מלמד להועיל/ג/ק

מלמד להועיל ‏ ג ק

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה:
מה בין לא תחמוד ולא תתאוה הכתוב בדברות אחרונות, ולמה בדברות הראשונות הסדר בלא תחמוד בית אשה עבד וגו' ובדברות האחרונות הסדר אשה בית שדה עבד וגו'.

תשובה:
הנה הרמב"ם בס' המצות ל"ת רס"ה ורס"ו מביא מכילתא וז"ל נאמר כאן לא תחמוד ולהלן הוא אומר לא תתאוה לחייב על התאוה בפני עצמה ועל החמוד בפני עצמו. מנין שאם התאוה שסופו לחמוד שנאמר ולא תתאוה ולא תחמוד מנין שאם חמד שסופו לאנוס ולגזול ת"ל וחמדו שדות וגזלו. והנה זאת המכילתא אינה במכילתא שלפנינו אמנם ראיתיה בכ"י מדרש הגדול המובא מארץ תימן ובלתי ספק היא ממכילתא דר' שמעון יוחאי המובאה כמה פעמים ברמב"ן על התורה. ובתר האי מאמר איתא עוד שם במדרש הגדול וכדומה הוא ג"כ מכילתא דרשב"י וז"ל תאוה בלב וכן הוא אומר כי תאוה נפשך וחמוד במעשה וכן הוא אומר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, יכול לא יתאוה על בתו לטלה ת"ל אשת רעך מה אשת ריעך שהיא אסורה לך אף כך כל דבר שאסור לך וכו' יכול לא יאמר לאוי (פי' הלואי) עיני כעינו לאוי שערי כשערו ת"ל שורו וחמורו עבדו ואמתו ביתו ושדהו מה אלו מיוחדין דברים שאפשר להן לבא תחת ידיך וחברך חסרן אף אין לי אלא דבר שאפשר לבא תחת ידיך וחברך חסרן עכ"ל המדרש הגדול ממכילתא דר"ש בן יוחאי הצריך לעניננו. וראיתי בסמ"ג לאוין קנ"ח שכתב וז"ל כ' רבינו משה (הוא הרמב"ם) לא תתאוה אין תאוה אלא בלב ומי שהתאוה בלבו עובר בלאו דלא תתאוה אף על פי שלא עשה מעשה וכו' הא למדת שהמתאוה עובר בלאו אחד, עשה מעשה כגון שהפציר ברעים ובקש שיתננה לו ונתנה לו עובר בב' לאוין לא תתאוה ולא תחמוד ואם גזל עובר בשלשה לאוין עד כאן דבריו (בפ"א מה' גזילה) ולא יתכן לומר כן כי כן כתיב בדברות לא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך ולפי דבריו החמיר בבית מבאשת איש אלא החמוד והתאוה הכל אחד וכו' וכן פירש רבינו שלמה כי הכל אחד עכ"ל הסמ"ג, ודברי רש"י הם בפ' ואתחנן על הפסוק ולא תתאוה וז"ל לא תרוג (זו תרגם אונקלוס) אף הוא לשון חמדה כמו נחמד למראה דמתרגמינן דמרגג למחזי עכ"ל, ועיין ב"ח סי' שנ"ט שיישב בדוחק השגת הסמ"ג על הרמב"ם, אולם לפי הנ"ל א"צ יישוב כלל דהרי הן הן הדברים הנאמרים במכילתא דרשב"י ומשם הוציא הרמב"ם דינו, והסמ"ג לא היה לו המכילתא דרשב"י, ועל המכילתא דרשב"י לא קשה קושית הסמ"ג דהחמיר בבית יותר מבאשת איש דהרי חזינן דהמכילתא ס"ל דגם באשת איש תאוה בלב אסור שהרי אמר יכול לא יתאוה על בתו לטלה ת"ל אשת רעך מה אשת רעך שהיא אסורה לך וכו' אלמא דבאשת איש אפילו תאוה שהיא בלב אסור וע"כ דסברה המכילתא ק"ו אם התאוה אסורה בבית מכש"כ באשת איש או דדרשה לא תתאוה קאי גם אדלעיל דהיינו אשת רעך.

והנה במכילתא דילן פ' יתרו איתא לא תחמוד יכול אפ"י חומד בדיבור ת"ל לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך מה להלן עד שעושה מעשה אף כן שעושה מעשה ע"כ, ופשוט דהמכילתא דילן נמי סברה כמכילתא דרשב"י ולכך אמרה יכול חומד בדבור דהו"א דתאוה היא בלב וחמוד בדבור אבל זה אינו הו"א דחימוד היא בלב דא"כ היינו תאוה, והנה בש"ס לא מצינו דהמתאוה בלב עובר על לא תתאוה ורק במעשה אמרינן דעובר על לא תחמוד כמו שאמרו בב"מ דף ה' ע"ב ובסמ"ג שם דייק מפרק זה בורר דבדיהב דמי אינו אסור אלא מדרבנן ועיין תוס' סנהדרין ל"ה ע"ב, ועל המכילתא קשה הרי ודאי אף דברות אחרונות אינם יותר מעשרה ואי לא תחמוד היינו במעשה ולא תתאוה היינו בלב הרי לא תתאוה הוא דבור בפני עצמו, ובדוחק אפשר לומר דכמו דמנה לא תשתחוה ולא תעבדם ולא תעשה לך הכל לדבור אחד אף שהם לאוין מיוחדים כמו כן הני תרי לאוי דלא תחמוד ולא תתאוה הם דבור אחד, אך תירוץ זה אינו מספיק דבשלמא לא תשתחוה ולא תעבדם ולא תעשה כולהו שייכי לדבור דעבודה זרה אבל כאן מאיזה טעם נחשוב לא תחמוד ולא תתאוה לדיבור אחד, ועוד קשה דאמאי בדברות הראשונות אינו אוסר תאוה בלב. ואף דאמרינן שמור וזכור בדבור אחד נאמרו וא"כ מסתמא גם לא תחמוד ולא תתאוה בדבור אחד נאמרו מ"מ קשה דהל"ל תחלה לא תתאוה והחמדה בכלל.

ואפשר דהסמ"ג וכן רש"י סברו דגמרא דילן פליג על המכילתא שהביא הרמב"ם וסבירא להו דאין חילוק בין תאוה לחמדה.

והנה לפי פשוטו של מקרא אמרתי שיש הפרש בין תאוה וחמדה בזה האופן: חמד היינו שחפץ בדבר או מחמת יפיו או מעלה אחרת שיש לו, ועל כן נאמר כי נחמד העץ להשכיל, ולשון חמוד שייך גם בעשירים שחומדים דברים אעפ"י שיש להם כיוצא בהם כמו וחמדו שדות וגזלו, כללו של דבר מעלת הדבר הנחמד היא המעוררת את החמוד, אמנם התאוה הוראתה היא שרוצה להנות מדבר שחסר לו והסבה המעוררת את התאוה אינה מעלת הדבר הנתאוה אלא חסרון של המתאוה גורם התאוה, ועל כן לא שייך לשון התאוה באדם שיש לו אותו הדבר, ואמר הכתוב שבני ישראל התאוו תאוה כלומר שהתאוו לכמה מיני אוכלין מפני שאמרו נפשנו יבשה אין כל, והנה סתם מי שחפץ בדבר ומבקש לקנותו הוא מפני מעלת אותו הדבר, ועל כן אמר בדברות הראשונות לא תחמוד, וזכר תחלה בית שהוא כלל וכולל כל מה שיש בביתו של אדם ואח"כ מזכיר הפרטים, אשה, ועבד, וגו', אמנם בדברות אחרונות רוצה לפרש דלאו דוקא לעשיר שיש לו אותו דבר אסור לו לחמוד חפצו של חבירו מחמת מעלתו אלא אפילו העני שהוא בעירום ובחוסר כל לא יתאוה לשל חבירו, והנה לאו דלא תתאוה לפי הנ"ל לא שייך באשת חבירו דאין אדם מתאוה לאשת חבירו מחמת שאין לו אשה דלמה יתאוה דוקא לאשת איש, ועל כן אמר גבי אשה לא תחמוד כמ"ש במשלי ו' ה', ואח"כ השמיענו שלא יתאוה ואמר תחלה הכלל שהיא בית ופרט גם שדה מפני שכבר ירשו ארץ סיחון ועוג והיו להם שדות ואח"כ הזכיר פרטים אחרים.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף