי הם מפסח פסול שלא היה לו שעת הכושר דלכ"ע אין בו משום ש"ע וחלצינהו ודאי מקמי דנהוי נותר שלא יצטרכו העצמות שריפה משום שימוש נותר וא"כ ליכא ס' כלל שמא שימשו נותר כיון דלא משכחת אליביה שום היתר לש"ע רק בכה"ג ולזה הוכרח לפרש דלרנב"י אתי כר"ש ומשכחת ג"כ צד היתר לש"ע אחר שנעשה נותר אפי' בזבח כשר וא"כ הוה שפיר ס' שמא שימשו נותר כיון דליכא הוכחה דמזבח פסול קאתי מדחלצינהו דהא גם בכשר מותר לחלצם אחר שנעש' נותר וא"כ דלמא חלצינהו אז ושימשו נותר ולזה צריכי שריפה מס'. וממילא דא"ש מ"ש דר"ז פליג ארנב"י משום דלא אלים שימוש נותר להצריך שריפה מס' ול"ק קו' מהרש"א כלל דהא באמת לרנב"י גם לר"ש הוה השריפה רק מכח ס' וכמ"ש. ובהכי ניחא נמי מה דהוי קשיא לי לפי הבנת המפרשים בדברי רש"י דמש"ה מפרש אליבא דר"ש דלהוי הוכחה דודאי שימשו נותר. דהא בזבחים ד' נ"ז ובכמה דוכתא פליגי ראב"ע ור"ע בזמן אכילת הפסח מדאורייתא. דראב"ע סובר דאכילת פסחים מה"ת עד חצות ור"ע סבר דמה"ת הוה זמן אכילת הפסח עד ע"ה. ובסוף מכילתן דף ק"כ מבואר דלראב"ע משעת חצות הו"ל נותר ופרשב"ם דהא דכתיב לא תותירו ממנו עד בוקר לשריפה אתי דעד בוקר לאו בר שריפה הוא ולר"ע ל"ה נותר עד ע"ה ומיהו מדרבנן ודאי דאינו נאכל רק עד חצות משום סייג ככל הנאכלין ליום ולילה. ועיי' צל"ח שם ובברכות ד' ט'. ולפי זה אליבא דר"ע דאינו נעשה נותר עד הבוקר ולא מטמא ידים אז ומ"מ כשהגיע חצות אסור לאכול הבשר מדרבנן. ודאי דמחצות עד ע"ה ליכא משום ש"ע אליבא דר"ש דסובר דהיכי דהבשר אינו ראוי לאכילה משום נותר ליכא משום ש"ע וה"נ אע"ג דלא הוי נותר עדיין כיון דמכל מקום תו ל"ח מדרבנן ומיקרי אינו ראוי מן התורה כנודע ממילא דלית ביה משום ש"ע לר"ש ולא שייך בזה אין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בקום ועשה דהא לא התירו ש"ע רק הואיל וגזרו איסור על הבשר הוה ממילא כעצמות שאין עליהם בשר ראוי לאכילה דלית בהו משום ש"ע. ואם כן לפי זה יקשה דאכתי גם לר' שמעון אמאי צריכי עצמות פסח שריפה במצאן חלוצים והרי גם אם נוקמא בחזקת כשרות י"ל דלא עביד איסור דש"ע וחלצינהו משעת חצות עד ע"ה דליכא האי שעתא משום ש"ע ולא שימשו נותר כלל. וא"כ חיסר רש"י עוד תנאי דאתי כר' שמעון ואליבא דראב"ע ולא משכחת היתר לש"ע רק בשכבר נעשה נותר אחר חצות וע"כ דבאמת גם לרש"י לרנב"י עיקר השריפה מס' ולזה במצאן חלוצים צריכי שריפה דהא ליכא הוכחה דחלצינהו אחר חצות קודם דהוה נותר כדי להציל המוח מנותר דהא ע"כ יתותר כיון דלא מצי למיכליה משום סייג ודוקא בקדשים יש הוכחה זו דיכול לשבור ולאכול המוח מה שאין כן בפסח וכיון דבכל ענין היה החליצה בפסח פעולה בטל ולא מהני ליה מידי הוה שפיר ספיקא ובעי שריפה מס' וא"ש. ולפ"ז נראה דהרמב"ם סובר דלאו דוקא שימוש נותר רק דה"ה שימוש שאר פסולים מלתא הוא וצריך שריפה ומכש"כ בפיגול דפיגול ונותר בחדא שייטי שייטי כמ"ש הכ"מ בה' פסהמ"ק שם ובכ"מ וכן מבואר להדיא בדבריו בה' אה"ט שהבאתי לעיל ולזה שפיר אף דפוסק כר' יעקב צריכי העצמות שריפה ממנ"פ דאפי' תלינן משום חזקת כשרות דלא עשה איסור דש"ע דהם מפסח פסול הרי הוה שימוש פסול ולזה שפיר היכי שמצא עצמות פסח חלוצים צריך לשורפם:
שוב ראיתי דאכתי לא אתי שפיר. דאיך נימא דמשום חזקת כשרות כדי שלא נאמר שעשה איסור דש"ע תלינן דהוא מפסח פסול דהא אכתי הוה מרעינן לחזקת כשרות דכהן שפיגלו וכדומה. וניהו דלא קשה דהא חזינן שעשה איסור בטילטול העצמות דהוה מוקצה. משום דכיון דלא הוי רק מדרבנן קילא ליה כמו שכתב הה"מ פ"א מה' איסורי ביאה דבדרבנן כולי אינשי לא זהירי וזה דלא כתשובת פ"מ שהביא באורים ותומים סי' ל"ד ס"ק נ"ב ועיין רדב"ז שהביא המנ"ל פ"ו מגירושין ועיין מה שכתב המגיה במנ"ל פ"ד מהלכות מלוה ואין כאן מקומו. אבל הרי ע"כ מרעינן לחזקת כשרות דכהן בדאורייתא. ותדע דאם לא כן לדעת הרמב"ם עצמות קדשים נמי לבעי שריפה מספק שמא הם מזבח פסול ושימשו פסול ועל כרחך דמה"ט לא חיישינן להכי כלל. ואמנם דברי רש"י אכתי מצינן לפרושי דמשום חזקת כשרות דל"ע איסור דש"ע הוה לן למיתלי שהם עצמות שידע שאין בהם כזית מוח דלית בהו משום ש"ע כמבואר בד' פ"ה וברמב"ם ה' ק"פ שם ובודאי חלצינהו מקמי דהוי נותר להציל המוח מאיסור נותר ע"י שיאכלנו לפמ"ש האחרונים דאיסור בל תותירו דנותר הוה ג"כ בפחות מכזית כיון דלא כתיב ביה אכילה ועיין בס' לימודי ד' קונטרס ל' מענינו הביא כן בשם הרדב"ז בתשוב' ח"ב סי' קל"ה. הן אמת שמדברי רש"י בחולין דף קכ"ה ד"ה במוקדשים אמאי טמאים שכתב הרי לא שימשו נותר דאין נותר פחות מכזית. מוכח לכאורה דאינו עובר על בל תותירו בפחות מכזית. אך ז"א דהרי שם לענין טומאה קאי ונותר גופא לכ"ע אין מטמא בפחות מכזית כמבואר בד' פ"ה ומכש"כ שימוש נותר ולכן כתב רש"י הרי לא שימשו נותר היינו נותר שמטמא דאין נותר מטמא בפחות מכזית. והא ודאי דגם לדעת התוס' שם דשימוש נותר מלתא הוא גם בחלצינהו אין לחוש בקולית סתומה דמיירי במתני' שמא הי' תחלה כזית ונתמעט אח"כ כיון דהוה אפי' בנותר גופא רק מדרבנן כשרואין עתה שאין בו כזית אין לחוש כלל ואינו טמא. ועי' בס' לב אריה שם שנתקשה בדבר ודבריו תמוהים וע"ש. וכיון שכן שפיר יש חזקה דכשרות דחלצינהו קודם דהוה נותר שלא יעבור על המוח באיסור נותר כיון דמצי למיכלי' ע"י חליצת העצמות דלית בהו משום ש"ע כיון דלית בהו כזית מוח. וא"כ ל"ה צריכי שריפה אליבי' דר"י. ולזה מפרש כר"ש והוה שפיר ס' שמא על כל פנים הם מעצמות שיש בהם כזית מוח וע"כ חלצינהו לבתר דהוה נותר ושימשו נותר וצריכי שריפה מס' וא"ש. אבל לפ"ז שוב יקשה קו' מהר"י אלפנדרי על הרמב"ם כיון דהוא פוסק כר"י נימא דמשום חזקת כשרות דלא עבר אש"ע דע"כ מעצמות דלית בהו כזית וחלצינהו ודאי מקמי דהוה נותר ואמאי צריכי שריפה כלל. דהרמב"ם סובר דכ"ז שהעצם סתום מכל צד א"א לידע ולשער כלל אם הם יש במוח שבו כזית או לא דהא הוא כעצמים בבטן המלאה ואפי' בקולית שהיא גדולה מבואר בחולין שם דמיירי באין בו מוח כזית וע' טו"ז י"ד סי' נ"ה והא דמשני רבינא בד' פ"ה בקולית היינו דבקולית מסתמא יש לחוש דיש בו כזית מוח ולכן אסור לקוץ על כל פנים מס'. וצ"ל לפ"ז הא דמפרש ר"ל שם לבריית' דועצם לא תשברו בו א' עצם שיש עליו כזית בשר וא' עצם שאין עליו כזית בשר דהך אין עליו כזית בשר מבחוץ אבל יש עליו כזית בשר מבפנים דהיינו מוח והרי כיון דא"א לידע קודם שבירה אם יש בו כזית מוח הוה הת"ס ור"ל גופא סובר במס' מכות ובכ"מ דהת"ס לאו שמה התראה ואיך יהיה בו משום ש"ע. היינו כיון דמסיק הש"ס במכות שם דלר"ל תרי תנאי אליבא דר"י בזה ע"ש מוקי להא ברייתא כמ"ד הת"ס שמה התראה. ועי' בתוס' סד"ה איתמר ובמהרש"א שם. לזה נ"ל כוונת הרמב"ם בפ"י מק"פ שם ה' ג' שכתב אין חייבין אלא על ש"ע שיש עליו כזית בשר או שיש בו מוח אבל עצם שאין בו מוח ושאין עליו כזית בשר אינו חייב על שבירתו. ולכאורה יפלא דניהו דברישא לא הוצרך לפרש שיש בו מוח כזית כיון דכבר כ"כ אצל בשר ה"ה במוח דמ"ש אבל בסיפ' דהתחיל במוח למה לא כתב עצם שאין בו מוח כזית ולא נקט כזית עד לבסוף אצל בשר. וגם למה מהפך הסדר דברישא כתב בשר תחלה ואח"כ מוח ובסיפא נקט מוח תחלה ואח"כ בשר ואולם ידוע מ"ש התוס' כאן ד"ה א' עצם כו' ובכמה דוכתא דדרך לנקוט הפשוט קודם. ולזה שפיר ברישא בחיוב כתב הרמב"ם תחלה יש עליו כזית בשר דבזה פשוט שחייב שהרי התראת ודאי הוא וכתב מוח אח"כ דזה אינו פשוט כ"כ שחייב דהא קודם השבירה הוה הת"ס שמא אין בו כזית מוח ורק כשרואין אח"כ בתר השבירה שיש בו כזית מוח חייב משום דהרמב"ם פסק בפט"ו מה' סנהדרין דהת"ס שמי' התראה לענין מלקות על כל פנים וע' נו"ב מהדו"ת חאהע"ז סי' ע"ו. ובסיפא לענין פטור דרצה לנקוט ג"כ הפשוט קודם לא כתב שאין בו מות כזית דהא בעצם שיש בו מוח קודם השבירה לא נדע שיפטור דדלמא יש בו כזית מוח ואי הוה נקט אין עליו כזית בשר קודם ג"כ לא היה פשוט יותר רק או העצם שהבשר עליו אין בו מוח כלל כמובן ולכן כ' תחלה עצם שאין בו מוח והיינו שאין בו מוח כלל וכיון שכתב אח"כ אצל בשר כזית שוב ממילא נדע דה"ה מוח דמ"ש וא"ש. ולפ"ז ניחא ג"כ הא דל"א הכא מכח חזקה דהם מעצמות שאין בהם מוח כזית כיון דא"א לידע זה קודם השבירה א"כ ממילא דלא היה רשאי למחלצינהו אפי' לאכילה כלל:
ואמנם כל זה לפי מה שהבינו כולם דהרמב"ם ע"כ בעצמות שהיה בהם מוח ומצאן חלוצים מיירי משום דתפסו במושלם דעצמות שלא הי' בהם מוח מעולם גם בפסח ל"צ שריפה כדקאמר הש"ס בפשיטות לשדינהו אי דלית בהו מוח. אכן סתימת דברי הרמב"ם לא משמע הכי כלל ובאמת שבמנ"ל בה' ק"פ שם רצה לפרש דהרמב"ם מיירי בעצמות שלא היה בהם מוח כלל ואפ"ה שייך בהו משום ש"ע וצריכי שריפה מפני התקלה דש"ע וסובר דהא דבעינן עצם שיש בו מוח הוא רק לענין חיוב אבל איסורא איכא על כל פנים גם באין בו מוח ותבלין לזה מהא דכ' הרמב"ם אין חייבין כו' דמשמע חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא. אך שדחה זה בחזקת היד מהסוגיא דקאמר בפשיטות אי דלית בהו מוח ל"ל בשריפה לשדינהו. ואמנם לע"ד הדבר נכון. ובודאי דיוקו אמת דדעת הרמב"ם דחיובא הוא דליכא הא איסורא איכא. וראיה ממ"ש הרמב"ם שם בה' ח' הסחוסים שהם כמו עצמות רכים הרי אלו מותרים לאוכלם ופי' כן המשנה דכל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך ראשי כנפים והסחוסים דהיינו כל הנאכל בשור הגדול ע"י שלקא מותר לאוכלו בגדי הרך בצלי ול"ח דהוי כש"ע והרי אלו ודאי דלית בהו כזית מוח ואפ"ה ס"ד דאסור לאוכלם משום ש"ע לולא שנאכלין בשור הגדול ג"כ ע"י שלקא וע"ש בכ"מ. ואמנם איסור זה לאו מה"ת היא דמלבד דהאי איסורא היכי רמיזא בקרא. ויהיה דברי הרמב"ם מופרכים מיניה וביה דהא כ' שם בהלכה ה' השורף עצמות והמחתך גידין אינו חייב משום ש"ע וע"כ נדייק גם בזה מדכ' אינו חייב משום ש"ע דמ"מ יש איסור גם בשורף משום ש"ע ואי איסור זה מה"ת ודאי דאין לחלק בין שריפת עצם שיש בו מוח או לא כיון דלא איתמעט שריפה רק מחיובא א"כ איך אמר דלהכי שורפין העצמות שאין בהם מוח מפני התקלה דש"ע והרי ע"י השריפה נעשה ודאי איסור תורה ונתרחק מפני תקלה דאיסור שבירה ע"י איסור שריפה ודאי ואיך רשאי לשורפם כלל כיון דנותר ליכא בהו. ואמנם באמת איסור זה הוא רק מדרבנן שגזרו על ש"ע שאין בו מוח אטו יש בו מוח וכן הוא לענין שריפה דודאי אסור שריפה על כל פנים מדרבנן בעצמות שיש בהם מוח משום פקע או הפסד קדשים כמבואר להדיא בש"ע שם אבל בעצמות שאין בהם מוח לא גזרו על שריפה דהוי גלג"ז כאן דש"ע שאין בו מוח גופא ל"ה רק מדרבנן. והדבר מפורש בירושלמי בפרקין סוף ה' י"א ר' ירמי' בעי ולית הדא פליגי על ר"ש בן לקיש דרשב"ל אמר עצם שאין עליו בשר מותר לשוברו לא אמר אלא שלא ילקה אבל לאסור אסור וע"ש בק"ע הרי להדיא דעכ"פ יש איסור בעצמות שאין בהם מוח והיינו ודאי רק מדרבנן דאל"כ איך אמר רשב"ל לשון מותר לשוברו כיון דאיסור יש וע"כ דהך מותר היינו מדאורייתא ומדרבנן אסור משום גזירה שלא יבא לשבור גם עצמות שיש עליהם כזית בשר או מוח ואולם איסור דרבנן זה נראה דתליא בפלוגתא דר' יעקב ור"ש אי יש בפסח משום ש"ע לעולם גם אחר שנעשה נותר דלר"י דסובר דלעולם אית ביה משום ש"ע שפיר חיישי' דע"י היתר דש"ע שאין בהם מוח יטעה דלית בפסח משום ש"ע וישבור ג"כ העצמות שיש בהם מוח דניהו דביום טוב עצמו ליכא חשש שבירה דהא אסור לטלטל העצמות משום מוקצה וגם בלאו הכי ל"ל לטלטלינהו ולמתברינהו ביום טוב בעידנא דלא עסיק בהו אבל על כל פנים יש לחוש שישברם אחר יום טוב כיון דאז יש בו ג"כ משום ש"ע משא"כ אי סובר בזה כר"ש דאחר שנעשה נותר אין בו משום ש"ע א"כ ל"ל לגזור על עצמות שאין בהם מוח משום יש בהם מוח כיון דביום טוב בלאו הכי אסורים אפי' בטילטול וגם בלעדי זה אין לו עסק עמהם ביום טוב דהא לא מצי למשרפינהו ולאחר יום טוב שוב ליכא איסור כלל בש"ע וא"כ ל"ש גזירה כלל ואליבי' ודאי דאין בש"ע שאין בו מוח איסור כלל אפי' מדרבנן ובזה א"ש הא דפריך בסוגיא שם על ר"ל דאמר דעצם שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש עליו כזית בשר במק"א אין בו משום ש"ע ממתני' דאבר שיצא מקצתו חותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק וחותך וא"א דביש עליו כזית במק"א אין בו משום ש"ע ל"ל דקולף עד שמגיע לפרק נקלוף ביה פורתא ונתברי' כו' ולכאורה אי נימא דבעצם שאין בו מוח ניהו דחיובא ליכא אבל על כל פנים איסור יש א"כ מאי פריך ונתברי' הא איסורא איכא למתבריה ולפמ"ש נכון מאוד. דהא מתני' להאי פירכא אתיא בזה כר"ש דלאחר שנעשה נותר אין בו משום ש"ע דאל"כ בלאו הכי לא פריך מידי דנתברי' דהא ודאי א"א לקלוף הבשר היוצא דהא מוקצה הוא אפי' לר"ש בשבת ויו"ט דל"ח למידי אפי' לכלבים וע"כ ישאיר הבשר האסור וא"כ לר"י דסובר דגם היכי דהבשר אסור באכילה יש בו משום ש"ע בהיה לו שעת הכושר ונפסל ל"ק כלל ונתברי' דהא יש עליו כזית בשר של היוצא ואסור בשבירה וע"כ דמוקי לה ככ"ע (שו"ר דז"א דהא לר"ל קאי. ומ"מ ניחא די"ל דמוקי ככ"ע וכ"כ במרכבת שם). אפי' כר"ש ושפיר ק' ונתברי' משום דאין לחוש לבשר היוצא כיון דאינו ראוי לאכילה ליכא לדידיה משום ש"ע כמו בנותר וממילא דלא מצי למימר ג"כ דעכ"פ מדרבנן אסור בש"ע שאין בו מוח דלר"ש ליכא כלל איסור מדרבנן וכמ"ש ועפ"ז מיושב שפיר הא דקאמר הש"ס בפשיטות אי דלית בהו מוח ל"ל בשריפה לשדינהו. והיינו דהא הש"ס בהאי ס"ד דמייתי סייעתא לרב מרי דשימוש נותר מלתא הוא ממתני' דהעצמות ישרפו ולא יתברינהו ונחלצה למוח דידהו ע"כ אזיל אליבא דר"ש דסובר דבניתותר לית ביה משום ש"ע דלר"י ליכא סייעתא כדדחי באמת דאתיא כר"י ואסור למיחלצינהו משום ש"ע וכיון שהסייעתא אזלא אליבא דר"ש ממילא דשפיר פריך בפשיטות אי דלית בהו מוח ל"ל שריפה לשדינהו משום דלר"ש ליכא באמת אפי' מדרבנן איסור דש"ע כלל באין בו מוח ולזה דחי דאתי כר"י וממילא דגם עצמות שאין בהם מוח טעונין שריפה משום תקלה דש"ע דאסור על כל פנים מדרבנן. ובזה מיושב היטב קו' התוס' שם שהקשו דאכתי נוציא המוח ע"י גומרתא ע"ש בד"ה בו בכשר. ולהאמור ניחא דהא גם בשאין בהם מוח טעונין שריפה כיון דש"ע אסור בהו מדרבנן ולהכי קאמר ג"כ הש"ס בהא דפריך לר"מ מברייתא דכל עצמות הקדשים א"צ שריפה חוץ מעצמות הפסח מפני התקלה ה"ד אי דלית בהו מוח ל"ל שריפה והיינו דס"ד גם האי קושיא אזלא אליבא דר"ש דס"ד דעיקר דינא דר"מ דשימוש נותר מלתא הוא נלמד ממתני' כסייעתא שהביא הש"ס לעיל ואם כן ע"כ דסובר כר"ש דאל"כ [ליכא] הוכחה ממתני' כלל וכיון שכן שפיר פריך למה לי שריפה כיון דלר' שמעון לא צריך שריפה כלל ולזה משני דבאמת אתי כר' שמעון ומכל מקום צריכי שריפה דמיירי במצאן חלוצים וליכא ק"ו מברייתא ואיכא סייעתא ממתני' וזה שכ' רש"י אליבא דרנב"י דאתי כר"ש וא"ש מאוד. ולפ"ז אתיין דברי הרמב"ם בפי"ט ובהלכות קרבן פסח כפשטן דכיון דהרמב"ם פוסק כר"י דיש ש"ע גם אחר שנעשה נותר ממילא דיש גם בעצמות שאין בהם מוח איסור שבירה מדרבנן וכמבואר בירושלמי ולכן כ' דבעצמות שאין בהם מוח חיובא הוא דליכא אבל איסורא מדרבנן איכא. וזה שפיר כתב בפסהמ"ק וכאן דעצמות הקדשים אין טעונין שריפה מלבד עצמות פסח ומיירי גם בעצמות שאין בהם מוח וצריכי שריפה בפסח משום תקלה דש"ע דאסור בהו מדרבנן על כל פנים וכמ"ש וא"ש. ואמנם לפ"ז צריכים אנו לפרש דברי הרמב"ם פ"ט מה' ק"פ ה"ב שכ' אבר שיצא מקצתו חותך הבשר עד העצם וקולף את הבשר שבפנים יאכל ושבחוץ ישרף וחותך בקופץ אם הי' שאר קדשים ובפסח שאסור לשבור בו עצם קולף עד הפרק ומפרק האבר שיצא מקצתו ומשליכו ע"ש. והנה מ"ש גם בקדשים קולף כבר תמה הלח"מ והניח בצ"ע. ואמנם התוס' יום טוב במשנה זו דקדק מדכ' ברישא בקדשים מה שלחוץ ישרוף וגבי פסח נקט ומשליכו לחוץ וע"כ מפרש דמיירי בעצם שאין בו מוח ולכן משליכו ול"צ שריפה ע"ש ואולם לפמ"ש הרי להרמב"ם גם בעצמות שאין בהם מוח טעונין שריפה וע"כ לפרש דמ"ש הרמב"ם ומשליכו לחוץ היינו משום דדוקא בקדשים דמיירי בחול ואז רשאי תיכף לקלוף כל הבשר הן הכשר מה שבפנים והן הפסול מה שיצא לחוץ לכן כ' דקולף כל העצם משא"כ בפסח דע"כ ביום טוב לא מצי לקלוף כל הבשר דמה שיצא הוא מוקצה ואינו קולף אלא בשר הכשר לאכילה ולזה שפיר כ' ומשליכו לחוץ עד אחר יום טוב כיון דעתה לא מצי לשורפו משום יום טוב ובאמת אחר יום טוב צריך שריפה מ"מ בין ביש בו מוח או אין בו מוח משום תקלה או משום דשימוש יוצא לפמ"ש למעלה דלהרמב"ם אין חילוק בין שימוש נותר לשימוש שאר פסולים וא"ש ועיין בס' הרמ"ז על משניות ועפ"ז גם דברי החינוך שהבאתי למעלה ניחא דמיירי גם כן בעצמות שלא היה בהם מוח מעולם ורק שהסביר הטעם מה דאמר בירושלמי דמדרבנן אסור באין בו מוח שהוא משום דנשאר עליו מעט בשר ולא ידקדק אם יש בו כזית וישברנו ויעבור על ש"ע ולהכי צריכי כולהו שריפה מפני התקלה וכדכתיבנא וכ"ז לענ"ד ברור ונכון מאד בס"ד:
ועיין במרכבת המשנה ח"ג בהל' פסהמ"ק והל' ק"פ מ"ש בסוגיא זו ובדברי הרמב"ם במקומות הללו ואין הפנאי מסכים לבוא על סדר דבריו והרואה יראה מה שיש לבנות ולסתור בדבריו מתוך מ"ש. ואמנם בעברי במרוצה זה חזיתי לו שהק' לאוקימתא דרנב"י אמאי במצאן חלוצים צריכי שריפה משום חזקה ששימשו נותר או פסול והרי קיי"ל כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובעלים טעון עיבור צורה ובודאי דפסח שנפסל בדם ובבעלים פסול מיקרי ואין בו משום ש"ע מיהו מ"מ לא נעשו העצמות שימוש פסול להצריכם שריפה כיון שעדיין לא הוזקקו לשריפה וא"כ משכחת לי' שחלצן בהיתר קודם עיבור צורה שעדיין לא הוזקקו לשריפה ולא נעשו שימוש פסול ע"ש. ובאמת שלפי דעתו עדיפי ה"ל להקשות לראב"ע דאכילת פסחים מה"ת עד חצות ומ"מ לא צריך שריפה עד שיעלה ע"ה וא"כ משכחת לה בכל הפסחים אפי' בכשר לגמרי שמותר לו לחלצם קודם שנעשו שימוש נותר שטעון שריפה מחצות עד ע"ה דאז פסול משום נותר מה"ת ושריפה לא בעי עדיין. אך זה ליתא דכיון דמחצות הו"ל נותר גמור ניהו דעדיין לא צריך שריפה מ"מ מיקרי העצמות שימוש נותר ונותנים עליהם דין דנותר ענמו דלכשיגיע זמן שצריך לשרוף הנותר עצמו צריך ג"כ לשרוף העצמות ששימשו נותר גם בחלצינהו מקודם והרי סתמא אמרו שימוש נותר מלתא הוא דנותנין על שימוש הנותר החומרא דנותר עצמו. וגדולה שימושה דכמו שטעון הנותר עצמו שריפה בבוקר ה"ה שימוש דידי' ולילה אין מחוסר זמן. וראיה דאל"כ בלאו הכי להני אמוראי בשמעתין דמש"ה אין שורפין קדשים ביום טוב מגזה"כ וא"כ ממילא דלא ניתק הנותר עדיין לשריפה ודלמא חלצינהו אז דפסול הוה ולא הוזקקו עדיין לשריפה וע"כ דליתא. וכן הוא לענין שימוש פסול ועדיף יותר דבנותר מפורש בקרא דשריפתו ל"ה עד הבוקר ובפסול דטעון עיבור צורה הוה רק סברא כמ"ש התוס' בדף פ"ב ד"ה בשלמא. וע' ס' או"ח השיג ג"כ על ש"א (הוא ס' ברוך מבנים אשר פ' בא). שהקשה קו' זו מראב"ע ולא ביאר כל הצורך ע"ש. וע' תוספתא ספ"ה דפסחים דתני הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואין נאכל אלא עד חצות ואין חייבין עליו משום נותר דאין מחשבה פוסלת בו משום פיגול עד שיעלה ע"ה. ולכאורה סותר גמרא דידן דף ק"כ דאמר להדיא דלראב"ע מחצות הו"ל נותר. ומצאתי בס' אור זרוע גדול בה' פסחים סי' רל"א עמד בזה. ואמנם ע"כ תוספתא זו אתיא אליבא דר"ע דפסח נאכל מה"ת עד ע"ה ומחצות אינו אסור רק מדרבנן משום סייג. ותדע דאל"כ למה לא פריך מהא בזבחים דף נ"ו בפלוגתא דחזקיה ור"י במחשב לאכול אור לשלישי וכן האוכל אור לשלישי דלחזקיה פטור דאכתי לא אינתק לשריפה ולר"י חייב דכיון דאידחי מאכילה נפסל במחשבה וחייב כרת על האכילה. וא"כ לר"י קשיא האי דתוספתא. וע"כ דמוקי לה כר"ע ולכן אינו חייב משום פיגול ונותר אבל לראב"ע מחצות ה"ל נותר וחייב משום נותר ופיגול לר"י. וע' שו"ת מנחם עזריה סי' א' ודבריו שם צ"ע וע' שו"ת בשמים ראש ובהגהות שם סי' קכ"ה. עוד ראיתי במרכבת המשנה שם בפסהמ"ק שתלה פלוגתא דרנב"י ור"ז בשמעתין בהא דדף פ"א אי אכסנאי שלא החזיק בדרך רשאי לשרוף מעצי המערכה שעשאוהו כציקנין והטעם כ' התוס' משום דלב ב"ד מתנה כדי שלא ימנעו לשורפו וכ' דמצד הסברא בשימוש נותר דשריפתו רק מדרבנן ודאי לא התירו לאו דמעילה כדי שלא ימנעו מלשרוף ולעבור אדרבנן ע"ש. וגם זה לא נהירא דהא כיון דחזינן דבנטמא כולה או רובו שורפין אותו מעצי המערכה לפני הבירה והטעם כדי לביישן ואפי' אמר הריני שורף מעצי עצמי אין שומעין לו שלא לבייש מי שאין לו והתירו לאו דמעילה מפני דבר דרבנן ומחמת מיעוט שאין להם עצים ודאי דבצקנין אם חששו שמחמת צקנתן יעברו על דאורייתא ולא ישרפוהו מכש"כ שיעברו אדרבנן ובודאי עשו חיזוק לדבריהם וע' כתובות דף ק"ו וז"פ ועיין בתוס' שבת דף כ"א ובמנחות דף כ"א לענין מלח ובמנ"ל פ"ו מה' כלי המקדש ופ"ח ממעילה ואכ"מ:
ונשאר ליישב מה שיעדנו למעלה הא דמציין הש"ס על חל ששה עשר להיות בשבת כו' ופריך וליתי עשה ולדחי ל"ת ותמהו כולם דאמאי לא פריך מיד על הא דישרפו בט"ז ולא בט"ו מפני שהוא יום טוב ואמאי ניתי עשה ודחי לל"ת. והוא הרגש עצום. והיה נרא' לומר בזה. דלכאורה קשה לפמ"ש האחרונים פ"מ א"ח וס' ש"ה דלמאן דיליף ביבמות פ"ק דעשה דוחה ל"ת משאר לימודים או אפי' גם למ"ד דאתיא מכלאים בציצית להני דסברו במנחות דף מ' דציצית נוהגת בנשים והוי עשה השוה בכל אין ללמוד מזה דעשה שאינו שוה בכל ידחה לל"ת השוה בכל וע' תוס' יבמות דף ו' ד"ה טעמא. וא"כ לפמ"ש כולם דעשה דשריפת קדשים אינה נוהגת בנשים כיון דאין נשרף בלילה הוה מצות עשה שהז"ג דנשים פטורות ודלא כנראה מדברי התוס' בקידושין דף ל"ד בשם ר"י מא"י. לפ"ז מאי פריך וליתי עשה ולדחי ל"ת והרי הוה עשה דשריפת קדשים אינה שוה בכל שאינה נוהגת בנשים והל"ת דיו"ט שוה בכל ולהכי לא דחי כה"ג. ואולם לפמ"ש הריטב"א בקידושין דף כ"ט ליישב קו' התוס' שם הא דצריך קרא במילה אותו למעט דאשה אינה מחויבת למול בנה והרי בלאו הכי הוה מילה מעשהז"ג ותי' דמעשהז"ג דנשים פטורות הוא רק במצוה שהיא חיוב על גוף האדם בפרטות כמו תפילין שהוא חיוב על כל אדם שיניח תפילין ואינו יוצא במה שחבירו מניח וכאו"א מחויב בה ומצוה רמיא עליו לבדו משא"כ במילה דאין החיוב על אדם זה דוקא דהא אפי' ב"ד מחייבי ה"א דלא גרעה אשה מב"ד להכי צריך קרא למעוטי ע"ש. ולפ"ז י"ל דשריפת קדשים ונותר אף דהוה מעשה"ג מ"מ נשים חייבות בה משום די"ל דאין המצוה מוטלת על איש פרטי דוקא דהיינו זה שהם שלו או שהותיר רק דהקפידה תורה שנותר וקדשים פסולים להוי נשרף וכל מי ששורפו קיים המצוה ולא רמיא מצוה על זה שהותיר יותר מכל אדם. וכ"כ בנו"ב מהדו"ק חאו"ח סי' ט"ו ע"ש ועיין מקו"ח סי' תל"א. וא"כ גם אשה חייבת דלא גרעה מכל אדם כיון דאין המצוה מוטלת דוקא על גוף אדם זה ולהכי הוה שפיר עשה השוה בכל. אך באמת לע"ד תליא בפלוגתא שבמכות אי נותר הוה לאו הניתק לעשה דר' יהודה סובר דנותר הוה לאו הנל"ע דכתבה תורה והנותר ממנו באש תשרופו בא הכתוב לנתקו לעשה לומר שאין לוקין עליו ור' יעקב סובר דאין לוקין משום דהוה לאו שאין בו מעשה ולא הוה ניתק לעשה כלל עיין תמורה ד' ד' דלמ"ד דל"ה נל"ע שפיר י"ל דאין המצוה על זה שהותיר דוקא אבל למ"ד דהוה ניתק לעשה ודאי המצוה דוקא על זה שהותיר לקיים העשה כדי שלא ילקה עליו ועיין רש"י מכות דף י"ד ע"ב ד"ה כל ל"ת כו'. והנה ר' מאיר סובר דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו עיין תמורה ד' ג' דר"י בשם ר"מ מצריך קרא בנשבע ללקוח עליו אף שאין בו מעשה ומוכח דבכ"מ שאב"מ אין לוקין עליו. וממילא דנותר ל"ה נל"ע. ועפי"ז מיושב שפיר הא דמציין הש"ס על חל ט"ז להיות בשבת פריך וליתי עשה ולדחי ל"ת ולא תיכף על ישרפו בט"ז. משום דבלאו הכי הוה מצי לתרוצי דמתני' כר"י דנותר הוה לאו הנל"ע ואז החיוב דוקא על זה שהותיר וממילא דאינו נוהג מ"ע זו דשריפת קדשים בנשים כיון דהוה מעשה"ג המוטלת על גוף אדם פרטי וכה"ג נשים פטורות וא"כ שוב הוה הך עשה דשריפת קדשים אינה שוה בכל ולהכי לא דחי לל"ת דיו"ט השוה בכל. ולזה מייתי תחלה הא דקתני חל ט"ז להיות בשבת נמצא דהי' יום טוב ראשון דפסח ביום ו' שהוא ע"ש והתוס' כ' ר"פ תמיד נשחט ד' נ"ח ע"ב ד"ה כאלו חל בשני בשבת דגם בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה קפדו על לא בד"ו פסח וכל הני משניות שמצינו דלא קפדו אהא אתיא כאחרים דאין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים ולא קפדינן על לא בד"ו פסח ע"ש. וא"כ ע"כ מתני' דידן דקתני דהי' פסח ביום ו' אתיא כאחרים וסתם אחרים ר"מ וכ"מ בס' ז"י. וא"כ לפ"ז שפיר פריך וליתי עשה ולדחי ל"ת דהא לר"מ ל"ה נותר נל"ע. ושוב י"ל דהחיוב על כל אדם וממילא דגם נשים חייבות בו ולהכי באמת לא שרפינן על כל פנים ע"י נשים והוה שפיר עשה השוה בכל וא"כ אמאי ל"ד עשה לל"ת וא"ש. ואולם לפמ"ש השעה"מ בה' פסהמ"ק שם דלמ"ד דנותר הוה ניתק לעשה ודאי דגם נשים מחויבות בעשה זו כיון דמוזהרות על הלאו של בל תותירו ע"ש. נסתר זה. ובלאו הכי יש לפקפק קצת ועיין צל"ח בדף פ"ה ד"ה א' עצם:
ולכן נלע"ד דהנה דעת הרמב"ם בפ"י מה' ק"פ שהפסח היו צולין אותו שלם ואין מנקרים אותו מהגידין כשאר בשר והראב"ד השיג עליו ועיין בכ"מ שם. וראיתי בס' לחם שמים הביא ראיה להרמב"ם ממתני' דידן דהעצמות הגידין והנותר ישרפו בט"ז ואמאי ישהה הגידין עד ט"ז ויעשו נותר ולא ינקרו אותם מיד כיון דע"כ צריך לנקר על כל פנים גידין האסורין וישרפם קודם שיעשו נותר כיון דע"כ לשריפה אזלי. וע"כ דאין לנקר את הפסח מקודם שצריך לצלותו שלם ע"ש. ובלח"ש שת"י כתוב הג"ה בצדו בכתב ישן לא ידעתי למי שהראב"ד מוקי למשנתינו דמיירי בחל י"ד להיות בשבת ואין זה דוחק דלא תני כך בהדיא כיון דבעצמות ונותר יצויר אף בלא שבת. אך דבריו תמוהים דאכתי תיקשי סיפא דחל ט"ז להיות בשבת ישרפו בי"ז והרי כשחל ט"ז בשבת הי' ער"פ בחול וא"כ למה לא יחלצו הגידין בי"ד ולשורפם אז ולא לעשותן נותר ובפרט באותן דהוה רק מדרבנן וע"כ כדעת הרמב"ם דאין מנקרים הפסח קודם שצריך להיות שלם.
והנה ידוע דעת הב"י באו"ח סי' י"א דבעשה שאפשר בשום פעם לקיים בלא דחיית הל"ת גם היכי דא"א לקיים כ"א ע"י דחיה אפ"ה לא דחי העשה לל"ת. ועיין אחרונים. ולפ"ז מיושב שפיר הא דלא פריך תיכף על ט"ו דידחה עשה לל"ת עד שהביא הך דחל ט"ז להיות בשבת. משום דהוי מצי למימר דנקט ישרפו בט"ז משום גידין ותני תרתי אטו חדא עיין יד מלאכי בכלליו סי' תרמ"ה דהא על כל פנים בגידין דהם נותר מעיקרם עיין רש"י שם אין העשה דוחה ל"ת משום דאפשר לקיים שניהם בלי דחיה בחל י"ד בחול לנקר בי"ד ולשורפם אז ולזה הביא סיפא דחל ט"ז להיות בשבת וממילא דהיה ער"פ בחול ואפ"ה נקט גידין ישרפו בט"ז ובאין לידי נותר וע"כ משום דהפסח צריך להיות שלם ואין לנקר אותו מקודם וא"כ לא משכחת כלל בלי דחיה ושפיר ק' דידחה העשה לל"ת וא"ש. ולהיות שהדברים עתיקים לא ראיתי להאריך וכתבתי פלפלת כ"ש לחיבת הקודש. ואולם לעיקרא דברי הלחם שמים לא נהירא כלל דאסור לשורפם קודם שנעשו נותר משום בזיון קדשים כדאי' בדף פ"ד ועיין עוד בתוס' בדף י"ג. ותדע דאל"כ על כל פנים אמאי לא יסירם אחר הצליה וע"כ דליתא והוא פשוט. ובקו' שהבאתי עיין צל"ח שדבריו נכונים ופשוטים ולעיקרא לק"מ ואין להאריך:
את זה המעט שמתי בטנא משום חבוב מצוה בשעתו להקריב מנחת עני ומה דרכו של עני בפרוסה ודל מביא עשירית האיפה שלא להוציא חלק לגמרי ויותר מזה אין המקום גורם וכבר הובא בפנים בכ"מ אחת הנה ואחת הנה איזה הערות ובקיאות בשמי והמה נרשמים בלשון בשם ח"א וכדומה פי שלא רצה הגאון המחבר נ"י לקרות שמו כלל על הספר ולזה לא בא מפורש בפנים שום דבר אשר על ידו יוכל להתודע כי הוא חברו וקריבה זו תפלה ד' ברחמיו יאיר עיני במאור תורתו ויזכני ללמוד וללמד לשמור ולעשות אני וזרעי מעתה ועד העולם אנס"ו:
הק' ראובן כהן רפאפורט
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |