מיטב הגיון/הקדמה

הקדמה

ישמח לבב כל שלומי אמוני ישראל, ותגל נפש כל חפצי הרחבת התורה והפצתה, בראותם ספרים חדשים במקצועות שונים בתורה, בהלכה ובאגדה, במוסר ובקבלה, מופיעים ויוצאים לאור כמעט בכל יום, ומעשרים את ספרותנו העתיקה עושר גדול וממלאים אותה הון יקר ורב פנינים. אבל כרב עושר ספרותנו בכל מקצעותיה, ענייה היא במקום אחד: חכמינו הראשונים ז"ל כרב עבודתם על שדמות מהלכה וככל התעמקם בה, עוד נתנו את לבם, לאזן ולחקר ולתכן את רוח היהדות והניחו אחריהם ברכה לעולם ספריהם הנפלאים, שחברו איש איש לפי מקומו ושעתו. כאבני נזר יתנוססו לתהלה ולתפארת על ראש ספרותנו ספר "האמונות והדעות" לרס"ג, "המורה נבוכים" להרמב"ם, "הכוזרי" לריה"ל, פי' רמב"ן על התורה, "העקרים" לר"י אלבו ועוד רבים. וכאשר התפשט למוד הקבלה בעולם, התלבש רוח היהדות בעצם טהרתו ע"י חכמי הדורות ההמה במחלצות הקבלה, כמו "כתבי האר"י" "השל"ה", ספרי רמח"ל, "התניא" ועוד. ואחרי אשר כידוע, ספרים כאלה תלויים במקום ובזמן, היה ראוי להברא תמיד במקצוע זה בספרותנו ספרים חדשים לפי טעם הדור והמקום, להרים בם את רוח היהדות בקרב העם ולחזקו, ולהביא בלבו את דעת היהדות בטהרתה. ומה אנו רואים? הספרים העתיקים, ששאבו מהם בנ"י מאות שנים עוז ואורה, עתה המה כרוכים ומונחים בקרן זוית. סגנונם איננו לפי טעם הקוראים הזמניים, וגם דרכי המחקר והעיון נשתנו הרבה, ובכלל צריכה הקטרת להיות לפי הרוחות השולטות בעולם, וכהשתנות הרוחות, צריכה הקטרת להשתנות גם היא... וחדשים לפי טעם הדור לא יופיעו. ולכן רבו מאד הנבוכים, ההולכים תהו, מבלי דעת את היהדות המקורית, אשר המה קשורים אליה בתולדה בעבותים, ואינה מתאימה לרוחם ולהשקפותיהם, אשר נוצרו ע"י השפעת הדעות, השולטות בעולם. —

והנה הספרות החדשה, שראתה אור עולם באשכנז לפני יותר ממאה שנים, המצטיינת בסגנונה היפה ובטעמה הדק, לולא עגבה על זרים, מי כמוה היה מסוגל לעבודה זו, אשר היתה יכולה להיות לישראל לברכה ולתהלה לדורות הרבה, אבל היא מצאה כאן בקעה ותשת קן לה בה, להטיל בו ביצי דעות זרות נכריות. לא אחת העלתה את שאלת: "מהות היהדות" על שלחנה, אבל תמיד יצאה היהדות מלפניה וידה על ראשה . תמיד הראתה את אי רצונה ואת אי כשרונה לברר שאלה זו, ותחת להועיל לתיקון היהדות ולבירורה, הכניסה בה ערבוביא ותרחיב את הקרע ותגדיל את הפרץ...

האמנם, יש אשר גם בעלי הספרות העתיקה התיצבו על נקודות מבט חצוניים, ומשם השקיפו על היהדות ודנו עליה, אבל לעומת זה היו המה בעצמם מסורים, נתונים להתורה והמצוה בכל לב ונפש, ולבד חכמתם הנוראה בתורה ועבודתם הפוריה על שדמותיה, אשר מימיהם אנו שותים ומפיהם אנו חיים עד היום, המה בעצמם היו מדקדקים כחוט השערה בכל מצוה קלה כבחמורה, ובמדותיהם הטהורות ובקדושתם הנפלאה עמדו לנס עולם לכל ישראל, — רק בחפצם העז, למען אלה האמונים על החכמות החצוניות ואדוקים בן, לקרב את לבם אל התורה ולחבבה עליהם ולעשות שלום בנפשם, להשוות את ההפכים ולקרב את הרחוקים, התיצבו לפעמים על נקודות מבט חצוניות והשקיפו מהן על היהדות. לא כן בעלי הספרות החדשה, בעת ההיא, המה כידוע, היו רחוקים בחיים מן היהדות תכלית הריחוק, ואינם מדקדקים כלל אפילו בחמורה שבחמורות, וכל בתי נפשם מלאים דעות והשקפות וענינים חצוניים, שאין היהדות סובלתם כלל. וכבר לא היו מוצאים צורך לדבר כלל על היהדות, שאבדה להם את ערכה, ואך ראה ראו, כי עוד יש ויש יהודים, האדוקים ליהדותם המקורית בלו"נ, למען אלה, ולמען בני הנעורים, אשר לא ידעו עוד לשפוט נכוחה, היו מוכרחים לדבר על היהדות ולדון עליה, כדי להמשיך את לבבם אל הדעות השליטות ואל החיים האירופיים ולחבבם עליהם. ונוסף על זה היתה ידיעתם את היהדות רק בהכרה דקה וקלושה שטחיית ועמומה, ובה נעשו מבקרים ומחקרים את היהדות, ולכן כל אשר הוסיפו למשמש בה אבדה את טעמה וריחה נמר...

והפרץ בין היהדות והחיים היה מתרחב מיום אל יום, ואין מי יעמוד בפרץ, וע"כ גדלה המבוכה במחנה ישראל ואין מוצא וע"כ הלכו הרבה בנ"י תהו לא דרך ויאבדו, והלב היה כואב והנפש דואבת ולא מצאו כל אנשי חיל בישראל ידים להושיע...

במצב כזה מצא הגאון הצדיק רש"ר הירש זצ"ל את היהדות באשכנז, לפני שמונים שנה, בהופיעו על שמי היהדות, והנה התיצב הוא בפרץ. המדרש יספר על שאול המלך, שבהלקח ארון האלקי"ם ע"י הפלשתים, הוציא גלית הפלשתי את הלוחות מתוך הארון, להתעלל בם, וכראות שאול את הלוחות בידי הפלשתי הענק, וכל ישראל הפנו ערף ולא מצאו את ידיהם, להתיצב נגדו ולהציל את הלוחות מידיו. לבש עז ויקפץ אל תוך מחנה הפלשתים ויקרב אל הפלשתי ויחטף את הלוחות מידו ויצילם מחללם. כן היה הגה"צ הנ"ל בשעתו: כבר התגדל הריפורם בימיו למין ענק, למין גלית הפלשתי, וכבר היו לוחות העדות, לוחות ברית ה' בידו, ויתעולל בם כתאות לבו, ועוד מעט — וכלם, והנה קפץ הוא בראש ויחטף את הלוחות מידו ויצילם בחכמתו ובגבורתו. הוא קרא לכל ישראל, הנסים מן המערכה, בחשבם את הלוחות אבודים ביד הפלשתים-העברים: הנה הלוחות, עוד כבודם חדש עמהם, עוד יאירו כצאת השמש בגבורתו, ראו את כבודם והודם ושובו, שובו התאספו סביב להם, עוד יפיצו לכם חיים ואורה וישע, עוד יגדל כבודם בהבנות להם בית עולמים, אשר יהיה מכלל יפי, משוש לכל הארץ, והפלשתי המפיל היום חתיתו עליכם כבר יהיה כלא היה! וישובו בנ"י ויתאספו אל תחת דגלו, וישראל ואורייתא חיים וקימים לעד ולעולמים . —

ותהי ראשית דברו אל הנבוכים הרבים בארצו בזמנו: "הכירו את היהדות המקורית, הכירוה מתוכה! הכירוה ממקורה הראשון, מאותו המקור, אשר תפתח לנו היא עצמה, מאותו המקור, אשר הצילה באבדן כל מחמדיה וסגלותיה — היא התורה, ממנה נלמד את מהות היהדות ותעודתה, ממנה נלמד את תנאי חייה, ואת מנת גורלה בין העמים. כי אמנם חזיון הסתורי היא היהדות, והתורה היא המקור היחידי למדע ראשית היהדות, דברים ברורים, לדעת את התעודה, אשר למענה ובעבורה נבראה, להופעתה הראשונה על במת ההסתוריא ולמשך זמן רב אח"כ, ואם אצל עריסת העם הזה תשמיע לנו קולות והעמדה על במת ההסתוריא, ויחד עם זה תפיץ אור בהיר על פרקי דברי ימיה על העבר ועל העתיד, איך לא נטה אזן קשבת להם, ולא נקבלם בכבד ראש?!

"רק דרך אחד", הוסיף הגה"צ זצ"ל, "יש אל האמת, והוא — לשכח את כל הדעות הקדומות והמדומות ע"ד היהדות ולקחת את מקורי היהדות: תנ"ך, ש"ס, ומדרש ולקראם ולדרשם ולהבינם בשביל החיים; לשאב מתוכם השקפות יסודיות ע"ד ה', העולם, האדם וישראל, ולהבין על פיהם את תעודת החיים, ועפ"י התעודה את חובות החיים". —

"אבל בטרם נפתחנה", הוסיף עוד, "נתברר לנו, איך לקרא בה: לא לתכלית חקירת הלשון וידיעת חדות מני קדם וכו', רק כספר הנתן מאת ה' יוצר האדם, להכיר מתוכו את עצמנו: ולדעת מה עלינו להיות פה עלי אדמות. כתורה עלינו לקרותה, כמורה דרך לנו בעולם ה' ובקרב האנושיות, כמולידה ומחוללת החיים בנפשנו בפנימיותנו. — הלא עלינו להכיר את היהדות, ע"כ נכניס את עצמנו לתוכה ונשאל את נפשנו: מה יהיו בני אדם, אשר ישימו להם את תכן הספר לקו ולמשקלת לכל דרכיהם ומעלליהם?" וכן בהכרת המצות, עלינו להקיף את תכן המצות לכל פרטיהן מהתורה הכתובה והמסורה, מבלי לזוז מהנקודה העקרית, כי תכלית כל הספר הוא להיות תורת חיים, ואך אז, כאשר תכירו את היהדות מתוכה, אם תבינו אותה, כאשר תתגלה לפניכם, וכאשר תעיד ותכריז היא על עצמה, אז אם תמצאוה, כי לא תוכל להחזיק מעמד ומצב וכי משחתה בה, מום בה — אם תרצו, תדו אבן בה". —

כדברים האלה דבר האדם הגדול הזה, בהופיעו על במת ישראל, ובשיטתו זאת הלך כל ימי חייו בכל כתביו הרבים והעצומים. בעינו הבהירה השקיף על היהדות המקורית השקפה עמוקה וכוללת, ועם זה חדר אל כל פרטי היהדות ובחן אותם בחינה דקה וחדה. הוא אזן את היהדות ובקרה, הכינה וגם חקרה ותופע עליו נהרא, לראות את המאור שבתורה באספקלריא מאירה. ויתר שהיה חכם גדול ירא ה' וענו, עוד נתן ה' בלבו להורות לעולם את הדרך הישרה, את האמת הברורה, לפקח עינים עורות, לאמר לאסירי המבוכה צאו, וליושבים בחשך הגלו. ותהי לו לשון למודים, פה מפיק מרגליות עם עט סופר מהיר, כפטיש יפוצץ סלעים שבלב, וברעם יפשט עקמומית שבראש. ויחפר בארות מים חיים, מעינות ישועה, רבים שתו מהם וחיו, רבים ישתו ויחיו, המה — ספריו הנפלאים.

במצב כעין זה שהיתה היהדות נמצאת בו בארץ אשכנז לפני שמונים שנה, היא נמצאת עתה בארצנו, ואם כי הריפורם כבר אבד עליו כלח, ושווי הזכיות היה הלכתא למשיחא, התהוו_וצמחו שאיפות ודעות חדשות, שהיו בעוכרי היהדות.

ואף כי ודאי, שהרבה תנאי החיים הקשים והצרכים המרובים גורמים להות היהדות, מ"מ אין להעלים עין גם מאי ידיעת ואי הבנת היהדות, והסתירה העצומה, והתהום רבה, שבינה לבין הדעות השליטות, המתהלכות בעולם כמטבע עוברת. ומהראוי היה להעתיק את ספרי וכתבי הגה"צ הנ"ל ללה"ק, למען אשר יהנו מהם הרבה מאחב"י בארצנו, היודעים את לה"ק וללשון אשכנז אינם נזקקין, עצה ותושיה. אבל כבר נעשו נסיונות של העתקה ולא הצליחו.

לכן אמרתי, אם כי מה אני ומי אני לעמד במקום גדולים, אנסה להוציא את תמצית ספריו הרבים ולהציעם לפני קהל אחב"י בארצנו , בשיטה שלמה ומסוימת, ובלה"ק. וזו דרכי בעבודתי זאת: רק במקומות מועטים העתקתי את דבריו בהעתקה מכוונת, כי הענינים הנאמרים בספריו ובכתביו הרבים, נשנו בכמה מקומות בהם, יש שהגאון המחבר מאריך ומוסיף להרבות טעמים לשבח, ויש שהוא מצטמצם, להביע דעותיו במלים מספר, ע"כ עמלתי להציע רק את הכונה בדיוק, אבל הסגנון בחרתי לפי הענין; ויש מקומות, שראיתי לפי הענין להוסיף בם נופך לפי דרכו ושיטתו של הגה"צ ז"ל; וכן מצאתי לנכון, בהתחשבי עם טעם הקוראים מבני ארצנו, להוסיף ביאורים במדרשות שונים, כי כתבי וספרי הגה"צ ז"ל המה אוצר נחמד של רעיונות נשגבים ודעת היהדות המקורית, אבל מעטים בו ביאורים על אגדות ומאמרי חז"ל, ובאמת כאשר הורני נסיון של כמה שנים, ניצוץ אחד מאורו של הגה"צ במחז"ל או באגדה יהל בם אור גדול ויהי למאירת עינים ולמשיב נפש. מ"מ נזהרתי מהרבות במדרשות ובאגדות, לבלתי הסתבך בסבך האריכות, ורק הראיתי, איך דעותיו והשקפותיו הבהירות המה מפתחות לאגדות הרבה. כן נסיתי לבאר כמה פרשיות או פסוקים, השייכים לאותו ענין, לפי דרכו של הגה"צ ז"ל באופן אחר, שביארם הוא עצמו בביאורו הנפלא על התורה, באופן היותר מתקבל לפי טעם בני ארצנו.

ואם כי ידעתי היטב, כי אין לי כלל הכשרון הדרוש לעבודה רבה נכבדה וכבדה כזו, סגנוני לא יעלה יפה ורעיוני לאו, וידעתי כי לא אוכל להוציא את המלאכה בשלמותה, מ"מ הרהבתי עז בנפשי לעשות נסיון, למען אשר יטעמו מביני ארצנו את טעם צוף אמרות הגה"צ ז"ל, ויראו כי טובות הנה, ואז בל"ס ימצא אחר, אשר חננו ה' בחכמה ובדעת ובסגנון יפה ובכשרון הראוי לכך וישקוד על המלאכה לשכללה ולהביאה לידי שלמות.

סוף דבר אין בחיבורי זה משלי כלום: הרעיונות וההשקפות על ה', עולם, אדם וישראל, הכלולים בחלק זה, לקוחים מכתבי הגה"צ ז"ל; הציורים לקוחים מן החיים, מחיי ישראל בתקופות שונות; בביאורי הפרשיות שבתורה והמדרשות יגעתי שלא לחדש כלום, כ"א להבינם לאשורם ולעמוד על כונתם הפשוטה, ולא להכניס בם חלילה, משלי כלום, כי אם להתלמד ולהתבשם מהם.

ואמנם אם חכמה אין כאן משלי, יגיעה יש כאן, כי הרבה יגיעות יגעתי, להוציא את עקרי הרעיונות מתוך ספרי וכתבי הגה"צ ז"ל הרבים והעצומים, הכתובים בשפת אשכנז, ולהציגם לפני קהל עדת בנ"י בארצנו, פעם בהעתקה מדויקת, פעם בחפשית, פעם בארוכה ופעם בקצרה כנ"ל, ומאד נשמרתי, שלא לצאת מענין לענין וממאמר למאמר, כדרך הדרשנים, כי בעת שספרי הדרוש לבאר מדרשים שונים הם באים או להפיץ אור על ענינים שונים, שאין להם המשך ויחס זה לזה, כאן העקר הוא הרעיון, הנמשך בהמשך אחד מתחלת הספר עד סופו, והמדרשות המה היסודות שעליהם נבנו ההשקפות והונחו ההנחות, או שיבאו לפעמים לתבל וליפות, וכידוע, המרבה בתבלין, הרי הוא מקדיח תבשילו. —

ואחרי אשר כל הספר כלו נמשך בהמשך אחד, בל"ס ימצאו בו ענינים , אשר בתחלתם נראים כתמוהים, והמה מוארים בהמשך הדברים , והקורא אותם סירוגין, סירוגין, הרי זה מפסיד את הכונה ולא ינצל מתמיהות, אבל הקורא את הספר מתחלתו ועד סופו בשימת לב בטח ינצל מהם.

ואמנם לא ציינתי על כל דבר ודבר, הלקוח ממקור הגה"צ את שם אומרו, אחרי אשר קראתי את שמו על כל הספר, כנראה מתוך השער; ולאידך גיסא לא יחשב לי כתולה את עצמו באילן גדול, כי כבר אפשר לחשב את כל הספר ליוצא ממקורו, כי גם במקום, שאין הדברים האמורים בספר זה נמצאים בפירוש בכתביו ובספריו, מ"מ מכחו הם באים, או מכח כחו, זולת במקום, שימצא הקורא בספר זה דבר זר ומתמיה, ידע כי לא להגה"צ הוא, כי דבריו כלם נכחים למבין וישרים למוצאי דעת, ואדרבא יתלה הקלקלה במקולקל, כותב הספר.

וחלקתי את כל הספר לג' חלקים: חלק זה הראשון, שעזרני ה' להוציא עתה לאור, כולל: "ידיעת היהדות המקורית", חלק הב', שאני תפלה לאל, שיעזרני עוד להוציא לאור, יכלול "הליכות ישראל בעולם", והחלק הג': "בינה במצות ה".

ואסיים את ההקדמה לחלק זה בדברי הגה"צ ז"ל: "הלא להכיר את ישראל חפצנו, ללמד את תכן וערך זה השם, אשר נקרא עלינו מרחם; מה אנו ומה עלינו להיות? אבל ישראל הלא הוא חזיון הסתורי (געשיכטליכע ערשיינונג) בין העמים, ולכן עלינו לשאל: מה היא ההסתוריא? אבל ההסתוריא, מאיזה צד שנבחנוה, ובאיזה אופן, שנבין אותה, היא עכ"פ הדרך, אשר ממנה או על ידה תגיע האנושיות אל תכליתה. ובכן — השאלה: מה הוא האדם, מה עליו להיות? אבל האדם איננו יציר בודד, כי אם יציר בין היצורים, הנפעל מהם ופועל עליהם ועל ידם. ובכן — מה הוא העולם? אבל ישראל, הסתוריא, אנושיות, עולם, הלא כלם מה' המה, ככלי היוצא ע"י מחשבת היוצר, ולמראה עינינו מתגלה ה' רק על ידם. — במסלה הזאת תנחנו התורה — אל הכרת ישראל ומצוותיו תנחה התורה דרך ידיעת ה', העולם, תעודת האדם, וההסתוריא. נלכה נא בעקבות התורה!".

ה מ ח ב ר

יום ד' טו"ב אד"ש תער"ג.

· מעבר לתחילת הדף