מנחת חינוך/מט
מנחת חינוך 
מט
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
משפט כו' דיני המצוה ונוהגת כו'. עש"ס פ' החובל ור"מ ה' חובל וטוש"ע חו"מ סי' ת"כ ואכתוב איזה הערות כדרכי ב"ה. החובל בחבירו הכאה שיש בה ש"פ אף דעובר בלאו דלא יוסיף ועל לאו זה לוקין עש"ס ור"מ והרהמ"ח פ' תצא אם אין בהכאה ש"פ מכל מקום אם יש בה ש"פ חייב לשלם וממילא אין לוקין דכדי רשעתו כו' אף דקיי"ל כל היכי דאיכא ממון ומלקות מלקי לקי וממונא לא משלם כר"י כתובות בסוגיא דאין לוקה ומשלם אך כאן גבי החובל ריבתה תורה בפירוש לתשלומין וגזירת הכתוב הוא ע"ש בכתובות וכן הלכה. ולכאורה נוכל לומר דוקא מחמת לאו דחובל בהא גלי רחמנא דעל לאו זה אין לוקין במקום תשלומין אבל אם עבר עוד לאו בשעת החבלה כגון שחבל בחבירו בי"ט או ביה"כ ועשה בו חבורה דחייב מלקות מחמת יום טוב ויה"כ אפ"ל דלוקין ואינו משלם ככל הלאוין שנתחייב ממון דמלקי לקי דבהא לא גלי קרא ועתו"ס פסחים כ"ח ד"ה מאן י"א. אך באמת מבואר במשנה החובל פ"ז דהחובל בחבירו ביה"כ חייב לשלם ובחובל בחבירו בשבת פטור אם כן מבואר דחיוב מלקות מלאו אחר אין פוטר מתשלומין. אך מהמשנה אין ראיה דגם בכתובות פ' א"נ מבואר דח"כ אף דלוקין משלמין קנס וכו' ובפ' מרובה גבי גנב וטבח ביוה"כ חייב אע"ג דלא ריבתה תורה ואוקמינן לפסק הלכה דבמשניות מיירי בלא התרו בי' וחייבי מלקות שוגגין אינו פוטר וח"מ שוגגין פטורין. עש"ס ור"מ ה' נערה בתולה ובר"מ פ"ג מה' גנבה. אבל באתרו ביה דלוקין אינו מוכח ממשנתינו כיון דנתוסף עליו לאו אחר אפשר דלוקין כמו בכל התורה ופוטר מתשלומין דלא גלי קרא בזה רק על לאו דחובל אבל לא על לאו אחר. אך הר"מ פ"ד מהחו"מ כ' בפירוש דהחובל בחבירו ביה"כ אפילו במזיד אף על פי שחייב מלקות מכל מקום משלם דריבתה התורה חובל וכו' ע' בלשונו שם בה"ט. וצ"ע מנלי' להר"מ לפסק הלכה כן דלמא דוקא בלאו דחובל גלי רחמנא ולא בלאו אחר כמ"ש ועיין בטוש"ע סי' תרכ"ד כלשון הר"מ וא"י מנלי' זה ול"מ שלא מצאתי גילוי לד"ז מהיכן הוציא ר"מ דבריו אלא דתמוה לי מכתובות ל"א ע"ב דרמי משניות אהדדי דכאן מבואר בבא על אחותו חייב קנס ובמכות תני אלו הן הלוקין הבא על אחותו וקי"ל דאין לוקה ומשלם. ותירץ עולא כאן באחותו נערה דיש קנס משלם ואינו לוקה ושם באחותו בוגרת דליכא ממון לוקין וגם בושת ופגם ליכא דמיירי בשוטה ומפותה או ביתומה ומפותה דליכא שום צד ממון ע"כ לוקין ואמרינן אלמא סבר עולא כ"ה דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקא לא לקי וערש"י דאי סובר לקי ולא משלם א"צ לאוקמי המשנה בלית שום צד ממון דיכול לאוקמי אפילו באחותו נערה רק דאתרו בי' ומלקות פוטר מתשלומין ובכתובות מיירי בלא אתרו בי' וחייבי מלקות שוגגין חייבים בתשלומין. ולדעת הר"מ דידוע הא דבאונס ומפותה דחייב בו"פ וצער ז"א מבואר בתורה רק קנס אך זה מדין חובל בחבירו דפגם היינו נזק וצריך לשלם וגם בושת ופגם משלם וריפוי ושבת ל"ש ועיין בהה"מ כאן פ"ה מה' חו"מ ועיין כאן בסוגיא בתוס' ישנים תוד"ה אלמא שכתבו אטו בושת לאו חובל הוא וכו' וא"כ דלמא סובר עולא בכ"מ דלוקה ואינו משלם. אך כאן במשנה דיש קנס וגם בו"פ וצער וכיון דמשלם בו"פ וזה צריך לשלם כי בחובל ריבתה התורה תשלומין אפילו במקום לאו אחר ואפילו התרו בו וממילא כיון דחייב משום חובל ואין לוקין צריך לשלם קנס ג"כ דחמ"ל שוגגין חייבין בתשלומין. ע"כ לא יכול לאוקמי המשנה דמכות באחותו נערה כיון דיש נזק ג"כ משלם ואינו לוקה. אלא באמת ל"ק דלא היה צריך עולא לתרץ באחותו בוגרת ובשוט' ומפות' הי' יכול לתרץ דמיירי אפילו בנערה רק בשוטה ומפותה כיון דא"ח משום חובל דהיינו בו"פ וצער רק קנס ע"כ לוקין ומלקות פוטר מתשלומין ומשני דכאן מיירי היכי דיש בו"פ ע"כ חייב ממון משום חובל ומדמתרץ משנה דהתם בגוונא דלית בה ג"כ קנס ע"כ מוכח דאלו הי' אפילו קנס לחוד לא הוי לוקין דממונא משלם כו' ע"כ מוכח שפיר דסובר דבכ"מ ממונא משלם ע"כ צריך לאוקמי המשנה דמכות בגוונא דלית ביה שום צד ממון:
אך קשה דר"י מוקי המשנה דכאן בלא אתרו ביה ובמכות מיירי באתרו ביה דסובר מלקי לקי כו' כמבואר שם ומאי מהני מה דאתרו ביה הא חייב לשלם בו"פ אם כן היאך לוקין. וע"כ צריך לאוקמי המשנה דמכות בשוטה בגוונא דלית בה בו"פ. ולא מקשה הש"ס כלל על ר"י והאיכא בו"פ כמו לעולא. ואי מוקי ר"י ג"כ המשנה דשם בגוונא דלית בה בו"פ לא הי' צריך לאוקמי המשנה דכאן בלא אתרו בי'. אלא כאן מיירי דיש בו"פ ג"כ ע"כ חייב מטעם חובל וממילא פטור ממלקות ומשלם קנס דחמ"ל שוגגין חייבין בתשלומין ושם מיירי בגוונא דליכא בו"פ אבל אתרו בו אינו מעלה ומוריד כלל אם כן מבואר בפירוש דמלקות פוטר אף מבו"פ כיון דהוא לאו נוסף לא לאו דחבלה מלקי לקי ופוטר מתשלומין ואין להאריך ע"ש בסוגי'. וא"כ דברי הר"מ צ"ע וכן הר"מ בעצמו ה' נ"ב כ' שם דבא על ח"כ אם התרו בו אינו משלם ובלא התרו בו משלם נראה דבהתרו בכ"ע אינו משלם אף במקום בו"פ ובאמת היכי דיש בו"פ חייב לשלם לדעתו ולא ילקה וממילא מחויב בקנס נמי ע"כ צ"ע מאוד דעת הר"מ. שו"ר בהפלאה שם עמד ע"ד הר"מ מנלי' זה וכ' דזה תלוי במה שמסופק בש"ס אי ממונ' לחומר' או לקולא אם ממון חמור אם כן אף בנתוסף לאו אחר מכל מקום עבדינן החומר' ולא נפקע מעליו וכו' ע"ש בנועם פלפולו דדעת הר"מ דממונ' לחומר'. וא"י לעמוד ע"ד כי איני עוסק כעת בסוגי' זו. אך לפע"ד לפי מסקנת הש"ס וקי"ל כר"י דמלקי לקי ופוטר מתשלומין. נראה דמלקות חמור דאי ממון חמור אם כן אתגור' אתגר ולמה נידון בקל וגם לא ישלם דשייך הסברא רחמנא חס על ממונא דנחבל כמ"ש התוס' שם אי ממונא לקולא אף דחוטא נשכר מכל מקום חס רחמנא על ממון חבירו אבל אי מלקות קולא אם כן ודאי קשיא ולמה יהיה נשכר דילקה ולא ישלם וכי מפני שהוסיף פשע ידון בקל ויפסד ממון חבירו ע"כ נראה דמלקות חמור והכתוב ענש אותו מפני עבירה שעבר בדבר חמור ולא השגיח בממון של חבירו כיון דעבר על עבירה נידון בחמור. וגם נראה כיון דאפילו אם עונשין אותו מלקות מכל מקום להרבה שיטות מהני תפיסה אם כן העונש הזה חמור דאפשר דיתפוס ג"כ אם כן בודאי קשה על הר"מ. והנה אפ"ל אף דמלקות חמור מממון מכל מקום בלאו שיש בו כרת דיש מלקות קולא מממון דבאמת כרת חמור מממון דעור בעד עור וכל אשר כו' ורנבה"ק סובר דכרת פוטר מתשלומין אך לא קי"ל כן עיין במכות דכדי רשעתו ברשעה המסורה לב"ד ועצל"ח פסחים כ"ט אבל ידוע דכרת חמור אם כן בלאו שיש בו כרת וגם נתוסף ממון כגון חובל בחבירו ביה"כ בודאי מסור להב"ד לענשו ועונש הממון חמור ממלקות והטעם דאנן קי"ל במכות דהלכה דכל ח"כ שלקו נפטרו מידי כריתתן וכ"פ הר"מ פי"ז דסנהדרין וא"כ אם הב"ד יענשו אותו מלקות יפטר מכרת ולא ישלם ובודאי קולא הוא דאי יענשו אותו בממון ישלם וגם נשאר עליה חיוב כרת אם כן בודאי מלקות קולא מממון. ע"כ פוסק הר"מ בחובל ביוה"כ דמשלם. ולפי זה אם חובל בחבירו ביום טוב באמת לוקין ולא משלם דמלקות חמור ודוקא ביוה"כ מלקות קיל כמ"ש. אך באמת מסוגיא זו קשה דמיירי באחותו שהי' ג"כ מח"כ ומכל מקום מבואר לר"י בהתרו בו פטור מתשלומין ולמה כיון דמחייב בו"פ מטעם חובל וחובל משלם ואינו לוקה על כל פנים בח"כ כמ"ש. ע"כ ד' הר"מ צ"ע וישמע חכם וכו' ועמ"ל שם בפי"ז לענין ח"כ שלקו ודבריו צ"ב ואין כאן מקומו. והגם דמלשון הר"מ ה' חו"מ נראה דמטעם דגלי קרא מכל מקום אפשר הדין מסתבר ולא מטעמי':
ואל יקשה לך לפמ"ש דבח"כ ממון חמור ממלקות דלא נפטר מכרת אם כן היאך אמרינן אלמא סובר עולא כ"ה דאיכ' ממון ומלקות ממון משלם ולא לקי דלמא דוק' כאן במשנ' דהוא ח"כ וממון חמור אבל בחייבי מלקות לחוד באמת מלקות חמור. ז"א דבמשנה מבואר דגם ח"ל בלא כרת ממון משלם דתני הבא על הממזרת דחייב מלקות לחוד ע"כ מוכח דסבר בכ"מ דממונא משלם ולפמ"ש דפעמים מלקות חמור ופעמים ממון חמור י"ל ק' התוס' שם דבתחלה אמרינן מנ"ל לעולא דממונא משלם אם כן נראה מצד הסברא דהיה לו ללקות דחמור ולא יהי' נשכר ואח"ז לר"י דסובר מלקי לקי אמרינן מנ"ל לר"י דלקי אם כן הסברות סותרים זא"ז ולפמ"ש דמצד הסברא מלקות בגוף חמור מממון דיש סברא שם בגמ' דמלקות חמור ממיתה ע"ש אם כן לעולא דסובר בכ"מ דמשלם ואינו לוקה מקשה הש"ס מנלי' הא דמצד הסברא מלקות חמור וצריכין לענשו בחמור ומתרץ דיליף מחובל ומפלפל הש"ס אי מלקות חמור כסברא החיצונה רק דמ"מ גזירת הכתוב דנידון בקלה מכל מקום אין ללמוד מחובל ואי נימא דע"כ מדחייבה התורה ממון ע"כ גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם דממון חמור מכל מקום לא נוכל ללמוד ומסקינן דילפינן ג"ש דנידון בממון ובאמת ממון קל כסברא החיצונה רק הוא גזירת הכתוב ואין להשיב. ואח"ז דר"י מוקי בלא אתרו ובהתרו מלקי לקי אם כן בכל חמ"ל הסברא נותנת כן דנידון בחמור ומלקות חמור אבל במלקות של ח"כ זה בודאי ממון חמור כמ"ש וז"ב וע"ז מקשה מנ"ל לר"י דאינו נידון בחמור דלמא במלקות ח"כ נידון בממון דהוא חמור וגם שייך הסברא דחס רחמנא אממון חבירו וע"ז אמרינן גם כן דגזירת הכתוב הוא מכדי רשעתו וסמיך ארבעים יכנו דבכ"ע דיש מלקות נידון במלקות אף דהוא קל דהוא גזירת הכתוב אבל מצד הסברא ודאי מלקות חמור אך בח"כ ממון חמור אם כן דברי הר"מ מסתברים בחובל בחבירו ביוה"כ דישלם. אך מסוגיא זו קשה דר"י פסק באתרו בי' פוטר בח"כ גם כן ממון והא חייב משום בו"פ דה"ל חובל כמש"ל וצ"ע.
ודוקא החובל ביוה"כ אבל חובל בחבירו בשבת פטור מתשלומין דחמב"ד פוטרים אף חובל ע' במשנה והר"מ ואפילו בשוגג פטור מתשלומין דקיימא לן חמ"ש פטורים מתשלומין ופשוט שאם הי' שוגג על שבת והתרו בו משום לאו דחובל לוקין על הלאו דחבלה כיון דקיימא לן חמ"ש אינם פוטרים ממלקות רק מתשלומין ע' בחולין ור"מ ה' שחיטה אם כן כיון דאינו משלם דהמיתה פוטר אותו אם כן חייב מלקות על חובל כמו הכה הכאה שא"ב ש"פ כיון שאינו משלם לוקה אם כן ה"נ כיון דאינו משלם דהמיתה פטרתו לוקה כיון דהי' שוגג ואין ח"מ שוגגין פוטרין ממלקות וז"פ. וע' מ"ל פי"ז מהלכות סנהדרין בד' המגיה כתב הא דח"כ שלקו נפטרו מידי כריתתן זה דוקא באותם ח"כ שיש בהם מב"ד כגון עושה מלאכה בשבת באתרו בי' חייב מב"ד ובלא אתרו בי' ח"כ וא"ח מלקות דהוי לאו שניתן לאמב"ד ואם נלקה כיון דנלקה שלא כדין נפטר מכרת אבל בח"כ לבד דלוקין מן הדין לא נפטר מכרת ע"ש. וד' צ"ע הא מבואר במכות שם ובמגלה אהא דר"ח ב"ג חלוקין עליו חביריו כו' תנינא אין בין שבת ליו"כ אלא שזה זדונו ב"א וזה זדונו בי"ש ואם איתא דנפטר במלקות אידי ואידי ב"א הוא ומתרץ זה עיקר זדונו ב"א הוא וזה עיקר זדונו ב"ש ולפ"ד מה מקשה הש"ס ומתרץ הא ביו"כ ליתא לד"ז כיון דליכא חיוב מב"ד לא נפטר כלל ולא פליג ר"ח ב"ג וגם מ"ש דהתוס' הכריחו זה בחולין ד"פ ע"ש דהתוס' כתבו הא דתנן במתניתין שם הראשון ח"כ ושניהם סופגים את הארבעים אתי דלא כמ"ד ח"כ שלקו נפטרו מידי כרת והבין בד' התוס' דתרווייהו ל"ש דיהי' מלקות בח"כ וגם יפטר במלקות מכרת וכאן מבואר שלוקין אם כן לא נפטר. ועפ"ז הקשה על הר"מ דפוסק דיש מלקות בח"כ ופוסק דח"כ שלקו נפטרו מכרת ובאמת אין ענין זל"ז אף דיש מלקות בח"כ מכל מקום אם אתרו בו ולקה נפטר וכוונת התוס' שם דמבוארים השני עונשין במשנה כרת ומלקות ובאמת אם נלקה אח"כ [נפטר מכרת] ע"כ המשנה לא אתיא כהך מ"ד ע"ש בתוס' אבל שני דינים אלו שניהם אמת ע"ש במכות ובמגלה ודבריו צריך עיון גדול וכתבתי רק למזכרת.
והנה חילוק זה דהכאה שאש"פ לוקין ובהכאה שיבש"פ כיון דאיכא ממון ותרווייהו לא עבדי משום כדי רשעתו משום רשעה א' וכו' אך התורה גילתה דכאן עונשין בממון ופוטר המלקות דוקא אם בפ"א דהיינו בהכאה ראשונה הי' ש"פ התשלומין פוטר ממלקות אבל אם הכה כ"פ ובהכאה ראשונה לא הי' ש"פ ובהכאה שני' ע"י צירוף ראשונה יש ש"פ כי נעשית בו דרך משל חבורה ואי לאו הכאה ראשונה לא הי' אחרונה מזיק כנראה בחוש דהכאה אחר הכאה בצירוף הכאה ראשונה נעשית איזה פעולה בהכאה אחרונה אם כן בהכאה ראשונה נתחייב מלקות ובהכאה אחרונה תשלומין ואינם באים כאחד ועונשין בשני העונשין. אך ד"ז דומה לזורק חץ וכו' וקרע שיראין המבואר בכתובות שם למ"ד דסובר דפטור כיון דהחיוב מיתה מתחיל תיכף כיון דאי אפשר להנחה וכו' וע"י צירוף עקירה חייב אם כן מתחיל חיוב המיתה תיכף אם כן ה"נ כיון דהי' ע"י צירוף דבהכאה אחרונה לא הי' ש"פ בלא הראשונה אם כן מתחיל חיוב התשלומין תיכף ופטור ממלקות כי בכאן התשלומין פוטרים כמו התם המב"ד. אך למ"ד דסובר שם דתלוי אם בעי לאהדורי ובמעביר ד"א פטור אף דע"י צירוף חייב מכל מקום דהוא בידו שלא יתחייב מתחיל החיוב לבסוף וחייב על השיראין ג"כ דאינם באים כאחד אם כן ה"נ כיון דבידו שלא להכות לא התחיל החיוב תשלומין עדיין עד לבסוף וחייב על הכאה ראשונה מלקות וע"ש בכתובות ובתוס' ולברר הענין אם תלוי באהדורי אין כאן מקומו וער"מ פ"ג מה' גנבה ובשער המלך ואחרונים ואין כאן מקומו.
והנה במש"ל דאם חובל בחבירו בשבת בשוגג דפטור מתשלומין דח"מ שוגגין פטורים מתשלומין אם כן אם התרו בו משום חובל חייב כיון דאינו משלם לוקין כמו בהכאה שאין בה ש"פ וח"מ שוגגין אין פוטר ממלקות עיין לעיל. נ"ל לדעת מהרש"ל הובאו דבריו בש"ך ח"מ סי' כ"ח הא דסברת רש"י ב"ק דגבי קלב"מ מהני תפיסה היינו בח"מ שוגגין דלא עבדינן החומרא אבל בהתרו בו דעבדינן החומרא נפטר מממון לגמרי ולא מהני תפיסה מכל מקום כאן אף דנלקה מכל מקום מהני תפיסה דדוקא אי עבדינן החומרא ומחמת חומרא זו נפטר מממון פטור לגמרי אבל כאן לא נפטר מממון מחמת המלקות כי אדרבא בחובל ממונא משלם רק דכאן עיקר הפטור שנפטר מממון מחמת חיוב שבת בשוגג והפטור הוא ע"י שוגג דלא עבדינן החומרא ומכח זה נפטר מתשלומין אם כן ה"ל כמו בכל דוכתא אם נפטר מחמת ח"מ שוגג מהני תפיסה אף דנלקה מכל מקום מחמת מלקות לא נפטר רק מחמת שבת ועל שבת לא עבדינן החומרא ומהני תפיסה לדעת מהרש"ל כנ"ל. ומכל מקום צל"ע בד"ז כיון דעכ"פ נלקה והוא חמור כמ"ש דמלקות חמור ל"מ תפיסה וצ"ע ישמע חכם וכו':
והנה החובל בחבירו חייב פעם בחמשה דברים ופעם בד' או בב' או בא'. במקום שיש כולם כגון קטע לו אבר משלם כל החמשה דיש נזק דנפחת מכספו וגם צער וריפוי ושבת נותן לו כל ימי החול אף על פי שמשלם לו דמי אבר כגון שקטע ידו מכל מקום ראוי לשמור קישואים ושמין לו כמה היה יכול להשתכר בזה ונותן לו כל ימי החול ודוקא בסתם ב"א שמין כן אבל בבעל אומנות כגון שמלמד תינוקות או נוקב מרגליות גם בלא רגל ראוי לזה אם כן החולי מבטל אותו ממלאכה גדולה כזו שמין לו השבת כפי אותה המלאכה שבטל מיני' כפועל בטל ואם אינו משלם נזק כגון הכהו על היד וצבתה וסופה לחזור דהלכה דאינו משלם נזק שמין לו השבת כפועל בטל עיין כ"ז בר"מ ובשו"ע. ולדקדק בכל דין צריך חיבור מיוחד ואין כאן מקומו. ופשוט אפילו במקום שאין כל החמשה דברים כמבואר שם מכל מקום אין לוקין כי רחמנא ריבתה לכ"א מהה' דברים לתשלומין ופטור ממלקות וגם פשוט אפילו אם אין בדבר א' של הה' דברים ש"פ רק בצירוף מכל מקום ה"ל הכהו ש"פ ומשלם ואינו לוקה. וגם נ"פ במקום דאינו חייב אלא בשבת לבד שלא היה הכאה כגון הדקי' באנדרוני' היינו שסגרו בחדר ובטלו ממלאכתו דחייב בשבת אם לא היה השבת ש"פ מכל מקום אין לוקין כי הלאו דלא יוסיף אינו אלא על הכאה וכן רקק בגופו דחייב בבושת והכל נלמד מקראי בש"ס וער"מ ובש"ע מכל מקום אינו עובר בלא יוסיף דאינו הכאה והלאו הזה גבי הכאה כתיב אם כן אפילו פמש"פ אין לוקין כנ"ל פשוט. וכן במאנס בתולה של ח"כ או ח"ל דכתבנו לעיל דפסקינן בהתרו בו א"ח ממון כלל וע"ש מה שהקשינו ע"ז אבל הכין הלכתא אם כן לכאורה אם התרו בו משום דלא יוסיף לכאורה ילקה ג"כ משום לאו זה ג"כ דה"ל חובל אך באמת נראה דלאו זה בהכאה דוק'. ומכל מקום צ"ע באונס דלאו דחבלה ודאי ל"ד ביד ה"ה באיזה אבר אם כן במאנס בתולה למה אינו עובר בלאו הזה אם כן אפשר דעובר אם כן היכי דפטור מתשלומין מחמת לאו אחר דפוטר לוקין משום לאו דחבלה ג"כ אם התרו בו משום לאו זה ומכל מקום צ"ע בזה.
ובושת אינו חייב אלא אם הי' מעשה אבל מבייש בדברים פטור והוא מהש"ס וער"מ ושו"ע. וצ"ע בדברי הר"מ פ"ה הו"ז שכתב דמודה מעצמו שחבל א"ח בנזק וצער אבל ג' דברים משלם וכו' ולמה משלם שבת וריפוי דהם ממון ולמה משלם בושת דהבושת לא הגיע לו אלא עתה שמביישו לפנינו וכו' והודאתו בב"ד הוא הבושת עכ"ל וכ"כ עוד בביאור בה"ח ולמה משלם הבושת כיון דלא היה לו קודם בושת רק עתה בהודאתו והוי מבייש בדברים ופטור ולומר דמיירי מבושת למגדר מילתא אין זה במשמע רק דמיירי בה' דברים שמחייב מן התורה ע"ש וצריך עיון גדול. ובלאו הכי דברי הר"מ שם תמוהין כמש"א לקמן. וגם נ"ל דאם נתן לו רשות לחבול בו וער"מ ושו"ע דלענין תשלומין יש דיעות ויש פוטרין ע"ש בסי' תכ"א מכל מקום אין לוקין דאפשר מחל בלב שלם ואם נתן לו רשות נ"פ דא"ע בלאו זה עמש"ל ממ"ח וז"פ. ועח"מ סי' ר"ז הרבה סוברין דאין בשידוכין משום אסמכת' מחמת בושת אע"ג דהוי מבייש בדברים מכל מקום על כל פנים מסלק האסמכת' ועב"ש אה"ע סי' נו"ן מביא בשם מהרי"ק אפילו אי לא עבדי קנסות מכל מקום משלם לו בושת היינו למגדר מלתא כמ"ש כאן פ"ג ובש"ע ועיין במקנה ובלאו הכי אין נגבה בושת בזה"ז ואין כאן מקומו. שו"ר במהרי"ק עצמו שכ"ט נזהר מזה וכתב דזה עדיף מביישו בדברים גם כתב שם טעם אף דאין נגבה בזה"ז גם כתב שם כדברינו אף אם דאינו חייב בבושת מן הדין מכל מקום מסלק האסמכת' ע"ש. והנה החובל יהי' מי שיהי' בין איש ובין אשה טומטום ואנדרוגינוס וכל האישים חייבים בה' דברים חבלו באחרים ואם אין בהכאה ש"פ חייבים מלקות מלאו דחבלה וגם עבד ושפחה כנענים חייבים בתשלומין ופגיעתן רעה שאין להם לשלם כי אין להם נכסים ומכל מקום רמי' עלייהו חיוב תשלומין לכשישתחררו ישלמו ע"כ פטורים ממלקות מחמת שנתחייבו לשלם וה"ל כמו עני שחבל כיון דיש עליו חיוב תשלומין אין לוקין. וא"א שחבלה או חבלה בבעלה גם כן בני תשלומין הם וכיצד משלמין ע' ש"ס פ' החובל ור"מ ושו"ע. חוץ מחרש שוטה וקטן שחבלו באחרים פטורים דלאו בני דעה נינהו אפילו הגדיל אח"כ ונשתפה מכל מקום בשעה שהזיק לאו בני דעה נינהו ופטור ממלקות ומתשלומין כמו בכה"ת. וסומא חייב אם חבל לפסק הלכה דסומא חייב בכל המצות ע' פלוגתא זו בפרקין:
ולענין הנחבלים יש כמה דינים ואי"ה יבוארו לפנינו החובל בחבלה שאין בה ש"פ יהי' הנחבל מי שיהי' בין קטן ובין גדול וכל האישים חייב החובל מלקות מלאו דלא יוסיף אפילו חבל בע"כ וש"כ של חבירו חייב מלקות כי עבד אחיו הוא דחייב במצות אך אם חבל ע"כ שלו בר"מ פ"ה מה' חו"מ כ' בחבל עבדו ש"ח חייב מלקות משמע בעבד שלו א"ח מלקות ובפט"ז מה' סנהדרין כתב סתם החובל בעבד חייב מלקות משמע אפילו עבד שלו ובטוח"מ סי' ת"כ כתב כלשון הר"מ בה' חובל דעבד חבירו דוקא חייב ובב"י תמה ע"ז למה לא מחייב בעבדו גם כן כיון דאחיו הוא במצות ע"כ לא העתיק בש"ע תי' של חבירו ועסמ"ע מיישב דברי הר"מ והטור דאי ילקה באין בו ש"פ יכה אותו הכאה גדולה שיש בה פרוטה ויפטר ע"ש. וא"י נהי דחובל עבדו פטור מתשלומין דהכל שלו אפשר דמלקות מחויב כיון דאינו משלם ובפרט אם נאמר דחייב ברפואה ויתבאר לקמן ואף אם נאמר דבש"פ כיון דבאמת הו"ל כאילו משלם רק הוא בעצמו זכה כמו אם אחר חבלו דהוא לאדון ע"כ אינו לוקה מכל מקום באין בו ש"פ ילקה וסברת הסמ"ע צ"ע שזה כמו נתינת טעם על המצוה ומהיכן יצא להר"מ והמשנה שמבואר החובל בע"כ פטור כל המשנה מיירי שם מממון אם כן קו' הב"י נכונה לפע"ד דאין דרך הר"מ לכתוב דין מה שאינו בפירוש ובפרט מה שהוא רק מסברא ובר"מ פ"ב מה' רוצח הי"ב כ' מה בין עבדו לעבד חבירו שעבדו יש לו רשות להכותו לפיכך וכו' מבואר להדיא בר"מ דעבדו יש לו רשות להכותו לא כב"י שדקדק בר"מ ה' סנהדרין דאין חילוק וכאן מבואר להדיא דיש לו רשות להכות עבד שלו ובודאי יצא להר"מ ד"ז מאיזה מקום ואנחנו לא נדע. ונ"ל לפי מה שנראה מלשון הר"מ שתלה דין יום או יומים בזה שכתב לפיכך וכו' אם כן במקום דאינו בדין יום או יומים כמ"ש הר"מ אח"ז שם כגון עבד של שני שותפים או ח"ע וחב"ח או המוכר עבדו ופסק עמו שישמשנו למ"ד יום דבכל אלו נהרג האדון בכל גוונא כאיש אחר כמבואר שם ע"כ בכה"ג ע"כ דאין רשות לרבו להלקותו ועובר בלאו דלא יוסיף ולוקין את האדון דנראה מד' הר"מ דדין יום או יומים נהרג תלוי אם יש רשות להכותו אם כן בכל גוונא דאין באדון דין יום או יומים עובר ואין כאן מקומו לדינים אלו ויתבארו לקמן אי"ה בכל הנהו הוי כעבד ש"ח לענין הכאה ג"כ כנ"ל. ועל הכאת רשע אינו חייב בלאו הזה ע' בסנהדרין פ' הנחנקין ור"מ פ"ה מה' ממרים דבעינן עושה מעשה עמך ואם עשה תשובה חייב ואם א' נגמר דינו להריג' וחבירו הכהו אף דעשה תשובה מכל מקום פטור הואיל והולך למיתה דדרשינן בעמך במקוים שבעמך וכ"ה בסנהדרין שם ור"מ פ"ה שם ונ"ל כיון דדרשינן בעמך המקוים בעמך ע"כ בנגמר דינו פטור דהולך למות כמו שפירש"י אם כן גם על הטרפה אינו מוזהר בלאו הזה כיון דאינו חי והולך למות וע' תוס' סנהדרין דע"ח גבי הורג את הטרפה דפטור אף למאן דסובר טרפה חי מכל מקום סופו למות מאותה חבל' ע"ש מכ"ש למאי דק"ל טרפה א"ח ואף אדם טרפה א"ח אם כן נ"ל דאין לוקין באם חבל טרפה וכיו"ב כתבתי לקמן פ' קדושים לענין קללה ע"ש. וכל מ"ש ע"כ הוא בהכאה שאין בה ש"פ לענין מלקות ולענין תשלומין ביש בו ש"פ יבואר אי"ה בסמוך. וג"כ עביד אינש דינא לנפשיה אפילו ליכא פסידא אפילו בהכאה וגם לאפרושי מאיסורא מותר להכות אותו אם א"א בענין אחר עח"מ סי' ד' וסי' תכ"א ובמ"ל ה' עבדים ואין כאן מקומו ואי"ה בפ' תצא בלאו דלא יוסיף יבואר עוד.
ולענין תשלומין החובל גדול חייב בה' דברים היכי דשייכים כולם ואם לאו משלם מה ששייך פעמים ד' וכו' וכן החובל את הקטן ג"כ חייב אם יש בו דעת חייב ג"כ בבושת אם נכלם אך בקטן שאינו נכלם אינו חייב בבושת וכן אם אינו יכול לעשות מלאכה א"ח בשבת הכלל דינו כמו גדול ולמי משלמין בקטן אם לאב עיין ר"מ וש"ס ויש להאריך בפרטי הדינים ואין להאריך כי אין כאן מקומו. וכן החובל בבנו בין קטן בין גדול אם אין סמוכים על שלחנו חייב האב ואם סמוכים ע"ש פטור עש"ס ור"מ. החובל בחרש חייב בה' דברים ובשוטה חייב בד' כי אין לו בושת אף שמבואר בכתובות דל"ב דשוטה אין לה פגם גם כן דהיינו נזק דוקא שם דשמין כמה היא שוה להשיא' לעבדו והיא לאו בת נשואין כי אין אדם דר וכו' אבל לענין מלאכה היא שוה כי ראוי לזה ע"כ חייב החובל בו בד' דברים. ובעתים חלים ועתים שוטה פשוט אם בעת חלמתו חבל בו חייב בכל ואם בעת שטותו פטור מן הבושת אף דאפשר בשעה שיחלם יהיה לו בושה מכל מקום נראה שם מהש"ס דפטור כיון דעתה לא מכסיף ע"ש. והחובל בבת קטנה של אחרים חייב ג"כ בה' דברים רק נזק ושבת שייך לאב אם פיחתה מכספה כי האב יש לו רשות למוכרה וגם המע"י שלו ואם היא נערה דאין האב יכול למכרה ע' בפ"י חקר דאפשר מכל מקום הוי דאב כי יכול לקדשה או אפשר כיון דא"י למכרה הוי דידה וכתב דזה תלוי בשני תי' התוספות ע"ש. והחובל בבתו גם כן הנזק והשבת שלו ע' שו"ע סי' תכ"ד שיטות אם בסמוכה ע"ש או לא ע"ש הדינים והשיטות ואין להאריך במ"ש בטוש"ע. החובל בע"ע חייב בכולן כמו כל איש מישראל ולמי ישלם עיין הדיעות בר"מ וש"ע והחובל בע"ע שלו חייב גם כן חוץ משבת דהמע"י שלו ע' בש"ס. החובל בע"כ של חבירו חייב בה' דברים והם של רבו והיינו המותר מדמי רפואה כגון שצערו ונתרפא מהרה אבל הרפואה צריך לרפאות לעבד חי שנותן לו דמי רפואה ואם חבל בו הרב מבואר במשנה שפטור מה' דברים ובתוספות הקשו הא מבואר בגיטין דרפואתו דידי' דצריך להתרפאות ותירצו לחד תירוצא דה"נ אם עבדו לי' סמא חריפא ונתרפ' מהרה פטור מן המותר. ועוד תירצו דאם חבל בו הרב עדיף וא"צ לרפאותו כלל ועבספ"י הטעם לזה וכתב שכ"ד הטור ע"ש. וכבר כתבתי לדעת הב"י דחייב מלקות על ע"כ שלו בהכאה שאין בה ש"פ אם כן לכאורה בע"כ שלו אף אם יש ש"פ מכל מקום כיון דהכל שלו ואינו משלם אם כן חייב מלקות כיון דאינו משלם. אך אם נאמר דחייב ברפואתו אם כן תשלומי הרפואה פוטרין אותו אך אם נאמר דא"ח ברפואתו כתי' ב' של תוספות אם כן לוקין אותו. אך אני כתבתי לעיל דאפשר אין מלקות בע"כ שלו כמו שנראה מדברי הר"מ ה' רוצח ע"ש אך לדעת הב"י מכל מקום אין לוקין אף דאינו משלם מכל מקום באמת מחויב בתשלומין רק דהוא זוכה בו השתא חבלו אחרים הוא של האדון מכ"ש בחבל בעצמו אם כן ה"ל כאלו משלם רק זוכה בתשלומין ה"ל כמו שמשלם ופוטר אותו ממלקות דהוא זוכה מחמת מה שקנה עבד וכו' אם כן הו"ל כאילו משלם ופוטרו ממלקות. ובקצה"ח סי' תכ"ד הקשה ע"ז האמרינן בכתובות דעולא סובר ממונא משלם מלקי לא לקי ומוקי המשנה דמכות דמבואר שם דלוקין ביתומה ומפותה דאין דין תשלומין והיינו מטעם מחילה ולפי הנ"ל מכל מקום כיון דאיכא חיוב ממון על כל פנים אף דמחלה מכל מקום יפטור ממלקות כמו כאן דהוא זוכה מהעבד אף שאינו משלם מכל מקום פטרו ממלקות התם נמי כיון דהוא מטעם מחילה ומכל מקום בר תשלומין הוא אם כן יפטור ממלקות וע"ש מה שתי' ועשמ"ק בכתובות גבי משל דמפותה כו' לאומר קרע שיראין שלי כו' שכתב דלאו מטעם מחילה הוא רק דהתורה לא חייבה כלל ברצון הניזק ע"ש אם כן במפותה לא נתחייב כלל אם כן ל"ק הקושיא הנ"ל והובאו ד' הש"מ בקצה"ח סי' רמ"ו עי"ש ובד' הירושלמי לענין קנס ואין כאן מקומו. ונ"פ אף לדעת תוספות שכתבנו דאם חבל בו הרב שלו א"ח לרפאותו כלל היינו כיון דהוא שלו תלוי ברצונו דאינו רוצה שיעבוד לו אבל בעבד של שני שותפים אם חבל בו א' בודאי החצי צריך לשלם להרב השני כי הוא ממון חבירו גם כן אך אפילו רפואה צריך לרפאות אותו בעצמו וא"ל דהחצי שלו אינו רוצה לרפאות דבאמת אם לא יתרפא אינו ראוי לעבוד לרבו השני כלל אם כן הו"ל כולו ממון חבירו וצריך לרפאותו משלו כולו אך הנזק ושאר דברים החצי אינו משלם שהוא שלו וחצי צריך לשלם לרבו השני ועיין בספ"י כתב גם כן דהרב עצמו א"צ לרפאותו דהטעם כמו שהוא בדין יום או יומים ובעבד של שני שותפים אינו בדין יום או יומים כמ"ש בר"מ ה' רוצח ע"ש כנל"פ.
ומעוכב ג"ש אם חבלו בו אחרים הוא אבעיא ולא אפשיטא בגיטין לענין קנס ואפשטא מחובל ואח"ז דחה ע"ש בדמ"ב נראה דחבלה שוה לקנס עמ"מ אם כן הרב א"י להוצי' מהם דלמא לאו אדון הוא כיון דאין לרבו עליו שום דבר של ממון וגם העבד א"י להוציא דלמא מכל מקום כיון דאכתי מעוכב ג"ש ה"ל אדון ע"כ א"י להוציא מאחר שחבל בו כ"ה בר"מ כאן והראב"ד הגיה אם כותבים הרשאה זל"ז גובין והטור מביאם בח"מ סי' תכ"ד והב"י כתב דהכל מודים אם כותבים הרשאה זל"ז גובים ע"ש שכתב דגם הר"מ סובר כן ולא כתבו כיון דהדבר פשוט. ומלתא דפשיט' להרב"י מבעיא לי טובא דהא דעת הר"מ פ"ג מה' שלוחין דמדינא דגמרא א"י להרשות אלא דבר דאיתא בהקנאה כגון קרקע ושיקנה אותו דבר להמורשה רק תקנת הגאונים דמהני הרשאה אפילו במלוה ע"פ והובאו דיעות אלו בח"מ סי' קכ"ג אם כן כאן דהוא תביעת ממון בע"פ וליתא בהקנאה אם כן אין מועיל הרשאה וגם אפשר תקנת הגאונים ל"ש בזה דגם במלוה ע"פ לא תקנו הגאונים כיון דלא שכיח ע"ש מכ"ש כאן דאין דנין בבבל על כל פנים מדינא דש"ס ל"מ הרשאה אם כן אין זה פשוט והי' להר"מ להזכיר זה. ע"כ נ"ל דבאמת לדעת הר"מ ל"מ הרשא' כיון דמדינא דש"ס ל"מ והגאונים לא מצינו תקנתם בזה וגם אפילו לדעת הפוסקי' דבכ"ע מהני הרשאה מדינא דהש"ס מכל מקום דעת רש"י בשבועות דבבושת ופגם כיון דהוי ממון שלא בא לידו מעולם ל"מ הרשאה אם כן ל"מ כאן. ואף דהש"ך כ' דרש"י מודה דלנהרדעי כותבין אף בבו"פ מכל מקום דבריו אינם מוכרחין ובפרט די"ל דאפשר בקנס כיון דאינו זוכה כלל בקנס עד העמדה בדין ע' בירושלמי מובא בראשונים פא"נ לענין מחילה ובתוספות ב"ק דף ל"ג ע"א ד"ה איכא בינייהו אם כן אין לו כלל קודם העמדה בדין ל"ש הרשאה אליבא דכ"ע ואין כאן מקומו להאריך בדיני הרשאה. על כל פנים לדעת הר"מ דסובר גם כן כהלכות אלו דנזק וצער ובושת הוי קנס ל"מ הרשאה ובפרט לדעתו ל"מ הרשאה בכ"מ בדבר שאינו בהקנאה אם כן אפשר דכאן ל"מ הרשאה לדעת הר"מ ע"כ ד"ז צ"ע ואי"ה יבואר בקונטרס בפ"ע דיני הרשאה. ופשוט להר"מ אם א' מהם תפס אצל הנחבל מהני תפיסתו כיון דפוסק באבעיא ולא אפשיטא מהני תפיסה וגם אם שניהם תפסו דכ"א לבדו תפס גם כן מהני דלכ"א מהני תפיסתו מספק כמ"ש לקמן ואי"ה יבואר בסמוך.
ואם האדון בעצמו חבל במעוכב ג"ש פסק הר"מ כאן דאינו נותן לו ואם תפס העבד ל"מ מיניה וז"ל אם הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ואין נותן לו ד"ע מטעם הנ"ל כיון דהאיבעיא לא נפשטה אם כן א"צ ליתן לו דלמא הוי לאדון ואם תפס ל"מ מיניה מחמת דהוי אבעיא והר"מ סובר בכל אבעיא דאי תפס ל"מ מיניה וע' פ"ה מה' עבדים שפסק להיפך דנותן לו ד"ע. ועיין בראב"ד שהקשה זה וכתב שדבריו סותרים זא"ז ועיין כסף משנה שם כתב דהר"מ מיירי באם תפס וסמך עצמו אמ"ש כאן בה' חו"מ וע' יו"ד סי' רס"ז הביא בשם מגדל עוז והב"ח הסכים לדבריו דבה"ע מיירי בב"א צריך לשלם ובהלכו' חו"מ מיירי בזאח"ז ובט"ז תמה ע"ז וגם הסברא אינה מובן ואין ס' ב"ח ת"י לעיין בו ועיין בגיטין שם בתוס' ד"ה חבלי בי' הקשו דבש"ס מבואר אי קנס לרבו גם אם חבלי ביה אחריני לרבו ורבו שחבל בו פטור היאך תלוי זב"ז והא מעוכב ג"ש מע"י שלו ואם כן למה הה' דברים יהיה של רבו ותי' דשוים דמ"ל קטלי' כולא או פלגא ע"ש זה כונתם ולא לשונם ממש ועיין בספ"י תמה ע"ז דבשלמא קנס דהוא גזירת הכתוב נוכל לומר דאפשר כיון דעדיין מעוכב ג"ש ה"ל אדון ושייך הקנס לרבו אבל הה' דברים הם ממון שחייבים לעבד ואף הרב בעצמו צריך לשלם בכל ע"כ רק הוא זוכה מטעם שכל מה שקנה עבד קנה רבו אבל במעוכב ג"ש כיון דאין לרבו בו שום זכות ממון אם כן הן בחבלו בו אחרים והן בחבל בו האדון אין סברא שיהיה שייך לרבו כיון דלענין ממון שייך הכל לעבד ובפרט שבת דהוי משו' ביטול מע"י והמע"י הוא של עבד ואין סברא כלל שישלם שבת לרבו שאין לו שום חלק במע"י וע"ש שכתב דסברת הש"ס דוקא לענין נזק כיון דהוי דמי אבר מ"ל קטלי' כולא מ"ל קטלי' פלגא שוה לקנס ואם הוא לאדון צריך החובל לשלם להאדון אבל ריפוי שבת ובושת וצער באמת הוי לעבד ומכ"ש לשיטת הר"מ שכתב כאן פ"ה דנזק וצער ובושת הוי קנס אם כן שוה לל' שקלים דאפשר שייך לרבו אבל ריפוי ושבת שייך בכ"ע לעבד. ובזה מיושב דעת הר"מ דכאן התחיל דקנס שייך לרבו וע"ז כתב דאינו נותן לו ד"ע היינו הקנס של העין דהיינו נזק וצער ובה"ע שכתב דנותן לו ד"ע היינו הממון שיש בהחבלה שבת וריפוי ע"ש באריכות ותלי"ת הרבה מדבריו קיימתי מסברא דנפשאי ואח"כ מצאתים ודפח"ח. אך מה שנראה מדבריו דגם להר"מ בושת הוא בכלל ממון באמ' מבואר בר"מ פ"ה דגם בושת הוי קנס ע"כ נ"ט למודה בבושת שחייב דמביישו בהודאה ע' בלשון הר"מ ובמה שהקשיתי לעיל היאך חייב על שמביישו עתה הא המביישו בדברי' פטור מן התורה וצ"ע.
וח"ע וחב"ח עמש"ל ז"ל מי שח"ע וחב"ח שביישו אדם או צערו או שנגחו שור אם אירעו ביום של רבו לרבו ביום של עצמו לעצמו והנה מ"ש או שנגחו שור אין כאן מקומו לד"ז וכאן עסוקים אנו באדם לאדם. אך מ"ש דין ביישו מביאו הטור סי' תכ"ד וכ' דאם חבלו חבלה שסופה לחזור יום של רבו לרבו וכו' אבל בקטע ידו חולקין ביניהם והר"מ לא חילק ביניהם וכ' סתם יום ש"ר לרבו ויום ש"ע כו' וא"א ז"ל כתב כסברא ראשונה ובאמת דברי הטור הם בש"ס דגיטין שם בנזק דכלי' קרנא חולקין ומכל מקום א"י מה השיג על הר"מ הא הר"מ לא כתב כלל החובל בח"ע וחב"ח כמ"ש לפ"ז רק כתב שביישו או שצערו כו' וזה לא הוי כליא קרנא והדין אמת כמ"ש הר"מ שביום ש"ר לרבו אך מכל מקום קשה אמאי לא כ' הר"מ ד"ז דחובל בכליא קרנא ואפשר דסמך עצמו אמ"ש פי"א מה' נזקי ממון גבי המית מי שח"ע וחב"ח דנותן חצי קנס לרבו וח"כ ליורשיו ובש"ס שם מבואר דלא אמרינן ביום ש"ר לרבו כיון דכלי' קרנא ע"ש אם כן סמך אדלעיל מ"ל לענין המית או חבל דאם כליא קרנא חולקין אם כן כאן נמי וכאן כתב ביישו או צערו היינו לא כליא קרנא ע"כ פוסק שפיר דביום ש"ר לרבו וכו':
והנה ד"ז שכתב הר"מ דביום ש"ר וכו' מבואר שם בש"ס דהוא כמשנ' ראשונ' אך למ"א אין כאן חלוקת ימים וכו' וכבר הגיה עליו הראב"ד והנה ד' הר"מ בכ"ד נראה דפוסק כמ"ר אך על כל פנים הדין אמת כמ"ש הטור והרב המגיד בח"ש וחב"ח או עבד של קטן דאין כופין הדין כמו במ"ר אף למ"א דבזה מ"א מודה הוי הדין כמ"ש הר"מ בלא כליא קרנא יש חילוק בין יום של רבו ליום של עצמו וכל הפוסקים מודים בזה אך למ"א בח"ע וחב"ח כתב הטור דחבלתו לעצמו. ובאמת דברי הטור תמוהים כיון דמבואר בש"ס דלמ"א ח"ע וחב"ח דינו כמעוכב ג"ש ובמעוכב ג"ש אין חבלתו לעצמו דהוי אבעיא ולא אפשיטא רק בתפס כמ"ש הר"מ והבאנו לעיל וכ"פ הטור והכל מודים לזה ועלח"מ הקשה כן על הטור והניח בצ"ע. ודע דלמ"ר מבואר בש"ס דח"ע וחב"ח ה"ל הרב אדון גמור על ח"ע ע"כ למ"ר נותן חצי קנס בכ"ע דהוי אדון גמור עי"ש בגמ' וברש"י אך למ"א תפסו בגמ' דהוי כמעוכב ג"ש דכל המע"י שלו והיינו חלק העבדות אף דהוי ח"ע מכל מקום כיון דעומד לשחרור מע"י שלו והוי כמעוכב ג"ש והוי ספק אם נקרא הרב אדון או לא כמו במעוכב ג"ש דהוא אבעיא ולא אפשיטא אבל על צד חב"ח בודאי אינו לרבו אלא לעצמו ולמ"ר דהוי אדון מכל מקום מבואר לענין קנס דנותן חצי קנס לרבו וח"כ ליורשים או בנזק דכליא קרנא דחולקין כי על צד החירות בודאי אין לרבו עליו רק שייך לעצמו אך למ"א מצד ב"ח ודאי אינו של אדון רק ש"ע דעדיף מלמשנה ראשונה רק אפילו על חלק העבדות יש סברא דהוי של עצמו וזה תלוי אם מעוכב ג"ש שייך לרבו אם כן נותן חצי קנס או חבלה לרבו ואם מעוכב ג"ש הוי ש"ע שייך כולו לעצמו והוא אבעיא אם כן מהני בתפס דוקא. אם כן לדעת רה"פ הדין הוא כך בח"ע וחב"ח במקום שכופין לשחררו אם המית שור אותו חצי כופר יתן ליורשיו אך ראוי ליטול ואין לו וכו' וחצי קנס על ח"ע יש ספק אם שייך לאדון אם נקרא אדון או לא וא"צ ליתן כלל חצי קנס רק בתפס האדון ודוקא על החצי מהני תפיסה אבל על חב"ח ל"מ תפיסה דאינו שייך לו כלל כמו למ"ר או ח"ש כמ"ש בפי"א מהלכות נזקי ממון מכ"ש למ"א אם כן לדעת הפוסקי' הראב"ד וסייעתו בחבל בו אחר במכליא קרנא או אף בלא מכליא קרנא החצי צריך לשלם לעבד מצד חב"ח ומצד ח"ע החצי יש ספק כמעוכב ג"ש אם שייך לרבו או שייך לו לעצמו ועל החצי הזה מהני תפיסת הרב ע"כ דברי הראב"ד בהשגות דכתב אין כאן חלוקת ימים למ"א אלא או כולו לרבו או כולו לעצמו או כותבין הרשאה כו' אינו מדוקדק דבאמת למשנה אחרונה החצי ש"ע בודאי והחצי השני יש ספק אם הוא לרבו או לעצמו וז"ב למעיין בש"ס. ולפי זה יש חילוק אם הח"ע מרשה את האדון צ"ל בהרשאה כדינו ולשיטת הר"מ מדינא דש"ס ל"מ הרשאה כיון דלא יוכל להקנות אבל האדון יכול ליתן רשות להח"ע כיון דיש לו מחצה יכול לדון על הכל אך מכל מקום אין החובל נותן לו כי יתפוס עבורו רק אם האדון נותן רשות לעבד א"צ הרשאה כיון דיכול לדון על המחצה ואי"ל לו לאו בע"ד דידי את עח"מ בדיני הרשא'. וזה אני כותב כעת למזכרת לענין הרשאה כי אין כאן מקומו. אך מ"ש דכה"ג למ"א חצי צריך ליתן לעבד בודאי וחצי השני יש ס' ז"ב בלי פקפוק ב"ה. וע' יו"ד סי' רס"ז שם מבוארים קצת דינים ומביא שם המחבר למ"א דין אם המית דאין נותן לו חצי קנס וד"ז לענין חבלה היאך הדין למ"א אינו מביא כלל ולפמ"ש החובל בח"ע וחב"ח שלו למ"א החצי של חב"ח צריך ליתן לעבד וחצי של ח"ע א"צ ליתן ואם תפס העבד אף חצי השני לא מפקינן מיני' ולשיטת הפ"י הדברים של ממון צריך ליתן כולו להח"ע וחלק הקנסות חולקין והחצי שאינו משלם מהני תפיסת הח"ע כנלע"ד ב"ה. והחובל בש"כ או ח"ע של קטן אם מכליא קרנא חולקין בכ"ע ואם לא מכליא קרנא יום ש"ר לרבו ויום ש"ע לעצמו ואם חבל רבו בש"כ שלו שהיא ח"ש וחב"ח אם מכליא קרנא צריך ליתן לה החצי ואם לא מכליא ביום ש"ר אינו נותן כלום וביום ש"ע לעצמה ודוק' בח"ע יש חילוק בין ח"ע לח"ש אבל מעוכב ג"ש אין חילוק בין עבד לשפחה כי בח"ע הוי מטעם כפי' ובח"ש אין כופין אבל מעוכב ג"ש כגון בראשי אברים אין חילוק ופשוט:
והנה מבואר בר"מ פי"א מה' נזקי ממון דאם המית שור מי שח"ע וחב"ח נותן חצי קנס לרבו וח"כ ליורשים אך ראוי ליטול ואין לו דא"ל יורשי' וכ"ה בגיטין שם דבעי למפשט דח"ע וחב"ח קידושי' תופסין דאי אין קדושין תופסין אין זרעו מיוחס אחריו ואין לו יורשים וע"ז מתרץ רבא ראוי ליטול וא"ל. ולכאורה צ"ע כיון דהר"מ פסק פ"ד דח"ע שקידש קידושיו ספק ע"ש במ"מ מחמת דלא אפשטא אבעיא אם כן אם יש לו בנים ה"ל יורשי ס' הי"ל לכתוב דאין לו ח"כ אבל אם תפסו היורשים מהני תפיסתם כדרכו בכל אבעיא ולא אפשיט'. אך באמת בהלכה שלפ"ז לענין קנס גם כן לא כ' הר"מ דאי תפס לא מפקינן מיניה. ובמ"מ תמה ע"ז למה לא כ' דתפס מהני וכאן נמי קשה זה. אך הכסף משנה והלחם משנה תי' קושית המ"מ בהל' שלפ"ז לענין מעוכב ג"ש שסתם דאין לו קנס ולא כ' דמהני תפיסה היינו משום דלא חסרי' ממונא כיון דאינו שלו לשום דבר ל"מ מספיקא תפיסה ובה' חו"מ דחסר ממונא ע"כ כתב הר"מ דמהני תפיסה והיינו דהר"מ כתב כאן דמעוכב ג"ש שחבלו אחרי' בו אין האדון יכול להוציא מהם שהרי לא נשאר לו קנין בו ולא העבד יכול להוציא שהרי לא גמר שחרורו לפיכך המפיל שן של עבדו ואחר כך סימא עינו יוצא בשינו ואינו נותן לו ד"ע ואם תפס א"מ מידו עכ"ל. אם כן דעת הכסף משנה דוקא בדין זה דהרב חבל לעבד וחסרי' ממונא מהני תפיסת העבד אבל אם חבלו בו אחרים אינו נותן לעבד ומכל מקום מהני תפיסת העבד דחסרי' ממונא אבל תפיסת האדון מיד האחרים ל"מ כמו קנס מחמת דלא חסרי' ממונא ודלא כמש"ל דגם תפיסת האדון מהני אלא תפיסת האדון ל"מ כלל רק תפיסת העבד מהני דחסרי' ממונא:
והנה הה"מ כתב שם דד"ז שכתב הר"מ הוא למ"ר אבל למ"א אינו נותן קנס דהוא מעוכב ג"ש. אך הר"מ מיירי בח"ע וחב"ח של קטן דאינו בן כפי' או בח"ש וחב"ח דגם למ"א דינם כמ"ר ע"כ נותן ח"ק לרבו וח"כ ליורשיו אלא שאין לו מי שיטלנה וכ"ה בש"ע יו"ד סי' רס"ז סס"ב דאם שור המית מי שח"ש וחב"ח נותן ח"ק לרבו ופטור מח"כ דאין לה יורשים ע"ש. ואני תמה דבשלמא ח"ע וחב"ח אין לו יורשים כיון דאין קדושין תופסי' כמבואר בגיטין פ' השולח אי אמרת לא תפסי קדושין יורשים מנ"ל. והקשו בתוס' הא אפילו בנו מערוה הוי יורש. ותי' שאני הכא כיון דאין קדושין תופסין כלל לא הוי זרעו מתייחס אחריו ול"ד לעריות דקדושין תופסין לעלמא אבל באין תופסין קדושין כלל אין זרעו מתייחס אחריו עכ"ל. והיינו דהוי כאילו נכרי ועבד בא על בת ישראל דאין בנו מתייחס אחריו ע' בקידושין ובאה"ע. אבל ח"ש וחב"ח דבאמת קדושין תופסין והוי שפחה חרופה עיין ר"מ פ"ד מה"א ובאה"ע סי' מ"ד. ואף אם נאמר דאין קדושין תופסין מכל מקום לא מצינו בשום מקום דאין הבן מתייחס אחר האם. ואם כן פשוט אם א' בא על ח"ש וחב"ח והוליד ממנו בן או בת הוי הוולד ג"כ ח"ע וחב"ח כי מצד חלק העבדות בנה הולך אחריה והוי עבד ומצד חב"ח דינו כישראל הבא על ב"ח דהוולד ב"ח וגם מתייחס בצד ב"ח אחר אביו גם כן וד"ז הובא כ"פ בח"ז ועפמ"ג בפתיחה כוללת לאו"ח אם כן בח"ש וחב"ח משכחת לה שיש לה בנים ואפילו בהיתר כגון מע"ע והבן הוא בנה ח"ע וחצי ישראל גמור ואח"כ אם נגח שור להאם דהחצי קנס הוא לרבו וחצי' השני' דהיינו מצד חב"ח ח"כ ע"ז יש לה יורשים חצי ב"ח דהוי בנה ליורשה. ואין סברא לומר כיון דהוי חצי יורש אם כן אינו יורש אלא מחצה מנכסיה זה טעות כיון דהוא יורש אם אין יורש קרוב החלק ב"ח הוי יורש כולו וז"פ. אם כן איך כתב הרב המגיד דהר"מ מיירי בח"ש וחב"ח וכ"ה בשו"ע הדין למה פסקו דאין חייב כופר כיון דאין מי שיטול דבאמת בח"ש וחב"ח משכחת לה יורשים והם יורשים הח"כ ותימה על הטוש"ע ועיין לעיל במצוה א' הקשיתי דאף בח"ע וחב"ח אף דאין קדושין תופסין מכל מקום משכחת שאביו יורשו. והנה במש"ל במעוכב ג"ש אם חבלו בו דהראב"ד כתב דכותבין הרשאה זל"ז ועמ"ש דלדעת הר"מ ל"מ הרשאה וע' תוס' בכורות דמ"ט ע"א ד"ה ה"מ כתבו בסה"ד דבכה"ג שמגיע בודאי לא' אך א"י למי דמדחי לכל חד לא בעינן הרשאה רק ששניהם מצווים ליתן לא' חייב ליתן ועיו"ד ש"ה מובא דברי' הנ"ל בש"ך והמע"מ קלסי' אם כן ה"נ א"צ הרשאה אם שניהם רוצים אך דהתו"ס הללו צ"ע. ובמהרי"ט אלגאזי פלפל מדהתו"ס הנ"ל בש"ס דב"ב ועח"מ סי' ר"ט ובס' תשע שיטות למהר"ץ ראזינס בקונטרס בא בהרשאה ויבואר אי"ה בקונטרס מיוחד. ולפמש"ל אפשר ליישב ד' הטור שכתב למ"א ח"ע וחב"ח חבלתו לעצמו. ותמה עליו הלחם משנה הא הוי מעוכב ג"ש והוי אבעיא ולא אפשיטא אם חבלתו להרב או חבלתו לעצמו. ולפמ"ש דעכ"פ החצי של ב"ח ודאי שייך לעבד רק על ח"ע יש ספק למי שייך אם להרב או לעבד ובאמת מספק אין מועיל אפילו תפיסה של הרב כי לא חסרי' ממונא אם כן אם נותן החובל החצי להעבד יכול העבד לומר שתופס זה בעד חלק העבדות דלעבד מהני תפיסה מספק וא"כ חצי ראשון תופס בעד חלק הספק וחצי השני גובה ממון בודאי ואפילו אם החובל נותן לו בפירוש על חלק הודאי מכל מקום בבא לידו יכול לתפוס על חלק הס'. וכעין זה מבואר בח"מ סי' פ"ג ואף דשם נראה דאם בפירוש נותן לו לא מהני מכל מקום בכה"ג אפשר דמהני וצ"ע. החובל בא"א ואפילו באשתו חייב בה' דברים ולמי שייך התשלומין עיין ר"מ כאן.
והנה במש"ל דבמעוכב ג"ש לענין חובל דספק אם שייך לאדון או לעבד. וכתבתי בשם הכסף משנה דלאדון ל"מ אפילו תפיסה דלא חסרי' ולעבד מהני תפיסה י"ל לדעת הפוסקים דאפילו בדברים שאינם נקנים כגון גזל או מלוה מהני הרשאה עס"י קכ"ג בח"מ ובקצה"ח מביא בשם רמב"ן במלחמות דתורף הרשאה שהיא משוה אותו שליח. אך מכל מקום יכול הבע"ד לומר לאו בע"ד דידי את אך כשמקנה אותה התביעה אף על פי שאין הקנין חל מחמת דאינו ברשותו או דשלב"ל מכל מקום כיון דקיימא לן במקנה לחבירו אף שלא תפס הקנין אי תפס ל"מ מיני' עס"י ס"ו ור"ט אם כן כיון דאם יתן לו יהיה שלו כיון דתפס אם כן ה"ל בע"ד דידי' ע"ש באריכות. אם כן בכאן נ"ל דהאדון א"צ ליתן הרשאה לעבד דהיינו שיקנה לו התביעה דדי שמצוה ליתן לו כמ"ש התוס' בכורות שהבאנו לעיל ולא יכול החובל לומר לאו בע"ד דידי את כיון דאם נגבה יהי' תפס ותפיסת העבד מהני דחסרי' ומספיק' מהני תפיסתו אם כן ה"ל בע"ד דידי' אך יכול לדחותו כי א"ח לו רק לחבירו דהיינו להאדון וע"ז מהני צווי האדון או בתורת שליחות אבל אם העבד רוצה להרשות את האדון לא סגי בתורת שליחות כמו כל ענינים דשליחות לא סגי דיכול לומר לאו בע"ד דידי את ואפילו אם יגבה לא יוכל לתפוס המעות עבורו כי אצל האדון ל"מ תפיסה. ע"כ צריך העבד להרשות לאדון כמו בכל דוכתי שיקנה לו בגוף התביעה כנ"ל. ולדעת הר"מ ל"מ הרשאה (לא) זל"ז כי הוא סובר בכ"מ צריך שיהיה לו הקנאה בהתביעה ול"מ מה שיהיה שלו בשעת התפיסה וכאן אינו בהקנאה כמו מע"פ ומכ"ש דהוי קנס דהוי דשלב"ל להירושלמי כמש"ל.
המבייש את הישן חייב ואף אם ביישו ישן ומת פסק הר"מ כאן דהוי ספק ואם תפסו היורשים א"מ מידם ועמ"מ דדעת הר"מ דהוא אבעיא ולא אפשיטא. ועלח"מ פלפל בזה דנראה מהש"ס דאפשיטא דפטור ע"ש וע' ה' ממרים פסק ביוצא ליהרג המביישו חייב ולא כתב דוקא אם תפסו היורשים ובש"ע שם דוקא אם נאמר ביישו ישן ומת חייב ע"ש. וא"כ להר"מ דהוא ס' איך כ' סתם דחייב וצ"ל דהי"ל הגירסא ביישו חייב ואיוצא ליהרג קאי ואין תלוי בישן עתו"ס כאן בב"ק ובסנהדרין אך ד' הכסף משנה צע"ק ואפשר הר"מ סמך אמ"ש כאן דוקא בתפס וצע"ק. ובבושת צריך שיהי' מכוין ואם בייש בלא כוונה פטור ובמכווין להזיק אף שלא (נתחייב) [נתכוין] לבייש חייב ובנתכוין לבייש את זה ובייש אחר חייב דמי בושתו של מי שכיון כגון נתכוין לבייש את הקטן ובייש הגדול או נתכוין לבייש העבד ובייש ב"ח צריך ליתן רק כמו בושת עבד וכן אם נתכוין לבייש קטן א"צ ליתן רק כמו בושת קטן ומ"ש על הר"מ ה' רוצח עלח"מ ובאתי רק לעורר כי להאריך בכל פרט צריך לכל מצוה חיבור מיוחד.
ומ"ש הרהמ"ח ואלה דינים כו' אין דנין אותן אלא בב"ד סמוכין בא"י אין כוונתו דחובל הוי קנס לענין מודה ומפטר כי באמת אין קנסות רק לענין זה שאין דנין רק בסמוכים ואפילו להר"מ כאן פ"ה דהוי קנס ובמודה פטור מכל מקום בשבת וריפוי מודה הר"מ דהוי ממון כמבואר בר"מ אלא דעת הרהמ"ח שאין מגבין בח"ל. ולענין הודה ופטור לא גילה הרהמ"ח דעתו ודעת הר"מ שנזק וצער הוי קנס וגם בושת אך על הבושת חייב במודה דמתבייש עתה ומכל מקום הקשה עלי' מכ"מ בש"ס דהוי ממון ולא קנס והר"מ פ"א מה' טוען כתב ג"כ דהוי קנס ומכל מקום צ"ע בדבריו שסותרים דכאן נראה מדבריו דבושת הוי ג"כ קנס כמבואר בדבריו שהבושת משלם דעכשיו מביישו ובה' טוען כ' אתה חבלת בי נשבע היסת דאף דאינו משלם קנס עפ"י עצמו משלם שבת וריפוי ובושת אתה ביישתני חייב שבועה שאלו הודה הוא חייב ולמה מחייב לישבע כיון דאינו רוצה לביישו ולמה יודה ויביישו ועל לעבר אינו משלם מבואר בדבריו דגם בושת הוי ממון וצ"ע. והנה דעת הרהמ"ח שהה' דברים אינם נגבין בח"ל לא כדעת הר"מ פ"ה מסנהדרין דשבת וריפוי גובין בבבל ועח"מ סי' א' ואי"ה יבואר במצות סנהדרין. גם מ"ש הרהמ"ח נזקי שור באדם אין גובין בח"ל באמת נזקי שור באדם גובין ע"פ החובל ור"מ ובח"מ סי' א':
והנה ד"ז דפסק הר"ם דנזק הוי קנס הוא חידוש גדול כמ"ש הרב המגיד מכ"מ בש"ס אך בודאי מצא הר"ם ד"ז ואנחנו לא נדע ועי' בסמ"ג סובר גם כן הכי מכל מקום נל"ב אם חובל בע"כ של חבירו דחייב לשלם לאדון הה' דברי' כמבואר לעיל בזה לא הוי הנזק קנס שיפטור במודה כי עבדו של אדם הוי כשורו וכממונו הוא ע' בלשון הר"מ ספ"ו מה' נזקי ממון אם כן הו"ל כמו אדם דהזיק שור ש"ח דהנזק הוי ממון וחייב אף בהודה אך הצער והבושת הוי קנס וגם לענין דאין מגבין בח"ל אף בעבד ג"כ דאף ממון אין אנו דנין אם לא שכיח עיין ר"מ וח"מ אבל לענין נזק שיהי' קנס לענין הודאה ודאי לענין הרב ה"ל כשורו וחייב בנזק אף אם הודה כנלע"ד ברור ב"ה. אך במעוכב ג"ש דלא חסרי' כלל לאדון רק מטעם גזירת הכתוב אפשר כיון דמ"מ ה"ל אדון שייך לו כמש"ל בודאי הוי קנס כי אינו ממונו של רבו כנ"פ. מצוה זו נוהגת בכ"מ ובכ"ז אם יש ב"ד סמוכים דנין דינים אלו ואם מצוה זו נוהג בכל באי עולם אף לב"נ לא ביאר כדרכו תמיד ומד' הר"מ ה' מלכים שחישב שש מצות שנצטוו ב"נ והז' להושיב דיינים לדון בשש מצות ע"ש פ"ט אם כן על דינים אלו אינם מצווין כלל אך הרמב"ן פ' וישלח גבי שכם וחמור הביא ד' הר"מ והשיג עליו ודעתו דמצווים על הדינים שמבואר בש"ס היינו דיני גנבה וכו' וחבל בו כו' ונהרג עליהם אם חבל בחבירו או הדליק גדישו ע"ש אם כן אפשר כיון דנהרג אין משלמין דגם אצל ב"נ שייך קלב"מ ע' בעירובין גבי שוכרין מן הנכרי בפמש"פ ובע"ז פ' השוכר גבי ב"נ נהרג על פמש"פ ברש"י ותוס' שם ומובא בח"ז כ"פ. ואפשר אף דלא אמרינן קלב"מ בב"נ מכל מקום אין מצווין ע"ז כלל דהתורה הזהירה אותם שלא יעשו אבל אין בהם תשלומין כדיני ישראל. אך ק"ל על הרמב"ן מסנהדרין נ"ח עכו"ם שהכה את ישראל חייב מיתה שנא' ויפן כו' ולדידי' אפילו הכה ב"נ חבירו ח"מ כי הם בכלל ז' מצות. וגם נראה שם דרק חייב מיתה ואינו נהרג כמ"ש בר"מ שם ובאמת לדידי' נהרג וגם מאי קמ"ל ר"ח כיון דהוא בכלל ז' מצות ולחלק בין הכאה שאין בה חבורה צ"ע וצריך אריכות גדול ואי"ה דעתי לחבר קונטרס מיוחד דיני ב"נ בעזר ה' גומל עלי. ובגוונא דאינו ח"מ בשוגג אפשר דמשלם עמ"ש לקמן.
ובמצוה זו נכלל דין דמי וולדות וב"ה אכתוב בקיצור והדינים מבוארים בר"מ פ"ד מהלכות חובל וטוש"ע ח"מ סי' תכ"ג. והנה אם נגף את אשה ולא מתה רק הפילה וולדותיה אף על פי שלא נתכוין צריך לשלם דמי וולדות לבעל ושמין את האשה כמה היתה יפה קודם שילדה וכמה היא שוה אחר שילדה וכזה משלם לבעל חוץ מה' דברים אם היו משלם לה כמו כל חובל רק הדמי וולדות זיכתה התורה לבעל דהיינו אבי הוולדות ואעפ"י דרשב"ג פליג במשנתינו על הת"ק עב"ק דמ"ט וכ"מ ששנה רשב"ג במשנה הלכה כמותו ע' ברא"ש שהרבה פוסקים לא ס"ל כלל זה ועתי"ט כאן ועירובין פ"ח ובס' תורת חסד כלל א' וב' האריך בזה ויש הרבה שיטות דפסקי כרבן שמעון בן גמליאל בכל מקום אם כן הלכה כרבן שמעון ב"ג אך בש"ע לא הביא כלל דעה זו כאן וצריך אריכות לברר זה. וצריך לשלם לאבי הוולדות אפילו היא גרושה ואפילו נתעברה בזנות מכל מקום צריך לשלם לאבי הוולדות כ"ה בש"ס ב"ק דמ"ג והר"מ והשו"ע לא ביארו זה בפי' אך מהדינים שכתבו אח"כ נשמע זה וע' תוס' שם. ומכל מקום כאן הביאו דוולדות מח"כ או מח"מ ב"ד כיון דלא תפסי קדושין ואינו ראוי לקרות בעל לא הוי בעל הריון ולא זיכתה לו התורה דמי וולדות וזה מבואר בירושלמי וצ"ע על הר"מ והשו"ע שלא כתבו דנראה מדבריהם דוקא עכו"ם או שפחה אין שייך לבעל כי הבנים אינם מתייחסין אחר הבעל כלל אבל ח"כ כיון דבנו הוא לכ"ד כמבואר ביבמות הוי הוולדות שלו אך כיון דמבואר כן בירושלמי ובש"ס דילן לא נשמע ההיפך ודאי הדין כן וצ"ע על הר"מ שהשמיט זה ואם אינו משלם להאב אם משלם לה או הנוגף פטור יבואר אי"ה בסמוך. וקצ"ע על הירושלמי שמביאים התוס' והרב המגיד דר"ע אמר כן בא על אמו או על אחותו וכו' באמת לר"ע דסובר אין קדושין תופסין ה"ל ח"ל כמו ח"כ ואין ראוי לקרות בעל ואפשר לדבריהם דרבנן קאמר. שו"ר להרשב"א כאן כ' כן דלר"ע אף בח"ל אין משלם לאבי הוולדות ע"ש. ויבמה לשוק דמספקינן אי תפסי קדושין בה אם נתעברה מאחר הו"ל ספק בעל בודאי א"י להוציא מיד החובל הדמי וולדות אך להשיטות דאם אין בעל שייך הדמי וולדות לאשה ויבואר בסמוך אם כן שייך כאן או להבעל או להאשה ומהני הרשאה כדלעיל. אך להסוברים דאינו לאשה אם כן חייב מספק רק להבועל וא"מ מידו ממון מספק רק אפשר בתפס להסוברים דמהני תפיסה ואין כאן מקומו. ואם נגף בה בחיי הבעל נתחייב לו דמי היולדות וכשמת אח"כ שייכים הדמים ליורשי הבעל כי הוא ממון שלו ויורשיו יורשים. אך אם נגף בה אחר מיתת הבעל דליתא לבעל בשעת נגיפה דעת הר"מ דדמי וולדות שייך לאשה דס"ל היכי דא"ח לשלם לבעל זיכתה התורה לאשה ועמ"מ וכ"מ הראב"ד השיג ע"ז כיון דהתורה זיכתה ד"ו לבעל אם כן ה"ל ממונו ואפילו אם נגף לאחר מיתת הבעל שייך ליורשי הבעל ואם הוולדות מח"כ דאינו שייך לבעל אפילו בחיי הבעל דהתורה לא זיכתה לו כלל כמ"ש אפשר דמודה הראב"ד דהתורה זיכתה גם להאם וא"צ ליתן לבעל רק דס"ל דיורשי הבעל במק"ע אבל במקום דאין שייך לבעל כלל אפשר דשייך לאשה.
ואם חבל באשת גר שנתעברה ממנו בקדושה אם אין לו בנים ואין לו יורש אם הגר חי נותן דמי וולדות להגר אך אם אחר החבלה מת הגר פטור כיון דנתחייב להגר ונכסי הגר הפקר אם כן כשמת הגר זכה הנוגף מה שבידו כמו בכ"מ דנכסי הגר כל המחזיק זכה וזה אליבא דכ"ע אך אם חבל בה אחר מיתת הגר לדעת הר"מ דבכ"מ לא זיכתה תורה ד"ו לבעל לאחר מיתה ולא ליורשיו רק לה אם כן ה"נ משלם לה וזה מבואר בר"מ להדיא והראב"ד לא הגיה כאן על הר"מ אך פשוט דהראב"ד לשיטתו דהתורה זיכתה לבעל או ליורשיו כי הם דמי הבעל ע' בסמ"ע אם כן באשת ישראל לאח"מ נותן ליורשיו ובאשת גר אח"מ דג"כ נתחייב ליתן ליורשיו ואין לגר יורשים אם כן זכה מה שבידו מתורת נכסי הגר אבל הדין דלעיל כגון וולדות דהתורה לא זיכתה מעולם לאב אפשר כ"ה דלא זיכתה התורה שייך לה רק היכא דיש אב או יורשים נתנה התורה לבעל כי הוולדות שלו אם כן במקום שאין יורשים כגון גר זכה הנוגף בעצמו מטעם נכסי הגר אבל בח"כ דאף בחיי הבעל אינו שייך לו אפשר במקום דלא זיכתה התורה לבעל זיכתה התורה לאשה עבכ"מ הטעם. והרא"ש ס"ל בדין הראשון כהראב"ד וגם בדין דחבל לאח"מ הגר פוסק דפטור כר"מ ולא כרבה דס"ל דהאשה זכתה בוולדות של הבעל וע"ז פריך ר"ח אטו וולדות צררי נינהו דהאשה זוכה בהוולדות אלא פטור הנותן והיינו ג"כ כיון דשייך לבעל או ליורשיו וה"ל ממון בעל דהתורה זיכתה לו אם כן כשמת שייך ממונו ליורשיו ואם אין לו יורשין זוכה הנוגף ככל מחזיק בנכסי הגר. ובטור מביא דעת הרא"ש בחובל לאח"מ הגר דפטור ומכל מקום ד"ז וולדות של ח"כ במקום דלא זיכתה תורה לבעל אפשר דמשלם להאשה דהוולדות שלה דבשלמא היכי דשייך לבעל רק שמת אם כן שייך ליורשיו או בגר דגם כן שייך לו אך שמת אם כן המוחזק בעצמו עומד במקום יורש שפיר השיגו על הר"מ אבל במקום שאין אב כלל לא זיכתה לו כלל ואפשר שייך לה כסברת הר"מ:
עוד מבואר בר"מ היתה שפחה או עכו"ם בשעת הריון ובשעת נגיפה נתגיירה או נשתחררה זכתה היא בדמי וולדות. והנה לבעל ודאי אינו נותן כי לא נקרא בעל דלא תפסי קידושין וגם אינו בנו לכ"ד שבתורה כ"כ הרב המגיד אך אם אין בעל התורה זיכתה לאשה לשיטת הר"מ. והטור מביא הדין דלעיל באשת ישראל לאח"מ דהר"מ סובר דד"ו הם שלה כתב הטור ז"ל וא"א הרא"ש כ' לשון הר"מ דהם לאשה וכתב וז"ל ולדעת א"א הרא"ש ז"ל לא משכחת לה לאשה שאם הבעל קיים הם של בעל ואם מת פטור עכ"ל ולא כ' שא"א לא כתב כן כי באמת הרא"ש לא כתב זה בפירוש אלא הטור הוכיח כן מדכתב לעיל שפטור אם כן כאן נמי. ולפמ"ש צריך עיון גדול דע"כ לא פליג הראב"ד והרא"ש אלא היכי דשייכים לבעל דהוא אבי הוולדות רק שמת אם כן במקום שיש לו יורשים ל"ש לה כיון דיורשיו יורשים ממון שלו או בגר שאין לו יורשים הוא זוכה בנכסי הגר אבל במקום דאין כאן בעל והתורה לא זיכתה כלל לבעל אם כן האשה אינה מכח הבעל כי אין שייך לבעל ולא ליורשים אם כן אפשר במקום שאין בעל זיכתה התורה לאשה כדעת הר"מ. אך באמת הטור כתב כאן ג"כ אם הבעל קיים שייך להבעל אם כן לדידי' שפיר היכי דמת ל"ש לה. אבל באמת ד' הטור תמוהים דודאי אין לו זכיה דאינו בעל כלל והבנים אינם שלו לאחר שנתגיירו וכן בעבד אין לו יחוס כלל אם כן בודאי אינו שייך לבעל. ובסמ"ע כ' דמיירי דנתעברה מישראל מכל מקום אין לו פירוש כלל כי אינו בר קדושין וגם אין הבן מתייחס אחריו וכבר הושג על זה ממהרש"ל מובא בש"ך שם אם כן כיון דאין שייך כלל לבעל אפשר כ"ע מודים דשייך לאשה וע' ש"ך שם. וכפי הנראה לא השיג מהרש"ל רק אדין ראשון דשייך לבעל ול"נ דאם אינו שייך לבעל גם הדין השני אינו מוכח מד' הרא"ש דאפשר בכה"ג כ"ע מודים דשייכים לאשה דלמה יפטור הנוגף ודוקא הדינים דלעיל לא זכתה כיון דמשלם ליורשיו אז הוא עצמו יורש דבא מכח הגר והדמים שייך להגר אבל במקום דלא זיכתה תורה כלל לאב אפשר דשייך לאם לכ"ע וצ"ע. והנה מהתוס' דמ"ג נראה דאין סברא שיהי' שייך ד"ו לאשה אך כיון דהר"מ סובר כן ועיין כסף משנה הטעם אם כן נהי דהשיגו עליו היינו דבכ"ע שייך לבעל או ליורשיו או הוא עצמו יורש אבל היכי דאין שייך לבעל כלל כגון בהנהו גווני אפשר כ"ע מודים דשייך להאשה וצ"ע ולא למדתי בעיון בש"ס רק לעורר באתי.
ואם נגף אשה שנתעברה משוטה או שוטה שנתעברה מפיקח להירושלמי שכתבנו דאין קדושין תופסין אינו משלם ד"ו לבעל ואם צריך לשלם לאשה תלוי בדיעות שכתבנו לעיל לדעת הר"מ צריך לשלם לה ולהחולקים אין צריך לשלם דהתורה לא זיכתה לה ועמש"ל דאפשר בכה"ג כ"ע סוברים דמשלם לה וגם אשת חרש או חרשת כיון דמה"ת לא תפסי קדושין אם כן לא מיקרי בעל האשה וא"צ לשלם לו אך לה תלוי בשיטות הנ"ל. ונכרי ועבד הבא על ב"י בודאי הוולדות אינם שלו וגם אין תופסין קדושין כמש"ל אם כן אינם שלו. אך בח"ע וחב"ח שהוליד מישראלי' דמבואר בר"מ ואה"ע סי' מ"ד דהוי ס' קידושין אם כן בצד זה דאפשר ל"ה קדושין אם כן ל"ש לבעל כלל ד"ו דאינו בעל אך אפילו אם נאמר כהצד דתפסי קדושין דה"ל כמקדש לחציו עיין בהשולח מכל מקום אין הבנים שלו רק חציו אף דהבנים הם ישראלים גמורים דאפילו חלק העבד שבא על ישראלית הוי הולד ישראל מכל מקום אין בנו לכ"ד וגם הקדושין אין תופסין בצד העבדות ע"ש בגיטין אם כן הדין כך החצי מד"ו ודאי אינם שלו מחמת דלא הוי קדושין בחלק העבדות וגם אינם בניו לכ"ד ואם משלם לה זה תלוי בשיטות דלעיל אם אין אב אם שייך לה עמש"ל. אך על חב"ח יש ספק אם קדושין תופסין ה"ל הבנים חצי בניו כמו בכה"ת דבן מתייחס אחר האב ושייך לו החצי מד"ו או אפשר לא תפסי קדושין אם כן אינם בניו ע' תוס' שם וגם כיון דלא תפסי קדושין אינו שייך לו אם כן החצי ודאי אינו שלו והחצי השני הוא בספק אם כן לדעת הר"מ חצי שייך לה בודאי כי אין אב ועל חצי השני הם בין שניהם אפשר דשייך לו דתפסי קדושין ואפשר לא תפסי קדושין ונותנים הרשאה על חצי השני זל"ז ואם היא נותנת הרשאה צריכה שתקנה לו התביעה כמש"ל ואם הוא נותן לה הרשאה א"צ שיקנה לה כיון דפלגא בודאי יש לה ומגו כו' כמש"ל אך לשיטת החולקים על הר"מ כפי מ"ש הטור אם כן מן חצי פטור הנוגף לגמרי אך בחצי השני יש ס' אם שייך לו או לה ונותנים הרשאה זל"ז.
ואם ח"ש וחב"ח נתעברה מישראל הבאתי כ"פ דפסקינן דתפסי בה קדושין לענין אשם ש"ח עאה"ע שם והבנים הנולדים מח"ש וחב"ח הם ח"ע וחב"ח מתייחס אחר האב אם כן אם נגף הוולדות החצי של ח"ע משלם לאדון כמ"ש בסמוך דאם נגף שפחה דמי הוולדות הם לאדון כמו חמרת' מעוברת עש"ס שם וחצי השני הם של אב הוולדות דהם שלו. ומכל מקום אני מסופק בזה דאפשר דמ"מ לא נקרא בעל האשה כיון דאינו תופס קדושין גמורים בה למיתה ולחטאת רק לאשם ולמלקות לא מיקרי בעל האשה ואין לו כלל רק לדעת הר"מ שייך לה המחצה ולהחולקים אין לה כלום וצ"ע ונסתפקנו בח"ז כ"פ בכה"ג. והנה אשת קטן ל"מ לה ד"ו אפילו אם נאמר דתופסים קדושין כשיטת הר"י ברזילי מכל מקום קטן אינו מוליד וג"כ קטנה אינה מתעברה ע' יבמות די"ב. ונערה שנתעברה ונגף ויצאו ילדיה לאחר מיתת הבעל לשיטת הר"מ ששייך לה אם זוכה האב כמו כל שבח נערות נראה דדינו כמו בחובל בבת נערה עיין ר"מ פ"ד כאן ובאתי רק לעורר כי לא עיינתי בזה כלל. והדין של ד"ו דוקא אם לא היה אסון באשה אבל אם מתה האשה אפילו הי' בשוגג מכל מקום פטור מד"ו דח"מ שוגגין פטורין מתשלומין ואף אם נאמר דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב והכא הוי לבעל תשלומין מכל מקום כיון דהוי גוף א' הוה ליה מיתה ותשלומין לא' כ"כ תוס' כתובות ל"א סד"ה ר"א אומר והבאתי לעיל ג"כ ואם נתכוין לחבירו ונגף את האשה והי' אסון דעת הר"מ כאן דחייב בתשלומין דלא ה"ל חיוב מב"ד ודעת הראב"ד אינו כן אלא דפטור מתשלומין כתנא דבי חזקי' ואין כאן מקומו להאריך.
ואם נוהג בב"נ דב"נ חייב על העוברים מיתה אם כן אם נימא דגם בב"נ שייך קלב"מ כמש"ל פטור אך אם הי' שוגג דפטור אם ח"מ שוגגין פוטר בב"נ צ"ע ויבואר אי"ה בקונטרס ב"נ אשר בדעתי לחבר אי"ה כי יש הרבה הערות בעניני ב"נ. אך אם נימא דלא שייך קלב"מ מכל מקום לדעת הר"מ אין זה בגדר המצות שנצטוו כמש"ל אם כן בין שנגף ישראלית או ב"נ א"ח. אך לדעת רמב"ן פ' וישלח דמוזהר על החובל אך כאן באופן שלא הי' בה חבלה או בגוונא דא"ח מיתה נ"ל דאם חבל בבת ישראל דיש לה וולדות מישראל וה"ל בעל אשה אם כן חייב בתשלומין לבעל אך בב"נ דל"ש בעל ואם כן אינו משלם אך אפשר משלם לה להשיטות שכתבנו לעיל אך באמת גם בב"נ מצינו בעולת בעל יש להם אם כן נקרא בעל רק ישראל בב"נ לא נקרא בעל אבל ב"נ בב"נ נקרא בעל ויבואר במק"א וע"ל כתבתי דאף לדעת רמב"ן מכל מקום התורה לא חייבה לשלם כלל רק מוזהרים הם אבל לא דיני תשלומין ואין כאן מקומו. וד"ז דד"ו דוקא באדם אבל שור שנגף אשה פטור מד"ו עש"ס ב"ק ור"מ פי"א מהנ"מ ודוקא לב"ח אבל שור שנגח שפחה חייב בד"ו דה"ל כמו שנגח חמרתא מעוברת. ודין מעוכב ג"ש בענין זה אם דמי לחבלה יבואר ב"ה לקמן. ולענין תשובה במצוה זו מבואר בר"מ אף ששילם לו אינו נמחל עד שיפייסו ועמש"ל בדין תשובה. ויש עוד לעורר במצוה זו וקצרתי. וגם כל האישים חייבים במצוה זו דד"ו הן איש הן אשה טומטום ואנדרוגינוס או עבד ושפחה אך דאין משלמין כי אין להם אלא כשתתגרש או ישתחרר כמו בחבלה. וחרש שוטה וקטן פטורים כמו בכה"ת ופשוט. ואפשר דאף אם נאמר דבכלל הדינים של ב"נ הוי הדינים כדעת הרמב"ן עמ"ל ולחם משנה פ"ט מה' מלכים מכל מקום אפ"ל דבושת ל"ש אצל ב"נ דר"י סובר דאין לעבדים בושת דלאו אחיו הוא ובבושת כתיב אחיו ורבנן סברי דאחיו הוא במצות אם כן אפשר בגר לא נקרא אח כלל אפילו להדדי ולומר דנצטוו לא מקרא הזה כמו כל הדינים דנצטוו אפשר דבושת דהוי חידוש ל"ה בכלל דינים וע"ש בהחובל נראה דגם אצל ב"נ שייך אחוה ואין להאריך. ועש"ס דב"ק דראב"י סובר דדריש תי' הרה מאחר דכתיב ויצאו ילדיה א"י שהיא הרה ומת"ל הרה עד שיכנה נגד בית הריון ור"פ אמר ל"ת כנגד בית הריון ממש אלא כל היכי דסליק שיחמי לוולד פירש"י נגד כל בית החלל לאפוקי יד ורגל דלא ע"ש והר"מ לא הביא כי שם מבואר דרשב"ג דריש כראב"י אבל חכמים דרשו מת"ל הרה ששבח הריון לבעל אם כן הר"מ דפוסק כרבנן לית לי' דרשה זו וחייב בכ"ע על כל פנים לדברי הסוברים הלכה כרשב"ג במשנה אם כן בודאי ס"ל ד"ז ג"כ ובפרט דראב"י ס"ל כוותיה בזה ומשנתו קב ונקי עמ"ל ושו"ת ח"ץ ועמש"ל בח"ז אי ד"ז גם בברייתא מכל מקום כיון דרשב"ג סובר כן להפוסקים במשנה כרשב"ג אם כן ס"ל גם כן ד"ז וז"פ ועיין בשטמ"ק מביא בשם הרא"ש דהלכתא כוותיה דראב"י כיון דר"פ מפרש דבריו ואף דלא מוכח מקרא לרבנן מכל מקום ראב"י ג"כ לא קאמר דמוכח מקרא וגמרא גמיר לה ע"ש. אך הר"מ וטוש"ע מדלא הביאו זה ודאי פסקו דלא כראב"י כמש"ל ועיין בש"ג מביא בשם ריא"ז שני דיעות בזה אם חייב בהכה ביד:
ודע מש"ל דאפילו שייך ד"ו לבועל היינו בידוע שהם מזה אבל אשה שזינתה אף דאומרת מפלוני א"נ להוציא מהנוגף דיכול לומר כשם שזינתה כו' עיין אה"ע סי' ד' דדוקא להכשיר הוולד נאמנת לומר מפלוני אבל לירושה ושאר ממון א"נ אלא מיירי בגוונא שידוע שמפלוני וכן אם נשאת תוך ג"ח [שנתגרשה] מבעלה וא"י אם לראשון או לאחרון ג"כ אין כ"א יכול להוציא אלא בהרשאה. והנה במש"ל אם ב"נ חייב בד"ו בשוגג היכי דאין ח"מ והנה בנגף ישראלית אפ"ל כיון דלענין ישראל משלם ד"ו לבעל ואין אנו חוששים דלמא לאו אביו הוא מחמת הרוב כידוע ואף דא"ה בממון אה"ר מכל מקום כיון דהוחזק הרוב לענינים אחרים גם בממון אזלינן אחה"ר ע' בהפלאה ספ"ק ואחרונים אם כן לא עדיף ב"נ מישראל והוי כמו מי איכא מידי כו' ועפמ"ג נסתפק בה' אמ"ה מכל מקום אפ"ל כן אבל אם נגח ב"נ יכול לדחות דא"י הוולד ממי הוא ובב"נ ל"א בתר רובא דאחרי רבים כו' בישראל נאמר לא בב"נ. וגם אני מסופק דאפשר דגבי ב"נ ל"ש האי רובא דרוב בעילות כמו פרוצה ביותר עב"ש סי' ד' ומכ"ש ב"נ שהם חשודים ביותר אם כן נראה דאינו משלם אם לא בידוע כגון בחבושים וכדומה אבל בתורת רוב ל"ש אצלם ויבואר במק"א אי"ה. והנה בנגף אשה ויצאו ילדיה דמשלם ד"ו אין חילוק דאפילו אם כלו חדשים לעובר מכל מקום כ"ז שאמו חי יונק ממנה ואינו נהרג על העוברין ומחייב לשלם. ואם ישבה על המשבר ונעקר הוולד ע' תוס' נדה דמ"ד ד"ה איהו מיית וכו' דאם עקר הוולד הו"ל כילוד מכל מקום כתבו שם דאם אמו חי אין נהרגין על עובר אפילו עקר לצאת ע"ש אם כן ודאי משלם ד"ו אך בנהרגה אמו והוולד בתוכה וכלו חדשיו ע' תוס' שם מסופקים אם נהרגין עליו כיון דאמו מתה אפשר דהו"ל כמונח בקופסא וצידדו דאין נהרגין עליו אם כן לענין ד"ו תלוי בזה אם נהרגין עליו אינו משלם ואם נימא דלא ה"ל כמאן דמונח בקופסא משלם ד"ו בהרג לעובר בתוך האשה. וכן אם ישבה על המשבר ועקר לצאת ומתה אמו דג"כ יכול הוולד לחיות ומכל מקום מסופקים בתוספות דאפשר דאין נהרגין עליו אם כן בהרג לולד משלם ד"ו. אך לכאורה באם מתה האם ואח"כ הרג הוולד בתוכה ל"ש השומא כמה היתה שוה מלאה כיון דכבר מתה וצ"ל בכה"ג מודה ת"ק לרשב"ג היכי דל"ש שבח וולדות שמין הוולדות בעצמן כרשב"ג. ועיין תוס' ב"ק מ"ז ע"א ד"ה וכך אתה מוצא כתבו דת"ק ורשב"ג לא מיירי מד"ו דת"ק מודה דמשלם ד"ו דהיינו שיווי הוולדות אך הם מיירי בשבח וולדות כמה היתה שוה כו' להוסיף על ד"ו סובר דג"ז שייך לבעל ורשב"ג סובר דחולקין וכ"כ הנ"י במשנה זו אם כן צ"ע על הרהמ"ח שלא הביא דעת תוס' ונ"י:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |