מנחת חינוך/יט
מנחת חינוך 
יט
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שנאמר וכו' מזיד ח"כ ושוגג חטאת קבוע. וה"ה על לא הודע אשם תלוי. ע' כריתות ור"מ ה' שגגות וגם הוא מהלאוין שלוקין אם התרו בו למלקות כמבואר במכות פ' אלו הן הלוקין ור"מ פח"י מה' סנהדרין. והנה הבאתי כ"פ בח"ז דהתראה למלקות צריך שיתרו בו מהלאו הבא בו ע' רש"י שבועות כ' ע"ב דהמתרה צריך להתרות מאזהרה זו שהוא עובר ע"ש אם כן כאן הביא הרהמ"ח הלאו דחמץ מלא יאכל דכתיב בפ' קדש אם כן צריך להתרות בו מלאו זה. והנה בש"ס פסחים כ"ח ע"ב ר"י סובר דתלתא קראי כתיבי לא יאכל חמץ דהיינו מקרא זה דאנן קיימין ביה וכל מחמצת ל"ת והוא בפ' החודש הזה לכם מוקדם לפסוק זה ולא תאכל עליו חמץ בפ' ראה חד לפני זמנו וחד לת"ז וחד לאח"ז ובודאי מפסוק ל"ת עליו חמץ דריש על לפ"ז כמבואר שם בש"ס דדריש עליו היינו על הפסח בזמן שחיטתו וכ"מ כאן בר"מ פ"א מחו"מ ה"ח. אם כן באוכל חמץ בע"פ צריך להתרות משום הלאו דפ' ראה ואם התרו בו משום לאוין דלא יאכל או כל מחמצת אינו התראה כלל דאינו מוזהר בע"פ מאלו הלאוין אך אלו הלאוין על ת"ז ועל לאח"ז אינו מפורש בש"ס לר"י איזה לאו קאי על ת"ז ואיז' לאו קאי על אח"ז ונ"מ גדול' לענין התראה כמש"ל. והתוס' שם ד"ה חד לפ"ז הקשו דלחזקי' מנלן אה"נ לפני זמנו דליכא אלא חד לא יאכל וההיא מסברא מוקמינן על ת"ז ע"ש מבואר מדברי' דמצד הסברא מוקמינן הלאו החמור דלא יאכל על ת"ז והלאו דכל מחמצת מוקמינן על אח"ז אם כן בער"פ צריך להתרות בו מהלאו דלא תאכל עליו חמץ ובפסח מלאו הזה דלא יאכל ואח"פ מהלאו דכל מחמצת ואם החליפו אין זה התראה לכ"ע כיון דמתרינן ביה מלאו אחר וע' שבת בורר משום מאי מתרינן ובתוס' שם ובכ"מ בש"ס ובחיבורי בעזה"י. אך גם סברת התוס' אליב' דחזקי' אבל לדידן דקיימא לן כר"א עיין ר"מ המ"א אם כן אין חומר' בלאו דלא יאכל יותר משני לאוין אלו אם כן אכתי לא ידעינן לר"י איזה הלאו דריש על ת"ז ואיזה הלאו דריש על לאח"ז. וראיתי שם בספ"י שכתב על התוס' דר"י דריש קרא דכל מחמצת על ת"ז דכתיב קודם לזה שבעת ימים גם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה דקאי על ת"ז ופסוק לא יאכל קאי על אח"ז ונפקא אה"נ על ת"ז ולפי זה ולאחר זמנו ע"ש אם כן ת"ז צריך להתרות בו משום לאו דכל מחמצת ואפ"ל לסברת התוס' דלאו החמור קאי על ת"ז וא"כ אפילו לדידן דקיימא לן כר"א מכל מקום לא יאכל מוקמינן על ת"ז לפמ"ש הר"מ פ"א ה"ז דהאוכל מחמץ בפסח כ"ש ה"ז אסור מן התורה שנאמר לא יאכל וע"ש בכ"מ ומ"ל שכתב דחמץ לא נפקא לן דח"ש אסור כמו כל האיסורין מחמת שהי' לו שעת הכושר ע"כ נפקא לן להר"מ מלא יאכל והד' עתיקים. אם כן כיון דלאו זה חמור מסברא מוקמינן לי' לת"ז אף דאין לוקין על ח"ש הא על הנאה ג"כ אין לוקין עמ"ל פ"ה מה' יסה"ת ומכל מקום מוקמינן על ת"ז לסברת התוס' ה"נ. ועמ"ל שכתב לדעת הר"מ אסור ח"ש בער"פ וא"כ מצד הסברא לאו דלא יאכל על ת"ז לר"י וכל מחמצת על לאח"ז היפך מסברת הפ"י הנ"ל וכ"ז לר"י דהלאוים בזמנים מחולקים כ"א בזמנו אבל ר"ש סובר שם דלפ"ז ולאח"ז א"ע בלא כלום ודורש הלאו דל"ת עליו חמץ לגופי' בזמן שישנו בקום אכול מצה והלאו דכל מחמצת דריש דנתחמץ מחמת דבר אחר והלאו דלא יאכל דריש לפסח מצרים שאין חימוצו נוהג אלא יום א' מדסמוך לי' היום וכו' אם כן לכאורה בפסח צריכין להתרות בו רק הלאו דלא תאכל עליו וכו' דלאו זה הוא על תוך הפסח לר"ש אבל באמת גם לר"ש הלאו דכל מחמצת קאי ג"כ על פסח ונתרבה ג"כ נתחמץ מחמת דבר אחר וחייב ג"כ כרת והלאו הזה לתשלום הדינים אם כן יכול להתרות בו ג"כ משום הלאו הזה אף באוכל חמץ שנתחמץ מאליו מכל מקום הלאוים הללו הם לתשלום הדינים ואין לוקין משום שני לאוין לכ"ע ע' בסה"מ להר"מ בשורש הט' וברמב"ן שם דכה"ג הוי לאו א' אליבא דכ"ע וה"ל ריבוי הלאוין דאין לוקין אלא אחד אם כן לענין התראה ג"כ דכל לאו ולאו קאי לענין שאסור בפסח ויוכל להתרות בו מאיזה לאו שירצה או לאו דל"ת עליו חמץ או לאו דכל מחמצת ע"ש בדבריהם ותבין.
אך הלאו דל"י חמץ דדריש ר"ש לפסח מצרים אפ"ל דלאו הזה לא קאי לדורות אם כן ל"מ התראה מלאו זה. אך מכל מקום נראה דר"ש מודה דלאו הזה קאי לדורות ג"כ. אך אין הלאו מיותר לדרוש אותו על לפ"ז או לאח"ז כר"י דהתורה כתבה לאו זה לאיזה דרשה ג"כ אבל כיון דהתורה כתבה לאו זה קאי ג"כ על פסח דורות אך פסח מצרים נמי שמעת מיני' מהסמוכים אם כן נראה דלר"ש מתרינין בי' מא' משלשה לאוין הנ"ל וש"ד כנלע"ד. אם כן לדעת הראב"ד והרז"ה דפסקו כר"ש כל השלשה לאוין קאי על פסח ויוכלו להתרות בו מא' מג' לאוין הנ"ל. ולדעת הר"מ והרבה ראשונים והרהמ"ח מכללן דפסקו כר"י בלפ"ז וכר"ש בלאח"ז והלאו דלפ"ז מבואר להדי' בר"מ פ"א ובד' הרהמ"ח לקמן בפ' ראה דל"ת עליו חמץ קאי על לפ"ז היינו שחיטת הפסח אם כן בודאי בער"פ צריך להתרות בו משום לאו זה דוקא ואם התרו בו משום לא יאכל או כל מחמצת אינו כלום כי אינו קאי על לפ"ז לכן בפסח אם התרו בו משום לאו זה דל"ת עליו ג"כ אינו התראה כי הלאו קאי על לפ"ז והלאוים מחולקים הן לענין איסור כרת והן ג"כ זמנים מחולקים ע"כ לא מהני ת"ז מלאו דל"ת עליו וכו' ובלפ"ז ל"מ מלאוים הנ"ל רק מל"ת כנלע"ד ב"ה. אך בפסח יכולין להתרות בו משום שני הלאוין הללו אף אם נימא דלאו א' קאי על פסח מצרים או על נתחמץ מחמת ד"א מכל מקום הלאוין באו להשלים הדינים כמש"ל לר"ש כל השלשה לאוין וה"ה להר"מ דלאו א' צריך על לפ"ז ואלו השני לאוין קאי על ת"ז כנלע"ד ועדיין צ"ע וישמע חכם וכו'.
ולפמ"ש אם אכל בה"ש של כניסת ליל פסח כזית חמץ והתרו בו משום לאו (דעכ"פ) [א'] אפשר דאין לוקין דלמא היא לילה ואינו מוזהר על לאו זה וגם אם התרו בו משום הלאו דפסח דלמא הוא יום ואינו מוזהר מלאו הזה ואינו ענין לה"ס דשמה התראה לדעת הר"מ דזה אינו עומד להתברר בשום פעם ובלאו הכי אינו ענין לשם דוק ותשכח וצריך להתרות בו משום שני הלאוין וגם זה צריך עיון גדול. ונראה ג"כ לפי המבואר במעילה ובר"מ פ"ד מהמ"א דכל דברים שהם משני שמות אינם מצטרפין לכזית כגון ח"ז דג טמא וח"ז בשר טמא לפי שהם שני שמות ואינו לוקה. אם כן אם אכל ח"ז חמץ בער"פ או בה"ש ובתוך כא"פ אכל ח"ז והי' לילה אין לוקין כיון דע"פ ופסח הם שני לאוין ושני שמות אין מצטרפין לכזית אם כן אם אכל ח"ז מבע"י וח"ז משתחשך או על כל פנים בה"ש דהיא ספק לילה או ח"ז בה"ש וח"ז בלילה כיון דאפשר בה"ש הי' יום אם כן ה"ל שני שמות ואין מצטרפין למלקות כנ"ל. והנה הלאו זה אחד האוכל וא' הממחה ושותה חייב והיא ברייתא בחולין ומבוארת בר"מ פ"א ה"א ועיין בלחם משנה והלאו הזה דינו ככל הלאוין מאכלי איסור הובאו לעיל עיין ר"מ פי"ד מהמ"א דבין השיני' אין מצטרפין לכזית ובין החניכים מצטרף וגם אם אכל ח"ז והקיאו וחזר ואכל אפילו אותו ח"ז חייב וגם מצטרף בכא"פ ולענין אם כרכו בסיב ע"ש במ"ל וא"צ לכפול דדינו ככל מ"א. וע"ש בהלכה ה' דחמשת מיני תבואה וקמחין ובצקות שלהן כולם מצטרפין לכזית לענין חמץ. והנה במש"ל דאלו הלאוין לשי' הראשוני' קאי על חמץ תוך הפסח היינו לא יאכל וכל מחמצת אף דהר"מ כ' דלאו זה דכל מחמצת הוא על תערובות חמץ וכן מנה הרהמ"ח לעיל לאו זה על תע"ח ז"א דהלאו הוא מריבויא דכל ע"ש בסוגיא דא"ע אף דהר"מ סובר דאין לוקין מריבויא דכל גבי ח"ש עלח"מ שם דשם סותר הריבוי דלא יאכל משמע כזית ע"ש אבל עיקר הלאו הוא מריבויא דכל לענין תע"ח אבל קאי עיקר הלאו על חמץ וז"פ.
והנה בכלל הלאו היא שאור וז"ל ר"מ ה"ב ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין א' היא והיא מש"ס ביצה ד"ח פתח הכתוב וכו' ועיין בהה"מ וכ"מ ולחם משנה ופמ"ג או"ח בפתיחה כוללת מפלפל שם בח"ב פ"ב ומביא שם שיטות דחמץ אף דנפסל מאוכל אדם חייב כרת ומלקות ושאור אף דנפסל מאכילת כלב חייב כרת ומלקות דגזירת הכתוב היא וע"ש שהקש' בפסחים כ"ד דאר"י כל איסורין אין לוקין אלא כדר"א וה"מ בכה"כ ול"א ה"מ בחמץ או בשאור דחייב עליהם אף שנפסל מאוכל אדם או אפילו מאכילת כלב ובכל האיסורין פטור אם אכל אחר שנפסל ממאכל אדם עיין ר"מ פי"ד מהמ"א הי"א וע"ש שכ' דמ"מ אם עירב בו דבר מר פטור כמו גה"נ אף דעץ בעלמ' הוא מכל מקום אם עירב בו דבר מר פטור. וע"ש שכתב גבי חמץ דוקא אם ראוי לשחקו ולחמץ בו הא בלאו הכי פטור אם נפסל מאוכל אדם וע"ש שכתב דשאור אם נפסל מאכילת כלב תלי בפלוגת' דהר"מ והראב"ד כאן. ועצל"ח במשנה ראשונה דביצה שכתב דדעת הר"מ גבי חמץ דעל אכילה א"ח אם נפסל מאכילת אדם רק לענין ביעור ועל השאור בודאי חייב אף דל"ח לאדם כמבואר שם בש"ס. ואם שאור נפסל מאכילת כלב תלוי בפלוגתא וכבר ידעת שאין דרכי בח"ז להאריך במקום שהאריכו האחרוני' ועיין במקו"ח ה"פ תמ"ב תי' הקושיא אמאי לא אמר ר"י ה"מ בחמץ דאף שנפסל מאכילת אדם חייב על שלכד"א ותי' נהי דחמץ שנפסל מאכילת אדם נראה שם מהפוסקים דאסור מן התורה מכל מקום אין לוקין דאין עובר על לאו דלא יאכל כיון דהוי שלכד"א רק לשי' התוס' דלר"ש אסור ג"כ חמץ באכילה בער"פ מעשה דתשביתו דמשמע להשבית שלכד"א עתו"ס כ"ח ע"ב אם כן בתשביתו לא כתיב לשון אכיל' ועובר בעשה אף שלכד"א ע"כ ל"א שם דה"מ בחמץ כיון דאין לוקין אבל כה"כ לוקין דעובר על הלאו דלא כתיב בי' אכילה ע"ש. ולא ידעתי על כל פנים בשאור אף דא"ר לאכילת אדם אליבא דכ"ע עפמ"ג ומבואר להדי' בביצה דעל שאור חייב כרת ומלקות כמו חמץ ע' דף ז' ושם מבואר להדי' דשאור א"ר לאכילה אם כן אמאי לא אמר ה"מ בשאור כמו שהקשה הפמ"ג וגם לפמ"ש דעובר רק עשה דתשביתו אם כן בגוונא דליכא עשה כגון של הקדש או נשים לשיטת קצת אחרונים דא"מ אם כן לא יהיו חייבים על שלכד"א ואינו במשמע ואין כאן מקומו לפלפל כי הענינים ארוכים:
והנה אפ"ל כמו דאמ"ה אם חלקו בחוץ פטור כיון דחידוש דעצמות וגידין מצטרפין אם כן אין לך בו אלא חידושו דוקא אי אכלו בב"א אבל בכא"פ אינו מצטרף ע' סוף גה"נ ובפרמ"ג סי' מ"ה דגם בגה"נ דחידוש הוא דאין בגידין בנ"ט והתורה אסרתו ג"כ דינא הכי ע"ש אם כן כאן נמי באכל חמץ שנפסל מאכילת אדם או שאור דא"ר לאכילה אף דהתורה חייבה אותו מכל מקום חידוש הוא אם כן דוק' בב"א אבל חלקו בחוץ פטור ע"ל מצות גה"נ ולקמן הקשתי ע"ז קושיא עצומה דבזבחים מבואר להדי' כיון דחידוש הוא אפילו ביותר מכא"פ מצטרף ועמש"ש. על כל פנים לפי פסק הר"מ אם כן בשאור ג"כ דינא הכי דחלקו בחוץ פטור כמו בגה"נ ועפמ"ג שם שכ' דאפשר גבי גה"נ ג"כ ח"ש מותר דל"ח לאצטרופי היינו כא"פ כיון דאינו חייב בכא"פ דחלקו פטור ע"ש אם כן ה"נ בשאור או בחמץ שנפסד כיון דחלקו פטור ח"ש מותר ובזה י"ל הר"מ שכתב כאן גבי חמץ דח"ש אסור מלא יאכל ותמהו הא בכל איסורין ח"ש אסור ולפמ"ש צריך הריבוי בשאור או חמץ שנפסד דל"ש חזי לאצטרופי ע"כ כתבה התור' לא יאכל לאסור ח"ש ובעזה"י עוד יתבארו הדברי' במקומות מפוזרים. וחמץ בפסח אסור בהנאה ג"כ ואם לוקין על הנאה עמ"ל פ"ה מיסה"ת ומובא לעיל בחיבורינו ואין כאן מקומו להאריך. וכבר ידעת מה שפלפלו האחרונים בלאו דב"י אם ח"ש אסור מן התורה ועמש"ל בעזה"י נ"ל דזה דוק' אם נאמר דחמץ שוה לשאר איסורין דח"ש אסור מן התורה מטעם חזי לאצטרופי אם כן בחמץ לענין ב"י ל"ש חל"א כמ"ש שאג"א אם כן אין אסור מן התורה או דוק' באיסורי אכילה כסברת הח"צ אבל לדעת הר"מ דהתורה כתבה כאן דח"ש אסור וכתבנו אף דל"ח לאצטרופי דגזירת הכתוב הוא וכ"כ בצל"ח לענין שביעי של פסח דאכל קודם הלילה ח"ש דלחל"א מכל מקום אסרה תורה בחמץ או איזה תי' אחר על כל פנים כאן גזירת הכתוב היא אם כן לדידן דקיימא לן כב"ה דזה וזה בכזית והטעם דילפינן ביעור מאכילה ע' בביצה אם כן גם לענין ח"ש ילפי' ג"כ ביעור מאכילה כמו אכילה ח"ש אסור אף דל"ש חל"א ככל האיסורין כמ"ש ומכל מקום גזירת הכתוב הוא אם כן לענין ב"י ג"כ בשלמא אי אמרינן חמץ שוה לשאר איסורין אם כן האכילה רק מצד הסבר' כמו שאר איסורין או משום דחל"א או לשאר טעמי' אם כן ל"ש לאקושי ב"י לאכיל' כי בב"י ל"ש סברה הנ"ל אבל להר"מ דכאן כתבה התורה מפורש עכצ"ל דלא ילפינן מעלמ' רק גזירת הכתוב הוא אעפ"י דל"ש סבר' הנ"ל ובפרט לפמ"ש דל"ש ס' חל"א אם כן גם לענין ב"י כיון דילפינן ביעור מאכילה שוה לגמרי לאכילה אע"ג דל"ש סברה הנ"ל מכל מקום אסור כמו אכילה וילפינן לגמרי ביעור מאכילה כנלע"ד דוק בשכלך.
ולפי זה נוכל לומר דנולד עוד פלוגת' בין ב"ש וב"ה ב"ש ס' שאור בכזית וחמץ בככותבת דלא ילפינן ביעור מאכילה אם כן ח"ש הוא מותר מן התורה דמה"ת לאסור אך דנימא כמו בכה"ת דאסור ח"ש איכא למדחי שם שייך חל"א גבי חלב ומחמץ עצמו ג"כ לא ילפי' דאפשר דוק' באיסורי אכיל' דאחשבי' כס' הח"ץ אבל לב"ה דילפינן ביעור מאכיל' לענין שיהי' שיעור פחות ה"נ ילפינן לכל הענינים לענין ח"ש נמי אם כן לב"ה ח"ש לענין ב"י נמי אסור מן התורה כיון דגבי אכילת חמץ חידשה התורה דח"ש אסור אע"ג דלא ילפינן מעלמא ה"נ לענין ביעור ילפינן כמו דילפינן שיעור קטן וע"ש בביצה ובתוס' הכלל בקיצור דאי לא הי' לימוד חדש כאן דח"ש אסור רק מכל חלב שכ' תוס' יומא דלא ילפינן שאר איסורים מחלב רק משום דחל"א אם כן מצד הסבר' מרבינן כל האיסורים אם כן בחמץ דילפינן מחלב מצד חל"א ובב"י ל"ש זה אף דילפינן ביעור מאכילה לענין שיעור קטן מכל מקום לענין ח"ש דבחמץ עצמו אמרינן מצד הסבר' דילפינן מחלב והיכי דל"ש הסבר' כגון לענין ב"י ח"ש מותר אבל כיון דלהר"מ גזירת הכתוב הוא אף דל"ש הסבר' אמרינן כאן גזרה התורה אם כן כיון דילפינן ביעור מאכילה ילפינן לכל מילי בלא הסבר' דחל"א כי בחמץ אסור ג"כ בלא הסבר' דוק ותשכח אבל לב"ש דלא ילפי לשיעור מיעוט רק גבי ב"י צריך שיעור יותר ה"ה לענין פחות משיעור אף דבאכילה אסור מכל מקום כאן צריך שיעור יותר וז"ב ופשוט. אם כן נראה לדעת הר"מ דיליף ח"ש מלא יאכל סובר דגם לענין ב"י ח"ש אסור מן התורה דילפינן מאכילה דקיימא לן כב"ה כנ"ל. וגם בלאו הכי גוף סברת השאג"א דלענין ב"י ל"ש חל"א כי ל"ש כא"פ דא"ע למפרע איני מבין דלמא מצטרף אף לזמן מרובה דגזירת הכתוב שלא יהי' כזית חמץ ברשותו בפסח ואם הי' ח"ז תחלת פסח ונשרף ואח"כ הי' לו עוד ח"ז אפשר דעובר כמו צרוף מעילה וכן במלאכת שבת עפמ"ג בפתיחה וצל"ע. והנה אפ"ל לדעת מהרש"ל ומהריב"ל בתוס' שבועות סוגי' דכולל והובאו ד' במ"ל פ"ה מה' יסה"ת ופ"ה מה' שבועות דלר"ש דסובר כ"ש למכות לוקין ג"כ על שלכד"א דכ"ש הוי שלכד"א ובמ"ל תמה ע"ד הא ר"י ס"ל ח"ש אסור מן התורה ומכל מקום שלכד"א אינו אסור מן התורה לשיטת הרבה ראשונים והשעה"מ פ"ה מה' יסה"ת תי' דבשלמא ח"ש לר"י דהטעם הוא דחל"א אם כן שלכד"א ל"ש זה ע"כ אינו אסור מן התורה כלל אבל לר"ש כ"ש למכות וגזירת הכתוב הוא אם כן שלכד"א נמי ע"ש. אם כן נראה להר"מ דכאן הוא גזירת הכתוב מלא יאכל דח"ש אסור מן התורה אף דל"ש חל"א כמש"ל אם כן שלכד"א נמי איכא איסור תורה אך אין לוקין כמו דאין לוקין על ח"ש אף גבי חמץ כמבואר בר"מ כאן אבל איסור תורה כמו ח"ש אם כן אם עירב דבר מר על כל פנים איסור תורה יש או חמץ שנפסל מאכילת אדם ומכל מקום ל"א בש"ס ה"מ בחמץ כיון דלא לקי ואצ"ל כמו המק"ח מחמת עשה דתשביתו עמש"ל רק מחמת לא יאכל ועמ"ל פ"ה מה' יסה"ת וע"ש בר"מ הט"ו ומלוגמא מחמץ ועיין באחרוני' וצריך חיבור מיוחד לביאור הענינים וע' פסחים סוגיא דחדש יותץ ופ"י ואחרוני' ושער המלך ובתוס' פסחים ך"ח לענין מה שחלקו בין ע"ז ובין חמץ ולפמש"ל לענין ביעור דח"ש אסור וכן לענין שלכד"א מחמת לא יאכל אם כן בע"פ ל"ש זה דעל ע"פ לא כתב לא יאכל אם כן שלכד"א הו"ל כשאר איסורים להסוברים שאינו אסור מן התורה וכן א"ע בב"י להסוברים דבע"פ עוברים בב"י בח"ש אין כאן איסור תורה כלל וכן אם אכל שאור ח"ש כיון דחלקו פטור אם כן אין איסור מטעם חל"א ולא יאכל לא קאי על קודם פסח וכ"ד המ"ל לענין ע"פ ח"ש לס' דהיתה לו שעת הכושר עיין בדבריו וכן לסברתינו הדינים ג"כ משתנים מער"פ לפסח כמ"ש. אך באמת י"ל כסברת התוס' לענין הנאה אף דלא יאכל קאי על ת"ז מכל מקום לא נחלק ביניהם אם כן לענין זה נמי כל הדינים המסתעפים מלא יאכל קאי ג"כ על ער"פ דלא נחלק ביניהם וצ"ע על הרלב"ח ומ"ל שכתבו בפשיטות דח"ש מותר לסבר' זו אם כן התוס' בעצמם סתרי אהדדי.
והנה לאו זה חוץ מה שעובר על הלאו עובר ג"כ על העשה דתשביתו כמש"ל ונ"מ דמביא עולה על העשה עמש"ל ב"ה אך אם אין לו בפ"א כזית א"ע רק על הלאו דלענין העשה אינו מצרף בכא"פ כמש"ל במצות תשביתו והלאו הזה נוהג בכל האישים כי הוא לאו שיב"מ וכרת ע"כ נוהג בנשים ועבדים וגם חרש שוטה וקטן אסור להאכילן בידים ככל ל"ת שבתורה. ועטואו"ח סי' תמ"ח מביא בשם הירו' דאסור להאכיל חמץ אפילו לבהמת הפקר אף שאינו נהנה בו כלל ועפמ"ג שם מביא בשם הירושלמי דיליף לה מן לא יאכל אם כן דוקא כאן ולא בשאר אה"נ והר"מ לא הביא ד"ז דדריש ד"ז דח"ש מן לא יאכל מכל מקום א"א לדחות הירו' ולפי זה אסור להאכיל לחרש שוטה וקטן חוץ מהאיסור דלא תאכילום כמו שאר איסורים נוסף עליהם כאן דלא גריעי מבהמה וצ"ע וע"ש בס' הנ"ל שלפ"ז דוקא בפסח אבל לא בע"פ והפר"ח כ' דגם בע"פ ואפשר כס' התוס' דלא נחלק כמש"ל. ולענין תשובה על לאו זה ככל הלאוין שיש בהם כרת דיסורים ממרקים ובשוגג יתבאר אי"ה לקמן ובמוצאי יום טוב תיכף מותר חמץ ול"ש תוס' רק לענין מלאכ' אבל לענין דברי' אחרים הנוהגים באיזה יום ל"ש תוס' ועמש"ל פ' אמור ויתר הדינים לענין לתיתה ומתי הוי חמץ ואם יש חילוק בין עיסה לחטים ולענין מ"פ עשו"ע והכל מבואר שם באר היטב. ולענין שבועה אם נשבע שלא לאכול חמץ בפסח או בע"פ א"ח כמו בנשבע שלא אוכל נבלות רק בכולל עש"ס ור"מ פ"ה מה' שבועות ובח"ש חל השבועה דאינו מפורש בתורה ע"ש וכאן נמי אף דהר"מ מפיק ח"ש מלא יאכל מכל מקום גם זה נקרא אינו מפורש בתורה עפמ"ג בפתיחה וע"ש ג"כ לענין הנאה חקר אם הנאה אסור בח"ש ג"כ מן התורה ולענין שבועה ע"ש. היתר שנתערב ברוב חמץ אם ההיתר בטל לענין שיתחייב על הכזית הבאתי לעיל מגה"נ וכ"פ בח"ז בשם מ"כ שמסופק בזה אי היתר בטל באיסור שיהי' ההיתר נהפך לאיסור כמו שאיסור נהפך להיות היתר ועפמ"ג שער התערובות:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |