מנחת חינוך/ח
מנחת חינוך 
ח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שלא להותיר כלום וכו'. ער"מ פ"י מהק"פ הי"א וז"ל וצריך אדם שישתדל שלא להשאיר מבשר הפסח עד בוקר וכו' שנאמר וכו' והרהמ"ח הוסיף תיבת כלו"ם וכתב שלא להותיר כלו"ם ואפ"ל דכוונת הרהמ"ח כיון דלאו זה אינו באכילה אם כן אפשר א"צ כזית רק אפילו כ"ש אם הותיר עובר בלאו זה. ושוב ראיתי בס' מוצל מאש אשר בא לידי זה ימים בשאלה עמד על חקירה זו אם צריך כזית או אפילו בכ"ש עובר על לאו זה ודקדק מד' הר"מ שבפ"ט שם שכתב המוציא זית בשר הפסח מחבורה וכו' עובר ולוקה שנא' לא תוציא ומזכיר בדבריו כזית וכאן כתב הר"מ סתם שלא להשאיר עד בוקר ולא כתב כזית נראה דהלאו הוא אפילו על כ"ש כן הוא בזכרוני שראיתי בס' הנ"ל. והנה בגוף הדבר לא ידעתי לחלק בין הוצאה מחבורה או מותיר דשני הלאוין אינם מעניני אכילה ומכל מקום צריך כזית בהוצאה אם כן מ"ש מותיר מהוצאה ועכצ"ל דשיעורין הל"מ ועמ"ל פ"א מהחו"מ בשם הרא"מ דדעתו דאכילה משמע כ"ש אך הל"מ אוקמי' אכזית אם כן בכ"מ שיעורו בכזית חוץ ממקומות שפי' חכמינו זכרונם לברכה כגון שיעורי שבת או שיעורי טומאה דהוי כביצה או אכילת יוה"כ דהוי ככותבת אבל היכא דלא פירשו לנו בודאי דינו בכזית כרוב שיעורין בתורה כמבואר ביומא ארץ זית שרוב שיעוריה כזיתים ומבואר להדיא בביצה דב"ש סוברים חמץ בככותבת ושאור בכזית ופליגי לענין ב"י ולענין אכילה גם הם מודים דזה וזה בכזית ע"ש דף ז' ע"ב דב"ש לא ילפי ביעור מאכילה ומכל מקום ס"ל כזית וככותבת לא פחות אף דהם רוצים להחמיר בשאור ואף דאינו אכילה עכצ"ל דז"פ כל היכי דלא נתפרש או מיתורא דקרא כדילפי ב"ש מסתמא השיעור בכזית ככל שיעורי תורה וע"ש ברש"י ביצה דעתו דככותבת בחמץ לב"ש הוי בכלל שיעורין דהל"מ ובתוס' הקשו עליו אבל ז"פ לע"ד דסתמא הוי בכזית חוץ מה שנתפרש. ויש לה"ר לזה מפסחים כ"ז ע"ב דר"י יליף דאב"ח אלא שרפה במ"מ מנותר נותר בבל תותירו וחמץ בב"ת מה נותר בשרפה אף חמץ. ולשיטת המוצל מאש יש פירכא מה לנותר שכן בכ"ש משא"כ חמץ בכזית לכ"ע ע' בביצה א"ו גם נותר בכזית והדקדוק אינו דקדוק דגבי מוציא דחייב מלקות כתב כזית דעל שיעור זה לוקין אבל כאן דעל לאו זה אינו חייב מלקות וח"ש אסור מן התורה אם כן אין נ"מ כ"כ ע"כ לא כתב בפירוש אך יש באמת נ"מ ללאו וח"ש אסור אף בלאוין שאין בהם מלקות אך למי שבקי בס' הר"מ יראה דכ"פ לא כתב כזית וסמך על דבר הידוע עפ"א מה' חו"מ שכתב המניח חמץ ברשותו וכו' קנה חמץ וכו' לוקין ולא כתב כזית וידוע דצריך כזית ע"ש בביצה. וגם אח"ז כתב האוכל חמץ בערב פסח לוקין ולא כתב כזית וכ"פ כתב בפירוש כזית ע"כ אין לדקדק. ואפ"ל הא דכתב גבי מוציא כזית דמבואר שם דצריך עקירה והנחה דהוצאה כתיב בה כשבת ע"ש וה"א כמו בהוצאת שבת אוכלין כגרוגרת ה"נ ע"כ כתב כזית דלענין זה אינו כשבת.
והחילוק שבין לאוין וח"ש אף בלאוין שאין בהם מלקות הוא לענין שבועה עיין ר"מ פ"ה מהל' שבועות הנשבע שלא יאכל נבלה ואכל אינו חייב משום שבועת ביטוי דאין שבועה חלה. אבל בנשבע שלא יאכל ח"ש ועבר חייב בשבועת ביטוי דעל ח"ש אינו מושבע מה"ס וכן בנשבע שיאכל ה"ז לוקה משום שבועת שוא אבל אם נשבע שיאכל פחות משיעור חייב משום שבועת ביטוי ע"ש בר"מ ותוס' שבועות סוגיא דכולל דח"ש אף דאסור מן התורה אינו מושבע ע"ז כיון דאינו מפורש בתורה ע"ש אם כן הוא נ"מ בנשבע שלא להותיר אין שבועה חל וא"ע אפילו אם הותיר אבל אם נשבע על ח"ש שלא להותיר והותיר חייב קרבן שבועה וכן בנשבע להותיר. ובזה מיושב קו' הפ"י ביצה למאי נ"מ סוברים ב"ש דחמץ אינו חייב בכזית על ב"י לשיטת הסוברים דעל ב"י אין לוקין דנל"ע ואם כן מאי נ"מ דבעי ככותבת הא אין לוקין ולענין איסור אף לב"ש ח"ש אסור מן התורה ומאי נ"מ בין כזית לככותבת ולפמ"ש נ"מ גדולה לענין שבועה עיין ר"מ ושו"ע יו"ד דעל שיעור שלם אין שבועה חל דמושבע מה"ס וח"ש אינו מושבע ואחר זה מצאתי דרמז בזה הפמ"ג לעיין בספריו ג"ו וש"ה ואינם ת"י. ועשו"ת שאג"א סי' פ"א דמכח קושיא הנ"ל דמאי נ"מ לב"ש כתב דגבי ב"י ח"ש אינו אסור מן התורה כלל וכתב הטעם דהא דח"ש אסור מבואר ביומא משום חזי לאצטרופי דהיינו בכא"פ וזה שייך באכילה דאם יאכל כא"פ יצטרף גם מה שאכל קודם אבל בב"י ל"ש זה דל"ש להצטרף לעבור למפרע אם יהיה אצלו ח"ז ואח"ז ח"ז ע"ש והסכימו עמו הרבה אחרונים ועיין בפתיחה הכוללת להפמ"ג ובדגול מרבבה סי' תמ"ב דבדבר שאינו אכילה אין ח"ש אסור מן התורה אם כן מותר להותיר פחות מכשיעור לדברי האחרונים הנ"ל ואין איסור תורה ומדרבנן אפשר דאסור וגם במה שדחיתי לעיל ד' המוצל מאש דכיון דאין בו מלקות לא כתב הר"מ כזית צ"ע פ"ט שם וז"ל המאכיל כזית מפסח לגר תושב וכו' ואין לוקין על לאו זה וכו' ומכל מקום כתב כזית גם מה שלא כ' הר"מ גבי ב"י כזית אפשר דסמך עמ"ש קודם לזה האוכל כזית חמץ וכן גבי אוכל בע"פ סמך ג"כ אדלעיל אך מכל מקום מדקדוק זה אין הוכחה ואפשר אלו היה דעתו דאף כ"ש עובר היה כותב להדיא כיון דהוא קצת חידוש עפי"א מהמ"א כתב בפירוש האוכל ושותה כ"ש אם כן נראה דבעינן כזית אך מדברי הרהמה"ח שכתב כלום נראה דאפילו כ"ש עובר וצ"ע.
וכבר כתבתי דאם נאמר דעובר בכזית אם כן בפחות משיעור אין איסור תורה להרבה שיטות וצ"ע. אך גם לשיטתם נלפע"ד דחל שם נותר על ח"ש כגון שהרבה אנשים אכלו כ"א קרבן והותיר כ"א פחות מכזית דלא עברו כלל האוכלו חייב כרת אם צירף החצאין לכזית דהוי נותר אף דלא עבדי איסורא ע' פסחים פ"ג ע"ב וברש"י גבי שמנו של גיד אף דא"ע וצריך להותיר מכל מקום חל איסור נותר אף דיש לחלק נ"ל כן מצד הסברא דהתורה לא תלתה בלאו דעבר רק הנותר מאכילה ולקמן פ' קדושים כתבתי דבנותר לוקין משום ל"ת כ"ת אף בפחות מכשיעור בכה"ג דמצרפין הנותרים ל"ש תועבה וז"פ:
והנה הלאו הזה הוא רק בדברים הראוים לאכילה הזהירה התורה דלא נתעצל באכילתם ולא ישארו אבל דברים שא"ר לאכילה ל"מ עצמות וקרניים וכו' שא"ר לאכילה א"ע בלאו זה אלא אפילו יכול לאכלן אלא דאינן בשר גמור מכל מקום כיון דאין אוכלים א"צ לאכול ומותר להותיר ע' פסחים סוגיא דעצמות וגידין ונותר דף פ"ג ובתוס' ד"ה אי אמרת וכו' אך זה אין נ"מ לפי הנראה דהלכה כר"י אמר רב שם ע"ש. ומבואר שם בסוגיא דשמנו של גיד ושאר דברים בבהמה שאסור לאכול מדרבנן אסור לאכול גם כן בפסח וער"מ פ"י שמנקין בשעת אכילה מחוטין וקרומין שאסורין מדרבנן וע"ש ברש"י וא"ע משום בל תותירו ואין להכריח ולומר דנהי דמדאורייתא עוברין מכל מקום חכמים העמידו דבריהם באיסורים שלהם משום סייג ועקרו שוא"ת ע' יבמות אלא באמת התורה אמרה דוקא דבר הראוי לאכילה הוא בקום אכול ולא יותיר אבל דבר שאין אוכלין לא אמרה התורה כלל אם כן י"ל שאין אוכלין מחמת שא"ר לאכילה או שא"ר לאכילה מתחז"ל או מצד מנהג שישראל קדושים נוהגין בו איסור כגון שמנו של גיד כיון דא"ר לאכילה לא הזהירה תורה לאכול ושלא להותיר ועמ"ל הל' נערה בתולה ה"ה ופ"ז מהלכות תרומות ובהל' סוטה. וכן נראה יותר דמ"ל אם אינו אוכל מחמת דא"ר לאכילה כמ"ש התוס' לענין גידי צוואר אף שהם בשר לפי הס"ד מכל מקום ל"ש להקשות לצלינהו דלית בהו טעם בשר גמור ע"ש אם כן מ"ל דא"ר לאכילה מטעם זה או מאיזה טעם כיון דאינו עושה מחמת עצלות המצוה אינו בכלל זה ע"ש. אך לכאורה שם בסוגיא אינו נראה כן דלפ"ז אי אמרינן דהתורה לא הזהירה כלל בכה"ג הלאו כמו עצמות וגידין אם כן לא נקרא שם נותר כלל כמו שמבואר שם בעצמות דאינו בכלל עשה דנותר שיהיה בשריפה ובאמת מבואר שם בש"ס דשמנו של גיד וגיד החיצון שאסורים מדרבנן דאסורים לאכלם מכל מקום נשרפים והם בכלל נותר שצריך שרפה וערש"י שם ד"ה רב אשי אמר וכו' שמנו של גיד דמותר מן התורה ונהגו איסור בו הלכך תחילתו לשרפה כיון דמה"ת מותר חל איסור נותר עליו וכו' ולאשמעינן דאסור לאכלו וכן בסמוך ד"ה ואין חייבין כתב ובההוא קאמר תנא דידן דתחילתו אינו נאכל משום איסור דרבנן וטעון שרפה דחייל עלה שם נותר דאסור מדאורייתא נראה להדיא דבאמת הוי נותר רק דחז"ל משום סייג עקרו הלאו דלא תותירו בשוא"ת ויש כח בידם כמו שופר ולולב אבל לעקר שם נותר לא עקרו לענין שרפה כי אין בזה סייג ע"כ מ"ע של שרפה במק"ע.
וכן האוכל דברים אלו [מנותר] הם בכרת וער"מ פ"ח מה' פסה"מ שכ' שם האוכל מנותר מעור ומעצמות אינו חייב כרת ולא חשיב אלא דברים שא"ר לאכילה אבל דברים האסורים מדרבנן כגון שמנו של גיד לא חשיב נראה דחייב כרת דחל שם נותר רק דחז"ל עקרו בשוא"ת ומכל מקום אינו עובר ג"כ כיון דהוא אנוס בתקנתא דחז"ל כמו שופר ולולב ע"כ נראה מזה כהצד הב' של המ"ל דאין מדרבנן פועל כלום ודין התורה במק"ע היכא דלא הוי אסור מן התורה הוי כאין שום דבר כיון דמה"ת היתר גמור ובאמת בענין זה של המש"ל האריכו הרבה בס' האחרונים ואם נבא להאריך יעברו ויחלפו מלא רוחב ים התלמוד ואין כוונתי בח"ז להאריך בפלפולים:
והנה מד' רש"י נ"ל מבואר כמש"ל במצוה הקודמת דדבר שהוא נפסל מדאורייתא קודם שנעשה נותר כיון דא"א לאכלו מן התורה לא חל עליו שם נותר לענין שרפה וה"ה לענין כרת דדוקא מחמת שהוא דרבנן אם כן מן התורה חל שם נותר אבל בדבר שמה"ת ל"ח לאכילה כמו דל"ש לא תותירו ה"ה לא חל שם נותר כמו שכתב בהדיא אם כן כיון דלא חל שם נותר הוי כעצמות וגידין וקרניים והדומה דא"ח כרת אם [אכל] נותר ה"ה בזה אם כן אם נפסל הפסח מן התורה כגון מבושל וכדומה א"ח אם אכלו בבוקר משום נותר עיין לעיל. והנה בסוגיא זו מבואר דעצמות וגידין ישרפו ומפלפל הש"ס הטעם דעצמות ישרפו דהא אינם ראוים ולא חל שם נותר ומוקי לה מחמת המוח ושימוש נותר ע"ש. ועל הא דגידין אר"י א"ר כל הגידין כשרים חוץ מגידי צוואר ומקשינן ממשנה דהגידין ישרפו אי גידי בשר היינו נותר אלא וכו' גידי צוואר ומתרץ לה אבל על כל פנים הא דר"י א"ר לא אדחי דגידין הם בשר ונכלינהו ואי דאתותר היינו נותר דהוא בשר גמור רק גידי צוואר הוא עץ ומוקי לה הש"ס בגה"נ ואליבא דר"י וטעון שרפה ע"ש. ואח"ז בדפ"ד ג"כ מבואר בברייתא דגידין הרכין נמנין עליו בפסח ובגידין שסופן להקשות הוא פלוגתא דר"י ורשב"י אי נמנין עליו בפסח עיין תוס' ד"ה גידין וער"מ פ"י מהק"פ ה"י שכתב גידין שסופן להקשות אין נמנין עליו בפסח מבואר מדבריו דגידין הרכין שאין סופן להקשות נמנין עליהם דהוי בשר ואם כן לפ"ז דהוי בכלל בשר וטעון שרפה חייב ג"כ אם אכל גידים הנותרים ע' בש"ס אי דאתותר הוי נותר. וק"ל מאוד דהנה מבואר בזבחים ופסקה הר"מ פח"י מה' פסהמ"ק הכ"א דהאוכל מנותר עצמות וגידין וקרניים א"ח כרת וכן בפיגול וכן טמא שאכל ע"ש ולא חילק כלל אם הם גידין הרכין חוץ מגידי צוואר ערש"י ולתוס' ג"כ גידי בשר חוץ מגידי השדרה הוי רכים ע"ש וא"כ יהיו חייבי' על הגידי' כמו בשר וע"ע בר"מ פי"ד מהמ"א הח"י האוכל מנבלה וטרפה וכו' מן העור והעצמות והגידין פטור והרב המגיד כתב דהוא מספרי ובחולין פ' העור והרוטב דאלו דברים אינם מטמאין משום נבלה ע"ש ולא כתב כלל דגידים הרכים דהיינו גידי בשר חייבים עליהם וגם בפ"ט מהמ"א כתב המבשל גידים בחלב פטור על הבישול ועל האכילה ולא חילק כלל בין גידים. ובפרט לדעת רש"י כל הגידים הוי רכים חוץ מגידי צוואר ולדעת התוס' ג"כ כל הגידים רכים חוץ מן השדרה דסופן להקשות אבל רוב גידים רכים הם וא"כ אמאי לא יתחייב בנבלה ובב"ח ובנותר ופיגול על הלאוים וכן בפ"א מה' אה"ט כתב דאלו דברי' אינם מטמאין בנבלה ולא חילק כלל ובפרט דכל גידי בשר הם רכים וכ"כ פ"א מהמ"א דאוכל גה"נ מטמאה פטור וא"ח משום טמאה דאין הגידין בכלל בשר כמו שביארנו וכתב הרב המגיד דהיינו דמבואר לעיל דאוכל גידים אינו חייב ע"ש ובאמת גה"נ הוי ג"כ בכלל גידים הרכים חוץ מחוטי צואר או גידי שדרה דסופן להתקשות אבל כל הגידין הם רכים וכ"נ מגמרא כאן דוקא בנתערבו וכו' ע"ש וא"צ להאריך.
ע"כ לבי אומר בטח דידוע דהוא פלוגתא בגה"נ ובכ"מ אם יש בנידין בנ"ט ור"י סובר דיש בגידין בנ"ט וכמה תנאים וגם ר' יוחנן בביצה המבשל גה"נ בחלב דאמר הבערה וכו' ועל בב"ח מחייב ש"מ דס"ל יבגבנ"ט אך דאפסקא הלכתא דאב"ג בנ"ט ע"כ סוגיא אזלי למ"ד יבגבנ"ט ע"כ סובר ר"י א"ר דגידין הם בכלל בשר וגם אוקמי למשנה כר"י ור"י ס"ל יבגבנ"ט וכן ר"י ורשב"י דפליגי בגידין שסופן להקשות סברי דיבגבנ"ט ע"כ סובר רבי יוחנן דנמנים וכ"ה האמת כמ"ש דר"י ס"ל יבגבנ"ט ורשב"י סובר לענין פסח כיון שסופן להקשות אין נמנין ע"ש בתוס' הטעם אבל לפ"מ דאפסקא הלכתא פגה"נ אבגבנ"ט אם כן כל הגידין לאו בכלל בשר נינהו לשום איסור שבתורה ולענין נותר דינן כעצמות ואין חילוק בהם לגידי הצואר כי אינם בכלל בשר כלל וא"כ לא חל עליהם שם נותר לענין שרפה כמו דלא חל לענין איסור כרת, וער"מ בפסה"מ שם שמביא שהעצמות אין טעונין שרפה ולא הביא דין גידין דסמך עמ"ש אח"ז וכן בכ"מ דגידין ועצמות אינם אכילה כלל ועץ בעלמא הוא וכל הסוגיא אזלי למ"ד יב"ג בנ"ט וגם המשנה דגה"נ וירך שנתבשל כולם סוברים יבגבנ"ט ע' בחולין אבל לדידן פשוט דעץ בעלמא הוא לענין נותר ולענין פסח ודאי אין נמנין עליו כמו שאין נמנין על עצמות וקרנים וטלפים וכדומה ולפי זה תמוה לי מאוד דעת הר"מ ז"ל דהוא סובר בכ"מ דאין בגידין בנ"ט [חוץ מגיד הנשה של נבלה שכתב פ"ח מהמ"א דלוקה שתים וכבר תמהו עליו ובמצות גיד הנשה כתבתי תי' לזה ומה שיישבו האחרונים וזה ל"ש כאן] אם כן היאך פסק פ"י מהק"פ דגידין שסופן להקשות אין נמנין עליהם מבואר דגידין הרכין נמנין עליהם ואמאי הא אין בגידין בנ"ט ולאו בכלל בשר הם, הן לענין טומאה והן לענין איסורי אכילה אם כן איך יוצא י"ח פסח ולומר דיש חילוק דלענין ל"ת לא הוי אכילה ולענין עשה הוי אכילה כמו שנסתפק במ"ל פ"ה מהל' יסוה"ת שהבאנו לעיל זה אין סברא כלל חדא דגם שם הסכימו האחרונים דאין חילוק וגם א"נ דיש חילוק ימנו גם כן בפסח על עצמות וקרניים וזה ודאי אינו ומ"ש גידין והיא תמיה גדולה לפי עניות דעתי שוב האיר השי"ת את עיני ומצאתי בשער המלך דהרגיש בזה ע"ש דמקשה על רש"י בסוגיא דפירש דיי"ח פסח הא אב"ג בנ"ט ומפלפל עוד שם ומתרץ עפ"י דברי המ"ל הנ"ל אך לא הרגיש בד' הר"מ כאן ועמ"ש שמביא ד' רש"י ביצה דמבואר שם האוכל מנבלת העוף מעצמות וגידין וכו' ופירש"י דהאי תנא סובר אב"ג בנ"ט וע"ש ג"כ שדעתו דאף ר"י דסובר יב"ג בנ"ט דוקא בגה"נ של נבלה דאחשבי' אבל לכל מילי מודה דאב"ג בנ"ט ע"ש ולפ"ד הסוגיא דהכא דנמנין עליהם בפסח וגם לענין נותר דמקשה ונכלינהו וכו' ועבתו"ס נרא' דלמ"ד יב"ג בנ"ט הוי כבשר גמור והנאני מאוד מה שראיתי שהרגיש בזה כי הייתי נבוך מאוד בזה ויש לפלפל פ' העור והרוטב ואי"ה אשנה פרק זה וצ"ע שלא הרגיש שום א' ממפ' הר"ם ז"ל כאן בק"פ.
ועבכ"מ פ"ח מה' שחיטה הי"ב על הא דכתב הר"מ דגידין הרכים אינם חשובין בשר והקשה הא מבואר דדוקא שסופן להקשות ותירץ דמלתא דפשיטא דרכים נידוני' כבשר או דכל הגידין סופן להקשות והנה תי' השני תמוה דכאן מבואר בסוגיא דגידין הרכים נידונים כבשר ובגידין שסופן להקשות פליגי וגם למה כ' הר"מ שסופן להקשות ועיין בצל"ח מפלפל בד' הכסף משנה וגם בנוב"י מן התורה ואין כאן מקומו ואי"ה אשנה פ"ז. ורמ"א הביא ד' ב"י דכל הגידין סופן להקשות כתי' הב' וקצ"ע דבגמרא מוקי כאן המשנה דהגידין ישרפו היינו שמנו של גיד ובאמת הוא רבותא דעומד תחלה לשרפה ומכל מקום חל שם נותר כיון דמה"ת חזיא כפירש"י ואמאי השמיט הר"מ בפסהמ"ק שם דין זה דשמנו של גיד ישרפו וכבר כתבתי דגידין באמת סובר הר"מ דא"צ לשרוף וצ"ע ועברש"י בסוגיא זו ד"ה לא נצרכה כו' פירש דגה"נ ראוי לאכילה ע"ש בסוגיא כי קצרתי. והנה הלאו הזה הוא על בני חבורה דהם מוזהרים לאכלו כולו ולא יותירו ממנו ע' פסחים ס"ג היך דקיימי בלא ילין היינו בני החבורה. אין עוברין בלאו זה אלא פ"א דנותר עד הבוקר אבל בבוקר א"ע עוד בשום פעם כמ"ש תוס' פסחים כ"ח ע"א ד"ה וחמץ הרי הוא וכו' ע"ש. וער"מ פ"ט ה"ו שכתב בני חבורה נכנסין בג' ויוצאין בא' כ"א שגמר אכילתו מותר לו לצאת א"צ להמתין על חבירו ע"ש לפי פירושו בש"ס ועיין כסף משנה שכתב בשם הר"י קורקס דאפשר אם יצא והניח האחרים אוכלים לא חל עליו הלאו דבל תותירו כיון שהניח אחרים אוכלים ע"ש ומכל מקום כתב זה בדרך אפשר ולא ברירא לי' ונראה מצד הסברא דדוקא שהניח גדולים בני דיעה שייך שפיר לומר דהוא סמך עליהם אבל הניח קטני' כיון שהם אינם בני דיעה בודאי החיוב עליו דעליו מוטל להשגיח שלא יותר ואין סומכין על קטנים שהם אינם בני דיעה ואסור לסמוך עליהם כו' פשוט:
ב[עריכה]
ונוהגת בזכרים ונקבות וכו'. ד"ז דמצוה זו נוהגת גם בנשים אינו דבר פשוט כ"כ וצריך ביאור רחב ולכאורה כיון דקיימא לן דכל מצות ל"ת בין שהז"ג בין שאין הזמן גמרא נשים חייבות ה"ה כאן וכן מבואר בר"מ פי"ב מה' עכו"ם ה"ג דכל מצות ל"ת שבתורה א' אנשים וא' נשים חייבים חוץ מבל תקיף ובל תשחית וכו' ומדסתם נראה דאין שום חילוק ובאמת צריך ביאור וכבר עמד על מבוכה זו הגאון פמ"ג בפתיחה לאו"ח דהנה מבואר בקידושין ל"ה על הא דמבואר במשנה דכ"מ ל"ת נשים חייבות אמרינן מה"מ אר"י א"ר וכן תדבר"י א"ק איש או אשה כי יעשו השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ופירש"י בד"ה לכל עונשין ולאוין עונשין מלקות הן עכ"ל אם כן בלא דריא"ר היו נשים פטורין ממצות ל"ת אך מהיקשא דריא"ר חייבין ובאמת מבואר מדבריו דהוקשו לכל עונשין ולאוי' עונשין הם אם כן אינו מוכח מדריא"ר רק לאוין שיש בהם מלקות אבל לאוין שאין בהם מלקות לא מוכח אם כן אין מוזהרים הנשים כלל וגם מהפסוק איש או אשה כי יעשו אפשר דהוקשו בלאוין שיש בהם מעשה אבל בלאוין שאין בהם מעשה לא הוקשו כלל ואין הנשים מוזהרים אם כן כאן דאין לוקין על לאו זה כמבואר בסמוך דהוי לאו שאב"מ וגם נל"ע אם כן מנלן דנשי' חייבות.
ולכאורה י"ל דקושית הש"ס מנ"ל דנשים חייבות במצות ל"ת היינו דוקא בל"ת שהז"ג דמבואר שם דמעשהז"ג נשים פטורות ע"ש ע"כ אפשר דל"ת נשים פטורות ג"כ אבל ל"ת שאין הזמן גמרא מן התורה יהיו פטורים כיון דאפילו מ"ע שלא הז"ג נשים חייבות לעשות בקום ועשה מכ"ש שמוזהרים שלא לעבור בל"ת בקו"ע ואפילו באין בו מעשה מכל מקום ל"ת חמור מעשה ע' יבמות פ"ק אם כן הלימוד של אר"י א"ר צריכין אנחנו דוקא בל"ת שהז"ג אבל כאן דהוי מל"ת שאהז"ג אף שהוא רק בפסח מכל מקום יבואר בסמוך בעזה"י דלא הוי זמ"ג ע"כ נשים מוזהרות ג"כ כאן אבל באמת א"א לומר כן דהא ביבמות פ"ד מבואר ל"ל דכתיב לא יקחו מלמד שאשה מוזהרת ופריך ל"ל קרא הא מדאר"י א"ר נפקא איש או אשה וכו' ומשני אי מדר"י אמר רב ה"א דוקא לאו הש"ב אבל לאו שאינו שוה בכל לא קמ"ל והתם הוי ל"ת שאין הזמן גמרא מכל מקום איצטריך לימוד דר"י א"ר ומהתם לא שמעינן ע"כ נלמד מקרא דלא יקחו אלמא כיון שיש בלאו צד קל אצטריך לימוד לחייב נשים אף בלא הזמן גמרא אם כן נהי דעל לאו שאין שוה בכל נלמד שם מקרא אבל אב"מ ואין בו מלקות לא שמעינן מהא דאר"י א"ר וע"ש ג"כ ברש"י שכתב הוקשו לעונשים ופירש"י ג"כ לאו וכרת אם כן לאו שאב"מ לא שמעינן כלל וע"ש עוד דמקשה והרי טומאה טעמא דכתב בני אהרן וכו' מ"ט לאו משום דר"י א"ר וכו' ע"ש מבואר להדיא דאף ל"ת שאהז"ג צריך לימוד ולא ילפינן אלא השוה בכל מדר"י א"ר אם כן לאו שאב"מ ואין בו מלקות לא נשמע מדר"י א"ר אף באין הזמן גמרא ויותר מפורש הדברים בתמורה ב' ע"ב דאצטריך קרא לרבות אשה דלוקין על לאו דתמורה ומקשה הש"ס ל"ל קרא מדריא"ר נפקא וכו' ומשני לגירסא הראשונה שמביא רש"י ה"מ לשי"ב מעשה ופירש"י בהני לאוין שוין זל"ז דכתיב אשר יעשו דמשמע עונשין שיש בהם מעשה כגון חילול שבת ושאר איסורים שיש בהם מעשה אבל לאו שאב"מ כגון תמורה דבדבור' תליא מילתא אימא לא תלקי קמ"ל עכ"ל אם כן מבואר להדיא דמדר"י א"ר לא ילפינן אלא עונשין שיש בהם מעשה אבל לאוין שאב"מ אף דאין הזמן גמרא כמו תמורה לא נשמע מדר"י א"ר וכ"ת נהי דלא נפקא מדר"י א"ר מכל מקום כיון דהתורה רבתה אשה לתמורה אף דאין בו מעשה אם כן ילפינן מתמורה דנשים חייבות בלאו שאב"מ כדאמרינן ביבמות דהוי ילפינן שא"ש בכל מלא יקחו ע"כ אצטריך מיעוט גבי טומאה בני אהרן ע"ש אם כן ה"נ כ"ה דליכא מיעוטא כמו בטומאה ילפינן מתמורה דאף לאו שאב"מ נשים חייבות ז"א דבאמת גבי תמורה מבואר שם בש"ס דבדיבורא עביד מעשה וה"ל מעשה ומכל מקום בגמרא קאמר שפיר דאי לא דגילתה התורה בתמורה לא הוי ידעינן מדר"י א"ר דלמא מעשה גמור בעינן כחילול שבת והדומה אבל לא כי האי דבאמת אינו אלא דיבור אלא דע"י הדבו' אתעביד מעשה וכ"נ שם מל' רש"י ע"כ צריך ריבוי בתמורה מכל מקום לא נוכל למילף מתמורה אלא דומיא דתמור' דאף דאב"מ ע"י הדיבור אתעביד מעשה בזה נשים חייבות ומצינו הרבה ל"ת כה"ג ע' בחיבורי אבל ל"ת שלא אתעביד מעשה כלל או שאין בה דבור כלל כהאי לאו דקיימינן בי' מנלן דליכא למילף מתמורה ומנלן דנשים חייבות דלא נוכל למילף מדר"י א"ר ג"כ כמ"ש.
ומ"מ אפ"ל כיון דיש לנו ריבוי בתמורה אם כן שוה אשה לאיש וקי"ל דצבור ושותפין אין עושין תמורה דהיינו דאין קדוש התמורה ועל הלאו הם מצווים עיין במס' הנ"ל ור"מ פ"א מה' תמורה ע"כ נתן הר"מ הטעם פ"א דעל לאו דתמורה לקי אף שאב"מ דעל ג' לאוין לקי מימר ומקלל ונשבע ותמהו עליו שהרי בש"ס אמרינן לא תיתני מימר דבדיבורו עביד מעשה ותי' האחרונים דט"ז צריך לצבור ולשותפי' והד' עתיקין אין כאן מקומו אם כן נשים חייבות בלאו דתמורה אף שאב"מ כלל היינו נשים צבור או נשים שותפים מכל מקום קשה היאך נוכל למילף דשאני לאו דתמורה שיש בו מלקות ע"כ חמור אבל אב"מ ואין בו מלקות מנלן דחזינן דבאיזה סברא דיש צד קל לא נוכל ללמוד כדאמרינן כאן דוקא יב"מ ולאו השוה בכל אם כן מנלן דנשים חייבות בלאו הזה והנה בתמורה מביא רש"י עוד גירסא דמשני אי מדאר"י א"ר ה"א עונש השוה בכל אבל תמורה א"ש בכל דצבור ושותפים אין עושים תמורה וכו' ואינו עונש השוה בכל וכו' וגירסא זו כתובה בגמרות שלנו בפנים אם כן לגירס' זו נראה דוקא לאו שא"ש בכל לא נשמע מדר"י א"ר אבל לאו שאב"מ נשמע שפיר מדאר"י א"ר דאי לאו שאב"מ נמי לא נשמע אם כן אמאי לא קאמר בפשיטות דמדאר"י א"ר לא נשמע אלא יב"מ דכי יעשו כתיב ומדנטה הש"ס לגי' זו מחילוק דיב"מ נראה דאף אב"מ ג"כ אתרבי מדאר"י א"ר ואפשר שיש להגמרא איזה טעם ע"ז ואנחנו לא נדע אם כן לאו שאב"מ לגי' זו נשים מוזהרות. אך באמת י"ל דאף לגי' זו לאו שאב"מ אין הנשים מוזהרות מדאר"י א"ר דזה פשיטא דקרא כי יעשו דוקא ולאוין ועונשין שיב"מ הוקשו והא דלא משני כן ז"א דהא לפי גי' זו ס"ל להש"ס דצבור ושותפין לא לקי על התמורה ואפשר אף אזהרה אינו, אם כן ביחיד דלקי על התמורה אצ"ל דתמורה הוא גזירת הכתוב דלוקין על לאו שאב"מ כדתני תנא קמי' דר"י דהא באמת מסקנת הש"ס דלא תיתני מימר דבדיבורו עביד מעשה אם כן לא הי' יכול לתרץ דמדאר"י א"ר לא נפקא אב"מ ע"כ צריך קרא לתמורה דהוא לאו שאב"מ דז"א דתמורה ג"כ לאו שיב"מ וע"כ לוקין ובצבור ושותפים דלא עבדי תמורה אין לוקין דאב"מ הוא אם כן שפיר מוכח לאו דתמורה מדר"י א"ר דהוי לאו שיב"מ דבדיבור' עביד מעשה ע"כ צריך לתרץ מחמת שא"ש בכל.
וער"מ פ"א מה' תמורה והבאנו לעיל דסובר דצבור ושותפים אין עושין תמורה להיות קודש אבל לוקין וע"ש בלחם משנה הקשה דהרי כאן אמר הש"ס דצבור ושותפים לא לקי והוי עונש שאש"ב וכ' הלחם משנה דהר"מ אינו גורס גירסא זו דאש"ב אלא גורס כגירסא ראשונה דלאו שאב"מ ולפי שיטת הר"מ דצבור ושותפין לקי אף שאין עושין תמורה עכצ"ל דבתמורה גזירת הכתוב דלוקין אף בל"מ וכן כתב שם ולמה לוקין על התמורה וכו' חוץ ממימר וכו' אם כן לדידי' שפיר דצריך קרא בתמורה אף דאב"מ דבאמת בצבור ושותפים אב"מ וזה לא נשמע מדר"י א"ר ע"כ צריך קרא בתמורה. העולה מזה לשיטת הר"מ דתמורה הוי לאו שאב"מ דצבור וכו' לוקין אם כן ע"כ סובר כגירסא ראשונה דצריך קרא לרבות תמורה אף על פי דאב"מ נשים מוזהרות אם כן אפ"ל דבכה"ת יליף דנשים מוזהרות על לאו שאב"מ מתמורה כמבואר שם ביבמות דהתורה כתבה מיעוט בטומאה בני אהרן ולא בנות אהרן דאל"ה הי' ילפינן מלא יקחו דנשים חייבות בטומאה אף דהוי לאו שאש"ב ע"ש אם כן ה"נ מרבינן בכ"מ לאו שאב"מ מתמורה וגם לאו שאינו שוה בכל דג"כ לא ילפינן מדר"י א"ר כמבואר ביבמות שם ע"ש מכל מקום ילפינן דנשים חייבות מלא יקחו וכו' דמוזהרות על לאו שא"ש בכל אף דגבי טומאה מיעט קרא דאינן חייבות דא"ש בכל מכל מקום כיון דאיכא למילף לחומרא ולקולא לחומרא ילפינן ע"כ נשים מוזהרות בכל הל"ת כ"ז לשיטת הר"מ.
אבל לגי' השני' שהביא רש"י מחמת דאינו שוה בכל דצבור ושותפים לא לקי אם כן הוי תמורה לאו שיב"מ ע"כ לא הי' ביכלתו לתרץ מחמת אב"מ דבאמת הוי מעשה והוצרך לתרץ דאש"ב ע"כ איצטריך דתמורה אם כן נהי דלאו שאש"ב נשים חייבות דילפינן מלא יקחו וגם מתמורה דהם לאוים שאש"ב ונשים חייבות אם כן כמו דלא נשמע מדר"י א"ר לאו שאש"ב מכ"ש דלאו שאב"מ לא נשמע דכי יעשו כתיב ובמקום דאין לנו קרא לרבות אם כן לא מוכח כלל דלאו שאב"מ יהיו נשים מוזהרות וגם לשיטת הר"מ שכתבתי דתמורה הוי לאו שאב"מ וגריס כגירסא ראשונה ג"כ צע"ק דאפשר לא נוכל למילף מתמורה דדוקא בתמורה דלוקין גילתה התורה דנשים חייבות אבל אזהרה בלחוד במקום שאין לוקין אפשר דאינם מוזהרים ולזה אפשר לדחוק כיון דילפינן דל"צ מעשה אם כן אין חילוק נהי בדר"י א"ר מבואר דהקשו לעונשין היינו דשם מבואר העונש בפסוק הזה וא"כ מתמורה נוכל למילף שפיר אבל לגירסא השני' דתמורה הוי לאו שיב"מ אך מחמת אינו שוה בכל ריבתה התורה אם כן אינו מוכח כלל דעל לאו שאב"מ יהיו נשים מוזהרות וגם ק"ל לפי גירסא דשוה בכל אינו מוכח בכה"ת דלאו שאינו ש"ב דנשים יהיו חייבות כיון דלא ילפינן מדר"י א"ר ואי דילפינן מתמורה הא גבי נשים לכהונה כתיב לא יקחו להזהיר נשים על לאו שאש"ב אם כן ה"ל פסולי כהונה ותמורה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ולא ראיתי ממוני המצות שיחלקו בלאוין ויש לפלפל בזה דב' כתובים ואין כאן מקומו על כל פנים דלאו שאב"מ לא ידעינן לשיטת רש"י לגירסא השני'. על כל פנים דברי הר"מ והרמ"ח שסובר ג"כ כדעת הר"מ בתמורה לקמן פ' בחקותי דתמורה הוי לאו שאב"מ ומכל מקום לוקין וגם צבור ושותפין לוקין אם כן ס"ל כגירסא ראשונה וריבה הכתוב אשה ללאו דתמורה אם כן שפיר סוברים דכל לאו שאב"מ נשים מוזהרות דילפינן מתמורה וגם לאו שאש"ב ס"ל דחייבים נשים דנלמד מלא יקחו ביבמות ואף שבטומאת כהנים נשים א"מ מכל מקום לחומרא ילפינן ואל יקשה לך הא דאמרינן ביבמות דקיחה אצטריך דלא לילף מטומאה אף דנכלל בדר"י א"ר ולחומרא יליף דהתם יש לקיים שני כתובים דאש"ב פטורים מקרא דטומאה ודר"י א"ר נוכל לאוקמי בשוה לכל אף דאינו ש"ב ג"כ בכלל דר"י א"ר מכל מקום כיון דאיכא [לימוד] אחרינא בפי' נוכל לקיים שניהם דר"י א"ר מיירי בשוה לכל ובאש"ב ילפינן מטומאה לפטורא אבל באמת כאן דיש פסוק גבי נשים פסולים לכהונה דנשים מוזהרות אף לאו שאש"ב וקרא דטומאה להיפך ע"כ לחומרא ילפינן וק"ל וע"ש ותבין.
ונראה דאף לגירסא השניה אם כן לא מרבינן אלא לאו הקל שאינו ש"ב אבל לאו שאב"מ לא שמעינן כמש"ל מכל מקום נראה דהא דשיילינן בקידושין מנלן דנשים חייבות בל"ת ומתרץ מדר"י א"ר נפקא ולכאורה בלא דר"י א"ר מן התורה לא ישוו נשים לאנשים עכצ"ל כיון דבסוגיא שם ילפינן דנשים פטורות ממ"ע שהזמן גמרא ובמ"ע שאין הזמן גמרא נשים חייבות אם כן שיילינן אפשר כמו דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג אפשר ג"כ דפטורים ממל"ת שהזמן גמרא אבל בל"ת שאין הזמן גמרא אין סברא כלל לפטרם כיון דחייבין במצות עשה שאין הזמן גמרא דהוא בקום ועשה ומ"ט לא יתחייבו בל"ת שהוא בשוא"ת ע"כ שאלת הגמרא רק על ל"ת שהזמן גמרא דאפשר דשוה למ"ע דנשים פטורות וע"ז הוצרך לדר"י א"ר אבל ל"ת שלא הזמן גמרא הם ממילא חייבין וא"כ דל"ת שאין הזמן גמרא [חייבים] כיון דא"צ ללימוד דר"י א"ר דכי יעשו הם מוזהרים ג"כ בל"ת שאב"מ אך ביבמות גבי לא יקחו ובתמורה דהוי לאו שאין הזמן גמרא ומכל מקום סברת הגמרא דפטורות אף דאהזמן גמרא דהתם הסברא נותנת דפטורים אי לאו קרא לריבוי דהא חזינן דאשה קיל מאיש לענין הרבה מ"ע שהזמן גמרא דילפינן דנשים פטורות אם כן מה בכל המצות שכל ישראל חייבים בהם פטר הכתוב נשים מכ"ש בלאוין כאלו דגם כל ישראל אינם מצווין בהם רק פרטים מכ"ש דאין הנשים חייבות אף דאין הזמן גמרא כיון דחזינן דאף אנשים הרבה פטורים ואשה קיל מאיש ע"כ גבי לאו שאינו ש"ב שפיר צריך קרא לרבויא אבל בלאוין השוין בכל ישראל מן התורה לא יתחייבו נשים דהוי כמו מ"ע דהתורה ציותה לכולם אך בל"ת שהזמן גמרא ה"א דפטורים דילפינן ממ"ע כמו דפטורים ממ"ע שהזמן גמרא ג"כ ילפינן דל"ת שהזמן גמרא יהיו פטורים ע"כ אצטריך לדר"י א"ר ע"כ לא אמרינן בתמורה דאצטריך כיון דאב"מ דאף אם נימא דלא הוי מעשה מכל מקום כיון שאין הזמן גמרא הסברא לחיובי' אף שאב"מ ע"כ אמרינן הטעם דאש"ב ולפי זה יוצא לנו דלאו שאינו שוה בכל נשים חייבות דנפקא מלא יקחו ומתמורה ולאו שאב"מ אם אין הזמן גמרא ג"כ חייבת מצד הסברא אבל ל"ת שהזמן גמרא לא נשמע דחייבים רק מדר"י א"ר ולא נוכל לרבות מדר"י א"ר אלא לאוין שיש בהם מעשה דכי יעשו כתיב אבל אין בהם מעשה והזמן גמרא לא נוכל לרבות אם כן אפשר דפטורים לאוין שאב"מ והזמן גמרא אבל כל הלאוין שאין הזמן גמרא אף שאב"מ ואם הזמן גמרא ביש בהם מעשה אף דאינם שוין בכל מכל מקום חייבים רק ל"ת שהזמן גמרא ואין בהם מעשה צ"ע מנלן דחייבות ואפשר דאינם חייבות וגם לדעת הר"מ והרהמ"ח שכתבנו לעיל דגרסי בתמורה דהוי לאו שאב"מ וצריך קרא לרבויי בתמורה באין בהם מעשה אף דלא הזמן גמרא מכל מקום אפשר דפטורים אם כן נהי דריבתה תורה דנשים חייבות בלאו שאב"מ על כל פנים מנלן בל"ת שהזמן גמרא ואין בה מעשה דנשים יהיו חייבות כיון דלא נוכל למילף מדר"י א"ר דשם דוקא מעשה בכלל וגם מתמורה לא נוכל לילף דדוקא שם דאין הזמן גמרא אבל בל"ת שהזמן גמרא אפשר לא עדיף ל"ת ממ"ע שהזמן גמרא כמו דפטורים בעשה דהזמן גמרא יהיו ג"כ פטורים מל"ת שהזמן גמרא ובאמת לא ראיתי לרבותינו שחילקו בלאוין ועל הכל צ"ע. והנה הגאון בעל פמ"ג רמז לזה בקיצור בפתיחה והארכתי קצת כי הוא במצוה שיש לחקור בזה וגם עיקר לידע האישים שחייבים בכל מצוה ע"כ בררתי קצת וידעתי כי הוא ענין עמוק בסוגיא דקדושין ובאתי רק להזכיר וישמע חכם ויוסיף לקח:
ג[עריכה]
עבר על לאו וכו'. נלע"ד דאם מותיר בפסח עובר בשני לאוין לאו זה ועוד לאו אשר אבאר בעזה"י דהנה במנין המצות להר"מ בס' המצות ובפתיחתו להק"פ מנה ג' לאוין שלא להותיר מפ"ר והב' שלא להותיר מפ"ש והג' שלא להותיר מחגיגת י"ד ובאו הלאוין במנין המצות דהם בנושאים מתחלפין וכן מנה הרהמ"ח כ"א במקומו ובפתיחה להר"מ בפסה"מ מונה שם לאו שלא יותר מן הקדשים ונמנה ג"כ ללאו בפ"ע וכן הרהמ"ח מנאו במקומו וז"ל הר"מ פח"י מה' פסה"מ ה"ט אסור להותיר מבשר קדשים לאחר אכילתן שנאמר בתורה לא תותירו ממנו עד בוקר וה"ה לשאר הקדשים כולם וכתב הכסף משנה דבת"כ מרבינן כל הקדשים מפסוק זה ע"ש וא"כ כיון דכל הקדשים נכללו בלאו זה גם הקרבנות הללו היינו פ"ר ושני וחגיגת י"ד ג"כ נכללו בלאו זה כי הם ג"כ בכלל קדשים רק הלאו הזה הוא לאו כולל וחוץ לזה באלו ג' הקרבנות כתבה תורה לאו מיוחד לכ"א וכל כה"ג עיין ס' המצות להר"מ דאם עובר בלאו המיוחד עובר בלאו המיוחד וגם בלאו הכולל אם כן עובר על ב' לאוין כאן על לא תותירו דכתיב גבי פסח וכן הלאו דכל הקדשים ומה שלא כ' הר"מ והרהמ"ח דעובר בשני לאוין אפשר כיון דאין לוקין אין נפקא מינה כ"כ אף דבכ"מ מבואר בר"מ דעבר על כך וכך לאוין אף דאין לוקין ע"ש בה' גנבה ובה' גזילה ואבידה דאם גזל עובר בג' לאוין אף דאין לוקין על שום א' מהם מכל מקום כיון דאין לוקין פעם כתבו בפירוש ופעם השמיטו ולפמ"ש דאפ"ל דאף לאו שאב"מ דלא נוכל לילף מדר"י א"ר ונשים פטורות מכל מקום דוקא בל"ת שהזמן גמרא אבל בל"ת שאין הזמן גמרא נשים חייבות אף באב"מ אם כן כאן אף דנשים פטורות מל"ת המיוחדת דהוי זמ"ג ואב"מ מכל מקום הלאו הכללי דלא יותר מן הקדשים זה נוהג בכל הקדשים והוי אין הזמן גמרא ועוברים נשים ג"כ רק הלאו המיוחד בפסח זה הוי זמ"ג דאינו נוהג אלא בפסח והוא זמ"ג אבל לאו הכולל לא הוי זמ"ג דנוהג בכל הקדשים ול"ש לומר כיון דהפסח הוי זמ"ג נידון כזמ"ג זה אין סברא כלל כיון דהלאו כולל והוי אין הזמן גמרא אף הפרטים שנכללו אף שהם תלוים בזמן ל"ה זמ"ג וא"צ לראי' אם כן אנשים עוברין תמיד בשני לאוין ונשים אם נאמר כמש"ל דאב"מ והזמן גמרא אין נשים מוזהרות מכל מקום מוזהרות כאן מחמת לאו הכללי דהוי אין הזמן גמרא כנלע"ד. עוד יש להעיר במש"ל דפסח וחגיגה יש לאוים מיוחדים על כ"א ויש עוד לאו כולל כל הקדשים והמותיר בפסח או בחגיגה עובר בשני לאוין אם כן במותיר בפסח ח"ז ובחגיגה ח"ז א"ע משום לאו הפרטי דהם ב' שמות ואיסור מב' שמות אין מצטרפין לשיעור עיין ר"מ פ"ד מהטמ"א אבל בלאו הכללי [חייב] דבלאו הכללי ה"ל מש"א.
והנה ד"ז שייך בפסח ויש לו חטאת ג"כ שהקריב מבע"י דזמן נותריהן א' בעמוד השחר מצטרפין שני ח"ז ועובר על לאו הכללי אבל פסח וחגיגה והדומה בכל השנה אם יש לו קרבן שנאכל ליום ולילה וזמן הנותר בעה"ש ויש לו ג"כ קרבן שנאכל לשני ימים דזמן הנותר בשקיעת החמה אחר עה"ש באותו יום וכגון שנשחטו שניהם ביום אתמול דעל א' עובר בעה"ש ועל השני עובר בשקה"ח וכמו פסח וחגיגה דעל הפסח עובר בעמוד השחר ועל החגיגה א"ע עד שקה"ח והותיר ח"ז בעה"ש מקרבן שאינו נאכל בעמוד השחר כמו פסח וחטאת ואח"ז בשקה"ח הותיר הקרבן שזמן אכילתו הי' עד עכשיו אם נצטרף ח"ז הראשון לח"ז שני לעבור בלאו. והנה בודאי מצטרף כי בכא"פ ל"ש במידי דלאו אכילה והו"ל כמו מעילה דמצטרף לזמן מרובה כמבואר כ"פ בח"ז וכמו בשבת כ' אות אחת ערבית וא' בשחרית אם כן לפ"ז בכ"ע אם ה"ל קרבן חטאת והותיר ח"ז ואח"ז ה"ל עוד חטאת והותיר ח"ז אפשר ג"כ דמצטרף ועובר בלאו מ"ל אם ה"ל קרבנות פ"א ולא הי' זמנו שוה או הי' בזאח"ז או אפילו היום הותיר חטאת ואח"ז הותיר שלמים או קרבן אחר והותיר היום ואחר ימים הו"ל עוד קרבן כמו זה והותיר חייב משום הלאו ואף דאין בו מלקות עבר בלאו הזה כי א"צ בב"א כי מצטרף אך אפשר לחלק בין אם ח"ז הראשון ושני עדיין בעין או שא"ב כגון שנשרף וכדומה ודמיון לזה גבי הוצאת שבת אך יש לחלק והנה גבי בל יראה נ' מד' האחרונים דאינו מצטרף למפרע אם לא הי' בב"א וג"כ לא ברירא לי אפשר דבאמת מצטרף וצ"ע כעת ואיה"ש אשנה פ"ז, שוב נתישבתי דבנותר ל"ש צירוף כלל אף אם מותיר משני קרבנות שוים בזמן א' כגון משני חטאות וכדומה כיון דכתיב תי' ממנ"ו לא תותירו ממנ"ו וילפינן לכל הקרבנות עיין ר"מ פח"י מה' פסה"מ ותי' ממנו משמע מקרבן א' שיעור נותר אבל ע"י צירוף לא מיקרי ממנו וזה אמת ופשוט:
ד[עריכה]
ואין לוקין וכו'. שהוא נל"ע וכו' טעם זה כ' הר"מ כאן ופח"י מפסהמ"ק ואל יקשה לך לפמש"ל דמותיר הפסח עובר בשני לאוין ואמרינן בתמורה דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי כבר כתבו התוס' חולין פ"א דהיכא דהלאוין אינם סמוכים זל"ז אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי ועוד כתבו דדוקא תמורה דל"ה עשה גמור דממילא נעשה העשה דנעשה קודש אבל עשה דצריך לקיים העשה כמו כאן דאין העשה מתקיים בלא מעשה שיעשה עשה זו אלים ומנתק ב' לאוין ע"ש בתוס' ובשער המלך ה' חו"מ והאחרונים הקשו להר"מ פ"א מתמורה דעל תמורה לוקין אף דהוי לאו הנל"ע דהלאו כולל יותר מעשה ולא ניתק אלא למקצתו דצבור ושותפים אין עושין תמורה ועל הלאו מוזהרים אם כן אף באותו צד שניתק לוקין אם כן כאן דהלאו הוא כולל נשים והעשה אינו בנשים דהוי מעשהז"ג דשריפת נותר אינו אלא ביום וא"כ הלאו כולל יותר מעשה והאחרונים תירצו הרבה תי' בזה ע' או"ח סי' צ"ו תי' ק' המ"ל ה' מלוה ולוה לענין השבת העבוט ודדברי הר"מ סותרים לדברי' שבה' תמורה ותי' עפ"י ס' התוס' הנ"ל דהעשה שעושה מעשה אלים לעקור ב' לאוין ולענין זה נמי ע"כ לא כ' הר"מ דהיכא דהלאו כולל יותר מהעשה לא הוי נל"ע רק בתמורה דהעשה נעשית מאלי' אבל השבה דהעשה נעשית במעש' מודה הר"מ דהעשה מנתק בכה"ג הלאו אף אותו צד שלא ניתק ע"ש אם כן ה"נ עשה דנותר דהוי עשה אלים מנתק הלאו ואפילו נשים בעצמם ג"כ הוי אצלם ניתק כיון דניתק מקצתו כמו גבי השבת העבוט. הן אמת סברת האו"ת מבואר להיפך בתוס' יומא ל"ו ע"ב ד"ה לאו דנבלה שכתבו ג"כ כסברת הר"מ דהלאו כולל יותר לא חשיב ניתק ושם מבואר אף דאין העשה נתקיים מאליו מכל מקום לא הוי ניתק. ואי"ה במצות עשה דשריפת נותר יבואר אי נשים מצווים על העשה ועיין במ"ל ה' מלוה שרמז לד' התוס' יומא ע"ש. והנה האחרונים שהק' קושיא זו הי' פשוט אצלם דנשים מצוים על לאו דנותר אף שאב"מ וכבר כתבתי דאין זה ברור לפי הגירסות ולפמ"ש לחלק דל"ת שאין הזמן גמרא ודאי נשים חייבות אף בלא מעשה אם כן כאן נשים חייבות דל"ה זמ"ג דעוברים נמי על לאו הכולל קדשים וזה ל"ה זמ"ג כמ"ש ואין להאריך:
ה[עריכה]
לפי שהוא נל"ע. ע' פח"י מה' פסה"מ תמה הכסף משנה על הר"מ למה לא כתב הטעם דהוי לאו שאב"מ ותי' בדוחק ובמ"ל כתב דטעם זה דנל"ע משכחת לה בקיימו ולא קיימו או בביטלו וכו' דלוקין על הלאו אם כן טפי הו"ל להר"ם למינקט הטעם דשאין בו מעשה שהוא כולל כל החלוקות ולא משכחת לה מלקות דאין בו מעשה כלל וצריך תלמוד עכ"ל ולכאורה י"ל דמשכחת לה מעשה לפי המבואר במכות דאם הי' לבוש כלאים לוקין על כ"א אף שלא עשה מעשה כיון שתחלת הלבישה הי' ע"י מעשה עתו"ס שבועות ובמל"מ פ"ג מה' ביאת מקדש ה"ב פלפל אפילו אם הי' תחלת המעשה בהיתר מכל מקום לוקין אח"כ אעפ"י שאב"מ ועיין בס' משנת חכמים להגאון מזאמוטש פלפל בזה אם כן אם עשה מעשה בידים ופסל הבשר של פסח שהוציאו או בישל את הפסח ובע"כ לא הי' רשאי לאכלו ונתותר אם כן אפשר הוי מעשה ולוקין ומכאן ראי' לדברי שכתבתי ל' דאם נפסל באיזה פסול קודם שנעשה נותר אין נותר חל לענין אכילת ושריפת נותר וי"ל דל"ש גם הלאו דלא תותירו כלל כי תיכף שנפסל פקע הלאו דלא תותירו דהתורה אזהר שלא יותיר רק יאכל אבל כיון שא"ר לאכילה קודם ל"ש הלאו כלל אם כן נראה פשוט כיון דל"ש הלאו כלל בודאי אין חל שם נותר לענין שריפה או לחייב אם אכל הנותר דל"ה עליו שם נותר כלל. ויותר מזה דעת הצל"ח דאף שעוברין בקרבן פסול בלאו דלא תותירו מכל מקום אין חייבין על הנותר מכ"ש היכא דלא עבר על הלאו כלל אינו נותר כלל לשום ענין ואף אם פסלו באיסור דרבנן דחל שם נותר עיין ל' מכל מקום בלאו דלא תותירו א"ע דהוא אנוס בתקנתא דרבנן ע"ל ומכל מקום אפשר דאם פסל הקרבן בפסול דרבנן דחל שם נותר כמ"ש בשם רש"י, אך אם נפסל בעצמו או שהוא א"ר לאכול מתחלתו כגון שמנו של גיד א"ע על הלאו הזה כי הוא אנוס בתקנתא דחז"ל עמג"א ה"פ סי' תמ"ו אבל אם עשה מעשה בידים לפסול אותו אם כן אפשר עבר על הלאו דודאי אסור לו לאכול הקרבן דחז"ל העמידו דבריהם מכל מקום על כל פנים כיון שעשה במזיד עבר על הלאו אם כן משכחת לה שפיר מעשה גם בנותר אך לצד שצידד המ"ל כל היכא דמדרבנן ל"ח גם מדאורייתא א"ע אם כן אף בפסלו בפסול דרבנן א"ע כלל וא"כ לא משכחת לה מעשה בשום אופן אבל אי אמרינן מכל מקום כיון דמדאורייתא חזי חל עליו כל דין תורה כגון כאן באיסור דרבנן חל עליו שם נותר לענין כרת עכצ"ל דעובר בלאו רק מכל מקום אסור לאכול ומחויב להותיר והוא אנוס בתקנתא דחז"ל וה"ל כמו אנוס אם כן אם עשה במזיד מעשה בידים ופסלו פסול דרבנן כיון דעל ידי מעשה נתותר ה"ל לאו שיש בו מעשה ומשכחת לה מעשה שפיר ול"ק ק' המ"ל ובגמרא דאמרינן דנותר ה"ל לאו שאב"מ דאמר לא מן השם הוא זה אלא מפני שאב"מ היינו לדין התורה דאצל דיני התורה ל"מ מעשה כמ"ש המ"ל הנ"ב וה"ס אבל עתה שיש כמה פסולי דרבנן ואם הוא פסלו בפסול דרבנן אם כן עשה מעשה והוי נותר על ידי מעשה עיין ותבין וא"א להטעים יותר אך לסברת הרהמ"ח דכל לאו שנוכל לעבור בלי מעשה אף בעשה מעשה אין לוקין ע' מצוה שד"מ שמ"ה שמ"ו אם כן כאן דאפשר לעבור בלי מעשה בכל גווני אין לוקין ולשיטות דלא ס"ל כן אם כן שפיר משכחת לה מעשה [וס' הרב המגיד שהוא להיפך מס' הרהמ"ח ל"ש כאן וק"ל] אם כן אם עשה כאן מעשה ול"ק העשה או ביטלו כגון זרקו לים או איבדו ולא שרפו לוקין על נותר אם כן כיון דהוי לאו שיש בו מלקות נשים חייבין מהיקשא דר"י א"ר כמש"ל.
ונ"ל גם כן אפילו למש"ל דלאו שאב"מ אפשר אין הנשים מוזהרות כלל ובפרט בל"ת שהזמן גמרא דאינו בכלל היקישא דר"י א"ר מכל מקום אם בלאו משכחת לה מעשה גם כן אם כן נשים מוזהרות עליו וכיון דמוזהרות הם בלאו זה אף באב"מ גם כן מוזהרים כמו אנשים ודוקא אם הלאו הוא תמיד אב"מ אם כן אינו בכלל היקישא אבל אם בלאו הזה יש מעשה ואם כן נשים מוזהרים נמי שלא יעברו אף בלי מעשה כמו איש כנ"ל ולפמ"ש ע"כ כתב הר"מ הטעם דנל"ע דזהו מלתא דפסיקא אך אם ביטל העשה זה תלוי בהעשה אבל לא בהל"ת וכבר ביאר דיני ביטלו בסנהדרין אבל הטעם שאב"מ בהל"ת עצמו וזה לא פסיקא לי' לכתוב מפני שאב"מ דמשכחת לה מעשה שפיר כמ"ש. אך באמת שיטת הר"מ צ"ע אם סובר זה הכלל היכא דהלאו בא מתחלה על ידי מעשה עמ"ל ומשנ"ח האריכו וגם על הרהמ"ח דס"ל הכלל שכתבנו דהיכי דמשכחת בלא מעשה אין לוקין אף בעשה מעשה הי' ליה למנקט טעם זה דהוא טעם ברור ועיין.
ולענין תשובה בלאו שאב"מ יבואר לקמן אי"ה וע' פמ"ג או"ח תרנ"ו ומשנ"ח התעוררו על הא דמבואר בש"ס דעל עשה א"צ לבזבז כל הונו אלא עד חומש ובל"ת מחויב ליתן כל ממונו ולפי"ז בלאו הבא מכלל עשה דהוי כעשה א"צ לבזבז כל ממונו א"ד דהטעם דבעשה א"צ לבזבז כיון דעובר בשוא"ת ובלאו צריך לבזבז מחמת דעובר בקו"ע אם כן בלאו שאב"מ גם כן א"צ לבזבז כיון דהוא עובר בשוא"ת ובלאו הבמ"ע כיון דהוא עובר בקו"ע צריך לבזבז עיין במשנ"ח מצוה א' בצפנת פענח פלפל בזה וענין זה דכללי המצות יבוארו בקונטרס מיוחד אי"ה ועפמ"ג או"ח בפתיחה חקר אם לאוין שאב"מ דאין לוקין אם לוקין מכת מרדות וה"ר מר"מ פ"א מה' חו"מ דאם הניח חמץ ברשותו אין לוקין ולוקין מכל מקום ויבואר בקונטר' הנ"ל אי"ה. והנה ידוע דאם אחד אינו רוצה לעשות מ"ע כופין אותו עד שתצא נפשו באומר לולב אינו נוטל עיין בכסף משנה בש"ס והר"מ והרהמ"ח לעיל ודוקא מצוה הנמשכת שעדיין יש בידו לקיים אבל אם עבר אין כופין רק לוקין מכל מקום וא"צ לרשום המ"מ כי מלאים מזה כל הראשונים. ובל"ת אינו מפורש אם רוצה לעבור ל"ת אם כופין אותו כדי שלא לעבור ונראה פשוט דאם רוצה לעבור על לאו בקו"ע ודאי אין מניחין אותו בשום אופן דל"ת בקו"ע חמור מעשה שרוצה לעבור בשוא"ת דאם יעבור בקו"ע ודאי הל"ת חמור כמבואר ביבמות אם כן בודאי אין מניחין אותו וע' חולין ק"י דכופתין ערש"י מחמת דמכין אותו אך שבקוהו מחמת דמתן שכרה בצדה וע"ש בתוס' היאך כופין על הצדקה ותי' דהוי לאוי לא תקפוץ אם כן מבואר היכא דאיכא לאו אפילו אם עובר בשוא"ת מכל מקום כופין וזה נ"ל גם מצד הסברא כמו שאם אינו רוצה לעשות עשה דהוא עובר בשוא"ת מכל מקום מכין אותו כיון שאפשר לקיים אם כן ה"ה בל"ת שאב"מ ורוצה לעבור בשוא"ת מכל מקום כופין אותו שלא לעבור ולמה יגרע ממ"ע ומכ"ש לאו בקו"ע אם רוצה לעבור מכין אותו עד שתצא נפשו כדי שלא לעבור בקו"ע דהיא בודאי חמור דהיא קו"ע אם כן מכין אותו עד שת"נ להצילו מן העבירה וער"ה סוגיא דב"ת אזהרה לב"ד שיעשוך וע"ש בתוס' וז"פ.
ואין להקשות אם כן היאך מבואר בסנהדרין ע"ג דרודף ניתן להצילו בנפשו דוקא ברודף אחר חבירו להרגו ואחר נערה המאורסה והזכר אבל שאר עבירות אפילו חילול שבת ועובד ע"ז לא ניתן להציל בנפשו וגם בדברים שניתן להציל בנפשו דוקא קודם שעשה העבירה כדי להציל נפש או האשה אבל לאחר שנעשה העבירה אסור להרוג אלא מביאו לפני ב"ד ע"ש ובר"מ פ"א מרוצח אם כן קודם שעשה עבירה אפילו א' מכל עבירות מותר להרגו כדי שלא יעבור ובפרט בקו"ע כע"ז וח"ש והדומה אם כן כמו דמכין אותו עד שת"נ אם הפקירה התורה את נפשו ודאי מותר להרגו אם א"א להצילו מלעבור בל"ת אם כן מה חילוק יש בין רודף אחר ג' דברים הנ"ל ושאר עבירות זה ל"ק וכמה תשובות בדבר דגבי רודף מבואר דא"צ התראה כלל ואף דמבואר בר"מ שם דעל כל פנים מודיע לו דישראל הוא דלמא שוגג הוא זה דוקא ביש פנאי אבל אם אין פנאי הורגין אותו אפילו ידעינן שהוא שוגג עמ"מ פ"ח מה' חובל ומזיק וע"ש דאפילו קטן שרודף ניתן להצב"נ ואפילו קטן בן יומא והא דאין הורגין אותו מחמת שהוא רודף לאמו כי משמים קרדפו ע"ש אבל בל"ז הורגין אפילו בשוגג אבל בשאר עבירות אין לו דין רודף רק מצוה לאפרושי מאיסורא אם כן בודאי אין עושין דבר עד שידוע שהוא מורד ומסרב וכן במצות עשה אבל אם יש צד לדונו אפשר דלא ידע ח"ו לעשות לו שום דבר וז"פ וגם ברודף חיוב על כל איש ישראל להרוג אותו ואם אינו הורגו עובר על כמה לאוין לא תעמוד וכו' עיין ר"מ שם אבל לאפרושי מאיסורא הוא קצת מצוה אבל אם אינו מפריש חבירו אם אינו מכשילו בידים אינו עושה שום איסור אם יודע שאינו מקבל תוכחה או שהוכיח אותו ולא קיבל לא עבר כלל וע' גיטין פ"ח ע"ב אביי אשכחי' לר"י דהוי מעשי אגיטא אמר והאנן הדיוטות אנן ותניא וכו' וע"ש בתוס' ד"ה לפניהם דלענין עישוי בעינן מומחים ולא ב"ד הדיוטות וע' תוספ' סנהדרין ע"ב ד"ה לבעי מומחין ובקצה"ח סי' ג' כתב גם כן הא דכופין במצות עשה לעשות עד שתצא נפשו מן התורה הוא דוקא לב"ד מומחין אך אנן שלוחי דקמאי עבדינן אבל אינו מוטל כלל על יחידים ולא על הדיוטים לכוף הן במצות עשה והן בל"ת וכן מבואר בר"ה שם אזהרה לב"ד שיעשוך דוקא ב"ד ואף דמבואר בב"ק דנרצע וכו' יכול להכותו לאפרושי מאיסורא היינו דהרשות בידו אבל אין חיוב כלל על איש מישראל להפריש את חבירו מאיסורא עד שת"נ אבל הב"ד נ"ל ברור אם מוזהרים להכות על מ"ע עד שת"נ מכ"ש שלא להניחו לעבור בקו"ע וגם בשוא"ת כמבואר גבי בל תאחר דאזהרה לב"ד ודאי מחויבים לכופו עד שת"נ אף שהוא בשוא"ת כמו מ"ע שעובר בשוא"ת דכופין אותו שלא לעבור ה"ה ל"ת בשוא"ת כמבואר להדיא גבי בל תאחר בר"ה ובתוס' חולין שהבאתי לעיל ועמ"ל פכ"ד מה' שבת נסתפק ברודף אחר העריות אם ניתן להצב"נ בשבת ומביא בשם הרי"ף דגם בשבת ניתן להצב"נ ע"ש אם כן בודאי חילוק גדול יש דרודף הורגין אותו אפילו בשבת ולהפרישו מאיסורא ודאי אין רשאי לעשות שום איסור עבור להציל חבירו מאיסור ע' תוס' סנהדרין ע"ג ע"ב ד"ה חד למעוטי וער"ה מקשה ל"ל קרא לכוף על ב"ת מיקריב אותו נפקא אלמא דאין חילוק בין עשה ובין ל"ת אפילו בשוא"ת כמו בל תאחר כופין עד שת"נ כנלע"ד ב"ה ברור מאוד דחילוק גדול יש בין ד"ז לרודף אחר ג' העבירות כמ"ש וז"ב. ולפי זה בלאו דאנן בי' נמי כופין אם רואין שמתעצל כמו בעשה כופין אותו שיאכל כדי שלא לעבור על הלאו דבל תותיר.
שוב נתיישבתי דבלאו הזה דנותר נראה דאין כופין אם רואים שמתעצל לפמ"ש תוס' פסחים כ"ט בשם ר"י דמשהה חמץ ודעתו לבערו א"ע ואפילו איסורא ליכא ועמ"ל פ"א מחו"מ ובשו"ת ש"א ובמה שפלפלו האחרוני' והטעם כתבו התוס' מחמת דהוי לאו הנל"ע ועיין בחולין דנטלה ע"מ לשלחה וכו' אם כן כאן נמי בהותיר על מנת לשרוף ולקיים העשה אפשר ל"ע איסור כלל אם כן ל"ד דלאו דב"ת דהתם בכל רגע עובר ומצילין אותו מן העבירה אבל כאן קודם אור היום א"ע כלל אך לכופו שלא יעבור והיאך יכולין לכופו בהכאה דאפשר יחזור ורגע א' קודם אור היום יהיה בדעתו לשרפו וא"ד למ"ע דהזמן עובר ע"כ נ"ל דאין כופין כה"ג. אך לפ"ז אם אמרינן דנשים נמי מוזהרים על לאו דנותר ועל שריפת נותר אינם מצווים דהוי מ"ע שהז"ג על מצות שריפת נותר אם כן אפשר כופין אותם שלא לעבור. אך גוף ס' הר"י צ"ע ובאתי רק להזכיר ישמע חכם וכו' אחר כתבי כל הנ"ל בא לידי ס' גינת וורדים מהפמ"ג ומצאתי שם בכלל כ"ג ענין נותר ויב"מ והעיר בכמה דברים שכתבתי והנאני ולפע"ד הדברים ברורים דאם פסלו לקרבן באיסור דרבנן הו"ל מעשה ולוקין ולאו דוקא בכה"ג אלא אפילו השליך אותו קודם שנעשה נותר במקום שלא יוכל למצוא דודאי נותר חל עליו דזה הוי כמו נאנס והותיר אם כן אם עשה זה במזיד אף שאחר כך לא עשה מעשה מכל מקום כיון דהי' על ידי מעשה לקי כמש"ל וע"ש בס' הנ"ל מביא בשם רש"י תמורה ד' ע"ב דלחד גירסא שאני כהנים וכו' דכהנים כיון דרבי בהן הכתוב מצות יתירות לוקין אף בלאו הנל"ע אף די"ל דרש"י כתב כן דוקא בלאו שניתק מקצתו ע"ש לענין אונס אך מסתימת לשון רש"י נראה דבכ"ע הכהנים לוקין ורבותינו ראשונים לא כתבו ד"ז ע"ש בס' הנ"ל והנה אם נאמר דבנותר משכחת לה מעשה אך אין לוקין מחמת הנל"ע כמש"ל ואם נאמר דגבי נשים ל"ש העשה דשריפת נותר דהוי מעשהז"ג אם כן נשים אם הותירו במעשה לוקין ועיין באחרונים פלפלו בזה ואין כאן מקומו אך אם נאמר כן אני מסופק בח"ע וחב"ח דידוע דחייב בכל המצות כב"ח אבל רק מצד החירות ולא מצד העבדות אם כן ח"ע וחב"ח שהותיר בקרבן במעשה והנה העשה דשריפת נותר חל עליו מצד חב"ח וצד עבדות הוא כמו אשה ופטור ממ"ע שהזמן גמרא אם כן נהי דהל"ת דעבר מצד חב"ח הוי נל"ע אבל באמת גם צד עבד עבר על הלאו דנשים חייבות בלאו ומצד עבדות העשה אינו חל ולא הוי נל"ע אם כן אפשר דלוקין כמו מה שמחויב מצד חב"ח ולא מצד חלק עבדות אם עבר עונשין דר"מ הקפה והשחתה למסקנת הש"ס קידושין הוויין עבדים כמו נשים דפטורים ועפי"ב מה' עכו"ם דהר"מ פסק דעבדים חייבים והמ"ל תמה עליו על כל פנים אם נאמר דפטורים מכל מקום בודאי אם הוא ח"ע וחב"ח דאסור בודאי אם עבר לוקין וה"ה בכ"מ דחייב מצד החירות אם כן ה"נ דחמור מצד העבדות נותנים לו חומרות צד העבדות אם כן כאן דחמירי נשים דנשים לוקין על לאו זה וכן עבדים ה"ה ח"ע וחב"ח נהי דמצד ב"ח פטור מצד ח"ע נראה דחייב דמצד עבדות אין נל"ע ונראה פשוט אף למ"א דכופין את האדון והרי הוא כמשוחרר ויבואר לקמן בח"ז כ"פ מכל מקום דוקא להחמיר אבל להקל עליו אם יש בצד עבדות חומרא כמו כאן לומר דהוי כב"ח להקל עליו זה ודאי אינו והסברא מכרעת בזה שהוא כן עכנ"ל כמ"ש. וגם אנדרוגינוס לשיטת ראב"ד שכתבתי לעיל דהוא חצי איש וחצי אשה ג"כ הדין כן דלוקין דעל חצי אשה לא ניתק דא"ח בשריפת נותר. עיין במשנ"ח בפתיחה פלפל אי מ"ע חמור מל"ת או ל"ת חמור והביא דעת רמב"ן דבמ"ע כיון דכופין אותו עד שת"נ אם כן מ"ע חמור ולפמש"ל אין ראיה דקודם העבירה ודאי גם בל"ת מכין אותו כמש"ל גם רוב דיעות דל"ת חמור אם כן ודאי מכין אותו וא"ד לרודף כמש"ל לחלק אך בנל"ע אין איסור כלל לתוס' פסחים אם כן אין כופין וגם רש"י פירש דעשה הוא תיקון הלאו אם כן נראה דאין כופין כנלע"ד בעזה"י:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |