מלאכת שלמה/דמאי/ז

מלאכת שלמה ‏ דמאי ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

בפי' ר"ע ז"ל. והכא מיירי בהזמינו חברו ולא הדירו דאי הדירו וכו' ע"כ. אמר המלקט כתב ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל וכן תירץ רבינו שמשון ז"ל וצ"ע אי בהדירו כיון שיוכל לתקן כמו שאמר כאן למה יהא מות' בלתי שום תיקון. ול"נ לפ' דלעיל מיירי שיאכל עמו ולא נודע לו באיזה יום וקראהו בשבת לאכול אצלו דאז אינו בידו לתקן והכא מיירי שהזמינו מע"ש ודוק עכ"ל ז"ל. וכן פי' החכם ה"ר משה פיזנטי ז"ל וז"ל המזמין את חברו מע"ש שיאכל עמו בשבת ובע"ה שהזמין לחבר עסיקי' והאי חברו דקאמר אהובו קאמר. והוא אינו מאמינו. לאו דוקא אינו מאמינו דאפי' מאמינו אינו סומך עליו מן הסתם ואפי' אמר לו מעושרין הן. דלא התירו לו ע"י שאלה ובלבד שיאמר לו מעושרין הן אלא בשבת כששכח אבל בחול מסתמא אפי' מאמינו ואפי' שואלו לא יאכל על פיו עד שיעשר או בתנאי כדמפ' במתני' ע"כ וקרוב לזה כתב בתוי"ט. ומ"ש בר"ע ז"ל מודד לו האחד ואח"כ [כו'] הוא לשון מועתק מהר"ש ז"ל אמנם כבר מצאתי בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל מוגה שם בר"ש ז"ל שמחק מלת מודד וכתב במקומה סמוך לו לזה האחד יהיה ואח"כ וכו' והוא תחלת דבור וכמ"ש בס' ההגהות שקראתי שמו בנין שלמה לחכמת בצלאל. וכ' הרא"ש ז"ל בירוש' מפ' דדוקא בדמאי התירו להתנות על דבר שאינו ברשותו אבל בודאי בדבר שהוא ברשותו יכול להתנות כההיא דתנן לק' בפרקין היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו וכו' אומר שני תאנים שאני עתיד להפריש וכו' אבל על דבר שאינו ברשותו אינו יכול להתנות והמתנה על ודאי אם התנה בשבילו ובשביל אחרים מועיל התנאי אף לאחרים וא"צ הבעלים לזכות להם (הגה"ה ועיין בר"ש) אבל אם לא פירש אף לאחרים צריך לזכות להם. ירושל' א"ר ינאי צריך שיהא זכור תנאו. שמעון בר בא בש"ר יוחנן צריך אולי צ"ל להלחיש וכן לקמן.] להחליש בשפתיו. ר' ירמיה בעי קומי ר' זירא ולא נמצא כמתקן בשבת דכיון שצריך לאמרו בשפתיו למחר ה"ה כמפריש בשבת. אידחי תנא. כלומר נדחו דבריו כמו איסמייה. ויש גורסים אדהתנה כלומר כיון שהתנה מע"ש מותר להחליש בשפתיו ואינו נראה כמתקן. ר' ירמיה בעי קומי ר' זירא ואינו אסור משום אובדן אוכלין פי' התרומה שהוא מפריש למחר צריך לאבדה שלא יכשל בה בעה"ב א"ל מפרר כ"ש ואוכל. פי' דרך אכילתו מפרר אותה כל שהוא ופירורין דקין אין בהן משום אבוד אוכלין. א"ל וכי אינו אסור משום גזל פי' הזמינו לאכול אצלו ולא לאבוד אוכלין א"ל שיהא קורת רוח. פי' רוצה ע"ה בנחת רוחו של זה החבר דאהובו הוא כיון דהזמינו. ופריך ליה מעובדא דרבי ור"י ב"ר יהודה נתארחו אצל בעה"ב אזל לישנא בישא א"ל הב דעתך דאינון מחשדונך יתיב ליה מעיין לון ועבדין נפשין מזרקין דין לדין ואינו רוצה שיהא לו נחת רוח אלמא חזינן דעיין עליהם והוצרכו לעשות כזורקין זל"ז לאבדו. ומשני רוצה ולא בעי דיחשדוניה ע"כ. ובירושלמי תני ר' יהודה אוסר לת"ח לאכול אצל ע"ה המזמין אותו בשבת דס"ל דאין תנאי מועיל אפילו בדמאי במה שאינו ברשותו:

ב

בפי' ר"ע ז"ל. מזגו לו את הכוס ביום השבת. כ' הח' הר"י אשכנזי ז"ל בירושלמי לא פי' כן אלא פי' לענין מזיגת הכוס יאמר מע"ש מה שאני וכו' ע"כ:

אומר כו'. עד ומחולל על המעות ועד בכלל כל אלו הם דברי המתנה הרוצה לשתות הכוס שמזגו לו ואחר שאומר כל הדברים הללו שותה ומניח כדי תמ"ע בשולי הכוס. וכתב הח' הרר"י אשכנזי ז"ל נ"ל שמותר לאבדו כי בודאי תרומה טמאה ואם לא תאמר כן קשה מה יעשה ממנו: בפי' ר"ע ז"ל. בירושלמי פריך כו' עד וגם לא היה מדומע. אמר המלקט כתב הרא"ש ז"ל ותו פריך בירושלמי ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה בשבת כי מה שנשאר בכוס הויא תרומה טמאה כי כל מה שהוא ביד ע"ה בחזקת טמא הוא. א"ר אלעזר משייר כ"ש חולין כדתנינן מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין. ולא דמיא תמן טמאה לצורך טהורה ברם הכא חולין לצורך טמאה א"ר יוסי ב"ר בון עם יציאתו מן הכוס הוא קדוש כלומר אין התרומה קדושה עד שישתה ומאז והלאה אינו מטלטל את הכוס אלא מניחו על השלחן. תמן תנינן הלוקח יין מבין הכותים וכו' ותניא ר' יוסי ור"ש אוסרין שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע הדא מתני' לא ר"י ור"ש היא. א"ר יעקב בר אידי הכל מודים בכוס שהוא על אתר כלומר וליכא למיחש להא לבקיעת נוד. אינו מובן לי ירוש' זה דמה בקיעת הנוד שייך הכא בשלמא גבי הלוקח יין מבין הכותים יבקע הנוד קודם שיפריש למחר ונמצא מה ששתה למפרע טבל הוא כיון שלא בא לבסוף לידי הפרשה אבל הכא אם נבקע הנוד קודם שתייה מאי חשש איכא ואם לאחר ששתה כבר הוא מתוקן עכ"ל ז"ל. ושמא דהירושלמי היא גופה משני כנלע"ד. ולשון הר"ש ז"ל בנוד שמשהין בו היין יש לחוש שמא יבקע אבל כוס דרך לשתות לאלתר ומע"ש למחר חשיב כמו לאלתר ע"כ:

ומע"ש בפיו. בפי הכוס. ואע"ג דכוס לשון נקבה במקרא כדכתיב כוסי רויה. אך שמריה ימצו ישתו. לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד.

כוס מזוג. כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית. כוס של ברכה מצטרף לטובה. הרש"ש ז"ל ונלע"ד דלאו דוקא בפיו דה"ה אם אמר בצפונו או בדרומו אלא איידי דנקט שולי הכוס נקט פיו:

ג

נוטל גרוגרת אחת. כ' הח' הר"י אשכנזי ז"ל נ"ל שאינו רשאי ליתנה לבעה"ב משום לפני עור לא תתן מכשול שהרי הוא עשאה תרומה וכ"ה משמשת המשנה מדתנן שצריך לחסוך גרוגרת אחת וכן יש בירושל' שמאבדה ע"כ:

באחרונה. נ"א באחרונות והיא היא שר"ל הבאות אחריהן וכן בהדיא בתוספתא ור"ל הבאות אחרי הט'. ופשוט הוא דעד מלת וחושך הוא התנאי שמתנה ולאו בע"ש מתנייא אלא אגב רישא תנא לה:

וחושך. ראיתי מי שהגיה וחוסך בסמ"ך וכן לא יחסוך. ומצאתי שהגיה הח' הרר"י אשכנזי ז"ל וחוסך בסמ"ך כמ"ש וכן לא יחסוך ראשון גם שני. אע"פ שאין צורך דסי"ן בסבלת הוי כמו סמ"ך כדכתיב בקרא ולא חשכת וכן טובא אלא שנראה שכן מצא בספרים מכתיבת יד ישנים ולשון מקרא לחוד ולשון משנה לחוד. וכתב החכם הר"ר אלעזר אזכרי ז"ל וז"ל הרמב"ם שהיה רופא הוקשה לו על דברי רשב"ג לפי פי' של הר"ש והרא"ש ז"ל דלא יתכן לומר שאם ימנע אדם עצמו מלאכול גרוגרת אחרת אחר שאכל צ"ט יחליש כחו. לכך דחיק לפ' דת"ק דאמר וחושך גרוגרת אחת היינו שמחסר א' משל בעה"ב. ורשב"ג חלק שלא יחסרנה מבעה"ב שהוא מחסר ממונו וגזל הוא בידו. ולשון ממעט מלאכתו היינו ממונו כמו לרגל המלאכה אשר לפני אלא יחסר ויחשוך אותה מאכילתו ועלה א"ר יוסי דלא יחשוך אותה מאכילתו אלא משל בעה"ב דתנאי ב"ד הוא וכתב דלא חלק ר' יוסי על ת"ק אבל הודיענו טעם דבריו במ"ש שהוא תנאי ב"ד. ולדעת הרא"ש ז"ל ר' יוסי טעמו של רשב"ג בא לומר. והנה הרא"ש והר"ר עובדיה ז"ל שניהם מבאר מים חיים של הרב ר"ש ז"ל שאבו וז"ל על דברי רשב"ג לא יחשוך ויקח גרוגרת א' ויאכל דאם לא יאכל מרעיב עצמו ונמצא ממעט מלאכתו של בעה"ב עכ"ל ונחלקו בהבנת לשון זה הה"ר עובדי' ז"ל הבין דלשון ויקח לשון קנין כמו כי יקח איש אשה והרא"ש ז"ל שלא ביאר דבריו הבין דהיינו לשון לקיחה ותפישה כמו ולקח הכהן הטנא מידך ולשון הירוש' שהביא על דברי רשב"ג קשיא טובא על פי' הרמב"ם ז"ל ע"כ. ובסמוך אכתוב דברי הירושלמי. אמר המלקט ואני מצאתי מוגה בפי' ר"ש ז"ל מפי' כת"י ויקנה. ופי' הרמב"ם ז"ל דר' יוסי לא בא לחלוק על ת"ק אלא לפרש דבריו הלכך הלכה כמותו ולא כרשב"ג אע"ג דקי"ל כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו וכן פסק שם בחבורו. ירושלמי. תני לא יחרוש אדם בפרתו בלילה וישכירנה לאחרים ביום ולא יעשה בשל עצמו בלילה וישכיר עצמו ביום. לא ירעיב עצמו ולא יסגף עצמו מפני שממעט מלאכתו של בעה"ב. ר' יוחנן אזל לחד אתר אשכח ספרא אטימוס פי' חולה בל' יון אמר להון מהו כן אמרין לי' ציים א"ל אסור לך ומה אם מלאכת בשר ודם אסור מלאכת הקב"ה לא כ"ש. דבמלאכתו של ב"ו תנן לא יחשוך אפי' גרוגרת אחת. הר"ש והרא"ש ז"ל:

ד

מבין הכותים. אע"ג דר"מ גזר על יינם והך סתמא ר"מ היא דבתוספתא קתני עלה דברי ר"מ ור' יוסי ור"ש אוסרין הכא מיירי קודם שגזרו על יינם. ואע"ג דר"י ור"ש אית להו בפרק ר"י במנחות דכותים גרי אריות הם אפשר כשגזרו על יינם של עובדי כוכבים לא גזרו על של כותים משום דפרשי מע"ז טפי מעובדי כוכבים וגם מחזיקים בתורה שבכתב אע"פ שגזרו על פתן מימות עזרא אפ"ה יינם היה מותר. מידי דהוה למ"ד דגרי אמת הן דפתן אסור ויינן היה מותר עד שגזר ר"מ על יינם. א"נ במטהר יין הכותי הרא"ש ז"ל וכ"כ תוס' ז"ל בפ' כל הגט (גיטין כה.) ועוד כתבו ז"ל ועשרה מעשר ראשון כו' לאו דוקא עשרה ותשעה. דכשהסיר שני לוגין לת"ג פשו להו ק' נכי תרתי וי"מ דאין המעשר מתמעט משום ת"ג כיון דחטה א' פוטרת את הכרי ע"כ. עוד כתבו ז"ל שני לוגין שאני עתיד להפריש. כותים אפי' ת"ג לא מפרשי דאע"ג דבפ' ג' שאכלו אמרי' הני כותאי עשורי מעשרי כראוי דבמאי דכתיב באורייתא מיזהר זהירי ה"מ כשעושין לאכול לעצמן ואפי' מע"ר מפרישין. אבל למכור אין מפרישין כלל דלא קפדי אלפני עור אע"ג דאין חשודין על גזל לא חשיב להו גזל דהוי ממון שאין לו תובעין דהא ע"ה נמי לא נחשדו על הגזל ונחשדו על המעשר ועוד דכ"ז שלא הופרש אינו דומה להן גזל שעדיין לא נתחייב ליתן לכהן וללוי ועוד סומכין כותים אהא דדרשי' בב"מ ואכלת ולא מוכר ע"כ. ובפ' הישן (סוכה ד' כ"ג) כתבו עשרה מעשר ראשון ט' מע"ש לאו דוקא דכבר הפריש מן המאה ב' לוגין לת"ג ונמצא חסר מהנך עשרה וט' מעשר של שני לוגין דהיינו חומש הלוג וכן גבי תאנים דמס' דמאי. ומיהו יתכן שהפריש שנים ממאה ושנים. דהא זמנין דמפריש נמי א' מששים כדתנן במס' תרומות פ"ד תורם כדעת בעה"ב א' מששים פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה כדאמרי' בכתובות פ' אלמנה דאיכא תורם בעין רעה. וי"מ משום דכותים שמא הפרישו ת"ג והשאר לא הפרישו ולכך אין מתמעט שיעור המעשר ולא יתכן לומר כן בתאנים של טבל דמס' דמאי פ"ז. ועוד י"מ משום דחטה א' פוטרת את הכרי אינה ממעטת את המעשר אפי' כשמרבה בתרומה וגם זה לא יתכן כלל ע"כ. כתב הח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל אין להקשות למה לא תנן והמעשר סמוך לה כי אין עושין כן אלא בדמאי שא"צ להפרישו ואז אין בו חשש על עירובו אבל בודאי שצריך להפרישו יש לחוש שמא יתערב אחר שהפריש את התרומה ולא יקח את הסמוך לה וזהו הטעם גם במה שלא אמר במע"ש ומע"ש בצפונו כו' כי כיון שאינו יכול לחללו עתה יותר טוב הוא לתלותו במה שאני עתיד להפריש ואז יוכל להפריש ולחללו מתי שירצה ע"כ. עוד מצאתי שכתב על הפירוש שהביא ר"ע ז"ל וז"ל כל אלו החילוקים איני יודע מנין לו וכן מ"ש דלא איירי אלא ביה"ש. והנה מה יאמר גבי תאנים שהוא עצמו לא פי' שם כן שכתב שמתירא שמא יקדש עליו היום ולא יוכל לעשר ש"מ שיש פנאי לעשר אלא שאינו בבית שיוכל לעשר שלעולם א"צ לחלל המע"ש תיכף אלא כשהוא רוצה לאכלו מיד אז הוא מחללו תיכף לקריאת השם. והנה בדמאי שהוא מותר להפריש את התמ"ע למחר ביום השבת יכול הוא לאוכלו ביום השבת כשיפריש את התמ"ע ואח"כ תחול הקדושה על המע"ש וה"ה מחולל ויוכל לאכלו בשבת. אבל בודאי טבל כיון שאינו יכול להפריש את התרומה ותמ"ע כאחת אינו יכול לאכול ולשתות את המע"ש. שהרי אסור להקדים הפרשת המע"ש לראשון ולתרומה אולי צ"ל ומש"ה.] ואפ"ה כ"ז שלא הפריש את התרומה ומע"ר אינו רשאי להפרישו למע"ש ע"כ. עוד כתב על מה שתי' ר"ע ז"ל דהכא לא קתני מה שאני עתיד להפריש למחר כו' כ' תירוץ זה אינו נראה לי דהא גבי תאנים נמי לא קתני למחר ונ"ל לפרש הכי דמש"ה לא קתני למחר משום דביום השבת אסור להפריש תרומה ומעשרות מן הודאי כדתנן מי שקרא שם לתמ"ע [של דמאי] ומעשר עני של ודאי לא יטלם בשבת אבל גבי דמאי שרי להפרישו למחר ביום השבת וע"כ לעולם גבי דמאי אומר למחר ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל. אבל כאן שהוא טבל ודאי צריך ליתן המעשר ללוי והלוי יקרא שם לתמ"ע. אמר המלקט ואפי' תמצא לומר דלוקח מן הכותי כלוקח מן העובד כוכבים דאמרי' בפ"ב דבכורות מעשרן והן שלו משום דקא אתי מכח גברא דלא מצי לאשתעויי דינא בהדיה מ"מ אסור להפריש בשבת ע"י קריאת שם דביה"ש מאחר דביה"ש אין מעשרין את הודאי:

עוד בסוף הלשון המתחיל ועשרה מעשר ראשון כתוב שם וחומש עשירית. אמר המלקט פי' ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל ר"ל ועשירית מן החומש ע"כ:

עוד בלשון המתחיל מיחל ושותה עד וסתם מתני' אתיא כר"מ. אמר המלקט והכי מסיים בבריי' בגיטין פ"ג ד' כ"ה דברי ר"מ. ר' יהודה ור' יוסי ור"ש אוסרין. ובירושלמי טעמיה דר' יוסי לא כטעמיה דר"ש ע"ש. ובסוכה פ' הישן (סוכה ד' כ"ג) פירש"י ז"ל אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש מן המאה לתרומה הרי שם תרומה קרוי עליהם בתוכו וכגון שהגיע לילי שבת ואין עמו כלים טהורים להפריש לתוכן תרומה ומעשר והאי דנקט כותים אשמעי' דגרועים הן מע"ה והלוקח מהן צריך לעשר ודאי ולא דמאי שאף על התרומה נחשדו. ומיחל. מע"ש שהוא יכול לחללו מחללו בתוכו על מעות שיש לו בתוך ביתו ושותה מיד וסמכינן אברירה וכשיבא לביתו יפריש ואמרי' יש ברירה שאלו הן מעשרן ותרומתן ע"כ. וז"ל שם בחולין אומר שני לוגין וכו' אם אין לו כלים להפריש או שהיתה חשכה בליל שבת שאין שהות להפריש ע"כ ולפ"ז נראה שמלת ואין עמו כלים שכתב שם בסוכה ר"ל או אין עמו כלים וכו' או שמא צריך להגיה בהדיא או אין עמו כלים טהורים וכו' דו"ק. ובשלהי פ' בתרא דמעילה רמי עלה ההיא מתני' דהתם דתנן סוף פרקא שהוא מוציא והולך עד שיוציא את כל הכיס ופי' שם בתוס' אע"פ שלא נמצא אותו דבור בספרי יד דמר' מאיר פריך ל"ל למימר שאני עתיד להפריש במוצ"ש כי לא אמר נמי נשארה התרומה באחרונה כמו גבי כיסין שפרוטה של הקדש באחרונה. וי"מ דפריך מר' יהודה ור' יוסי ור"ש דאוסרין דל"ל ברירה דהתם גבי כיס נמי לימא דאין ברירה וכל פרוטה ופרוטה איכא למימר שהיא הקדש כדס"ל הכא גבי מעשר דאין ברירה ואכל כוס וכוס איכא למימר שהוא תרומה ומעשר ואפי' מראשון. ולא נהירא דמאן לימא לן דר' יהודה ור' יוסי ור"ש היא ע"כ ביתור לשון קצת מועתק מפירש"י ז"ל שדחהו הדבור הנזכר. וי"ס ומחל ושותה מיד בנוסחאות המשנה ורש"י ז"ל פי' ומיחל ושותה ומחלל בדבורא בעלמא על מעות שי"ל בבית דמה שאפשר לו לתקן לגמרי יתקן ודתו פי' זה תוס' ז"ל וכדפי' ר"ע ז"ל דכיון דאינו רשאי לקבוע לו מקום וכו'. וז"ל התוס' אשר שם בפ' הישן והא דאין קורא שם הכא לתמ"ע ולא גבי תאנים טבל ואילו גבי מזמן ובההיא דדמאי אשכחן שהוא קורא שם לתמ"ע משום דגבי דמאי דמעשרן והן שלו מתקן המעשר כדי לאכול אבל כאן שהוא ודאי צריך ליתן ללוי ולהכי לא קתני הכא מע"ש בצפונו או בדרומו כדקתני גבי דמאי משום דקביעות מקום כהפרשה ותנן פ' במה מדליקין ספק חשיכה אין מעשרין את הודאי אבל מעשרין את הדמאי ומתני' ביה"ש ולהכי נמי לא קתני הכא ומחלל על המעות כדקתני גבי דמאי אלא קתני ומחל ושותה והיינו מתחיל ושותה דאי מחלל על המעות ושותה ליתני מחלל על המעות כדקתני בכולהו. ועוד כאן דאמר שאני עתיד להפריש סתם ולא קבע לו מקום בצפונו או בדרומו אין יכול לחללו כדתניא בתוספתא מע"ש שבחפץ זה מחולל וכו' ע"ש:

ה

היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו. ודוקא בתוך ביתו דבדמאי הוא דהקלו גבי מזמן אע"ג דלאו ברשותו הוא והא נמי בע"ש מיירי וצריכי דאי תנא תאנים ה"א משום דלא שייך בהו משקין מעורבין שרינן אבל גבי יין אימא לא ואי תנא יין ה"א דוקא גבי יין לא יקבע לו מקום משום דמעורב הכל אבל גבי תאנים אימא דאפי' קביעות מקום שרי צריכי. הרש"ש ז"ל. ותוי"ט הניחו בקצת קשה:

או בשדה אומר שתי תאנים שאני וכו'. כך צ"ל:

היו דמאי אומר מה שאני עתיד להפריש למחר. הרב ר"ש ז"ל ל"ג הכא למחר וז"ל לעיל פ"ד סי' ד' וגבי הי"ל תאנים של טבל קתני שאני עתיד להפריש ולא קתני למחר משום דכיון דודאי טבל הוא אסור להפרישו בשבת אע"פ שקרא שם ומיהו אין מזה ראיה דה"נ בסיפא דקתני היו דמאי ולא קתני למחר והא דקתני למחר גבי מזמן משום דאין מפריש שם אלא מה שאוכל והה"נ במי שי"ל תאנים של טבל שיכול להפריש מה שיאכל בשבת אלא לפי שירצה לתקן אף המותר הכל בב"א לא קתני למחר דלצורך חול אסור להפריש ע"כ וכ"כ ג"כ במתני' דלעיל. וע' עוד שם. וז"ל תוי"ט ל"ג למחר כו' אבל אין מובן מלשונו דמיירי ג"כ אבבא דהיו דמאי כמו שמבואר מלשון הר"ש ז"ל שהעתקתי. וכתבו הר"ש והרא"ש ז"ל כל הנך בבות בין בדמאי בין בודאי בע"ש מיירו כמו קמייתא דבריש פרקין וכבר פירשתים ע"כ. וכ' הר"א אזכרי ז"ל עליו לא בא הרב ז"ל למעט שלא יועיל תנאי מיום חול ליום חול דהא לעי' בר"פ מייתי עובדא דנתארחו רבי ור' יוסי אצל ע"ה והיו סומכין על תנאיהון וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' מעשר. אלא כוונת הרב ז"ל לומר דבשבת עצמה א"א להתנות אפי' ע"מ שיפריש למ"ש אפי' בדמאי דקריאת שם חשיב כהגבהת תרומות ומעשרות וכמש"ל בפ"ד ע"כ:

ו

מעשרות זו בזו. מע"ר ומע"ש או מ"ע בזמנו ות"ג דרך להפרישה מיד בשעת הגרן:

הראשונה מעושרת. הא מלתא דפשיטא היא וגם לא שייך כאן ראשונה דלא תיקן אלא אחת אלא אגב סיפא נקטיה. ובירושלמי א"ר אלעזר דר' מאיר היא דאמר אין תופס אלא לשון ראשון גבי תמורת עולה תמורת שלמים. בפ"ק דתמורה אתמר עלה א"ר אלעזר לוקה מפני שהקדים מע"ש של חבירתה למע"ר שלה דכשאמר של זו בזו הרי קרא שם מע"ש מתוכה על חבירתה קודם שהפריש מע"ר מתוכה על עצמה וקא עבר משום מלאתך ודמעך לא תאחר דמע"ר יש תמ"ע בתוכו וקרינן ביה ודמעך לא תאחר. ירושלמי א"ר יוסי ב"ר חנינא אדראשונה עובר בעשה אשנייה בעשה ול"ת. אראשונה עובר בעשה שקבע שני שמות כאחת ושהקדים שני שבראשונה לראשון שבשניה וקרי ליה עשה מה שקובע שני המעשרות כאחת שהי"ל להקדים מע"ר אבל לא תאחר ליכא שהרי לא איחר. וריב"ח קאי אמעשרות כלכלה בחברתה אבל על של זו בזו ושל זו בזו לא עבר על שנייה כלום שאינה מתוקנת. וקשה אמאי איכא ל"ת כלל הרי יכול להפריש תחלה מע"ר על שתיהן ואח"כ מע"ש. וי"ל דמשמע ליה דאינו מתקן לחצאין אלא מתקן תחלה כלכלה אחת לגמרי ואח"כ מתקן השנייה. א"נ ה"ק פעמים שעובר אשנייה בעשה ול"ת אם הפריש תחלה כל מעשרות חברתה ואותה שמפריש ממנה תחלה קרי לה שנייה לפי שנתקנה באחרונה. ר"ש והרא"ש ז"ל. אבל התוס' ז"ל כתבו בריש תמורה דמשנה זו בדמאי מיירי מדלא קתני דמפריש ת"ג ע"ש. וגם הירושל' הזה פרשוהו ז"ל שם בשני דרכים. והתם בריש תמורה משמע מפי' רש"י ז"ל דל"ג בבבא דרישא הראשונה מעושרת אלא ה"ג ואמר מעשרות זו בזו או שאמר של זו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושרת מעשרותיהן מעשר כלכלה בחברתה קרא שם. וכן מצאתי שדקדק ג"כ הח' הרב בצלאל אשכנזי ז"ל. ובנוסחת משנה כתיבת יד מדוייקת מצאתי בבבא תנייתא של זו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושרת והשנייה אינה מעושרת ע"כ. ובתוספתא קתני של זו בזו ושל זו בזו אין הראשונה מעושרת. וכתב הר"ש ז"ל דכ"כ בכל הספרים ובמתני' קתני הראשונה מעושרת וסמי ברייתא מקמי מתני'. א"נ גרסי' אין השניה מעושרת. א"נ ה"ק אין הראשונה מעושרת בפ"ע אלא שתיהן מעושרות כר' יוסי דכיצד מערימין גבי תמורת עולה תמורת שלמים הואיל וא"א לקרות שני שמות כאחת דבריו קיימין ע"כ ועוד האריך ע"ש. וכ' תוס' ז"ל שם מעשרותיהן מעשר כלכלה בחברתה קרא שם שהרי מתוקנים הם יחד זה בזה. ואע"ג דקיי"ל דכל שאינו בזה אח"ז אפי' בב"א אינו. הכא כיון דעתיד לתקוני תרווייהו הוי כאומר מעשר של ראשונה תהא בשנייה חוץ מעשרה שישארו טבל בראשונה לתקן השנייה וחל המעשר של זו בזו ושל זו בזו ע"כ. וכתב הח' הרר"י אשכנזי ז"ל צ"ע דבמס' תרומות פליגי ר"ש ורבנן בהאומר תרומת כרי זה בתוכו וכו' דרש"א קרא שם וחכ"א עד שיאמר בצפונו כו' דמשמע דהאי סתמא אתי כר"ש ע"כ. עוד כתב אמה שפי' ר"ע ז"ל הראשונה מעושרת ומפריש מן השנייה המעשרות של שתיהן. כתב כ"ז שהוא מפ' כאן אין נראה כי אינו יכול להפריש מאומה כי הוא מעורב חולין ומעשרות וכן יש בפי' בירושלמי דתרומה פ"ג ה"ה ע"כ. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל אבל אינו מפריש וכו' כתב. אינו נראה לומר שזה הוא מה שהשמיע אותנו המשנה. אלא נ"ל שקרא שם וכל אחת יש בה מעשר וחולין מעורבין וצריך לעשות כמו שאומר למטה שאם הם מאה חולין מאה מעשר נוטל וכו' ע"כ. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל פי' אחר ועיקר וכו' כתב. פי' זה אין לו שרש מהו זה שהוא אומר שקרא שם כיון שיכול ליקח מאיזה מקום שירצה. ע"כ:

ז

מאה טבל כו'. מצאתי שכתב הח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל על פי' ר"ע ז"ל שפי' מאה טבל ומאה חולין שנתערבו כו'. כתב פי' זה אינו נראה דמה ענין זה לכאן אלא נראה דמיירי במה שנזכר למעלה היו לפניו ב' כלכלות וכו' ואמר מעשרות של זו בזו וכו' וכגון שיש בכלכלה זו שתיקן מאה מתוקנים והמאה האחרים שהן טבל הם ג"כ בכלכלה עם המתוקנים כגון שלא יש בכלכלה שניה כדי לתקן את כולה. והנה עכשיו כשהוא בא להפריש על הטבל את המעשרות ואין לו פרנסה ממק"א וצריך לעשר מזו הכלכלה עצמה צריך שיקח מאה ואחת מאה להפריש מהם המעשרות והאחת ליתן אותה לתמ"ע על החולין מתוקנין וכן אם עשה מאה מהתאנים שבכלכלה א' מעשר על התאנים האחרים שיש לו בכלכלה השניה והרי הם מעורבין עם המאה האחרות שהן טבל גם אז צריך ליטול מאה ואחת כמו שפרשנו ואם יש בה מאה חולין ומאה מעשר כגון כשאמר מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחברתה והמעשרות של חברתה הן בתוך הכלכלה הזו שהיא מתוקנת בכלכלה האחרת אז צריך ליטול מאה ועשר מן הכלכלה כדי לתקנם כמו שפי' המחבר כן נ"ל וצ"ע ע"כ. וכתבו הר"ש והרא"ש ז"ל כיוצא במשנה זו שנינו במס' חלה ומוכח התם בפ"ג דטבל שנתערב בחולין ורובו טבל אם יש לו פרנסה ממק"א מפריש עליו לפי חשבון ואם לאו נעשין החולין כטבל לענין תרומה ותמ"ע ומפריש מהן כאילו היו טבל אבל מע"ר ושני ומ"ע אין מוציא אלא לפי חשבון ומיהו צריך להפריש כולן דא"א להפריש תמ"ע על הכל אם לא שיפריש תחלה המעשר על הכל. ועוד אם לא היה מעשר על הכל א"כ אין פירותיו מתוקנים דכל מה שמעשר יש בהן חולין לפי חשבון ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב אלא כל המעשרות צריך להפריש אבל אינו נותן ללוי ולעניים ואינו מחלל מע"ש אלא לפי חשבון אבל תרומה ותמ"ע כשמפריש על הכל נמצא חולין שבהן מדומעין ונותן הכל לכהן או מוכר לכהן העודף על הראוי לתרום. והכא מיירי בשאין לו פרנסה ממק"א הלכך נוטל מאה פי' ממאה יפריש כדין טבל מע"ר ויתנהו ללוי ומע"ש יחלל. ואחת פי' משאר המאה שהיו חולין יטול א' לתמ"ע כאילו היו טבל אבל במע"ר ושני לא יפסיד כלום כדפרישית ע"כ. ובירושלמי פריך ארישא דקתני נוטל מאה ואחד דאמאי קתני נוטל מאה לשם טבל ואח"כ נוטל אחד ממאה הנשארים או של חולין או של מעשר כאילו היו אלו הנשארים טבל. נימא דיטול צ"ט לשם טבל ומהמאה ואחד הנשארים יטול שתים לשם תמ"ע של שני הצבורים ותירץ ר' בון דאה"נ אם רצה לעשות כן עושה ומתני' הכי קתני מאה טבל ומאה חולין שנתערבו או מאה טבל ומאה מעשר אם נטל חציין שהן המאה והפרישן במקום אחר הרי גילה דעתו שאלו המאה שהפריש רוצה לעשר אותן לעצמן ונקבעו בהן מעשרותיהן ומעשר המאה שהפריש לשם טבל מתוכן ומן המאה הנשארים יפריש א' לשם תמ"ע שבו כאילו הוא טבל:

מאה חולין מתוקנים. כ' הרש"ש ז"ל והא דתנא הכא חולין מתוקנים פי' הרמב"ם ז"ל דברישא לא הוו חולין מתוקנים אלא שניטלה תרומתן ואינו נכון דהא רישא דהך תנן היו לו שתי כלכלות של טבל והיינו בניטלה תרומתן וקרי ליה טבל והכא קרי ליה חולין ועוד דכל טבל דקתני הכא היינו טבול לראשון ולשני כדאיתא בגמ' ירושלמית דקאמר ר' יונה כל טבל דאנן קיימין הכא טבול לראשון כלומ' ולא לת"ג והיכי קרי לטבול לראשון ולשני חולין לכך נראה דלעולם רישא נמי חולין מתוקנין נינהו וכדפרישנא וכפי' הר"ש ז"ל אלא משום דתני לה גבי מעשר לא מצי למימר חולין דמעשר נמי חולין דאין בו קדושה ומש"ה תני חולין מתוקנין כלומ' אין בהם איסור גזל השבט ועוד דלאשמעי' דמעשר הוי טבול תנא ליה אבל במציעתא דתנא מעשר גבי טבל לא תנא ליה עכ"ל ז"ל. ומ"ש שהרמב"ם ז"ל כ' דברישא לא הוו חולין מתוקנין לא נתברר בדברי הרמב"ם ז"ל אלא מדיוק דבריו ז"ל הכי משתמע לכאורה אמנם כבר כתבתי דברי התי"ט ואנחנו השמטנו אותם כי ימצאם הדורש במקומן.] ובהן נתיישב קצת ממה שהק' הרש"ש ז"ל. ולפי' שכתב הרש"ש ז"ל דלעולם רישא נמי חולין מתוקנין נינהו נלע"ד שמתורץ קצת דקדוק התי"ט דלא נקט מאה מעשר ומאה חולין מתוקנים. דלהכי שינה וסמך לשנות חולין מתוקנין ברישא לרמוז דגם חולין דרישא דמתני' הוו חולין מתוקנין דוק:

בסוף פי' ר"ע ז"ל. והכא שהטבל יותר עשר על החולין חשבינן וכו'. אמר המלקט נראה שצ"ל יתר עשר על המעשר וכן הוגה ג"כ בדפוס בתוי"ט. וכתב הר"א אשכנזי ז"ל צ"ע לעיל פ"ה סי' ח' בפירושו כגון שנתערב לחברו חולין מועטין בטבל מרובה שאין לטבל זה תקנה עד שיעשר עליו ממק"א. ואפשר דלעיל מיירי שלא היה עשר יותר ודוק ע"כ. וע' במ"ש הר"ש ז"ל בשם הירושלמי:

זה הכלל כל זמן כו'. לאתויי בבא דרישא מאה טבל ותשעים חולין תשעים טבל ושמונים חולין. הר"ש שירילי"ו ז"ל:

ח

בלשון ר"ע ז"ל. המתחיל עשר שורות וכו' עד חבית אחת שבשורה החצונה. אמר המלקט כתב הר' אפרים אשכנזי ז"ל ר"ל איזה חבית שירצה רק שיתן מן השורה החצונה ולא אמר מן שורות החצונות ודוק היטב ע"כ והח' מה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל כתב על ל' ר"ע ז"ל פי' זה אינו נראה דאין הלשון משמע כן כלל אלא ר"ל שעשה את כל השורה מעשר כמו שפירשתי ע"כ. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל וימלא משתיהן חבית א'. פי' זה אינו נראה כלל דמה תועלת יש במה שימלא מהם חבית אחת הרי המותר שבחבית גם הוא בספק מעשר וכן כשאמר חבית א' מעשר מה תועלת יש שיקח מכל חבית וחבית מעשר. ע"כ נראה דהספק הוא על תרומת המעשר וע"כ כשאמר שורה החיצונה אחת מעשר ר"ל שכל השורה תהיה מעשר והרי הוא צריך ליקח מאותו המעשר תמ"ע וע"כ צריך ליקח שתי חביות לתמ"ע ויאמר אם שורה זו או זו היא מעשר הרי זו תמ"ע עליה ואם לאו הרי זו תמ"ע והרי הפסיד חבית א' בעבור שלא ידע. וכן כל המשנה מדברת שנוטל אותה לתמ"ע ומטעם זה אמר עשר שורות של עשר עשר כו' דלפי פי' המחבר קשה למה הוצרך לאמר עשר וכו' מה הפרש יש בין שהיו עשר שורות או עשר כדים לאילו היו שתים או שלש שורות וכן בחביות למה אמר עשר עכ"ל ז"ל:

עוד בלשון ר"ע ז"ל. המתחיל שורה אחת מעשר וכו' עד מכל העשר חביות חבית אחת ותהיה מעשר. אמר המלקט ובבא אחריתי דקתני חצי שורה א' מעשר ר"ל ואם אמר חבית א' מחצי שורה א' מעשר ולא יחד איזו חצי שורה יקח עשרים חביות עשר על אלכסון א' ועשר על אלכסון אחר העובר עליו ונמצא לוקח חבית מכל חצי שורה כ"כ בקצת דפוס מפי' הרמב"ם ז"ל ועיקר ודלא מן הדפוסים שכתוב בהן יקח י"ט חביות. דדוקא כשהמספר אינו זוגות מוכרח הוא שתמנה החבית האמצעית לשתי האלכסונות ויחסר אחת מן המנין אבל מתני' דנקטא עשר שורות של עשר עשר כדי יין דהיינו זוגות לעולם לא תמצא העשרה של כל אלכסון ואלכסון שאין בהם שום א' אמצעית שתפגע בה למנותה פעמים אלא כולן אחרות חדשות. ולפי זה המוחש אינם מובנים אלי דברי הר"ש והרא"ש ז"ל שכתבו תשעה עשר וגם בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז"ל לא הוגה בר"ש ז"ל בזו המלה כלל ועיקר וצ"ע לע"ד:

נוטל מכל חבית וחבית. כתב ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל נראה דה"פ דלא נוכל לומר כאן איזה חבית שירצה דצריך לסיים מקומו דבשלמא לעי' סיים מקומו להיות משורה חצונה דוקא. אבל הכא לא היה מסיים מקומו כלל. אלא ודאי ה"ק שיטול מעשר מכל חבית וחבית כך נ"ל לפי' הרמב"ם ור"ע ז"ל אבל שמעתי משם חכם א' ושמו מהור"ר יהוסף אשכנזי ז"ל דה"פ שורה החיצונה א' מעשר ר"ל ששורה החצונה שהיא עשרה חביות יהא מע"ר על כולם. נוטל שתי חביות לוכסן ר"ל מחמת תמ"ע. חצי שורה החצונה אחת מעשר פי' לא בא לעשר מע"ר רק מן החציה ודוק כי זה הפי' הוא פשוט יותר וכ"ה בר"ש ז"ל ע"ש עכ"ל של הח' הר"א אשכנזי ז"ל. וראיתי להעתיק הנה פי' הרא"ש ז"ל שרובו ככולו הוא פי' הר"ש ז"ל וז"ל עשר שורות ובכל שורה ושורה עשר כדים ובכל צד שתמנה בין ממזרח למערב או מצפון לדרום תמצא עשר שורות של עשר עשר וכולן חולין מתוקנין חוץ מאותן שקורא להן שם מעשר שהם טבל ואמר שורה החצונה א' מעשר. עשר כדים שבשורה החצונה יהיו מעשר על צ' כדים אחרים שאינם באלו השורות ואינו ידוע איזו היא מד' שורות החצונות לד' רוחות אם שורה שבמזרח או שבדרום או שבמערב או שבצפון. נוטל שתי חביות. פתח בכד וסיים בחבית לומר דהיינו כד היינו חבית ונ"מ למו"מ כדאיתא בר"פ המניח את הכד בב"ק. לוכסן. שהן מכוונות זו כנגד זו באלכסון א' מקרן מזרחית דרומית וא' מקרן מערבית צפונית וקורא עליהם תמ"ע ואיזו שורה שתהיה הרי הפריש ממנה חבית ונותן א' לכהן והשניה מוכר לו בדמי תרומה ונותן ט' חביות ללוי למעשר. חצי שורה אחת מעשר. הפריש חמש חביות שבשורה א' על מ"ה כדין טבל שבמקום אחר ואין ידוע באיזה שורה ובאיזו צד של השורה. נוטל ד' חביות מד' זויות. דממ"נ נטל מאותה חצי שורה חבית א' ומכל חבית מפריש חצי חבית לתמ"ע על החמשה ונותן חצי חבית לכהן ומוכר ג' חצאי חביות בדמי תרומה ונותן ד' חביות וחצי ללוי. שורה אחת מעשר. ואין ידוע איזו היא בפנימיות או בחצוניות. נוטל שורה אחת לוכסן מקרן מזרחית דרומית עד קרן מערבית צפונית ונוטל עשר חביות באלכסון. א' מזרחית דרומית והשנית שבשנית והשלישית שבשלישית והרביעית שברביעית והחמשית שבחמשית והששית שבששית והשביעית שבשביעית והשמינית שבשמינית והתשיעית שבתשיעית ואחת שבקרן מערבית צפונית. וממ"נ נוטל משורת המעשר אחת ונותן לכהן אחת ומוכר לו תשע. חצי שורה אחת. ואין ידוע באיזו מכולם ובאיזו צד מהשורות. נוטל שתי שורות לוכסן. אחת מקרן דרומית מזרחית עד קרן מערבית צפונית ואחת מקרן מזרחית צפונית עד קרן מערבית דרומית והם תשע עשרה חביות ויש בהן ממ"נ אחת מהחצי שורה של מעשר ומפריש חצי מכל חבית וחבית לתמ"ע של החמשה (פי' של חצי השורה) ומוכר לכהן שמנה עשר חצאי חבית. נוטל מכל חבית וחבית א' מעשרה לתמ"ע וכולן ספק ומוכרן לכהן חוץ מאחת. ולהכי צ"ל בכולן חולין מתוקנים חוץ מאותם שקורא להם שם מעשר דאם היו כולן טבל כשאמר שורה החצונה אי מעשר היינו על הט' שורות וכן חצי שורה החצונה אחת מעשר על חמש שורות קאמר א"כ אמאי נוטל ד' חביות מד' זויות יחזור ויאמר אותה חצי שורה האחרת תהא גם היא מעשר על השאר ויספיק בשתי חביות לוכסן. וכן נמי כשאמר חצי שורה א' מעשר. וי"מ בשם רב האי גאון ז"ל דאחת לאו דוקא אשורה קאי אלא אחבית אחת כלומ' שורה החצונה חבית ממנה קבעתי מעשר על איזה חבית שארצה ואין ידוע באיזו שורה של החצונות וכן חצי שורה קבע בה חצי חבית למעשר על חמש' מאיזה שירצה והאחרים חולין מתוקנים ואין ידוע איזו חצי חבית. א' מעשר דקתני בסיפא היינו שקבע חבית א' מעשר על א' מן השורות ואין ידוע איזו חבית מכל המאה ולפי' זה ניחא דנקט עשר שורות של עשר עשר עכ"ל ז"ל:

סליק פרקא וסליקא לה מסכת דמאי. ובעה"י יוסד ארץ ונוטה שמים. נתחיל מסכת כלאים.

---

---

שולי הגליון

---

---

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף